משטר של שקט

Mishtar_Shel_Sheket-3 פתח דבר

הרכבל עולה באיטיות לאורך ההר, חולף מעל גגותיהם הרעועים של הבתים המתפוררים. רק המשפחות העניות במדינה, אלה המשתייכות למעמד הנמוך ביותר, גרות כאן. הרחובות מתפתלים כמו מבוכים צרים ואפילו מכאן, מהמקום שממנו אני משקיפה, אפשר לראות את הקושי בפניה של הקשישה המתאמצת לסחוב סלים עמוסים במעלה השביל. עלי הדקל משרים תחושת רוגע, אך זו תחושה מתעתעת שכן הצל שהם מטילים אינו מקל, ולו במעט, את החום הנפלט מהאספלט הלוהט. עמודי החשמל החשופים מהווים סכנה מיידית לכל ילד סקרן והם, לצערי, רק חלק קטן מהדאגות המטרידות את מנוחתי.

"על מה את חושבת?" פדריקו שואל.

פדריקו הוא החבר הכי טוב שלי, למעשה, החבר היחיד שלי. הוא רדף אחריי באופן נואש ולא ויתר עד שהסכמתי להכניס אותו לחיי. אני שמחה שהוא לא ויתר.

"על כל מיני דברים." אני מחייכת, מפנה אליו את מבטי ובוהה בשערו הפרוע.

"תשתפי אותי." הוא מרים גבה סקרנית ואני בולעת רוק, שוקלת לחשוף בפניו את מה שלא אמרתי מעולם, לאף אחד.

"תהיתי מה היה קורה אם הייתי נולדת במדינה אחרת או אולי במשפחה אחרת." אני משיבה, עוקבת אחר הרכבל העוצר במעלה ההר ובוחנת את התיירים היוצאים מבעד לדלתותיו.

את פניהם הפונות לרחוב הראשי, אם אפשר לקרוא לו כך, מקדם חמור רתום לעגלה עמוסה עד גדותיה בארגזי מנגו, חלקם נופלים ומתגלגלים במורד הכביש. מנגו אחד סוטה מהנתיב ונתקל בטנדר אדום וראוותני. נהגים גסי רוח שולחים את ידיהם ומקללים מבעד לחלונות מכוניות הפולקסוואגן הישנות, וקבוצת צעירים משולהבים מתעדים את המחזה במצלמה. מבעד לעדשה המחזה הזה כנראה משעשע. אותי הוא מעציב עד ייאוש.

"זה יכול היה להיות גרוע יותר." הוא מניח את ידו על ידי ואני משפילה את עיניי, מתרגשת מהמחווה הקטנה הזו, ומתבוננת באצבעותיו המחוספסות מעבודה במפעל לייצור בדים.

"כמו מה למשל?" אני נושאת אליו את עיניי ומבחינה בחיוך הקטן שעולה על פניו.

הוא מתקרב אליי וצבע הדבש בעיניו הגדולות יפה עד כאב. השפתיים שלו מלאות עד גיחוך ולחייו, אף שעורו שזוף עד מאוד, סמוקות. הוא יפהפה.

"לא היית מכירה אותי." הוא מניע את פניו ימינה ושמאלה, והפוני הכהה והארוך שלו מדגדג את קצה אפי.

"אתה צודק." אני מחייכת. אם הייתי נולדת במשפחה אחרת או במדינה אחרת, לא הייתי מכירה את הנפש התאומה שלי, את פדריקו.

"בוא נברח." אני מציצה מעבר לכתפו, בודקת שהשכנים החטטניים לא מאזינים לנו, וחוזרת להביט בו.

הוא מחייך, אך החיוך הזה הוא לא חיוך של הסכמה אלא חיוך של חלום שלעולם לא יתגשם. ובדיוק בגלל זה אני לא מחייכת.

"את יודעת שזה בלתי אפשרי." הוא מכווץ גבותיו ומהדק את אחיזתו בידי.

