משיח בשדה בוקר

1 "אחד קטנצ'יק עם חליפה"

במחצית השנייה של חודש מאי 1953 קיבלו אלפי פעילי מפלגת השלטון, מפא"י, שאלון עתיר קושיות ואפשרויות מענה שנועד לייעל את אחיזת המפלגה בהגאי המדינה ובאוכלוסייתה אשר התרחבה מאוד בזכות העלייה ההמונית מאז הכרזת העצמאות. אחד הנמענים היה מייסד המפלגה. בחריצותו הרבה הוא התיישב להשיב עליו בדייקנות מרבית, מהעמוד הראשון ועד העמוד הרביעי והאחרון, כאחד העסקנים.

שם המשפחה: "בן-גוריון".

השם הפרטי: "דוד".

שם האב: "אביגדור".

שם המשפחה הקודם: "________" (קו אופקי בעיפרון, כאילו ממלא השאלון לא נקרא מעולם בשם משפחה לועזי, גרין).

חבר איזה סניף? "תל-אביב".

מה השכלתך? "למדתי קצת".

באיזו דרגה צבאית השתחררת? "טוראי".

מקום עבודתך? "ממשלת ישראל".

מי משלם את משכורתך? "הממשלה".

אילו תפקידים הנך ממלא בתוקף עבודתך? "אני צריך למלא תפקידי רה"מ ושר הביטחון, אין לי ביטחון שאני ממלא אותם כראוי".

האם התפקידים הללו מרובים מכדי שתוכל למלא אותם? "לא מרובים, אבל קשים; לא מבחינת היקפם, אלא תוכנם".

האם התפקידים הללו מהווים מעמסה עליך בגלל היקף העניינים שיש להשתלט עליהם? "לא מעמסה, אלא חרדה".

האם מבחינת הזמן הנך יכול למלא את כל התפקידים הללו? "כן".

האם הנך מוכן להעביר חלק מתפקידיך, בהתחשב עם העניינים שבהם הם מטפלים, לאנשים אחרים? "אני מוכן להעביר שני התפקידים ברצון רב לחברים אחרים". 2

חודשים ספורים אחר כך הוא אכן העביר את התפקיד לחברים אחרים. יום אחד עזב הכול ועבר לשדה בוקר שבנגב. לא לצמיתות, אך לפרק זמן משמעותי. למשך קרוב לשנתיים החליף אותו מפא"יניק אחר, משה שרת. מעריציו בארץ תמהו והתגעגעו, גם העיתונות הבינלאומית ביקשה הסברים. "למען טובת המדינה, ואולי גם למען שלומי האישי, רצוי שאסתלק מהשלטון", כתב במאמר שפרסם בניו-יורק טיימס והסביר מדוע דווקא לנגב: "טוב למדינה שיכולה להרשות לראש ממשלתה לאחר שירות (טוב או רע) של כמה שנים, ליהנות ממראות המדבר. פה במדבר אפשר להתייחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, לעמוד פנים אל פנים מול הטבע הפראי והקדמון כפי שיצא מידי הבורא. ...לאושרנו יש עוד הרבה מדבר במדינת ישראל, אולי יתר על המידה". 3

למעלה משבעה עשורים חלפו בינתיים. לאושרנו נשאר גם בימינו עוד הרבה מדבר במדינת ישראל, ולא יתר על המידה. הטבע הפראי והקדמון עדיין שולט ברוב מרחביו כפי שיצא מידי הבורא. חיל האוויר, להבדיל, שולט בשמיים ממעל. שמי הנגב הם זירת האימונים העיקרית שלו. רעם מטוסיו ומסוקיו מרעיד את הארץ מתחת. ראש הממשלה הראשון ודאי היה מתענג עליו כמו על מוזיקה ערבה. בתחילת חודש אלול תשפ"ב, ספטמבר 2022, הזדמן לי לחזות מרחוק בתצוגת תכלית שרביעיית מטוסי חמקן של החיל ערכה שם לכבוד אחד מיורשי יורשיו, יאיר לפיד, ראש הממשלה ה-14 של ישראל. לפיד בא לבסיס חיל האוויר נבטים כדי לאיים ממנו על איראן המתגרענת והולכת, גם כדי לרכוש את לב אזרחיו ערב פתיחת הקלפיות בבחירות לכנסת ה-25. "ישראל ערוכה לכל איום ותרחיש", נאם קצרות אחרי ההצדעות ולחיצות הידיים עם מפקדי טייסת נשר הזהב, 35-F. ספק גדול אם ראש הממשלה הראשון היה משתכנע. החשש שמא ישראל אינה ערוכה לאיומים עתידיים ולתרחישי מתקפת פתע הדריך אותו לאורך כל ימי ישיבתו הרבים על כס ההנהגה. כשם שהיה גאה בניצחונות צה"ל בימיו כך היה אפוף דאגה מפני האפשרות של התהפכות הגלגל. דווקא בימינו, אחרי הפתעת אוקטובר 23', אפשר להבין אותה יותר. היא הייתה עילת תשומת הלב האינסופית שהקדיש לבניית כוחו של צבא היהודים. "עדיין אין לי ביטחון בקיום המדינה, כי עוד אפשר להשמיד אותנו", הסתודד עם יומנו ב-1950, פחות משנה וחצי אחרי שצה"ל הצעיר הצליח להדוף את כל צבאות ערב.4

במקרה, לגמרי במקרה, הייתי בשדה בוקר כשמטס חיל האוויר לכבודו של לפיד חלף בשמי רמת הנגב. נהם מנועים אדיר בקע מתוך ענני הסתיו הבוסריים, היסה לשניות אחדות קבוצת עובדים רעשנית ממרכז הארץ שקיימה טקס זיכרון ליד חלקת קברו של המנהיג שהתגורר פה לפני שרובם המכריע נולדו. גם יעלי הסלע קפאו על עומדם. ענפי עצי הפלפלונים שבלב החלקה רטטו קלות. חבל שהוא לא זכה לשמוע ולראות, חשבתי. חיל האוויר, שבן-גוריון ניצב ליד ערש לידתו, היה דל להכמיר אפילו במושגי אותם ימים, אולם הספיק להטיל מורא על צבא הפלישה המצרי ואף ליירט מטוסי קרב בריטיים שחדרו בשגגה לשטחנו. טייסיו הראשונים היו יוצאי צבאות זרים, אך הם הנביטו את תהילת העוצמה האווירית של צה"ל בדורות הבאים. חניכי חניכיהם, טייסים ילידי הארץ, אוחזים עכשיו בהגאיו של המטוס החמקן המשוכלל בעולם. "ידה הארוכה של ישראל", אמר עליהם לפיד בנבטים באותו יום.

בעבר, בעידן הטלוויזיוני שלו, נהג לפיד לשאול את מרואייניו מה ישראלי בעיניהם. סמוך למצבות המגודרות של דוד ופולה בן-גוריון, הצטללה אצלי תשובה אפשרית לשאלת ראש הממשלה: שדה בוקר. הקיבוץ של בן-גוריון, הצריף שלו, מתחם הקבר.

עשרות קילומטרים דרומית מבאר-שבע איווה לו בן-גוריון את מקום מגוריו לעת זקנה ואת מקום מנוחתו האחרונה. לא בירושלים, בירת היהדות והיהודים מאז ומתמיד; לא בתל-אביב, הגאווה המטרופולינית של הציונות עוד לפני קום המדינה; דווקא בשדה בוקר הנידחת והצעירה. ברדתו הנה בגיל 67 ביקש להתוות כיוון חלוצי לישראלים. אף שהצליח בכך באופן חלקי בלבד, שדה בוקר מהבהבת בתודעתם כמופת של עבריות מודרנית. היא אַמַת המידה של ישראלים אוהבי ישראל, תו התקן הציוני, ראש התורן, שיר השיירה. ביקוריהם פה, במהלך טיול או חופשה, הם מעשה הצדעה לתרומתו הכבירה לתקומת ישראל ומחוות הזדהות עם קריאת הכיוון שלו: דרומה. "משוגע לנגב", כך הגדיר פעם את עצמו. 5 הביטוי הנפוץ "לרדת לנגב" הוחלף אצלו ב"לעלות לנגב". גם היום מקפידים בכירי מפעל שימור מורשתו לאמץ את מנהגו הלשוני הזה. הם לא יורדים לנגב, רק עולים אליו.

כשמטוסי החמקן התרחקו צפונה והשקט שב למדבר, התחדש טקס ההתייחדות ליד חלקת הקבר. מדריכת קבוצת העובדים ממרכז הארץ תיבלה מילות הערכה למנהיג הספון פה במשאלות לקראת השנה החדשה. אמן, אמן, הם הריעו במקהלה, ואז הגיע הטקס לשיאו: יד נעלמה הסירה פרוכת בד לבנה מעל תיבת עץ קטנה שהוצבה סמוך לקבר. עשרות יונים צחורות הגיחו מתוכה אל על, לקול תשואות הנוכחים. למשך דקות הן חגו במבנה אווירובטי סביב אחוזת הקבר, טייסת שלום בעקבות טייסת קרב. לרגע יכולתי לדמיין את בן-גוריון נושא את מבטו אליהן כמו בבימת הכבוד במצעדי צה"ל של ימי העצמאות, כף יד ימינו מאונכת למצחו עקב בוהק השמש, לראשו כובע טמבל והבעת נחת על פניו. לו יכול לשאת דברים באוזני הנאספים לכבודו אולי היה מעיר שלפי התנ"ך, ספר ספריו, מעוף יונים מסמל את שיבת ישראל לארצו: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק" (ישעיהו ס, ח-ט). ואולי היה פונה לנאספים בשאלת הקבע שלו לאורחים שפגש באקראי: "מאיפה אתם?".

