משכנות הלב

משכנות הלב

הסיפור משלב בעצם שני סיפורים נפרדים, שמצאתי דרך לשלב את שניהם. באחת מסדנאות הכתיבה הראשונות שלי, של אשכול נבו, נתבקשנו להביא חפצים מהבית, חפצים ארוזים כך שאי אפשר לראות מה הם, ויש סיפור מאחוריהם. כל משתתף בחר לעצמו חבילה, קטנה או גדולה, שאיננה החבילה שלו, קיבלתי לידיי מעין תעודת זהות כתובה בערבית, ובה צילום של גבר נאה ומרשים, החובש כובע של קצין מצרי או ירדני (לא זכור לי בדיוק), וקצת שמעתי את הסיפור מאחוריו מהאדם שהביא אותה, וכתבתי אז את מה שכתבתי. לפני כעשר שנים, באחת מסדנאות הכתיבה הנוספות של אשכול נבו, הוא ערך שיעור באמצע שבוע הספר ביוני, שאותו העברנו בירושלים (כל השיעורים תמיד היו בתל אביב), ובו גם הזדמן לנו להיכנס לאחד המפגשים של סופר אורח. בתום המפגש יצאנו לסיור במשכנות שאננים, ושם אשכול ביקש שנסתובב בשכונה, נספוג את האוויר והאווירה, נתרשם מהם ונכתוב כל מה שאנחנו רוצים. וגם כאן יצא מעין סיפור, שחלק ניכר ממנו הוא תיאור התרשמותי ממה שראיתי, הרחתי ושמעתי. כאחת שלא באמת אוהבת את ירושלים, השכונה הזאת שבתה את ליבי. לאחרונה החלטתי ששני הסיפורים יכולים להיכתב כסיפור אחד, ואפשר לקשור ביניהם.

הווילון השקוף והדקיק התנופף ברוח הקלה שחדרה מבעד לחלון הפתוח. דפנה עמדה ובהתה בים, אך לא באמת ראתה אותו. הרוח הקלה שלחה קווצת שיער אל עיניה. בקוצר רוח סילקה את השיער והעבירה אותו אל מאחורי אוזנה. היא עשתה זאת בהיסח דעת, ללא מחשבה. מחשבותיה נדדו הרחק, הרחק מאוד. קולות הרוכלים, צפצופי נהגים חסרי סבלנות והמיית אנשים שהלכו ברחוב, נסתתמו מאוזניה. שרויה הייתה בבועת ילדותה, בימים רחוקים, במחוזות אחרים.

בידה נח מכתב מעורך דין. מכתב מוזר, לא היה בו כדי להסביר, רק זימון למשרדו כדי למסור לידיה צוואה של סבתה, כך נאמר שם. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר. סבתא? לא זכורה לה שום סבתא כזאת שתוכל להוריש לה משהו. בגיל 35, רווקה, מזכירה בבית ספר, מותה של סבתא נעלמה נחת עליה בהפתעה. עדיין לא ידעה אם טוב הדבר או לא. לא היה לה את מי לשאול על הסבתא המסתורית הזאת שמעולם לא הזכירו. הוריה הלכו לעולמם לפני שנים אחדות. אחיות ואחים לא היו לה. אולי מישהו התבלבל בשם? במספר תעודת הזהות? ועכשיו היא צריכה לבקש חופשה מהעבודה כדי לגשת למשרדו של עורך הדין, על פי התאריך והשעה שנקבעו לה בשבוע הקרוב. היא עיקמה את אפה בשאט נפש, כי ידעה מה מצפה לה במקום עבודתה.

כשבסוף ביקשה לקחת יום חופשה אחד בלבד, ניסו להערים עליה קשיים, אך היא התעקשה וקיבלה. כשחברותיה ניסו לחלוב ממנה למה צריכה בחורה רווקה ושקטה כמוה את יום החופשה הזה, היא הסתגרה בקליפתה, כמו תמיד, ולא נידבה מידע, רק משכה בכתפיה. היא הסתקרנה לשמוע מה רוצה ממנה אותו עורך דין. ביום המיועד לבשה את שמלתה היפה ביותר, אך לא את השחורה ששמרה לאירועים מיוחדים, כמו חתונות. פניה נותרו נקיים מאיפור. לעורך דין זקן, שעוסק בצוואות, לא אכפת אם תמרח שפתון או תמתח איזה קו שחור סביב עיניה, חשבה.