נכון, זה בלתי אפשרי, אבל לפחות בחלומות שלי אני יכולה לברוח כאוות נפשי. את זה אף אחד לא יכול לקחת לי.

"לוסינדה!" אבי צועק ואני ממהרת למשוך מפדריקו את ידי. אני נעמדת ומביטה מטה, מעבר לגדר, ובתוך רגע קצר מאתרת את אבי פוסע בבגדיו המלוכלכים בין התיירים והמקומיים. "לוסינדה!" הוא קורא שוב, אך השתיקה מהבית לא מפתיעה אותי. אימי מתעלמת ממנו. היא כבר התרגלה לימים וללילות שבהם נאלצנו להיות בלעדיו.

"אתה צריך ללכת עכשיו." אני מפצירה בפדריקו, נושמת נשימה עמוקה ונעמדת על רגליי.

הוא יודע שאבא שלי לא מתלהב מהרעיון שאנחנו חברים. אני לא יודעת מה מפריע לו שיש לי חבר אחד אמיתי. יותר נכון, חבר אחד בלבד. שאר הילדים בשכונה מעולם לא שמו לב לקיומי.

"נפגשים בערב, כרגיל?" הוא לוחש וגורר כיסא אל הגדר, עולה עליו ומטפס מעל המעקה הרעוע. ליבי מחסיר פעימה כשהכיסא מאבד מעט משיווי משקלו, ואני מחניקה צעקה. המעקה מתנדנד תחתיו ואני שולחת אליו את ידיי, תופסת במכנסיו.

"לעזאזל, פדריקו, אתה והשטויות שלך!" אני משחררת את אחיזתי כשהוא מניח את ידיו על המעקה.

"אז תעני לי, לפני שאפול." הוא מחייך את החיוך הכובש שלו, קורץ לי וממתין. הוא לא ילך עד שאענה.

"כן." אני נאנחת בהקלה. הוא מנתק ממני את המבט ומתכונן לקפץ בין גגות הפחים. "פדריקו?" אני עוצרת אותו ברגע האחרון. הוא מסובב אליי את פניו ומשב רוח חזק מבדר את שערו. אני מרימה אליו את ידי ותוחבת בשערו את אצבעותיי. מגעו ממכר. "אל תשכח את הממתקים שלי." אני מוסיפה, ושיניו מוצאות את דרכן ונוגסות בקלילות את כף ידי.

אני מצחקקת בעוד הוא יורד בסולם המאולתר שבנה בעצמו, ורץ במורד הרחוב. אני מציצה למטה, רואה אותו מוציא את הכובע מכיסו ומניח על ראשו. הוא מנופף אליי ואני מחייכת אליו חיוך שאני רוצה שיזכור לעולם. הוא נעלם ואני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק.

"למה את לא עונה לי, לעזאזל?" קולו של אבי נשמע ואני פוקחת עיניים באחת.

מוזיקה לטינית בוקעת מאחת הדירות הסמוכות. דלת הבית נטרקת, מרעידה את הקירות הבנויים משאריות מתכת ממגרש הגרוטאות, ומעוררת אותי ממחשבות על שירים וריקודים. חיים עלובים.

"לא צריך לצעוק. אני כאן." אימי עונה באדישות.

אני מסתובבת לאחור ורואה אותה מנגבת את ידיה בסינר הקשור למותניה.

"תארזי מזוודות, אישה. קחי רק מה שצריך, אין לנו זמן." הוא פוקד, ואני ממהרת לפתוח את הדלת, ומציצה אל המרפסת המוזרה שנבנתה מלוחות עץ דקיקים. מתישהו היא תקרוס.

אני נכנסת פנימה וריח בייקון מטוגן מכה בנחיריי. אף פעם לא הבנתי למי היא מכינה את האוכל הזה אבל לולא חורחה, אחי בן השנה המושיט אליי את ידיו בכמיהה, הייתי חוזרת אל האוויר הפתוח וחוסכת מעצמי את הריח הסמיך שיש באוויר. בלית ברירה, אני עוצרת את הנשימה לכמה רגעים ומתעלמת מהבחילה העולה בגרוני.