אני מעפרה, יישוב שהוקם הרחק משם כשנתיים לאחר מותו בהרשאת תלמידו הבכיר, שר הביטחון דאז שמעון פרס. מה עשיתי בשדה בוקר בחודש אלול תשפ"ב? באתי להרחיב את השכלתי במדעי בן-גוריון. כמובן, לא היה זה ביקורי הראשון שם, אך הפעם הוא לא הסתכם בגיחה קצרה לצריף הנודע או לאחוזת הקבר, וכלל מרתון של פגישות היכרות עם מומחים מקומיים. מאז הביקור הקודם שלי נחנך ליד הצריף מלון מפואר, קדמא, כך שבלשון המעטה לא סבלתי מתנאי השהות במקום. מייסדיו הסגפנים של הקיבוץ ודאי לא דמיינו את הפאר הזה כשנאחזו בשממה כאן, כנראה גם לא בן-גוריון עצמו, שבמסגרת עיסוקי מנהיגותו הכיר מקרוב כמה וכמה מלונות משובחים בארץ ומעבר לים. חדרי במלון היה גדול לפחות כפליים מחדרו בצריף הסמוך. ארוחת הבוקר - מגוונת יותר מהקוץ' מוץ' שרעייתו הדאגנית נהגה להכין לו לארוחת בוקר: תערובת נוראה של גבינה לבנה, גביע אשל, רסק תפוחים ומיץ פטל. לפי האגדה, אחרי מותה הוא המשיך לאכול אותו לכבודה מדי בוקר. "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", ספד לה עם מותה, ומילותיו אלו נחקקו על קיר בית הקפה הנושא בחינניות את שמה - "פולה קפה". רבים מהמבקרים ודאי מייחסים את זכות היוצרים לבן-גוריון, לא לנביא ירמיהו. הצעירים שביניהם עלולים להתרשם בטעות שגם את הנגב ואת המדבר הוא המציא.

"פולה קפה", נווה מדבר, ממוקם בכניסה למתחם הצריף. מלבד קפה הוא מציע להמוני המבקרים גם גבינות מתוצרת בית, שמן זית מקומי ובקבוקי יין מענבי האזור עם טעמים של פירות ותבלינים, "ללא חומרי הצללה וללא סינון". דמות המפתח שמאחורי הדלפק היא צבי רמק, היינן הראשי. לבית הקפה אמנם אין תעודת כשרות עקב פתיחת שעריו בשבתות, אבל ליין יש. לא מהבד"ץ, מהרבנות האזורית.

אתה מבין קצת ביין? - מגשש אצלי צבי, כשהוא מבין שלא באתי רק בגלל הקפה.

בקושי, אני מודה בהשפלת ראש. צבי מביע אכזבה מקצועית קלה, מושך את הזמנתו לסדרת טעימות, אך מוסיף להאיר פנים. הוא בעל מבנה גוף דובי, ממושקף, מקושט בזקנקן שיבה. חיש קל מתברר שאנחנו כמעט בני אותו גיל. שנינו קרבים במהירות לגיל הפרישה הרשמי לגמלאות, אם כי עדיין צעירים מעט מגילו של בן-גוריון עם רדתו הנה. צבי לא זכה לפגוש אותו. הוא עלה ארצה מסן פרנסיסקו בתחילת שנות השמונים. עם תום שירותו הסדיר בנח"ל השתקע פה. במשך שנים אחדות שימש רכז הביטחון. פעם נסע לבקר את משפחתו בקליפורניה, נדבק בחיידק האהבה ליין, ונשאר שם להשתלמות מקצועית ממושכת. כששב ארצה שכנע את מזכירות המשק לטעת כרם ולהקים יקב. ההיגיון הכלכלי שמאחורי המיזם נשען על השערה ארכיאולוגית שלפיה תושביו הקדמונים של המדבר התפרנסו אף הם מחקלאות. "[אנחנו] מוצאים בנגב כל כך הרבה [שרידי] יישובים בנויים על משק חקלאי", התפעל פעם בן-גוריון. הוא ראה ביישובים העתיקים מקור השראה חלוצי לדורותינו, ומיאן להשלים עם ממצאי מחקר אקדמי שלפיו דווקא התושבים הקדומים היותר ידועים של הנגב, הנבּטים, התנזרו מחקלאות ומייצור יין. כמנהיג נחוש ידע בן-גוריון להחליף בשעת הצורך לא רק את המומחים, גם את העובדות ואת המספרים.

הבקבוקים הראשונים של החבר רמק הונחו על המדף בשלהי המאה העשרים, כפי שמעידות בגאווה הדבקיות המוטבעות מאז על בקבוקי כל עונות הבציר, אך הענבים כבר מזמן אינם גדלים כאן, גם לא האפרסקים שניטעו אחריהם. נשארו רק מטעי הזיתים וגן רפי, זכר לחורבן עם שלט עץ קטן: "מטע הנשירים המפואר שפרנס את הקיבוץ כ-25 שנה". הגן נושא את שמו של רפי בכרך, אחד החלוצים שקלטו פה בהפרש של כמה עשרות שנים הן את בן-גוריון והן את רמק. "כאן יהיה מלא ירוק", הבטיח בן-גוריון בשנות החמישים לאורחת הנדבנית גברת רוטשילד, הבטיח וקיים. 6 בשדה בוקר יש מלא ירוק. הקיבוץ הוא נאות מדבר של עצי נוי בעיקר: ברושים, אורנים, פיקוסים, דקלים. המפעל המשגשג ביותר של עבודת כפיים מייצר סרטים דביקים שקופים, סלוטייפ בלע"ז. "במלחמת המפרץ הראשונה עשינו הון", צוחק רמק, ומתכוון לחדרים שנאטמו בניילונים וברצועות דבק בכל בתי ישראל מחשש למתקפת אב"כ עיראקית. אלו היו שלהי ימיו של עידן הענבים בשדה בוקר. רוב ייצור היין ביקב המקומי נשען היום על הכרמים באזור מצפה רמון, הגבוה והקריר יותר. בשדה בוקר גילו באיחור שאין טעם לגדלם פה: "זה לא השתלם, קיבלנו שקל וחצי על קילו ענבים".

אפילו הרפת ודיר העיזים הם כבר נוסטלגיה. מצבו של ענף החקלאות המקומי עגום כמו בשאר אזורי הארץ וקיבוצי ישראל, אלא ששדה בוקר עדיין נאחזת בשאריות הרעיון השיתופי אחרי שכמעט כל קיבוצי ישראל פנו לו עורף. מדי חודש מעביר רמק את שכרו לקופת המשק, כשאר החברים הוותיקים. לאורך ימות החול של השבוע הוא סועד עם כולם בחדר האוכל, אך ורק בצהריים. בבוקר, בערב ואפילו בשבתות כל אחד סועד בבית, ודאי החברים החדשים שמשכורותיהם אינן מועברות לקופת המשק. שדה בוקר זקוקה להם כדי לשמור על הדמוגרפיה שלה. שבעים שנה לאחר הקמתה היא מונה שבעים משפחות בלבד, כ-450 חברים. לא רק תהליכי העיור בין חדרה לגדרה חותרים תחתיה דמוגרפית, גם הביורוקרטיה והתחרות המסוימת עם הצלחתו של היישוב הקהילתי הסמוך הצמוד למדרשת בן-גוריון. רשות מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י) התמהמהה ממושכות עד שאישרה לבנות פה שכונה חדשה של ארבעים יחידות דיור. בן-גוריון היה מתפוצץ מזעם לנוכח הסחבת, אם כי רמק מעריך שהתפוצצות כזאת לא הייתה עושה היום רושם גדול. לדעתו, בן-גוריון היה בלתי בחיר בישראל של המאה העשרים ואחת. הטלוויזיה והרשתות החברתיות היו שופכות אור על הפינות שהוא הצליח להחשיך על ידי אחיזת הברזל שלו בהגאי השלטון, מגחיכות עד דק את מגרעותיו האנושיות, ומבקיעות את חומת החסינות התקשורתית סביבו. אמנם זו לא הייתה חומה אטומה, ולעיתים קרובות הוא התמרמר על מה שנכתב עליו בעיתונים, אבל הרדיו נשלט כליל על ידיו, טלוויזיה עוד לא הייתה, והעיתונים הנפוצים תמכו בו בדרך כלל.

רמק עצמו כבר אינו קורא עיתונים. אנחנו תוהים יחדיו אם וכיצד הם הובאו הנה כשבן-גוריון עזב פתאום הכול, כמעט הכול, ועלה לנגב בשלהי 1953, מותיר מאחוריו מכתבי פרישה מתפקידיו הממלכתיים. לפי הנחייתו, בימיו הראשונים פה לא נשלחו אליו עיתונים כלל. 7 יחסי האהבה-שנאה שלו איתם כרעו באותם ימים תחת כף החובה. הוא רצה קצת חופש מהתקשורת ומהפוליטיקה, הרחק ככל האפשר, כמו ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם". בשיר פרדה שנתן אלתרמן התיימר לכתוב בשמו, נאמר בתמצית ש"פּונֶה והולך אני אל ירכתי הסדנה". 8

איזו שדה בוקר מצא בן-גוריון בירכתי הסדנה? דלה, מבודדת, חשופה לטרור. אחד מראשוני התושבים, חגי אבריאל, שרטט בשעתו בעלון המשק את תמונת המצב המדכדכת: "העשב לא נתן יבול, בורות המים שעליהן חשבנו להתבסס היו ריקים. חציר לא הספקנו לקצור. ברברה [פרופר] נהרגה. חֵרות השוטטות בסביבה נגזלה. במבי [יוסף יאירי] נהרג. על הכביש נמצא מוקש. גשם לא בא בזמן. הצאן הטורקי הכזיב. הייתה עזיבה ראשונה. הסכר מאבד מים. הכביש לקוי".

אבל אבריאל קינח בנימה אופטימית: "ואנחנו קיימים, מתפתחים, לומדים וצועדים קדימה". היא כנראה קסמה לראש הממשלה אשר נקלע לכאן כחודשיים אחר כך. במאי 1953, יום לפני או יום אחרי שמילא את השאלון לפעילי מפא"י, הוא בא לעקוב מקרוב אחרי מבצע הארכתו של כביש מעלה העצמאות (40) למכתש רמון, בעקבות פיגוע נורא בכביש מעלה עקרבים, הסמוך לגבול ירדן. כמנהגו היה מעורב אישית במיזמים לאומיים שכאלה. בין השאר פגש באותו יום את קצין ההנדסה של פיקוד דרום, סגן-אלוף מאיר בית-אש, איש רב פעלים במרחב שבין באר-שבע לאילת. אגב, שמו המקורי של הקצין היה בטיש, אך כמו שאר קציני צה"ל ועובדי המדינה הוא ציית להנחיית בן-גוריון לעברת את שמו. גם הרמטכ"ל משה דיין היה חלק מהפמליה. בדרך הלוך עברו ליד שדה בוקר, חווה חקלאית זעירה שהשתרעה על קומץ אוהלים, שלושה צריפים ודיר עיזים. ממש באותו שבוע ציינו המתיישבים שנה לעלייתם על הקרקע. בן-גוריון החליט לסור לביקור במקום. סקרנותו שיבשה את סדר יומו.