היא החליטה לקחת מונית, כי לא הכירה את כתובת המשרד. לא היה לה רכב, כי לא מצאה טעם להחזיק במכונית פרטית בכרך הגדול. היא גם תגיע רגועה למשרד, עד כמה שאפשר, בלי להידחק ולהזיע בתוך האוטובוס בשעות העומס.

בעת הנסיעה שתקה והניחה למחשבות להתרוצץ בראשה. המונית עצרה מול היעד. היא שילמה לנהג ויצאה. דקות ספורות עמדה על המדרכה מול פתח הבניין הישן, וקראה את השמות בשלטים שהוצמדו לקיר, לצידי הדלת הכבדה. בכל שלט צוינו שם המשרד והקומה. היא דחפה את הדלת הכבדה ונכנסה פנימה. גם על הקירות הפנימיים צוינו שמות המשרדים, בַּשלטים, בעיקר עורכי דין, אך גם רופא אחד או שניים. קומה חמישית. לתדהמתה לא הייתה מעלית בבניין. אוף, עד שתגיע למשרד היא כבר תתנשף ותזיע, ומזה ניסתה להימנע כשנסעה במונית. עד שאגיע למעלה, בטח כבר אזדקק לעזרה של אחד הרופאים, חשבה לעצמה בחצי חיוך. היא עלתה באיטיות, עצרה מעט בין קומה לקומה, בעיקר כדי לא להגיע מיוזעת ומתנשפת, ועדיין נותר לה זמן עד למועד הפגישה. תמיד העדיפה לקחת טווח ביטחון ולהגיע מעט מוקדם משנקבע. היא שנאה לאחר וגם שנאה שמאחרים לפגישות איתה, כמו שקרה לה לפעמים בפגישות העיוורות המעטות שהיו לה. ליבה פעם גם מהמאמץ וגם מההתרגשות. מה לה ולעורך דין? מעולם לא עברה על החוק, מעולם לא הייתה לה היתקלות או תביעה כלשהי שדרשו התערבות של עורכי דין.

כמו בכל בית ישן באותו הכרך, גם כאן בכניסה למשרד הייתה דלת כבדה וגבוהה ופעמון לצידה. קולו של הפעמון הדהד בפנים. זמזום הכריז על שחרורה של הדלת מנעילתה. היא דחפה את הדלת ונכנסה, ופעימות ליבה התגברו. דלפק קבלה קטן ניצב בצד ימין במבואה, מאחוריו פקידה חמוצת פנים ולא כל כך צעירה, שקידמה את פניה. דפנה מסרה לה את המכתב בלי לומר מילה חוץ מברכת בוקר טוב ושלום. הפקידה לחצה על כפתור האינטרקום והעבירה את שמה של דפנה למי שישב בצידו השני של הקו. דפנה קיבלה אישור להיכנס והלכה לכיוון הדלת שעליה הצביעה הפקידה. גבר גבוה וזקוף, רחב כתפיים, עמד בגבו אליה והביט מבעד לחלון, שממנו נשקף רק נוף של מגדלים רבי־קומות שנבנו לאחרונה. לפחות מאחור הוא לא נראה לה זקן מאוד כמו שחשבה, למרות השיער המאפיר שכיסה את ראשו. עם הישמע סגירת הדלת הסתובב עורך הדין לאחור, ודפנה לא הצליחה להשתלט על גבותיה שהתרוממו קלות שלא ברצונה. היא עצרה בעצמה לפני שלסתה נשמטה. היא ראתה לפניה גבר צעיר יחסית, מבוגר קצת יותר ממנה ונאה למדי. השיער האפור הלם אותו מאוד והיה ניגוד מדהים לעיניו הכחולות, חשבה, וסומק כיסה את פניה ממבוכה. עורך הדין חייך. רגיל היה לתגובות כאלה, בעיקר בגלל שערו המאפיר. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, עניבה כהה משוחררת תלויה על צווארו. הוא הושיט לה את ידו.

"היי, את דפנה לוי, נכון? נעים מאוד, אני עורך דין שי ברדוגו," קולו העמוק הפתיע אותה. "בטח הופתעת לקבל את המכתב."