"ששש, אני יודעת שאתה רעב." אני מלטפת את ראשו של הייצור הכי מתוק בעולם. הוא תלוי בצורה מוזרה על כתפה של אימי ואני אוספת אותו בזרועותיי. "מה אתה אומר על איזה טיול קטן בחוץ? ככה נחסוך לעצמנו את הצעקות האלה?" אני לוחשת באוזנו ומביטה באימי. אני לא חושבת שהיא שמעה אותי.

"מה עשיתָ עכשיו?" היא מושכת בכתפיה, מניחה את המלקחיים על המחבת המשומנת וניגשת לשולחן הקטן הצמוד לקיר.

היא אוספת את חפיסת הסיגריות המקומטת שלה, מקמטת אותה אף יותר ובוחנת את תוכנה. היא מטיחה אותה הצידה ומניחה את ידיה על פניה בתסכול. עורה השזוף חרוש קמטים ושערה השחור כהה ויבש. הוא גולש על כתפיה בגלים תפוּחים ואני מאמינה שבתוכם חבויים קשרים שרק מספריים יוכלו להתיר.

"תענה לי!" היא מסירה את ידיה מפניה ודופקת על השולחן. אני מנתרת לאחור בבהלה.

"אולי את השאלות המטופשות שלך תשאלי בדרך ותעשי מה שאני אומר לך עכשיו?" אבי משיב. היא נושכת את שפתה התחתונה, צועדת לעברו ונעצרת מול השולחן הרעוע הניצב במרכז החדר. החדר הזה משמש לנו סלון, חדר שינה ומקלחת גם יחד.

"אני לא אזוז מפה עד שתענה לי." היא שולחת לעברו אצבע מאשימה ואם השולחן לא היה מפריד ביניהם, אני בטוחה שהיא הייתה נועצת אצבעה בליבו.

ריח שרוף עולה באוויר ואני מבינה שהיא לא כיבתה את האש הבוערת. אני מזדרזת להסיר את המחבת מהאש, לכבות את הלהבה ולחזור למקומי בפינה. בניגוד לרצונו של אבי, שרק ביולוגית הוא אבי, היא מתיישבת ואוספת חפיסת סיגריות המונחת, לא במפתיע, ממש על הספה. הפעם אני לא חושבת שהיא תהסס להדליק אחת ממש ליד בנה בן השנה.

"עסקת סמים מחורבנת, מחורבנת כל כך." הוא מחזיק את ראשו בתסכול בעודה שולפת סיגריה ומציתה אותה.

אני מביטה בהם ונסוגה שני צעדים לאחור, נדבקת לקיר המטונף ומנסה להיבלע בתוכו. אני לא רוצה שחורחה ישאף לריאותיו את הניקוטין הנורא הזה שהיא מתעקשת להכניס אל הבית.

".¿Es la locura de tu madre o qué? Porque no entiendo cómo consiguió un hijo como tú"1 היא יורקת, מנדנדת את רגלה בכפייתיות, וממשיכה לקלל בספרדית מתובלת באנגלית קלוקלת.

"אל תערבי את אימא שלי כי זה לא יעזור לך עכשיו." הוא דורש ממנה להפגין כבוד כלפי אישה שנפטרה לפני יותר מעשרים שנה. אני בספק אם אימא שלי בכלל הכירה אותה.

"אני אעשה מה שאני רוצה." היא מנפנפת לעברו בביטול.

כעת, יותר מתמיד, אני יודעת שהוריי, שתי רכבות הנוסעות בכיוונים מנוגדים, עומדות להתנגש זו בזו בעוצמה. מעולם לא שמעתי את אימי מקללת, ובטח לא אותו. אני לא יודעת אם לייחס את הכבוד שהיא רכשה לו בעבר לחינוך הקפדני שקיבלה בבית או שהיא עדיין אוהבת אותו, אף על פי שבכל שבוע הוא נכנס לצרה אחרת וגורר אותה עימו.

