משחק השקרים

כלל מספר אחת תגידי שקר

הצליל הוא סתם התראה על הודעה בטלפון הנייד, צפצוף לילי חרישי שלא מעיר את אוֹוֶן, ושלא היה מעיר גם אותי לולא הייתי ערה ממילא, שוכבת ולוטשת עיניים בחושך. התינוקת הצמודה לחזי מתנשפת. היא לא ממש יונקת, אבל גם לא מחלצת את הפטמה מפיה.

אני שוכבת רגע וחושבת על ההודעה, שואלת את עצמי ממי היא יכולה להיות. מי שולח סמס בשעה כזו? לא ייתכן שמישהו מהחברים שלי ער... אלא אם כן מילי נתקפה צירים... אלוהים, לא יכול להיות שזו מילי. הבטחתי לקחת אליי את נוֹאָה, אם הוריה של מילי לא יספיקו להגיע מדֶבוֹן בזמן כדי להשגיח עליו, אבל לא חשבתי על זה עד הסוף...

אני לא ממש יכולה להושיט את היד אל הטלפון בתנוחה שאני שוכבת בה, ולבסוף אני נועצת אצבע בזווית פיה של פְרֶיָה, מנתקת אותה מהשד ומניחה אותה בעדינות על גבה. היא רוותה חלב, ועיניה מפלבלות כעיני מסוממת. אני מביטה בה לרגע. כף ידי מונחת בעדינות על גופה הקטן והמוצק, אני חשה בפעימות ליבה בכלוב הצלעות כשהיא נרגעת, ואז אני פונה להציץ בטלפון שלי, וקצב דפיקות הלב שלי מתגבר, כהד קלוש לפעימות ליבה של בתי.

כשאני מקישה את הסיסמה שלי וממצמצת קצת בגלל בהירות המסך, אני אומרת לעצמי להפסיק להילחץ - יש עוד ארבעה שבועות עד שמילי צריכה ללדת, ומן הסתם זו סתם הודעת זבל: האם עלה בדעתך לדרוש החזר כספי על ביטוח כיסוי חדלות הפירעון שלך?

אבל כשאני פותחת את נעילת המסך, זה לא ממילי. ההודעה היא בת שלוש מילים בלבד.

אני זקוקה לכן.

השעה שלוש וחצי לפנות בוקר ואני ערה לחלוטין. אני צועדת הלוך ושוב על הרצפה הקרה של המטבח וכוססת את הציפורניים כדי לנסות לשכך את הערגה לסיגריה. כבר כמעט עשר שנים לא נגעתי בסיגריה, אבל הצורך בסיגריה אורב לי ברגעי מתח וחרדה.

אני זקוקה לכן.

אני לא צריכה לשאול למה הכוונה - כי אני יודעת, ממש כפי שאני יודעת מי שלחה את ההודעה אף על פי שמספר הטלפון לא מוכר לי.

קייט.

קייט אטגוֹן.

די בצליל שמה כדי להחזיר אותה אליי, כמעין עוררות רגשית - ריח הסבון שלה, הנמשים שעל גשר אפה, קינמון על רקע זית. קייט. פטימה. תיאה. ואני.

אני עוצמת את עיניי ורואה בדמיוני את כולן. הטלפון עדיין חמים בכיס שלי, מצפה להודעות שיזרמו.

פטימה בטח ישנה לצד עלי, צמודה אל גבו. היא תענה בערך בשש בבוקר, כשתקום להכין ארוחת בוקר לנדיה ולסמיר ולהכין אותם לבית הספר.

תיאה - את תיאה קשה יותר לדמיין. אם היא עובדת במשמרת לילה, היא תהיה בקזינו, שם נאסר על אנשי הצוות להחזיק את מכשירי הטלפון עליהם, והם נעולים במלתחות עד תום המשמרת. היא תסיים אותה בערך בשמונה בבוקר, תשתה משהו עם שאר הבחורות ורק אז תענה, נרגשת לאחר לילה מוצלח של חלוקת קלפים ללקוחות, סידור ז׳יטונים, ועמידה על המשמר כדי לאתר עברייני קלפים ומהמרים מקצועיים.

וקייט. קייט בטח ערה - הרי היא זו ששלחה את ההודעה. היא יושבת מן הסתם אל שולחן העבודה של אבא שלה - שאני מניחה שהוא השולחן שלה עכשיו - ליד החלון המשקיף על הנהר, שמימיו מאפירים באור של טרם שחר ומשקפים את העננים ואת טחנת המים האפלה. היא בטח מעשנת, כמו תמיד. עיניה נעוצות במים הגואים ומשתפלים ומתערבלים ללא הרף, בנוף שאינו משתנה לעולם, ובכל זאת הוא משתנה מרגע לרגע - ממש כמו קייט עצמה.