דפנה הנהנה. היא סקרה את המשרד, דלתות כבדות, תקרות גבוהות, חלונות ארוכים וגדולים. בפינת חדר מרוחקת יותר היה שולחן נוסף, לא עתיק, ועליו מחשב וכמה תיקיות. ממעמקי זיכרונה עלו שבבי תמונות של ילדות מבית סבתה שנפטרה, כשהייתה עוד פעוטה. דירות ובתים שנבנו בתחילת המאה הקודמת, המאה ה־20. הבתים האלה עוברים שימור ושחזור, חשבה לעצמה, כמה נפלא.

"המשרד היה של סבי ושל אבי, אחריו," ציין שי כשהבחין במבטיה. "ירשתי אותו אחרי שגם אבי נפטר לאחרונה."

"מצטערת לשמוע," פלטה דפנה, בנימוס כמקובל.

שי, בפנים רציניים, אמר, "תודה. המשרד נוח, ולכן אני משתמש בו."

דפנה הנהנה ושתקה.

שי הביט בה בעיניים עייפות. אישה צעירה, שיער ארוך אסוף לזנב סוס, שמלה נאה, שכנראה כבר ראתה ימים טובים יותר, ופנים נקיים מאיפור. לא מישהי שהוא היה שולח אליה מבט שני, מסוג האנשים שנראים שקופים ברחוב. הוא פתח את דבריו בנימה שהיה בה מעט קוצר רוח, "זימנתי אותך כי ירשתי גם את כל התיקים והלקוחות של אבי ושל סבי. אני עובר על כולם ועושה בהם סדר. הבלגן חוגג ויש לי גם לקוחות משלי שבהם צריך לטפל."

דפנה לא הבינה מדוע מצא לנכון להסביר לה את כל זה.

"ובכן, כמו שאמרתי, ירשתי תיקים, ובאחד מהם מצאתי כמה דברים ששייכים ליורשים של הגברת מרים לייבוביץ'. היא הייתה לקוחה של אבי, גם אני הכרתי אותה כשהייתי ילד קטן, ושוב פגשתי אותה כשכבר עבדתי כאן עם אבי, בתחילת דרכי כעורך דין." הוא השתתק לרגע ואז המשיך, "נכון לעכשיו, את היורשת היחידה המצוינת בצוואתה של המנוחה." שי הצביע על כיסא שעמד לפני שולחן כתיבה גדול מאוד, מעץ מלא שנראה עתיק כמו הדירה, והיה גדוש בתיקיות רבות עבות כרס. דפנה ציפתה שיתיישב ויתחבא מאחורי השולחן, אך אחרי היסוס קצר הוא החליט לשבת על הכיסא לצידה, שנראה בן זוגו של הכיסא שעליו התיישבה. עיניו בחנו אותה, והן נראו לה כעת עייפות פחות. קצב פעימות ליבה החל לשכוך מעט.

"המזכירה שלי יצאה להפסקת צוהריים," אמר והצביע על השולחן הנוסף שבפינת החדר.

שי הושיט לה שתי מעטפות, שני מפתחות בשקית ניילון קטנה וחבילה קטנה, בגודל של ספר, ארוזה בנייר עטיפה חום ובחבל דקיק. "בתוך כל המסמכים הרשמיים היו גם שתי המעטפות, אחת פתוחה ואחת סגורה.

"המעטפה הסגורה מיועדת לך, והפתוחה – שכבר עיינתי בתוכנה – היא צוואה שנכתבה לפני הרבה שנים ולא שונתה מאז."

"אבל אני לא מכירה אף אחת בשם מרים לייבוביץ'," טענה דפנה בקול מהסס, "אתה בטוח שכל זה בשבילי?"

"אני בטוח, כי השם שלך מופיע על גבי המעטפה הסגורה, וגם בתוך הצוואה, כולל מספר תעודת הזהות שלך."

ידיה של דפנה רעדו מעט. היא נטלה את המעטפה הסגורה, ואכן שמה התנוסס עליה. "השם שלי הוא לא כל כך נדיר. אולי יש דפנה לוי אחרת?"

שי פלט צחוק קצר. "תאמיני לי שבדקתי את כל האפשרויות. השם שלך, עם מספר תעודת הזהות שלך וצילום שצורף לצוואה, לא מותירים כל ספק."

דפנה האמינה לו. טרם הצליחה לשלוט ברעד שבידיה. שי החזיק במעטפת הצוואה, והיא נטלה את המכתב.

"רוצה שאקרא עכשיו את הצוואה? רוצה עוד כמה דקות?"

דפנה היססה לרגע, ואחר כך הנהנה.