"הייתה סופת אבק", נזכר כעבור שנים רבות אחד המתיישבים, יהושע כהן, "ומתוכה יצא אחד קטנצ'יק עם חליפה. שאלתו הראשונה הייתה 'למה אין פה עצים'". המארחים המופתעים הציעו לו להתלוות אליהם ולראות את מה שכבר הספיק לצמוח בתוך חממת פח בוטנית שהקימו. דני הלל, לימים פרופסור להפרחת מדבריות, הדריך אותו בגאווה רבה בדיר. אחר כך ישבו לשתות משהו בחדר האוכל. "מאיפה יש כל כך הרבה זבובים", הקשה ראש הממשלה. זו האמירה היחידה שיהושע זכר מאותו מפגש שהפך לציון דרך משמעותי בחייו של האורח החשוב ובחיי מארחיו המופתעים. לעומת זאת זכר שלעת ערב "הגיע [סגן אלוף] בית-אש בזעם עצום", והאשים את המתיישבים: "הרגתם לי את הכול, הוא לא התעניין בשום דבר [אחר]". 9

הביקור הספונטני ביישוב החלוצי הנידח בלב הישימון אכן טלטל את בן-גוריון טלטלה נפשית עזה. דעתו הוסחה מהמטרה המקורית שלשמה ירד דרומה עם הרמטכ"ל ועם בכירים אחרים. כעבור שבוע שיגר לחברי המשק הצעירים איגרת שהרבו לצטט בערגה גם לעת זקנתם: "לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים, אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בליבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה?" 10

האיגרת ביטאה לא רק רגשי קנאה, אלא גם רגשי נחיתות שבעבעו בו עוד מימי היותו חקלאי לא מוצלח בגליל של ימי העלייה השנייה. אבל בתוך ימים אחדים הבינו חברי שדה בוקר כי לא היו אלו מילים בעלמא. רגשותיו של בן-גוריון תורגמו למעשה שהפליא את האומה. הוא התפטר מכהונתו כראש הממשלה וכשר הביטחון ועבר לשדה בוקר. מעתה היה "רק" חבר כנסת וחבר קיבוץ. חברת סולל בונה בנתה בו עבורו צריף גבס מרווח, על פי תכנונו שלו ובפיקוחה הצמוד של רעייתו. "יום אחד התפרצה לתוך המשק מכונית, יצאה ממנה אישה עם מטפחת ותוך כדי צעקות נכנסה פנימה", זכר יהושע, מי שנעשה למאבטחו הבכיר ולחבר המשק המקורב אליו ביותר. הצריף החדש הכיל חדר עבודה שכמעט כולו ארון ספרים, חדר אורחים צפוף, מטבח קטנטן, ושני חדרי שינה, אחד לו ואחד לה. אחרי מותם הפך הצריף למוזיאון ממלכתי מטופח. כמעט הכול נשמר פה כמו בימיהם: הריהוט, הספרים, הביגוד, מתנות האח"מים שקפצו הנה מכל קצווי תבל ואפילו מזגן תדיראן המקורי שהותקן בשנות השישים. לבן-גוריון היה חם מאוד בשדה בוקר, בגוף ובנפש. לדברי יהושע, "הוא היה מלא, שזוף, עליז, שמח, ראית שטוב לו, ללא ספק".

גיל שניידר, מנהלת הצריף, טרם נולדה כשבן-גוריון מת. היא מקדמת אותי במבואות המתחם, ליד הקופה. על אף השמש הקופחת אינה נחפזת להיכנס פנימה. עוד לפני כוס מים אני מקבל ממנה סקירה ראשונית מחכימה על המתחם. סדר העדיפויות הזה מוצא חן בעיניי. הוא הולם את אופיו של האח"ם שהתגורר פה ברבעון הראשון לעצמאות ישראל. שיחות הבאי לא עניינו אותו. מחוות נימוס לא עיצבו את התנהלותו הפומבית. ברוב מגעיו עם שאר העולם היה ישיר וענייני. אהב להשמיע, לפעמים גם לשמוע, אך רק לעיתים רחוקות התעניין בתחושות זולתו. אינטליגנציה רגשית לא הייתה מאפיין מובהק שלו. "אני לא יכול להגיד לך שהוא היה יבש", העיד יהושע, "אבל היה מקומצן בקומפלימנטים לאחרים, מקומצן באמירת תודה. אתה יודע כמה אנשים חיכו שיגיד להם מילת תודה? אבל הוא - לא. בזה היה קמצן". 11

גיל, לעומת זאת, מאירת פנים, לבבית. היא נלהבת, אסירת תודה למנהיג שביתו היה למקום עבודתה וחזונו לאתגר חייה. בגיל 18 הגיעה הנה כמורה-חיילת לצורכי סיוע בהדרכת המבקרים, נקשרה לרעיון ולבן המקום, ונשארה פה אחרי שהשתחררה מהצבא. עם פרישתה לגמלאות של המנהלת הוותיקה הקודמת, מירי פלמ"ח, נכנסה גיל לנעליה. במשפחתה המקורית המורחבת, יוצאת החוגים הרביזיוניסטיים, מדברים עליה כ"זו שעובדת אצל בן-גוריון", הגדרה המשלבת גאווה עם טרוניית מה: בן-גוריון נחשד גם בימינו במחוזות חברתיים אחדים כאב המייסד של השמאל הישראלי, שם נרדף לאליטה הלבנה שהתנשאה על בני עדות המזרח והדירה אותם מעמדות מפתח במדינה. אם הבנתי נכון, גיל סבורה שיש דברים בגו לפחות לגבי חלק מהטענות. היא בוודאי אינה חסידה שוטה של מנהיג האומה שהשתקע במקום. במסגרת תפקידה ונגישותה לעיזבונו נחשפה גם למגרעותיו: אהובותיו שמאחורי גבה של פולה, דעותיו הקדומות בשלל תחומים, קשיות עורפו, שתלטנותו, ואף אי הקפדתו על ההפרדה המתבקשת בין רכושו לרכוש הציבור. הוא לא היה נהנתן מושחת, חלילה, אך גם לא סגפן.

בין חפציו האישיים הרבים שנותרו פה כשהלך לעולמו נמצא פנקס הצ'קים שלו, ובתוכו ספחי ההמחאות שהעביר מדי חודש לגזברות המשק. לכאורה היה אמור להעביר לה את מלוא השכר שקיבל כחבר כנסת, כחבר ממשלה או כגמלאי, אך למעשה העביר רק חלק. אגב, יהושע כהן לא חיפה על התקלה המוסרית הזו. לדבריו, בן-גוריון התעקש שלא לקבל מקופת המשק שכר גבוה יותר מהחברים האחרים, אך "הוא לא נתן את כל המשכורת", גם לא את התמלוגים שקיבל עבור ספריו. 12 לפעמים שכח להעביר לידי המדינה את המתנות שקיבל משועי עולם כראש ממשלה. תיק מתנות קטן מסתתר פה כנראה בארכיונים. בן-גוריון, אפילו הוא, היה בסופו של דבר בשר ודם, וכידוע - כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, קל וחומר יצרם של הגדולים באמת. סימני שאלה מרחפים מעל עצם כשרותה של בניית הצריף עבורו בידי חברה ציבורית ועל קרקע מדינה, אך אלה הם סימני שאלה מודרניים. בימים ההם כמעט שלא נשאלו שאלות שכאלו אפילו לא בידי האופוזיציה.

גם קבלת הפנים שגיל שניידר עורכת לי מכילה ציטוט בעל פה של האיגרת הלבבית שהוא שלח למייסדי שדה בוקר במאי 1953, והמכילה ראיה ניצחת כי הגיע הנה בעקבות יצרו - יצר הקנאה כאמור. ראש הממשלה השתוקק להצטרף לחלוצים המקומיים שהיו צעירים ממנו בכשלושים שנה לפחות. היה בכך יותר משמץ של מרד זקנים נואש נגד מרוצת הימים, אך בעיקר רצון לשמש מופת לנוער. "לא ראיתי מימיי מפעל חלוצי כשדה בוקר", קבע באותה איגרת. יישוב השממה שבין באר שבע לאילת על ידי יהודים נחשב אצלו לאתגר ציוני ראשון במעלה. אמנם בסג'רה ובפתח תקווה היה קשה ומסוכן פי כמה בשעתן, בלי גנרטור, בלי אמצעי מיגון נגד קדחת, כמעט בלי כלום, אך ממרומי נקודת התצפית שלו על מרחבי המחר הוא הבין שאם יהודים לא ייאחזו בהקדם בנגב, מישהו אחר ישתלט עליו בהדרגה. לימים ביקש להיקבר דווקא פה, ולשמר את צריפו "בְּצוּרתו הנוכחית, על כל הריהוט, הספרים וכתבי העת המצויים בו", על מנת שישמש מצפן אידיאולוגי וגיאוגרפי לעתיד לבוא, כוכב הדרום. בחייו ובמותו התאמץ למשוך את תשומת ליבם של בני עמו אל חבל הארץ הנידח הזה ולגאול אותו משיממונו. "אני הלכתי כדי שילכו אחריי", הסגיר פעם אכזבה. 13 פעם אחרת הסביר: "הנגב ניתן לנו במשפט העמים [לפי החלטת האו"ם], וצבא הגנה לישראל ביצע דבר המשפט הזה [במלחמת העצמאות], אבל רק ההתיישבות ההמונית תנחיל לנו הנגב במשפט ההיסטוריה". 14