שערה הארוך ודאי אסוף לאחור וחושף את עצמות הפנים המחוטבות ואת הקמטים, ששלושים ושתיים שנות רוח וים חרטו בזוויות עיניה. אצבעותיה ודאי מוכתמות בצבעי שמן, ציפורניה כסוסות עד לעור שתחת הציפורניים, ולעיניה הגוון הכחול־אפרפר הכהה ביותר שלהן, גוון עמוק וטמיר. היא תחכה לתשובות שלנו. אבל היא יודעת מה נגיד - מה אמרנו תמיד בכל פעם שקיבלנו את ההודעה הזו, את שלוש המילים האלו.

אני באה.

אני באה.

אני באה.

״אני באה!״ אני צועקת מתחתית המדרגות כשאוון קורא משהו כלפי מטה, על רקע יבבותיה הישנוניות של פריה.

כשאני מגיעה אל החדר הוא מחזיק אותה על הידיים ופוסע הלוך ושוב. פניו ורודות ומעוכות עדיין מהכרית.

״מצטער,״ הוא אומר ומחניק פיהוק. ״ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא מוכנה להירגע. את יודעת איך היא כשהיא רעבה.״

אני נכנסת למיטה ומחליקה לאחור על הכריות עד שאני נשענת על קרש המיטה, ואוון מושיט לי את פריה סמוקת הפרצוף והממורמרת, ששולחת אליי מבט נכלם אחד, ומסתערת מייד על השד שלי באנקה קלה של שביעות רצון.

הכול שקט, חוץ מקולות היניקה התאוותניים שלה. אוון מפהק שוב, מעביר יד בשערו ומציץ בשעון. ואז הוא מתחיל ללבוש תחתונים.

״אתה קם?״ אני שואלת בפליאה. הוא מהנהן בראשו.

״עדיף שאקום. אין טעם שאחזור לישון כשממילא אני צריך לקום בשבע. יום שני הארור.״

אני מציצה בשעון. השעה שש בבוקר. מאוחר משחשבתי. בטח צעדתי במטבח זמן רב יותר משהיה נדמה לי.

״מה עשית בכלל?״ הוא שואל. ״משאית הזבל העירה אותך?״

אני מנענעת את ראשי לשלילה.

״לא. פשוט לא הצלחתי להירדם.״

אני משקרת. כמעט שכחתי את התחושה של השקרים על לשוני, חלקלקה ומבחילה. אני חשה בבליטה הנוקשה והחמימה של הטלפון בכיס החלוק שלי ומחכה שירטוט.

״הגיוני.״ הוא מחניק פיהוק נוסף ומכפתר את חולצתו. ״אני מכין לי קפה. רוצה גם?״

״כן, בטח,״ אני אומרת, וממש כשהוא עומד לצאת מהחדר אני מוסיפה: ״אוון...״

אבל הוא כבר יצא, והוא לא שומע אותי.

עשר דקות לאחר מכן הוא חוזר עם הקפה, והפעם היה לי זמן להתאמן על הטקסט, לתכנן את מה שאני עומדת להגיד ואת האופן הספק אגבי שבו אומר את זה. ובכל זאת אני בולעת את הרוק ומלקקת את השפתיים, ופי יבש מעצבנות.

״אוון, קייט שלחה לי הודעה אתמול.״

״קייט מהעבודה?״ הוא מניח את הקפה בחבטה קלה. הוא נשפך קצת, ואני מנגבת את שלולית הקפה בשרוול החלוק ומגינה על הספר שלי, מה שמעניק לי זמן לענות.

״לא. קייט אטגון. אתה יודע, זאת שלמדתי איתה בתיכון?״

״אה. קייט הזאת. זו שהביאה את הכלב שלה לחתונה שהלכנו אליה?״

״כן. את הכלב שלה. צל.״

אני חושבת עליו. צל - רועה גרמני בעל חוטם שחור וגב הזרוע כתמים שחורים כפיח. אני חושבת איך הוא עומד בפתח, נוהם על זרים, חושף את בטנו הצחורה בפני אלה שהוא אוהב.

״אז...?״ ממריץ אותי אוון, ואני מבינה שהשתתקתי, שחוט המחשבה שלי נקטע.

״אה, כן. אז היא הזמינה אותי לבוא אליה. וחשבתי שאולי אסע.״

״נשמע רעיון טוב. מתי?״

״כאילו... עכשיו. היא מזמינה אותי עכשיו.״

״ומה עם פריה?״

״אקח אותה איתי.״

אני כמעט מוסיפה: כמובן. אבל לא עושה את זה. פריה לא ינקה מעולם מבקבוק, למרות הניסיונות הרבים שלי ושל אוון. בלילה היחיד שיצאתי למסיבה היא צרחה ברציפות משבע וחצי בערב ועד אחת־עשרה חמישים ושמונה בלילה, אז נכנסתי בסערה אל הדירה כדי לחלץ אותה מזרועותיו הרפויות והמותשות של אוון.