שי החל לקרוא את הצוואה. דפנה ניסתה להתרכז בכל הפרטים המשפטיים שבתחילת המסמך, אך מחשבותיה נדדו אל האנשים שאמורים היו להיות הוריה, סביה, מי שהכירה כל חייה.

"...בלה, בלה, בלה, אני לא אלעיט אותך בכל הביטויים ובכל העניינים המשפטיים," קולו של שי פרץ למחשבותיה כששם לב שדעתה הוסחה, "אבל כאן מגיע החלק המעניין מבחינתך. אמרת שאת לא מכירה את הגברת לייבוביץ'? היא סבתך, ואיש לא ציין את שמה לפנייך?"

דבריו החזירו אותה למציאות. "ממש לא, אין לי מי לשאול עכשיו, כולם כבר מתו."

שי נעץ בה מבט, שהייתה בו מידה מסוימת של צער על שנותרה לבדה, ללא משפחה. משפחתו הייתה ענפה מאוד, והוא לא רצה אפילו לחשוב על מצב שבו ייוותר ללא משפחה.

"בכל אופן, אקרא לך במהירות את פרטי הצוואה ואחר כך אסביר." הוא קרא בקול ענייני את כל הפרטים, ואת רובם היא לא הבינה, לא לגמרי קלטה. משהו על בית בירושלים, על איזו תיבה, על יומנים, ולא צוינו מזומנים.

"הבנת את מה שקראתי?" שאל שי.

דפנה הנהנה לאט, "אני חושבת, קצת, השאר עוד די מבולבל ומבלבל," השיבה וחזרה על מה שקלטה.

"יפה. אז חוץ מכל המונחים המשפטיים, במילים פשוטות וברורות, הגברת לייבוביץ' טוענת שאַת נכדתה, וככזאת את יורשת בית בירושלים, ליד שכונת רחביה, עד כמה שאני מכיר את הרחוב. יש שם תיבה שאת אמורה למצוא, וזו לא תוכנית בסגנון 'חפשו את המטמון', כי אולי גנבו אותה והיא לא נמצאת שם. ויש שם גם יומנים, ככל הנראה של הסבתא הזאת, שהם כנראה בחבילה הארוזה בנייר עיתון." שי הצביע על החבילה והשתהה לרגע. "עד כאן ברור?"

דפנה הנהנה שנית. הכול נשמע לה כמו איזה קטע מסרט, משהו די הזוי, מסתורי, כל כך לא קשור אליה, כל כך לא מתאים למי שהיא.

"תנאֵי קבלת הבית הם: קריאת הצוואה, קריאת המכתב, קריאת היומנים, נסיעה לירושלים לבית הנזכר בצוואה ופתיחת התיבה. וזה חייב להיות לפי הסדר הזה. לא מוזכרים מזומנים, אבל נראה לי שבית בירושלים שווה הרבה מאוד כסף, או לפחות הקרקע שעליה הוא יושב."

"אני לא מחפשת את זה," אמרה דפנה מהורהרת, "אותי מעניין יותר איך היא בדיוק סבתי, ולמה לא הכרתי אותה עד היום. עוד קרובת משפחה שהחמצתי, ולא אזכה להכיר," סיימה בעצב.

לרגע התחיל שי לשלוח את ידו קדימה, כרוצה לגעת בידה ולנחם אותה. הדיבור הרך והשקט שלה עורר בו משהו, אך הוא השיב אותה לחיקו.

"את צריכה לנסוע לירושלים," אמר.

"עד החופש הגדול יש עוד זמן רב ולא אתפנה לפני. גם ככה התקשיתי לקבל יום חופשה כדי לבוא לכאן," והיא סיפרה לו במה היא עובדת.

"אולי אחרי שתראי מה ירשת, כבר לא תרצי או לא תצטרכי להמשיך בעבודה הזאת בתנאים האלה שלך ובמשכורת הזאת," צחק ביובש.

דפנה חייכה, ולראשונה ידיה כבר לא רעדו. "נראה לי שבעתיד הקרוב לא אוכל לשרוד בלי לעבוד. אני זקוקה אפילו למשכורת הנמוכה שאני מקבלת שם."

שי שם לב שכשחייכה, גם אם זה היה חיוך קטן, העיניים שלה הוארו. "בכל אופן, כעורך דין שלך אני מוכן ללוות אותך לירושלים," אמר שי במהירות, וכעבור רגע כבר התחרט על דבריו, ולא הבין מה גרם לו להציע הצעה כזו. "כמובן, בתנאי שאהיה פנוי," מיהר להוסיף.