גיל מבהירה שבשדה בוקר לא עוסקים בהנצחה, עוסקים במורשת. מה ההבדל? הנצחה היא קריאת רחובות מרכזיים על שמו של המונצח, אתרים ציבוריים, מוסדות חינוך, בולים ופסלים. מורשת היא הצוואה הרוחנית, התורה שבכתב ושבעל פה, המילים האלמותיות, תיעוד העשייה בעיתות הכרעה ובימי קטנות, סיפור ההתחבטויות הקשות - כל מה שצריך להנחיל לדורות הבאים כדי שיתנהלו ברוחו של המנהיג המנוח. צריף בן-גוריון בשדה בוקר הוא לפיכך רק תפאורת מורשתו. החדרים, הווילונות, ארון הבגדים והמיטות המוצעות מנקים אותו מכל חשד של בדיה או אגדה. הָיֹה הָיָה פעם מנהיג דגול שאכן התגורר פה. הוא ולא שרף או מלאך, הוא ופולה. הנה הכיסא המתנדנד האדום שעליו ישב, זה פסל בודהה שקיבל במתנה בביקור רשמי במזרח הרחוק, וגם שולחן הכתיבה, מכשיר הרדיו הלא דיגיטלי, המזגן העתיק, נעלי הבית השחורות והספרים, חמשת אלפים, כחמישית ממאגר הספרים הכולל שהחזיק פה ובביתו בתל-אביב, קודש הקודשים. בשאלון של פעילי מפא"י העיד על עצמו כי הספרים הם מקור ההשתלמות האינטלקטואלי העיקרי שלו. חלקם הגדול מונחים על המדפים בחדר עבודתו, מסגירים את מנעד סקרנותו הרחב: ספרי היסטוריה, פילוסופיה, הגות, צבאיות, תורה שבכתב, תורה שבעל פה וגם חוכמת הגויים - בעשרים שפות, שמתוכן היה מסוגל לקרוא תשע, ברמה כזו או אחרת: עברית, אידיש, אנגלית, ספרדית, יוונית, רוסית, טורקית, צרפתית, גרמנית, כפי שהעיד על עצמו בשאלון הנ"ל. מטבע הדברים אין ביניהם אף לא כותר אחד שראה אור אחרי 1973, שנת הסתלקותו. הם שכבה ארכיאולוגית, כמוסת זמן ביבליוגרפית שגורמת צביטת לב ליהודי מבוגר כמוני הזוכר את ימי עדנתם של רבים מהם, על עטיפותיהם הטריות ובוהק דפיהם; למשל, ספר התנ"ך גדול הממדים של הוצאת קורן, שהוריי המנוחים שמחו להצטייד בו למרות מחירו הגבוה, והנה הוא מונח כבוד גם פה, בארון הספרים של המנהיג ששניהם לא חיבבו. מהדורת תנ"ך אחרת של קורן, קטנה ועתיקה יותר, מכילה רישומים בכתב ידו, ספק פרשנות, ספק הכנת ראשי פרקים לקראת הרצאה על פרקי ספר מלכים א' העוסקים בבניית בית המקדש. בן-גוריון התרשם מתפילתו של בונה המקדש, שלמה בן דוד. "תפילת שלֹמה יוצאת דופן לגבי תקופתו", הוא כתב שם בין השאר.

האם הוא עצמו התפלל לפעמים? "אני לא הולך לבית הכנסת, חוץ משלוש-ארבע פעמים לרגל הכרח פוליטי", השיב פעם בכנות להורים החילונים של נער שהגיע לגיל מצוות ונועצו בו אם כדאי שיעלה לתורה בבית הכנסת. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות שמחוץ לכותלי בית הכנסת, בדל"ת אמותיו, בשעת מצוקה, כך או אחרת, מלמל משאלה לבוראו. ובאשר להנחת תפילין על ידי הנער בר המצווה, הוא היה בעד. "חשבתי שטוב לילד שמשהו יקשרו עם כל הדורות הקודמים", המליץ להוריו. 15 במשקופי כל הדלתות בצריף בשדה בוקר נעוצות מזוזות, אך אלו נקבעו רק לאחר מותו. "המזוזות - זה אנחנו", מתנצלת גיל בחיוך. בן-גוריון לא חש צורך לקבוע אותן על דלתות ביתו, להבדיל מדלתות לשכתו. כנראה חש צורך הפוך. לימים צמחה אגדה כאילו הוא נעתר לקבוע מזוזה בדלת הכניסה לצריף, אך מומחי שדה בוקר מפקפקים בה. בן-גוריון, ככל הנראה, לא היה אתאיסט, אולם נהנה להרגיז את אלה שמקבלים עליהם עול תרי"ג מדאורייתא ומדרבנן. אמונה והתרסה שימשו בו יחדיו.

בפינת חדר השינה שלו ניצבת כספת פלדה גדולה, עוד ראיה משכנעת לכך שפעם התגורר כאן דייר חשוב. קרוב למחצית שנות מגוריו ביישוב המרוחק הזה הוא כיהן כראש ממשלה, כשר ביטחון או בשני התפקידים כאחד, והכספת אחסנה תכופות סודות מדינה כמוסים, אם כי גם מסמכים אישיים כמו צוואתו וצוואת רעייתו. רובם המכריע נחשף בינתיים על ידי ארכיוני המדינה, אך לא כולם. עד היום רובצת עמימות צנזורלית על "מפעל הטקסטיל" שהוקם בתקופתו לא הרחק מכאן, ליד דימונה. ייתכן שיחלפו חמישים שנים נוספות לפני שסיפורו המלא של המפעל יתבהר, אולם אין צורך להמתין עד אז כדי להבין שבן-גוריון היה דמות המפתח גם בהכרעה הזו. לא קשה לדמיין אותו מסב לעת לילה על הכיסא המרופד שליד הכספת הפתוחה, רגליו היחפות מונחות על השטיח, בעודו מעיין ממושכות במסמכים מסווגים שהובאו אליו ממרכז הארץ, מגיב בכתב על אלה מהם שהצריכו תגובה, ומניח את איגרות התגובה בכספת, כדי שמחר בבוקר הן יישלחו לאן שצריך לשלוח. את הקוד המפרך של פתיחתה טרח לרשום בפרוטרוט ביומנו: "צריך לספור 20 ימינה 5 פעמים, 30 שמאלה 4 פעמים, 50 ימינה 3 פעמים, 60 שמאלה 2 פעמים, ואולי אח"כ 100 פעם אחת ימינה". 16

היומן היה מנגנון הפיקוח והבקרה שלו על עצמו, וכמובן מנגנון תיעוד וכלי עבודה. כעיתונאי אני ממליץ לבכירי המדינה שאיתם אני נפגש מעת לעת לנהל אף הם יומן, ולכל הפחות לרשום בו תזכורות תמציתיות שיסייעו להם לשחזר בבוא היום את פועלם. בדרך כלל הם מגיבים בחיוך דק, שנועד לרמוז כי אין להם זמן למותרות אוטוביוגרפיים שכאלו. גם לבן-גוריון לא היה זמן, ובכל זאת הוא מצא אותו. לאורך כל חייו הבוגרים נתן לעצמו דין וחשבון בכתב על פועלו, הגיגיו, תוכניותיו ואכזבותיו. רגעים נשגבים הונצחו ביומן לצד זוטות, תיאורי צבע בין עניינים הרי גורל. בינואר 1954, זמן קצר אחרי השתכנותו בשדה בוקר, נרשם ביומן ש"המשטרה הביאה לי היום כלב מאולף, שמו אלדד. המילים שהוא יודע: שב, שב ארצה (רבוץ), עמוד, רגלי (פקודה ללכת ע"י הרגל השמאלית), קדימה (שיתקדם לבדו), די-אלי (שיחזור), להישאר (שלא יזוז ממקומו), תיאבון (פקודה לאכול), מי שם (פקודה להיות דרוך), קול (פקודה לנבוח), תופסם (פקודה לתקוף). עזוב (פקודה להרפות)".

ואולם, כבר למחרת הבאתו של אלדד לשדה בוקר, הוחזר הכלב המאולף למשטרה, בלוויית מכתב שהסביר בפרוטרוט את עילת הפרדה המהירה של בעליו החדשים ממנו: "לקצין המשטרה רוזין, שלום רב. אני רוצה להביע לך ולעוזריך תודתי העמוקה על אלדד שהבאתם הנה. הוא טיפוס הכלב אשר חשקתי בו. לצערי הרב הגעתי לידי מסקנה שעליי להשיבו לכם. הוא נובח בלילה, כי מסתובבים לפני ביתי שומרי הלילה, ואני חושש שהוא יפריע השינה של רעייתי בנביחתו. אני גם לא ידעתי שסודרה כאן שמירה בלילות על יד ביתי שהוא גם על יד הדואר ומעבדה, ושני סוגי השמירה מפריעים קצת זה לזה. צר לי להיפרד מאלדד, כי הוא נחמד ויפה. החזרתו אינה גורעת מהכרת התודה לכל אלה שטיפלו בהבאתו".

שנתה של פולה לא הופרעה עוד, אך זכרו של הכלב אלדד עוד יצוץ כאן בעוד כמה עשרות עמודים. ובאשר לשנתו של בן-גוריון עצמו, היא הייתה קצרה ממילא, שלוש שעות בלבד לילה כטענת חוקריו, 17 מפני שהשינה נחשבה בעיניו לבזבוז משווע של מאגרי הזמן הקטנים העומדים לרשות בני תמותה. בשל אותה השקפת עולם חסכנית מיעט לנהל שיחות על דברים של מה בכך, אלא אם כן סקרנותו הכריעה אותו. כמעט לא הלך לקולנוע או למופעי בידור אחרים. העיסוק הלא אינטלקטואלי היחיד שהרשה לעצמו לצד עיסוקיו הציבוריים, ואף זאת מטעמי בריאות בעיקר, היה צעדה יומית עם מאבטחו החמוש יהושע כהן, לעיתים בבוקר, לעיתים אחר הצהריים, תלוי בסדר יומו המשתנה. יהושע העדיף שהצעדה היומית תוגבל לתחומי המשק, משיקולי ביטחון, אך המנהיג הזקן משך החוצה, והדבר הצריך הצבת זקיפים אחדים לאורך המסלול. בימים הראשונים נשלח מטוס קל כדי לוודא שאין הפתעות עוינות בצידי הדרך, עד שבן-גוריון גילה שהוא מאובטח אווירית והורה לחדול מכך. הוא לא רצה שהצעדות היומיות שלו יהפכו למעמסה ביטחונית ותקציבית גדולה מדי, אך גם לא רצה לחדול מהן. הקצב היה נאה יחסית לגילו המתקדם ולרסיס הטורדני שננעץ ברגלו כשמתנקש תמהוני השליך פעם רימון יד למליאת הכנסת, קילומטר בתריסר דקות.