"ואתה יודע מה?" היא זוקפת סנטרה. "אני מקללת את הרגע שבו נולדת! אני מקללת את היום שבכלל אפשרתי לך להיכנס לעניינים האלה רק בגלל כסף! כסף מזופת!" רסיסים של רוק ניתזים מפיה.

אני לא תמימה ואני יודעת בדיוק מה אבא שלי עושה בימים ובלילות שבהם הוא לא בבית, אבל כשטובתי לנגד עיניה, אימי ניסתה להעלים ממני במשך שבע עשרה השנים שחלפו מאז שנולדתי כל רמז לעיסוקיו, ולא כל כך הצליחה. אומנם ההבדל בין טיפשות לתמימות הוא דק מאוד, אך טיפשה אני לא.

"הבטחת לי שאחרי מה שתעשה היום, אנחנו נעבור מכאן! הבטחת לי חיים טובים יותר בשבילם, ובמקום זה אני מקבלת את כל החרא שלך ישר לפרצוף!" היא מצביעה לעברנו ואני יכולה להרגיש את האנרגיות הפורצות לעברנו מאצבעותיה הרועדות.

"בחייך, אישה! קומי על הרגליים, קחי מזוודה, שימי בתוכה את השטויות שלך ושלהם, ובואי נעוף מפה!" אנחות כבדות של ייאוש בוקעות מפיו.

"שמעת?" הוא מסתכל עליי. צבע עיניו כחול עז מקושט בגוונים ירקרקים. גוש מחנק עולה בגרוני ומסרב לרדת. לראשונה זה זמן רב שהוא יוצר עימי קשר עין ואני יודעת שזה מבשר רעות.

"מה?" אני בקושי מצליחה להגות, אך הוא מנופף לעברנו בידו ומנתק את קשר העין בינינו באחת.

"תסביר לי רק דבר אחד," אימי קמה על רגליה ואני מהדקת אחיזתי בחורחה, נתמכת יותר מתומכת. "לא חשבת שזה מה שיקרה אם תרחיק לכת?" היא מתקרבת אליו והוא קופץ את כפות ידיו. פחד מחלחל בגופי ופועם בעורקיי. אני שולחת את אצבעותיי לפי, כוססת את המעט שנותר מציפורניי הקצוצות עד הבשר. "אלו הרוסים?" היא שואלת בחשד ושתיקתו מאששת את חשדה.

אני מבינה שגורלנו נחרץ. הוריי נשאבו, ומשכו אותנו אחריהם, אל תוך עולם אכזר ותובעני המושך אליו גם את מי שלא התכוון לכך. העוני לא הותיר לאבא שלי ברירה, אבל האם זה עד כדי כך נורא? האם זה עד כדי כך תובעני שהוא לא יכול היה להתגבר על יצריו ולא להכניס אותנו איתו אל התופת?

"איזה רוסים?" אני שואלת בשקט והם מפנים את מבטיהם לעברי. עיניהם נפערות בזעם, אך לאחר רגע הם חוזרים להתעלם ממני ומתרכזים זה בזה. לא יודעת למה ציפיתי שיענו לי אם עד עכשיו בקושי ראו אותי.

"אז מה עשית עם הרוסים?" היא שואלת בשקט, אך הוא מפנה אליה את גבו וכמו הר געש מתפרץ מכלה את זעמו בקיר הרעוע. מה נהיה ממנו?

"תענה לי, לכל הרוחות והשדים, לפני שאחטוף התקף לב!" היא זועקת ממעמקי גרונה.

אני מניחה את ידי על פי ונושכת את שפתיי, מביטה בשניהם ומבינה שאת הפוטנציאל הטמון בי, אם הוא בכלל קיים, לא אוכל לממש. נראה שכל חיי איאלץ להתמודד עם אירועים כמו אלו המתרחשים כאן, ברחובות השכונה האפלה ביותר במֵדֵיִן2. מצחיק שאבא שלי מבקש שנארוז את חפצינו במזוודה, כשבכלל אין לנו מזוודה.