דפנה, שהופתעה בעצמה מההצעה, הסמיקה עד שורשי שערה, פערה את עיניה ודממה לרגע. "אתה לא צריך להטריח את עצמך, עם כל העבודה שלך כאן," והשתתקה. "אבל ייתכן שאתפתה," הוסיפה ואמרה בשקט, כמעט בלחש, כשהרגישה אמיצה יותר. "אני לא גיבורה גדולה בכל מה שקשור לתנועה במקומות לא מוכרים."

"אם נמצא זמן מתאים, אנסה להתפנות." כעת ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות איתה. היא נראתה כל כך אבודה.

"יש משהו שאני צריכה לחתום עליו, לקרוא, לראות?" שאלה דפנה.

שי ישב בשקט כמה שניות ורק הביט בה, ואז הושיט לה מסמכים כדי לחתום שהבינה את מה שהקריא לה ולחתום שקיבלה לידיה את החומר.

שניהם קמו יחד, המרחק ביניהם הצטמצם. ליבה פעם במהירות, אך שי דחף לאחור את כיסאו והניח לה לעבור על פניו לכיוון הדלת. הפקידה החמוצה לא נמצאה במקומה, גם היא כנראה יצאה להפסקת הצוהריים, ועל סף הדלת הראשית הושיט שי את ידו ואמר בחיוך עייף אך בעיניים רציניות, "אם יפטרו אותך ממקום עבודתך, את מוזמנת לבוא לעבוד כאן. העבודה רבה כל כך שהמזכירה שלי לא משתלטת על הכול, ויש לי רושם שלא תהיה לך בעיה להשתלט על עבודה כזו." שוב הפתיע את עצמו מההצעה ששלף ככה ברגע.

הם לחצו ידיים, והלחיצה התארכה שבריר שנייה יותר מהצפוי. ליבה של דפנה פעם בחוזקה, ושוב כוסו פניה בסומק קל, והיא חייכה. שי פתח את הדלת הגדולה ודפנה יצאה לדרכה, שקועה במחשבות ובחלומות. שי המשיך לעמוד עוד כדקה מאחורי הדלת הסגורה, ובכף ידו הרגיש עדיין את כף ידה הרכה והחמה. אחר כך התנער והסתובב לאחור.

כשהגיעה לביתה הניחה את כל החפצים שקיבלה על השולחן הקטן במטבח, והכינה לעצמה כוס תה. חלפו כמעט שבועיים שבהם התחבטה עם עצמה. בעבודה דעתה הייתה מוסחת, ולפעמים נאלצו הבנות האחרות לקרוא בשמה מספר פעמים עד שענתה. היא היססה לפתוח את מה שנדמה היה לה כמו תיבת פנדורה. לבסוף כבר לא עמדה בלחץ והחליטה לקרוא את המכתב שהשאירה לה הסבתא המסתורית, ולפתוח גם את החבילה הקטנה. היא הסתקרנה לראות מה יפתחו המפתחות. עד כה נמנעה מלעיין במכתב ולפתוח את החבילה, בתירוץ שלא היה לה זמן, אך למען האמת היא פחדה, פחדה ממה שתגלה שם, פחדה שמא ישתנו חייה כפי שהכירה אותם עד אותו היום.

המכתב, החבילה החומה והמפתחות עדיין נחו כל אותה העת על השולחן הקטן שבמטבח, בַּמקום שבו הניחה אותם כשרק חזרה הביתה באותו יום, ממש מול עיניה בכל שעות היום והלילה, נדנדו לה, משכו אותה, דחו אותה. היא הסירה את החבל מהחבילה החומה, אך ידעה שקודם עליה לקרוא את המכתב. בידיים רועדות פתחה אותו.

ילדתי היקרה,

סוף־סוף אני מקבלת את העובדה שאת נכדתי. אני בטוחה שאת מופתעת. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, ואת אימך נאלצתי למסור לאימוץ מייד לאחר הלידה. ביררתי היטב למי היא נמסרה, עקבתי אחריה מרחוק, וכך ידעתי שגם את נולדת. את הדיווחים קיבלתי מעורך הדין ברדוגו הסַב, שהיה אחראי לאימוץ של אימך. התיק עבר לידי ברדוגו האב, וכעת – לידי הנכד. הם היחידים ששמרו על קשר איתי לאחר שמשפחתי נישלה אותי. את נכסיי השגתי בזכות בן זוגי דאז, סבך. עליו תוכלי לקרוא ביומניי. כעת אני יודעת שאין לי איש מלבדך שיוכל לדרוש את חלקו ברכושי. כל בני משפחתי, או משפחתך, גם הם כבר מתו, ואת צאצאיהם אינני מכירה, וגם לא מוקירה. ואין בי כל רצון להמשיך ולחפש אחר בני משפחה אחרים.