לא קשה לדמיין את הצעדות הראשונות פה ב-1953: יהושע מצביע על ההרים הנישאים מכל עבר, וקורא להם בשם: רכס חתירה, הר קטום, הר צרור, הר טֶרֶף, הר עָקֶב, עבדת. בן-גוריון, שנעליו אובקו כדבעי באדמת הלס המדברית, מהנהן ומוסיף פרטי מידע משלו. "זו לא הייתה הליכה של טיול", נזכר יהושע, "היינו הולכים עד אבן דרך מסוימת, והוא תמיד היה בודק אם הוא עומד בזמן, וחוזרים. הוא צעד לבריאות וליחסי ציבור; פשוט אהב שמכוניות יעצרו לידו, והוא יגיד להם שלום ומאיפה אתם, תבואו לנגב!"

ביום חורף בהיר של 1959, השכם בבוקר, נלווה אליו מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד, בחליפה ובעניבה. הצלמים חגגו. גם המרשלד עצמו צילם. למרות יחסו הנוקשה לישראל הוא היה גאה לצעוד במחיצתו של המנהיג הישראלי שקרא תיגר על האו"ם ויצק את מטבע הלשון "או"ם שמום". גם בן-גוריון היה גאה, בקצב ההליכה. המזכ"ל גבה הקומה הדביק בקושי את קצב הליכתו של ראש ממשלת ישראל, הקשיש ממנו בכמעט שני עשורים. 18 אורחים חשובים פחות שהצטרפו לפעמים לצעדה, היו סופגים הקנטה קבועה מצידו באמצע הדרך: "נו, אם אתה עייף, נחזיר אותך". אך בערוב ימיו התעייף בעצמו. מסלול הצעדה התכווץ בהדרגה משבעה קילומטרים לשניים בלבד. יום אחד, כשביקש לחזור הביתה אחרי מאתיים מטר בלבד, שב יהושע לביתו ואמר לרעייתו: "נחמה, המנוע גמר". מאז לא יצאו עוד לצעדות במשעולי הסביבה. הן עצמן הפכו לאגדה: מעבר להרים ולמדבר צעד קוממיות איש השיבה הנמרץ שעמד בראש ממשלות ישראל הראשונות ולעת זקנה התאהב בחבל הארץ הזה; מהצריף שבפאתי הקיבוץ המבודד אל מצוק הצינים שמעל קניון נחל צין, ובחזרה. ככה יום יום, כל עוד משימת ניהול המדינה ושאר עיסוקיו אפשרו זאת. לרגל יום השנה ה-48 להסתלקותו הוחל בבניית טיילת לאורך נתיב הצעדה, אחת היפות בישראל. השקט, הנוף והתפאורה ההיסטורית יהפכו אותה לנחשקת במיוחד, ככל ששמועתה תתפשט בין ציבור המטיילים והנופשים, למגינת ליבם של מקצת התושבים פה, שוחרי דומיית המדבר. בביקור הסמינריוני שלי בשדה בוקר ערכתי צעידת היכרות עם הטיילת עוד בשלבי יציקת הבטון ובניית חגורות האבן, והרהרתי בזכות שנפלה בחלקי להכיר מקרוב את יהושע, בן לווייתו הקבוע של בן-גוריון בצעדותיו. גיל שניידר טוענת שאלמלא בן-גוריון, יהושע היה ניצב במוקד המיתולוגיה של שדה בוקר ושל מורשת המייסדים, גם בזכות הביוגרפיה המחתרתית שלו, אך בשלב מוקדם זה של הספר נניח לו, על מנת לשוב מאוחר יותר אל מערכת יחסיו הסנסציונית עם מאובטחו רם המעלה, ואל הגשר הפרטי שהקימו יחדיו על פני התהום שבין ימין לשמאל. "הרבה אנשים לא מבינים איך בכלל התגברנו על התהום הזאת", אמר יהושע בריאיון מקיף ב-1979 עם נציג מכון מורשת בן-גוריון. 19

הטיילת החדשה שנפרצה בעקבות השניים מוליכה למתחם הקבר וממנו. היא אינה חופפת במדויק את תוואי הליכתם, לצידי כביש מצפה רמון בדרך כלל, אך נמתחת בין שני קצותיו: הצריף ורחבת הסלע שבמרומי מוצא נחל צין, זירת חייו המאוחרת של בן-גוריון ומקום מנוחתו. בן-גוריון עצמו סימן את חלקת הקבר עם מותה של פולה ב-1968. אז ציווה את יהושע ואת בנו עמוס לטמון אותה סמוך לשפת המצוק שמעל נחל צין. לכולם היה ברור שבכך בחר גם את מקום קבורתו שלו, לידה, בבוא היום, נוכח המדבר הגדול, על פני הישימון, קרוב לוודאי בהשראת משה רבנו. משני צידי קו השבר הסורי אפריקני, במרחק של כמה עשרות קילומטרים וכארבעת אלפים שנה, טמונים שני המנהיגים שהביאו ארצה את עם ישראל אחרי גלות ארוכה ושעבוד. מקום קבורתו המדויק של האחד לא נודע, מקום קבורתו של השני נודע מאוד. כחצי מיליון איש ואישה פוקדים אותו מדי שנה למרות ריחוקו ממרכז הארץ, חלקם הגדול בני נוער בטיול שנתי או חיילים חניכי קורסים, אבל גם אזרחים בוגרים רבים. "אני פעם ראשונה פה", ממלמלת אישה בגיל העמידה שבאה מולי, "איזה מקום מהמם". אכן, בן-גוריון בחר אותו בקפידה ובטעם.

כבר אז ניצב מעל הרחבה בניין האבן קעור-הגג שמשמש היום את המכון למורשת בן-גוריון. בצד הפונה לערוץ נחל צין אין חלונות, מטעמי ביטחון. הוא נבנה כבניין ספרייה אחרי פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות הממשלה, וכלל מעון ביתי עבור הגמלאי המפורסם ורעייתו. רק לאחר השלמת הבנייה בישרו לו על כך, אך הוא התבצר בצריפו, והמבנה כולו הוכרז כמדרשה, שהפכה בהמשך למכון מורשת. אגב, משום מה בן-גוריון לא אהב את הכינוי "מדרשה". 20 בטקס הנחת אבן הפינה ב-1963 אמר שהוא חולם על מוסד חינוכי שיהיה מיזוג של אוקספורד ושל יבנה עבריים בנגב, ובשנים הראשונות המדרשה אכן כונתה בהלצה "אוקספורד שבנגב". לימים הוקמו לצידה שלוחה גדולה של אוניברסיטת בן-גוריון, ארכיון בסדר גודל של ספרייה נשיאותית אמריקנית, בית ספר שדה, בסיס מחנה גדנ"ע ומכון לחקר המדבר, כך שאם אוקספורד או יבנה עדיין אין פה, קריה גדולה של חכמים ותלמידי חכמים יש ויש; אלפיים אנשי הוראה וחניכים בסך הכול - יישוב קהילתי בפני עצמו. המועצה האזורית צבעה בכחול-לבן חלק מאבני המדרכה לצורכי גביית דמי חניה. ספק אם בן-גוריון, שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, היה מפצח בכוחות עצמו את פשר הסימון המוניציפלי הזה, אולם אין ספק שהיה מגיב בקורת רוח אילו הוסבר לו. חניה בתשלום בנגב, מי היה מאמין?

"תעזו, תתמידו, תצליחו", מזדקרת על קיר הכניסה למדרשה, באותיות ברזל, קריאת הדרבון שלו לחלוצי קיבוץ יטבתה ב-1957. מעליהן מתנשאת כתובת חגיגית באותיות רב מגדריות: ברוכום הבאום. אפשר לנחש שהוא לא היה אוהב את החידוש המפוקפק הזה, אשר מתיימר לתקן אפליה מדומה ביחסה של העברית כלפי נשים, אך מן הסתם היה כובש את תרעומתו אילו ראה את החריצות שבה מטופלת כאן מורשתו ואת החבורה הצעירה שמתמסרת לה, רובה ככולה תושבת האזור. שמואל (שמיל) אדלר, לדוגמה, הסמנכ"ל החייכן של מכון המורשת.

הוא חובש כיפה סרוגה, יליד ירושלים העתיקה וכיום תושב שיזף, יישוב קטנטן של דתיים וחילונים צפונה מכאן. בתעודת הזהות באתר המכון נכתב על שמיל שהוא "קיצוני במתינותו" ו"מאמין באפשרות לחבר בין יהדות לחינוך התנסותי דווקא במרחבי הנגב". חלק ניכר מתפקידו מוקדש לתיאום ימי עיון או לפעילות הדרכה לקבוצות מאורגנות; בני נוער, מורים, חיילים, שוטרים, עובדי מערכת הביטחון. למכון יש קשר הדוק עם מכוני מורשת מקבילים בחו"ל שהוקמו לכבודם של שועי הדור הקודם: אדנוואר בגרמניה, לינקולן באמריקה, גנדי בהודו, אפילו הו צ'י מין בוויטנאם. אגב, בן-גוריון ועמיתו הקומוניסט הנערץ נקלעו בשנות הארבעים לבית מלון משותף בפריז, שניהם כגולים מארצם, והאירו פנים זה לזה. תלמידיהם בסייגון ובשדה בוקר מנהלים סיעור מוחות כיצד להפיח חיים במורשתם. לא, אין צורך להרחיק למזרח הרחוק כדי לגלות שבשדה בוקר עושים זאת באופן ביקורתי יותר. "אנחנו לא מאדירים את בן-גוריון, את זה כבר הבנת", אומר שמיל, "רק מנסים להבין איך המורשת רלוונטית היום, כיצד היא עוזרת לנו לקום ולעשות מעשה". כמו שאר בכירי המקום הוא טורח להעיר שאיש מהם לא ייעלב אם המסע המחודש שלי בעקבות הדמות ההיסטורית הניצבת במוקד העשייה הלימודית פה ותהליכי השחזור הפרטיים שאני עורך למורשתו, יוליכו למסקנות בלתי סלחניות בעליל.