"לאן נלך?" שוב אני מעיזה לפצות את פי ומציבה את עצמי בין שניהם בידיעה ברורה שרוסים, סמים ובריחה, אלו דברים שילדה בגילי לא אמורה להבין בהם.

"למייסון יש מקום מסתור, כבר דיברתי איתו והוא ממתין לנו." אבי משיב בלי להסתובב לעברי. ככל הנראה חשב שאת השאלה הזו אימי שאלה.

"מייסון? דוד מייסון?" אני מכווצת את גבותיי. עוד לא הבנתי בדיוק מאיזה צד הוא, אבל בהחלט לא תיארתי לעצמי שגם הוא קבור עמוק בחול הטובעני שאליו נכנסנו.

לא מספיק שהוא גרינגו3 מטורלל, שברח מאמריקה בשלהי שנות השמונים וקשר אותנו בקשר בלתי ניתן להתרה למקום הזה, עכשיו גם אנחנו צריכים לברוח מהצל של עצמנו. זה כמו מעגל קסמים, וטרם נולד הקוסם שיצליח להוציא אותנו מתוכו.

הדמעות הארורות נקוות בזוויות עיניי. אני ממצמצת חזק ומתפללת שלא יזלגו מעיניי לעולם, אך הן זולגות במורד לחיי ומתעלמות מתחינותיי. לפתע, בתוך כל הכאוס האכזרי, חורחה מניח את כף ידו הקטנה על לחיי, מנגב את דמעותיי וצוחק. הוא הילד המתוק ביותר בעולם. הוא נולד בשבילי.

"ילדונת," אימי לוחשת לעברי ומעפעפת בריסיה בהתנשאות. "תפסיקי להתערב בעניינים לא שלך. לכי עם חורחה ותאספי בזריזות מה שאת צריכה. רק את מה שאת באמת צריכה." קולה תקיף, אך מלא הבטחה, כאילו היא אומרת לי 'אנחנו מייד נצא מכאן ואני אלטף את ראשך, כפי שעשיתי כשהיית קטנה, קטנה כל כך עד שמגעי כבר נמחק מזיכרונך'.

אני מהנהנת בשקט וצועדת לכיוון הפינה הרחוקה של הבית הקטן שלנו, אבל יודעת שאין לי מה לקחת כי מה שחשוב באמת אלו לא החפצים שלי או מעט הבגדים שיש בארון הקטן המשותף לארבעתנו. מה שחשוב באמת נמצא בידיי. אני מתבוננת אל תוך עיניו הירוקות ומבדרת את שערו השחור בידי. עיניו עוקבות אחר כל תזוזה של ידיי עד שהן יורדות אל שפתיי הרועדות. פיו מתכווץ ואודם מתפשט בלחייו. הוא מתחיל לייבב בשקט, אני מנדנדת אותו ומנסה להרגיע אותו, אך היבבה משתנה בן רגע לבכי קולני במיוחד.

"אני צריכה להתפלל." אימי קובעת ומושכת את תשומת ליבי באחת. אני לא מבינה איך היא בכלל מסוגלת כרגע להתפלל כשהבן שלה בוכה.

חורחה משפשף את עיניו, מטה את ראשו לאחור ומשתתק, בדיוק ברגע שבו משב רוח קליל שורק באוזניי ומעיף ממצחי המיוזע קווצת שיער קטנה. נביחות הכלבים הנשמעות בחוץ מעבירות בגופי צמרמורת עזה. הנביחות נפסקות ואני קופאת במקומי. רגע אחד של דממה מצמיתה נשברת כשדלת הכניסה נהדפת, ונשברת לשניים. בנשקים שלופים נכנסים ארבעה גברים בהירי עור ומגולחי ראש. אימי מחניקה צעקה ולרגע נדמה לי שהחדר סובב סביבי, אך זו אימי שמתנדנדת בחוסר יציבות. אבא שלי, שנראה כאילו ידע שזה בדיוק מה שעומד לקרות, ממהר להרים את ידיו בהכנעה. בתגובה מחרידה כושלות ברכיה של אימי תחתיה.