משתררת שתיקה נוספת. פריה משעינה את ראשה לאחור ומתבוננת בי במצח מקומט מעט, ולאחר מכן מגהקת בשקט וחוזרת אל המלאכה הרצינית של היניקה. אני רואה את המחשבות חולפות על פניו של אוון... שהוא יתגעגע אלינו... שתהיה לו מיטה שלמה לעצמו... שהוא יוכל לישון עד שעת בוקר מאוחרת...

״אני אוכל להמשיך לארגן את חדר הילדים,״ הוא אומר לבסוף. אני מהנהנת בראשי אף על פי שזה המשך של דיון ממושך בינינו - אוון רוצה את חדר השינה, ואותי, בחזרה לעצמו וחושב שפריה תעבור לחדר משלה בגיל חצי שנה. ואני... אני לא. וזו אחת הסיבות לכך שאני לא מוצאת את הזמן לפנות את כל הבלגן מהחדר הפנוי ולסייד אותו בצבעים ידידותיים לתינוקות.

״ברור,״ אני אומרת.

״אז לכי על זה, נראה לי,״ אומר אוון לבסוף. הוא מסתובב ומתחיל לבחור עניבה מתוך העניבות שלו. ״את רוצה את המכונית?״ הוא מפנה את ראשו אחורה ושואל.

״לא, זה בסדר. אני אסע ברכבת. קייט תאסוף אותי מהתחנה.״

״את בטוחה? לא כדאי לך לסחוב את כל החפצים של פריה ברכבת. היא ישרה?״

״מה?״ לרגע אני לא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, ואז אני מבינה – העניבה. ״אה, כן, היא ישרה. לא, באמת. אין לי בעיה לנסוע ברכבת. זה יהיה קל יותר, ואוכל להניק את פריה אם היא תתעורר. אני פשוט אשים את הדברים שלה בחלק התחתון של העגלה.״ הוא לא עונה, ואני קולטת שהוא עובר כבר על אירועי היום שלפניו, מסמן דברים ברשימה שבזיכרונו, כפי שגם אני נהגתי לעשות רק לפני כמה חודשים – אלא שאני מרגישה שזה היה בחיים אחרים. ״אוקיי. תראה, אני אולי אסע כבר היום, אם זה בסדר מצידך.״

״היום?״ הוא גורף את הכסף הקטן משידת המגירות, טומן אותו בכיסו וניגש לנשק לי נשיקת פרידה על קודקודי. ״מה כל כך דחוף?״

״שום דבר לא דחוף,״ אני משקרת. אני חשה שסומק עולה בלחיי. אני שונאת לשקר. זה היה כיף פעם - עד שלא הייתה לי יותר ברירה. אני לא חושבת על זה הרבה עכשיו, אולי כי עשיתי את זה כל כך הרבה זמן, אבל זה תמיד ברקע, כמו שן שכואבת כל הזמן, ופתאום נתקפת כאב חד.

אבל אני הכי שונאת לשקר לאוון. איכשהו הצלחתי תמיד לשמור אותו מחוץ לרשת הקורים, ועכשיו הוא נגרר לתוכה. אני חושבת על ההודעה של קייט, שנמצאת בטלפון שלי, ואני מרגישה כאילו רעל מחלחל ממנה לתוך החדר - ומאיים להרוס הכול.

״קייט פשוט בין פרויקטים, אז זה תזמון נוח בשבילה ו... אני הרי חוזרת לעבודה עוד כמה חודשים, אז זה באמת עיתוי נוח.״

״בסדר,״ הוא אומר נבוך מעט, אבל לא חשדני. ״נראה לי שאם ככה אני צריך לתת לך נשיקת פרידה ראויה לשמה.״

והוא נושק לי נשיקת פרידה ראויה לשמה - נשיקה ממושכת, שמזכירה לי למה אני אוהבת אותו ולמה אני שונאת לרמות אותו. לאחר מכן הוא מתנתק ממני ומנשק את פריה. היא מסִבה את עיניה הצידה ומביטה בו בחשדנות, מפסיקה לינוק לרגע וממשיכה מייד בנחישות הנחרצת שאני אוהבת בה.

״אני אוהב גם אותך, ערפדית קטנה,״ אומר אוון בחיבה ומוסיף: ״כמה זמן נמשכת הנסיעה?״

״ארבע שעות אולי? תלוי אם צריך להחליף רכבת באמצע.״

״אוקיי. טוב, אז תעשי חיים ותסמסי לי כשתגיעי לשם. כמה זמן את חושבת להישאר?״

״כמה ימים?״ אני מנחשת. ״אחזור לפני הסופשבוע.״ עוד שקר. אני לא יודעת. אין לי מושג. כמה שקייט תצטרך אותי. ״אראה כשאגיע לשם.״

״אוקיי,״ אומר אוון שוב. ״אוהב אותך.״

״גם אני אוהבת אותך.״ סוף סוף משהו שאני יכולה להגיד את האמת לגביו.