המפתח הגדול שייך לדלת הבית, שאת כתובתו תקבלי מברדוגו הבן. המפתח הקטן שייך לתיבה בעליית הגג. אני מקווה מאוד שהבית עדיין קיים ואיש לא בזז אותו.

הסיפור כתוב ביומנים. הלוואי שיכולתי לבקש סליחה מאימך על שמסרתיה לאימוץ ועל שלא העזתי לבוא ולהציג את עצמי לפנייך. אולי עוד ניפגש, בעולמות אחרים, טובים יותר. אני יודעת שהיו לכן חיים נוחים ואוהבים. צר לי על מותה של אימך בטרם עת. אל תכעסי עליי, בזמנו זה כל מה שיכולתי לעשות כדי להעניק לה חיים טובים ומשפחה אוהבת.

באהבה רבה

מרים לייבוביץ',

סבתך.

דפנה הייתה המומה, דמעות זלגו בבלי דעת על לחייה והיא לא טרחה לנגבן. פעמיים-שלוש שבה וקראה במכתב, כדי לקלוט את שנכתב בו. החדר החשיך, והמכתב עדיין בידה. הדליקה אור קטן מעל שולחן המטבח, נטלה את החבילה הקטנה בנייר החום, ולא העזה לפתוח אותה. די היה במכתב לערב אחד. אכלה פרוסת לחם עם קוטג' וגביע יוגורט והחליטה ללכת לישון מוקדם, אלא שהשינה הייתה ממנה והלאה. כשנרדמה לבסוף, טרפו חלומות מוזרים את שנתה.

למחרת התעוררה מוקדם, ובסביבות תשע טלפנה למשרדו של ברדוגו. כשהמזכירה שמעה את שמה, לא היססה והעבירה מייד את שיחתה.

"דפנה?" שאל.

"רק אתמול הצלחתי לקרוא את המכתב," אמרה ללא הקדמות, "אני המומה, לא ישנתי כל הלילה. אני רוצה לנסוע לירושלים. אפשר לנצל את הצעתך?"

"מתי?" שאל, והוסיף בחרטה מסוימת, "קצת קשה לי בימים הקרובים."

"תאמר לי מתי יהיה לך נוח. מגיעה לי חופשה של כמה ימים, לא יותר, ואני צריכה לדרוש אותה."

"היום ומחר לא, אבל מוחרתיים אוכל לאסוף אותך בשמונה בבוקר ונעלה לירושלים."

"אני אשמח מאוד," אמרה. "ומר ברדוגו, תודה רבה, וסליחה אם אני מטריחה."

"שי," אמר קצרות, "מר ברדוגו זה אבא שלי."

"שי," אמרה אחרי היסוס קל, והוא שמע את החיוך בקולה, "שוב תודה."

בבית הספר שבו עבדה התפלא המנהל על נחישותה של המזכירה הקטנה והשקטה שלהם לדרוש חופשה באמצע השנה. הוא לא הצליח להוציא ממנה את הסיבה לחופשה, אבל בסוף נעתר ולא בשמחה. כעבור יומיים, בשמונה בבוקר, התייצב שי בפתח ביתה ואסף אותה במכוניתו. תאונה באזור לטרון גרמה לפקק. בתחילת הדרך עוד שתקו קצת, ורצינותו גרמה לה להתחרט שנעתרה להצעתו, הרי יכלה לעלות לירושלים באוטובוס או ברכבת. אחר כך, כשעדיין הזדחלו בפקק, החל לשאול אותה על המכתב, על החבילה, ולבסוף גם על חייה. היא שתקה קצת בתחילה, ואז סיפרה לו כל מה שרצה לדעת ועדיין לא היה ידוע לו, אף שקיבל את התיק הזה בירושה והכיר את הסבתא.