"חשבת שתברח כל כך מהר?!" אחד מהם שואל בעוד השני מכוון את קנה נשקו הארוך לעבר אימי, הרועדת כנועה על הרצפה.

הצלקות בפניהם של האנשים האלו, שנראות לי כרגע כמו חתכים טריים מרוב שהן עמוקות, משדרות רוע. ברור לי שהם לא אמריקנים ולא קולומביאנים.

"לא התכוונתי לברוח לשום מקום." אבי עונה בכניעה ומסתובב לעברנו.

דוק של זיעה מכסה את פניו ומתחיל לזלוג במורד מצחו לעבר עיניו. החום והמתח נותנים את אותותיהם ועורו מחוויר. אני מביטה בו המומה ותחושה לא מוסברת חולפת בי, אני יודעת שהוא לא יסגיר את עצמו גם אם יצטרך להקריב אותנו.

"אני שונא שמשקרים לי. אתה כבר יודע את זה."

אני לא מצליחה לזהות את המבטא הכבד של הגבר הזר, היחיד שפוצה את פיו. לעומת שלושת הגברים הגבוהים, הוא נמוך ועב בשר. אני לא יודעת קרוא וכתוב, אך אני יודעת לזהות מי קולומביאני, שדם חם זורם בעורקיו, ומיהו לבן, שדמו יכול להקפיא את המדבר היבש ביותר בעולם.

"איפה הם?" הוא כורך את אצבעותיו סביב גרונו של אבי ואז אני מבינה - אלו הרוסים. אני נושכת את השפה התחתונה עד שאני מרגישה את הטעם המתכתי של דמי מציף את פי. "איפה הסמים המחורבנים שלקחת ממני?!" הוא מהדק את אחיזתו עד שמפרקי אצבעותיו מלבינים וקולות חנק נשמעים ממעמקי גרונו של אבי.

אני בטוחה שהוא כועס עלינו שלא הקשבנו לו מייד כשאמר לנו לארוז.

"בשם מריה הקדושה! תענה לו כבר, ניקולס!" אימי מתייפחת בבכי לא אופייני לה.

אני פוחדת לזוז, שוקלת את צעדיי ותוהה, ביני לבין עצמי, אם אצליח להציל את חייהם או שעליי לברוח עם אחי. המחשבה הזו מקפיצה אותי בבהלה ואני לא מאמינה שחשבתי לברוח עם אחי ולהשאיר אותם כאן לבד. אני פותחת את פי, אך סוגרת אותו מייד כשאחד הגברים הגבוהים ניגש לאימי. על פניו עולה חיוך תמים, לכאורה, אך הוא רשע יותר מכול כי הוא לופת את שערה, מכניס את לוע הרובה אל תוך פיה ודוחף אותו עד למעמקי גרונה. היא אוחזת ברגלו ופוערת את עיניה, אך הוא אינו מרפה.

"אל תפגע בה, אל תפגע בה!" אבי מגמגם ושפתו התחתונה רועדת.

אני מביטה בחורחה, שבאורח פלא חדל לבכות. הוא רואה את העולם מזווית הראייה שלו ואני משערת שהוא חושב שהמחזה המתרחש לנגד עיניו נועד לבדר אותו. לרגע קט אני מתפללת להיות במקומו.

"אז או שתגיד לי איפה הם או שתעביר לי את הכסף שמגיע לי!" קולו מצמרר אותי ולמרות החום הנורא גל קור חודר לעצמותיי.

"סנצ'ז! זה סנצ'ז האידיוט!" אבי מקפל מעט את ידיו המורמות מעלה, אך מבטו האטום של הגבר המאיים הזה גורם לו להניף אותן לגובה שוב.