"אנשי כבאות והצלה באו לפה ליומיים, עשינו טקס מרגש בסוף", חולק איתי שמיל חוויה פדגוגית טרייה, תוך כדי שיטוט בין חדרי המכון המטופח ועריכת היכרות חטופה עם עובדיו. עובדותיו, בעיקר. הביקוש לשירותיהם נאה מאוד. כ-200 אלף אורחים פקדו את שדה בוקר ב-2022 - השנה האחרונה שלפני המלחמה - כדי לטעום מהמורשת הזו, מי יותר ומי פחות. הסקרנים שביניהם מוזמנים לחזות במיצג קולנועי אינטראקטיבי, "משפט העם", שמעניק להם אפשרות שפיטה למפרע של כמה ממהלכי בן-גוריון הגורליים ומפגיש אותם עם הביוגרפיה הפוליטית הסוערת של האיש. לפי הצעת שמיל אנחנו צופים יחדיו בסרט העוסק בסוגיה הנוגעת בלבבם של בני הדור השלישי והרביעי לתקומה: אופן קליטת העלייה מארצות המזרח וצפון אפריקה.

רק שנינו יושבים באולם הגדול, מעין אמפיתיאטרון עם מושבים מרופדים. למשענת של כל מושב מוצמד שלט המאפשר לצופים לתפקד כחבר מושבעים פעיל במשפט שלאחר המוות המתנהל על המסך. זוהי תביעה של תושב ותיק בנתיבות, עובד מוסך כסוף שיער, יעקב איפרגן, נגד ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון. קברניט מפעל קיבוץ הגלויות מואשם באחריות מיניסטריאלית לאפליה. איפרגן טוען שההחלטה לשכן את הוריו, עולי מרוקו, בנקודה נידחת בצפון הנגב כיווצה את ממדי החלונות של הזדמנויות חייו. אין לו ספק שהשלטונות התנכרו אליהם בגלל מוצאם ועשו שימוש מחפיר בלהט הציוני של בני עדתם. העולים האשכנזים שוכנו במרכז הארץ, המזרחים - בנגב ובצפון. הוא דורש שבן-גוריון יתייצב אישית כדי להשיב על תביעת הפיצויים וההתנצלות שהגיש נגדו, וכמובן גורר גיחוכים באולם. לפי ההסבר של איפרגן, הכסף נחוץ לו כדי לממן את לימודי הרפואה של נכדתו, צעירה דעתנית ושופעת חיוכים שהתייצבה אף היא לדיון המשפטי. לתדהמת הנוכחים בן-גוריון אכן מבליח פתאום באולם, מנער את עפר הקבר מבגדי החאקי שלו, ומשיב בתקיפות לתביעה. לא מתנצל, לא מגמגם, לא מחניף לתקינות הפוליטית, אלא מסביר בביטחון בן-גוריוניסטי את פשר הכרעותיו קורעות הלב בעת קליטת גל העלייה העצום שלאחר הכרזת המדינה.

"גבירתי שמעה על חומה ומגדל?" הוא מסתער על השופטת הנבוכה, "ההתיישבות הייתה נכס חברתי וכלכלי, איפה שיש אנשים, יש ריבונות. ...כשעושים היסטוריה לא חושבים על סידורי מגורים. היו לנו מיליון עולים. בתוך ארבע שנים האוכלוסייה הוכפלה. ...היינו צריכים ליישב, ומהר. ...אילולי אני, עדות המזרח כלל לא היו מגיעות ארצה. ...מדוע הנכדה של מר איפרגן, שנולדה שנים אחרי שהלכתי לעולמי, תרגיש מקופחת?"

כמו שאר צופי הסרט, אני מתבקש לחוות דעה באמצעות הכפתור המתאים בשלט, בעד או נגד תביעת הנזיקין של איפרגן, ובוחר להימנע. צמרת מפא"י אכן התנשאה על עולי ארצות האסלאם, ועקב קשיי תקשורת לא כאבה כנדרש את מצוקות קליטתם פה, אך אין זה הוגן להחיל עליה למפרע את צו אופנת הדעות של המאה הנוכחית. קשיחות הלב של בן-גוריון הייתה מצרך הכרחי לקליטת גל העלייה, "כישרון של רשעה" כלשונו של הרב קוק במאמר מתחילת המאה הקודמת על טיבם של מנהיגי ממלכות. 21 בלעדי הכישרון הזה ספינת הגאולה הציונית הייתה מתנפצת אל שרטוני הבעיה הדמוגרפית זמן קצר לאחר השקתה. אבל במדרשה בשדה בוקר נותנים פתחון פה גם לטענות הקשות שהוטחו בו בעודו בחייו, ועדיין מוטחות עד עצם היום הזה.

חוק דוד בן-גוריון שחוקקה הכנסת ב-1976 פורס חסות ממלכתית ותקציבית על תשלובת המורשת הגדולה בשדה בוקר. ממשלת רבין הראשונה, שהניחה אותו בפני הח"כים, העניקה לו את השם "חוק להנצחת זכרו של דוד בן-גוריון", אך בוועדת החינוך שאליה הועבר לקראת ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית הוחלט על קיצור קל: "חוק דוד בן-גוריון". חבר הכנסת דוד קורן, איש בית הערבה וחניתה, הסביר במשפט אחד את הגיון השינוי: "דוד בן-גוריון חי וקיים". 22 כלומר, אין צורך להנציח אותו, רק לדובב את הגותו ולהקרין את חזונו.

שנים-עשר אלף מכתבים הוא השאיר אחריו, יומן אישי המשתרע לכל אורך שנותיו הבוגרות, תמלילי נאומים ארוכים, מאמרים וספרים. את רוב היבול היצירתי האדיר הזה היגג ורשם תוך כדי ניהול המדינה והעם, כך שלא ברור מתי נותר לו זמן לנהל אותם. "היה לו מנהל לשכה שאִפשר לו לעסוק רק בדברים החשובים באמת", הצטחקק פעם באוזניי מנהל לשכתו יצחק נבון, לימים נשיאנו החמישי. קשה להגיד שהשתכנעתי. דף הפייסבוק הלא וירטואלי של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון התעשר מדי יום במאות רבות של מילים, אפילו באלפים. הוא כתב תשובה כמעט לכל נודניק שפנה אליו, לעיתים תכופות במו ידיו ממש. פסיפס המכתבים משרטט את דיוקנו ואת השקפותיו טוב יותר מיומניו ומנאומיו. בן-גוריון היה חבר לעט גלוי לב ונדיב במיוחד. ההתכתבויות מילאו אותו חדוות יצירה, שימשו תחליף לצרכיו החברתיים וגם סיפקו את יצר ההתנצחות שבער בו לרוב.

הנה סיפור מדגמי של התכתבות כזאת: בראש השנה תשי"ד, שלהי 1953, בעיצומו של פסק הזמן שנטל לעצמו מכהונותיו הממלכתיות לצורכי השתקעות בנגב, טיילה באזור קבוצה של כשמונים חברים מקיבוץ עין השופט של תנועת השומר הצעיר, תנועת אופוזיציה באותם ימים, אוהדת רוסיה הסובייטית. בלי הודעה מוקדמת הם קפצו לשדה בוקר, התדפקו על דלת צריפו ונועדו עימו. כמה ימים אחרי המפגש נחת בתיבת הדואר שלו מכתב תלונה. החבר צבי בן-חורין הודה לו על האירוח הלבבי, אך התרעם על רגעי השתיקה הארוכים שנפלה בין בעל הבית לבין האורחים: "נתקבל הרושם שלא היה לנו דבר להגיד לך ולא היה לך דבר להגיד לנו, כי מחוץ לשיחה השגרתית - מאין באתם? לאן פניכם מועדות? - וכיוצא בזה, הרי לא התפתחה שום שיחה רצינית. ...אפשר להסביר זאת על רקע הריב הפוליטי החריף הנמשך בינך לבין השומר הצעיר זה שנים רבות? כלום כּוֹרֶה ריב זה תהומות עד כדי כך?"

המכתב נשלח ב-2 באוקטובר 1954. כבר ב-5 באוקטובר שיגר בן-גוריון מכתב תגובה באורך עשרה עמודים, לא פחות: "לחבר צבי בן-חורין שלום רב. כשראיתי את המעטפה עם כתובת 'עין השופט' הייתי מופתע ופתחתי המכתב בסקרנות בלתי רגילה. וכשקראתי (אל אראה בעיניך סנטימנטלי) נתמלאתי שמחה בלתי רגילה וגם צער רב ועמוק. זה זמן רב אני שומע קולו של השומר הצעיר אך ורק מעל דפי על המשמר [ביטאון מפ"ם], ואני רגיל לשטנה ולהשמצה אישית ולתיאור מסולף ומגוחך מכל מה שאני עושה וחושב. והנה, לרגל ביקור אנשי משק של השומר הצעיר בנגב מגיע אליי קול חברי, אנושי, חמים לב, נדמה לי שאפשר להגיד - קול אח. לא הורגלתי בזאת, ועל כך רבה שמחתי. והיה לי צער רב, רב מאוד: למה המרחק, התהום, אי ההבנות והזרות?"