אני מפנה את מבטי אל אימי. דמעות זולגות על לחייה וקנה הרובה תחוב בגרונה. היא מגלגלת את עיניה ואני פוערת את שלי. היא מקיאה, ואני מורדת בקיא שעולה מתוכי.

"הוא לא הגיע!" אבי ממרר בבכי ונדמה לי כי זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.

הגבר הגבוה והרזה מבין השניים נועץ באבי מבט אכזרי, דורך את הנשק התחוב בגרונה של אימי ומחייך את אותו חיוך סתמי. אני נזכרת בחיוך האחרון שחייכתי לפדריקו.

"יש לך עוד הזדמנות אחת, אבל רק אחת, לפני שאני מפוצץ לך את הגולגולת ומורח את הדם שלך על הקירות." הוא פוקד, אבל אבי שותק.

האנשים האלה לא באו לשחק. האנשים האלה הם מכונות הרג שבאו לבצע את המשימה שלה הוכשרו. אני עוצמת את עיניי ומתפללת, לופתת חזק את גופו הצנום של אחי הקטן וקול פקיקה חלוש נשמע מגבו.

"זה היה, היה...." אבי ממלמל בקושי.

"זה היה מה?" הגבר הזה, שקולו מעביר בי צמרמורת עזה מאין כמותה, מדרבן אותו, אך אני עדיין לא מוכנה לפקוח את עיניי. בבקשה שיענה לו כבר ויסיר מעלינו את הרוע הזה.

"זה היה, אתה יודע, נו..." אבי מגמגם. רק זה היה חסר לנו, שהוא יאבד את כושר הדיבור.

לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי יורדת עם פדריקו אל הרחוב, בורחת כל עוד נפשי בי. לו היה לי אומץ הייתי פוקחת עכשיו את עיניי וצורחת כמו שלא צרחתי מימיי. אבל אז, ירייה חורצת גורל מרסקת את עולמי. אני פוקחת את עיניי ומסרבת להאמין.

"לא..." אני לוחשת ברעדה.

הדמעות מרטיבות את פניי ואני עדיין מסרבת להאמין למראה עיניי. אני עוצמת את עיניי שוב. אני בטח חולמת. אני בטח הוזה. ירייה נוספת מחרישה את אוזניי. הפה שלי מתייבש ועיניי נפקחות ומסרבות להיסגר בחזרה. היא לא עשתה דבר.

"אימא?" אני קוראת לה. הבטן שלי מתהפכת וראשי מסתחרר.

הזמן עוצר מלכת, אף שמחוגיו של השעון הישן התלוי על הקיר ממשיכים להתקדם בקצב אחיד. כשהירייה השלישית מגיעה אני יודעת שאבא שלי איבד את ההזדמנות הנוספת שניתנה לו, והוא נופל על פניו בחבטה איומה.

"אבא?" אני בוהה בגופתו הטובלת בשלולית של דם. אם ארים את ראשי הם ישימו לב אליי, ובמשך זמן כה רב אף אחד לא שם לב אליי עד שלפעמים הרגשתי כמו רוח רפאים.

"מה נעשה איתה?" אני שומעת במעומעם ועוצרת את נשימתי, מקווה שאולי לא יבחינו בי. "אני יודע טוב מאוד מה נעשה איתה." הקול השני קובע, וברגע שהירייה הרביעית נשלחת לכיווני, אני יודעת שהכול נגמר. חיי, כפי שהכרתי אותם, תמו.

השקט השורר בחדר גרוע מכל רעש, הוא כמו צרחה או כמו סכין חדה הננעצת במעמקי ליבי. אני אולי נושמת, אבל לא באמת חיה. הם לא הסתפקו רק בהוריי.

1. בספרדית - זה השיגעון של אימא שלך או מה? כי אני לא מבינה איך יצא לה בן כמוך.

2. עיר בקולומביה.

3. כינוי לזר שאינו דובר את השפה הלטינית.