אחרי ההקדמה החמימה עבר בן-גוריון למתקפה. הוא הלם בשמוצניקים במלוא עוצמת עטו המושחז. "אני חסיד של חילוקי דעות", הבהיר ביושר וציטט בהנאה מזוכיסטית את כינויי הגנאי שהטיחו בו באותם ימים דוברי השמאל: "פושע ישראל שכמוני", "שונא העם מספר אחת", "משרת האימפריאליזם האמריקני והבורגנות", "שונא מושבע של ההתיישבות החלוצית". או אז ירה בתגובה כינויי גנאי מפרי עטו: "אנשי השומר הצעיר לא חידשו שום רעיון ולא הוסיפו שום נכס או ערך מוסרי, חברתי ויישובי לתנועת הפועלים בארץ; אפילו את שמם הם לקחו מאחרים". וגם: "תקעתם סכין בגבה של המדינה ושל תנועת הפועלים בארץ". ראש הממשלה לשעבר ולעתיד זעם על מנהיגי השומר הצעיר מפני שבשנות המדינה הראשונות סירבו להצטרף לקואליציות שהקים, ובעיקר בגלל הכרזתם הבלתי נסלחת שברית המועצות של סטלין היא מולדתם השנייה. אמנם צבי בן-חורין לא היה מנהיג השמאל באותם ימים, אלא מנהיג מקומי גרידא, אבל בן-גוריון התייחס בכובד ראש גם לשגרירים הזוטרים של המגזרים השונים. הוא נכסף לקשר בלתי אמצעי עם כל חלקי החברה הישראלית, והעדיף לשאת ולתת עם יריבים כמו בן-חורין שלא באמצעות העיתונות, בעיקר זו המפלגתית, שלתחושתו עיינה אותו.

בן-חורין הגיב במכתב בן שלושה עמודים, ובן-גוריון שיגר בתוך שבוע מענה בהיקף של שבעה עמודים. בן חורין השיב, בן-גוריון ענה, וחוזר חלילה. ב-1970 הם עדיין התכתבו. "עשינו קצת מיון, לא כל מכתב הגיע אליו", סיפר לי יצחק נבון, אבל נראה שהמוני בית ישראל מצאו מסלולים עוקפי נבון. גם בן-גוריון מצא מסלולים עוקפים. אילו חי בימינו היה מפיץ לכל רוח את טבעת האבטחה שמקיפה את ראשי ממשלות ישראל מאז רצח רבין. הוא שש להתחכך אישית ביריבים ובאוהבים כאחד. ספק אם היה מסכים להעסיק יועצי תקשורת אף שהייתה לו מודעות תקשורתית רבה. כשכתב ביומן או שלח מכתבים הניח שהדברים יצוטטו יום אחד בספרים נחשבים. כמו צ'רצ'יל, מושא הערצתו, בן-גוריון תכנן לעצב במו ידיו את דימויו ההיסטורי. לפיכך הכביר במכתביו פרטים ופרטי פרטים, כדי שיסייעו לו בעתיד בכתיבתה. הוא לא הפסיק לכתוב ולהגג, להסביר ולהוכיח, להתפלמס ולהתפלסף, לקונן ולהתנבא, להעמיד דברים על דיוקם או להכחיש בתוקף.

בד בבד, כאמור, מילא עשרות כרכי יומן. במשך שנים רבות אופסן כל אוצר הכתבים הזה במבנה מוזנח דמוי בונקר לא הרחק מאחוזת הקבר. בני זוג אמידים מקנדה שביקרו בו נתקפו דכדוך לנוכח תנאי שימור הארכיון של האדם המזוהה ביותר עם הקמת מדינת היהודים. בדמעות בעיניים, כך העידו מארחיהם, שאלו מה צריך לקרות כדי שהארכיון ישוכן במבנה הולם. כשהתשובה תורגמה לסכום דולרי התחייבו מיד לממן אותו. המבנה המפואר שנחנך בקיץ 2022 בלב שלוחת שדה בוקר של אוניברסיטת בן-גוריון נושא את שמם - בניין סינדי ומקס מינצברג. התקשורת הישראלית קימצה בדיווחים על כך, אך כעבור שבועות אחדים הוא בכל זאת זכה לאזכור נרחב בזכות חמישה רמטכ"לים בדימוס שהתייצבו בו לצורך ריאיון טלוויזיוני משותף, כביכול על מורשת דוד בן-גוריון ולמעשה נגד מורשת בנימין נתניהו. הימים היו ימי ערב בחירות לכנסת והמטרה המשותפת של החמישה הייתה טרפוד שובו לשלטון של האיש שכבר עקף את בן-גוריון באריכות ימי הכהונה כראש הממשלה. בן-גוריון היה בעיקר טענת אליבי.

"אם הוא היה שומע מה שקורה היום במדינה הוא היה מתהפך בקברו", טען אהוד ברק, ראש ממשלה קצר-מועד לשעבר. כחילוני מוצהר הוסיף ברק מיד הערת הסתייגות: "אני לא בטוח שהוא שומע". אלא שבשדה בוקר הנחת העבודה התת-הכרתית אומרת שבן-גוריון כן שומע, רואה ובוחן. רוחו מרחפת על החבורה העוסקת בשימור מורשתו ופיצוחה; בצריף, ברחבת הקבר, במדרשה ובבניין הארכיון המפואר על שם בני הזוג מינצברג. בן-גוריון שלהם הוא כמו אביי ורבא בבתי המדרש ובישיבות. מדברים בו ומצטטים אותו בלשון הווה; לא אומרים "בן-גוריון אמר" אלא "בן-גוריון אומר" או "בן-גוריון כותב", כאילו אינו שוכן עפר זה קרוב ליובל שנים וכאילו לא יכלו עוד מעט מן הארץ גם המעטים שזכו להכירו אישית. תודעת אישיותו העוצמתית טבועה בצוות המומחים והמדריכים עד כדי חשש שמא בכל רגע הוא יתערב בדיון כדי לקרוא את מבקריו לסדר ולהעמיד דברים על דיוקם, כפי שעשה לאיפרגן מנתיבות בסרט האינטראקטיבי. במרכז אולם התצוגה של בניין הארכיון, על גבי לוח בטון מעוגל, חקוקה הכרזתו כי "עברנו הוא לא מאחורינו, הוא בנו ובתוכנו".

עברו של בן-גוריון הוא, כמובן, גם עברנו כולנו. מבחר תצלומים מוגדלים של דפי יומנו נעוצים בתוך לוחות זכוכית בקירות סביב. ההתנסחות יבשושית, התוכן דרמטי. למשל, זה שנכתב בט"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר, יום שבת, הלא הוא כ"ט בנובמבר 1947. "נפלה הכרעה", הוא רשם בלי לטרוח לפרט איזו הכרעה, ומיד אחריה את התוצאות: "33: 15: 10". השורה הבאה, שהפכה לכרזת קיר במשכנו החדש של הארכיון, הכילה את רשימת המטלות הלאומיות הנצרכות לאור ההחלטה הטרייה של עצרת האו"ם:

"ממשלה חוקה

שם משפט

בירה נמלים

תקציב שדות התעופה

משטרה מחוזות

משדר כספים

צבא מטבע

שירותים המנון

פקידות".

אפשר להכביר תילי תילים של הסברים על כל אחד משבעה-עשר סעיפי הרשימה, להקדיש ספר שלם לתיאור האופן שבו הצליח או כשל במאמצי מימושם, אך דווקא התמציתיות שובת לב: שעה קלה לאחר שעצרת האו"ם הצביעה בעד חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל, בעוד אלפי יהודים מאושרים רוקדים בחוצות הערים הגדולות, נחפז מנהיג האומה לתרגם את בשורת הגאולה למעשים. הוא שרטט מדינה בראשי פרקים, נוסחת קוממיות, או כפי שמנהלי הארכיון אומרים: "רשימת מכולת". כחצי שנה לאחר שהכתיב אותה ליומנו הכריז בתל-אביב על הקמת המדינה, אך גם באותו יום היסטורי מצא זמן להתייחד עם יומנו. שעה קלה לפני שיצא לטקס ההכרזה, ב-ה' באייר תש"ח, כתב, אמנם בתמציתיות: "הנפת דגל לבן בכפר עציון גרמה לשחיטה של המגינים על ידי הערבים". וגם: "בארבע [אחר הצהריים] הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה, ושוב אני אבל בין השמחים כביום 29 לנובמבר".

חרף המילים הקודרות, עצם הכתיבה הסגירה אופטימיות. בן-גוריון לא כתב יומן שנועד לגניזה בין גלי החורבות של הרפתקת המדינה היהודית, כמו המורדים הנואשים בגטו ורשה. היומן שלו נכתב כדי להקל על ההיסטוריונים את הצלחת השחזור העתידי של משעולי הדרך לניצחון, וכאמור כדי לסייע לו עצמו לדייק בבואו לכתוב את זיכרונותיו. בסופו של דבר הוא לא הצליח להעמיד לעצמו אוטוביוגרפיה תקנית, אבל כרכי היומנים משרתים אינספור חוקרים, בין עשרים לשלושים דוקטורנטים נכון לשלהי 2022. מכל ראשי הממשלות שבאו אחריו, רק משה שרת גזר על עצמו משמעת כתיבה יומנית דומה, אך שרת אינו בן-גוריון. ראש הממשלה השני כמעט נשכח מלב, ואילו את ראש הממשלה הראשון זוכרים כולם. הוא הדמות ההיסטורית היחידה שגם נכדיו וניניו של דור תש"ח מסוגלים לזהות בקלות את קלסתרה ואת קולה. פרסומות רדיו עדיין מתבססות על חקיינים המדקלמים את מילותיו המפורסמות ביותר - "אנו מכריזים בזאת". אבל רק ישראלים מעטים, ותיקים כצעירים, מסוגלים לנמק כדבעי את עילות תודעתו ולבאר את פשר זוהרו. ידיעותיהם עליו שטחיות. הם יודעים שהקים את המדינה וניהל אותה באופן מושכל, אולי גם שניצח על הקמת צה"ל ושאמר פעם "או"ם שמום", גם המונח "אלטלנה" מוכר להם, לא הרבה מעבר לכך. רוב ידעני כתביו וזוכרי מעשיו הם חוקרים מקצועיים או חובבי היסטוריה, וכל הדרכים שלהם מובילות הנה. הארכיון למורשת בן-גוריון בקמפוס שדה בוקר הוא מקור האספקה העיקרי של חומרי הגלם העומדים לרשותם. פה משמרים, ממיינים, סורקים, מקלידים וממחשבים את אוצרות התיעוד העצמי וההגיגים שהמנהיג הבלתי נשכח הותיר אחריו, מנסים לחשוף את שורשי העניינים שהעסיקו אותו. הכתבים המקוריים מאופסנים במרתף הבניין, כספת ענק של מדפי מתכת ותיקיות קרטון.

כעיתונאי הזדמנה לי פעם אפשרות נדירה לבקר במחסן כתבי היד באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה, שבו מאופסנים זה לצד זה כתבי הרמב"ם, ניוטון ודרווין. אפילו חוקרים ותיקים בקושי מורשים לרדת אליו, אך רגע של חסד נדיר גרם להנהלה הקשוחה שם להתיר לי סיור מרגש במקום, כשהמנהל נצמד אליי כדי לוודא שאינני עובר על איסור הצילום. ובכן, בארכיון שדה בוקר הרבה יותר מרווח ומואר. מנגנון ויסות של הלחות ומיזוג האוויר מבטיח את הארכת תוחלת החיים של הניירת העצומה הזו. עיקר תפקידה, אחרי תום מלאכת הסריקה והמיון, יהיה סיפוק חושי המישוש של הדורות הבאים את פועלו ואת שיחו, כשלוש-מאות אלף מסמכים בסך הכול. חלק גדול מהם הועלה לאתר האינטרנט של הארכיון, השאר יועלה בשנים הקרובות, ובינתיים ניתן להסתייע בצוות המסור והידען פה. כאן עונים על שאלות של בקיאים בהגותו ופותחים פתח למי שאינו יודע לשאול, כדי לשמור על אש התמיד של ההתעניינות בו, שלא תכבה חלילה בצוק העיתים. כי מציון תצא תורה ודבר בן-גוריון משדה בוקר.

בין תלמידיו המודרניים של בית המדרש הזה מתעצמת בדור האחרון נוכחותה של הציונות הדתית. יותר ויותר בני נוער חובשי כיפות סרוגות פוקדים אותו, על מוריהם והוריהם. יש בהם השתוקקות גוברת לידיעת מעשיו ולהיכרות עם משנתו. מנהלי הארכיון מבקשים ממני הסבר לכך, ומגלים כי הוא דומה להסבר שניסחו בכוחות עצמם: הציונות הדתית מתקרבת לבן-גוריון ככל שזרמים מסוימים בשמאל החילוני מתרחקים ממנו. זה יוצא וזו באה. בעוד חוגי עיתון הארץ מטפחים את נרטיב הנכבה הפלסטינית שהתרחשה תחת הנהגת בן-גוריון, ומפשפשים בפשעי מלחמה לכאורה של צבאו בתש"ח, חניכי בני עקיבא מעלים על נס את המנהיג שהכריז באוזני אומות העולם כי התנ"ך הוא הקושאן היהודי על ארץ ישראל. ידוע להם שלא הקפיד על שמירת תרי"ג מצוות, אך דבקותו במצוות הקוממיות העברית מציבה אותו בעיניהם במקום שבו אין צדיקים גמורים עם כיפה יכולים לעמוד. מצוות יישוב הנגב שלו מהלכת עליהם קסם. הם גוזרים גזרה שווה בינה לבין מצוות יישוב יו"ש ובין מלחמותיו למערכות ימינו. באיחור מה הוא נגע בליבם, בליבי.

עד כמה נוגע? על משקל סרט דוקומנטרי שאיש שמאל ותיק הקדיש בסוף שנות התשעים לאריאל שרון, אפשר לנסח זאת כך: איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את דוד בן-גוריון? זה לא היה קל ובוודאי לא מהיר, אבל יום אחד זה קרה. אני מקווה שהנימוקים שלי להלן יהיו משכנעים, דווקא מפני שזו אהבה ממבט שני. הזמן, הגיל ולקחי ההתבוננות במנהיגים שבאו ויצאו אחריו בלשכת ראש הממשלה, שינו את חוות הדעת הבוסרית שגיבשתי בצעירותי. הרפתקאות ישראל בשנים שנקפו מאז הסתלקותו סיפקו לי הסברים טריים ומשכנעים למעשיו ולאמירותיו בימי הנהגתו. שגיאות קשות כביכול התבררו כהבלחות חזון, זדונות כשגגות, כמובן לא כל שגיאותיו, אמירותיו או מעשיו. "אין אנשים מושלמים בעולם", הוא העיד פעם בכנסת על אחד ממקורביו ומן הסתם גם על עצמו, "אפילו בתנ"ך לא מתואר אדם מושלם, ללא כל פגם ומשגה". 23

שמיל וגיל הבטיחו לסייע לי באיתור חומרי הראיות, ועמדו בהבטחתם. איתן דוניץ, מנהל מכון המורשת, השדכן הראשי ביני לבינם, הוא בנו של יגאל דוניץ המנוח, מקורבו של בן-גוריון בשלהי ימיו וממניחי אבן הפינה למכון המורשת פה. אני אסיר תודה לו, לעובדי המכון, לעובדי הארכיון ולד"ר עדי שרצר מהאוניברסיטה העברית, שעבר ביסודיות על טיוטת הספר, וסייע לי רבות בניכוש טעויות ובהארת העניינים שנידונו בו (כמובן, אין לו שמץ אחריות על הטיוטה הסופית, רק לי). לאורך ימים רבים השיבו כולם על שאלותיי, ובכללן גם אלו שלא ידעתי לשאול, תוך הכברת הצעות עיון במדפים הווירטואליים של הארכיון. בזכותם התוודעתי, בין השאר, לשאלון המאלף שנשלח לבן-גוריון במאי 1953, שבמקרה היה אותו החודש שבו התאהב בשדה בוקר. בסעיף 29 ב' הוא נשאל "האם תוכל להדריך קבוצת חברים חסרי ניסיון בעניינים שבהם אתה בר סמכא", והשיב - "מסופקני אם אני בר סמכא בכלל, כפי שאני מבין את המונח הזה".

בתשובה הקצרה הזו יש נחמה להדיוטות: אם אפילו בן-גוריון חשש להחשיב את עצמו לבר סמכא בעניינים כלשהם, או לפחות ראה צורך להביע חשש כזה, איש מאיתנו אינו אמור לסבול מרגשי נחיתות או לחלופין להגדיר עצמו כבר סמכא ולתבוע הקשבה מזולתו. כשנשאל בסעיף 32 "האם הנך תובע במוסדות המפלגה שבהם הנך חבר, הַכְנָסַת כוחות חדשים לתפקידים שבהם הנך מכהן?" השיב: "לפעמים, אך לא שומעים לי". קל לדמיין את החיוך הסלחני שעלה על פני מנסחי השאלון למקרא תשובתו זו. המפלגה הגדולה שבה מדובר התפוגגה בינתיים, הכוחות החדשים הזדקנו מזמן, אבל לבן-גוריון עדיין שומעים. קולו מהדהד לא רק בין נקיקי נחל צין או בסרטוני יוטיוב, אלא גם בחוצות ישראל של העשור השמיני לעצמאותה, בואכה יובל המאה, אפילו בהפגנות ובכיכרות. הספר הזה הוא עדות שמיעה, הצעת תיווך, מבצע תאורה של מקצת השטחים המתים במרחבי פועלו, סדרת טעימות מהסעודה העשירה שטרח להכין לנו, מסמך געגועים.

הביוגרפים הבולטים של ראש הממשלה הראשון, כמו שבתי טבת, אניטה שפירא, מיכאל בר-זהר ותום שגב, תיעדו בהרחבה את תולדותיו, החל מימי נעוריו בפלונסק ועד יום מותו בגיל 87. שנות עמל רבות שלהם ושל היסטוריונים אחרים הושקעו בחקר פועלו, כישרון מנהיגותו, אומץ ליבו, מחדליו, אהבותיו ושנאותיו - עד יום מותו בשיבה טובה. דמותו והגותו מרתקות גם היום אנשי אקדמיה, מומחים, עיתונאים. מן הסתם עוד יעסיקו שנים, עד פתיחת אחרון הארכיונים ואף הרבה אחר כך. אין בי יומרה ללכת בעקבותיהם ולהתחקות בדייקנות אחר עקבותיו מפולין ועד שדה בוקר, כי אינני חוקר מוסמך או היסטוריון מדופלם. קטונתי. אני רק מבקר נלהב שנקלע לאתר ארכיאולוגי נחשק אחרי עונות חפירה רבות, ומנסה לקושש בערמות העפר אי אלה ממצאים שנעלמו מעיני החופרים המוסמכים או כאלו שהושארו שם מפני שנחשבו בטעות לבלתי חשובים. לחלופין, אני אורח במוזיאון עתיקות שברוב יומרתו מציע להנהלת המוזיאון כיתובים עדכניים למוצגים מסוימים. הלוואי שהיא תאמץ לפחות כמה מהם.

2. 21.5.1953, אב"ג.

3. המאמר פורסם למחרת בדבר בתרגום עברי, 28.3.1953.

4. 29.4.1950, אב"ג.

5. מכתב ל-י' בראנד, 9.1.1961, אב"ג.

6. כך ציטט אותו יהושע כהן בריאיון לאנשי מכון מורשת ב"ג.

7. ריאיון עם יהושע כהן, אב"ג.

8. אזרח מדינת ישראל - דוד בן-גוריון, דבר, 11.12.1953.

9. ריאיון עם יהושע כהן, אב"ג.

10. 28.5.1953, חטיבת ההתכתבויות, אב"ג.

11. ריאיון עם יהושע כהן, אב"ג.

12. שם

13. שם.

14. נאום ליום העצמאות הראשון, ד' באייר תש"ט, ארכיון צה"ל.

15. חטיבת מכתבים, 29.12.1958, אב"ג.

16. 9.10.1967, אב"ג.

17. סרטון באתר של מכון מורשת בן-גוריון.

18. ריאיון עם משה פלדנקרייז, אב"ג.

19. יגאל דוניץ.

20. דבר, 13.12.1966.

21. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות המלחמה, ג, אורות, מוסד הרב קוק 1961.

22. דברי הכנסת, 9.6.1976.

23. מתוך דברי הספד למקורבו נחמיה ארגוב, דברי הכנסת, 18.11.1957.