"אני בת יחידה, ועכשיו התברר לי שאימא הייתה תינוקת מאומצת," היא פתחה את דבריה. "איש לא דיבר על כך בבית, והמילה 'אימוץ' נעדרה מהשפה במשפחה הקטנה שלהם." את זה שי כבר ידע, פחות או יותר. היא הוסיפה וסיפרה שחייה היו חיים קטנים, בלי ריגושים רבים, בלי הרבה חברים. בגלל ביישנותה ואופייה המסוגר היא לא נהגה לצאת למסיבות של בני נוער, ובעיקר ישבה בבית ואפה טמון בספרי קריאה. לא היו לה תחביבים אחרים מלבד קריאה, וכששאלו אותה, היא לא ידעה מה היא רוצה להיות כשתגדל. בצבא היא הייתה פקידה פלוגתית, שקטה ומופנמת, ורק חיכתה לרגע שבו תשתחרר. אפילו המפקדים לא ניסו להתחיל איתה או לשלוח אליה ידיים. היא תמיד ראתה את עצמה כמו איזו עכברה קטנה ופחדנית. היא יצאה עם בחור אחד, כשהייתה עדיין חיילת, אבל ידעה שהאהבה שהייתה אמורה להיות ביניהם אינה כמו בספרים שקראה. לא היו שם ניצוצות, ברקים ורעמים. כאן דפנה קטעה את סיפורה בצחוק קצר וציינה עד כמה הייתה תמימה. כשסיימה את שירותה הצבאי, הם נפרדו, כיוון שהוא מצא לו מטרה אחרת מלבדה, וליבה לא נשבר כמו שציפתה שיקרה. אחרי הצבא היא לא יצאה לטיול הגדול, כמו כל יתר החברים, זה לא עניין אותה. היא למדה ספרות באוניברסיטה, שאולי אפילו קצת שעממה אותה, אבל שום דבר אחר לא משך אותה, חוץ מזה שתמיד אהבה לקרוא, והיא חשבה שאולי כדאי שיהיה איזה תואר בקורות החיים שלה. הוריה עבדו קשה לפרנסתם כל חייהם, וכך גם היא. למזלה היא לא התחתנה, ודאגה לפרנס רק את עצמה. הוריה נספו יחד בתאונת דרכים לפני כמה שנים. היא הכירה רק סבתא אחת, אותה אחת שאימצה את אימהּ. וגם הסבתא הזאת, שהייתה חמה ואוהבת, נפטרה זמן קצר לאחר תאונת הדרכים של הוריה, ויש שאמרו משיברון לב.

שי הסכים שיש לפתוח את החבילה במקביל לפתיחת התיבה. שניהם קיוו שהתיבה תהיה עדיין שם ללא פגע. באזור קריית ענבים שוב השתררה שתיקה ביניהם, אך היא מיהרה לקטוע אותה כששאלה אותו על עצמו. בהסתייגות מה סיפר על חייו. הוא סיפר לה על "ילדות בבית עם ארבעה ילדים, שכולנו הוכוונו להגיע ללימודי משפטים. שניים מאחיי פרשו ממשפטים כעבור כמה שנים, עברו לתחום ההיי־טק. אח אחר החליט ללכת ללמוד רפואה, ורק אני החלטתי ללכת בעקבות אבי וסבי, ובסוף גם ירשתי מהם את המשרד, גם לצערי וגם לשמחתי." הוא לא סיפר לה על חייו האישיים, אבל דפנה ניחשה שהוא נשוי. כהוכחה הייתה לו טבעת נישואים על אצבעו, וכנראה גם היו לו ילדים. בכניסה לירושלים התעכבו לארוחת בוקר מאוחרת. השיחה החלה להתנהל בנינוחות רבה יותר. הוא לא ידע שסבו ואביו היו מי שעקבו כל השנים אחר אימהּ של דפנה ואחריה, רק ירש את התיק עם כל המשרד. אחרי הארוחה נסעו היישר אל הבית, בעזרת ווייז.

כשהגיעו לכתובת שנרשמה בצוואה, הם ראו בית שהיה הרוס כמעט כולו, אפשר אפילו לומר שהוא היה יותר חורבה מבית. כמובן כבר לא נזקקו למפתח הגדול כדי להיכנס. הבית היה פרוץ, סימנים רבים לכך שחסרי בית ומסוממים נהגו לשהות בו, שמיכות בלויות, שקיות ניילון, מזרקים, ניירות אלומיניום ועוד. כל המקום הדיף סירחון של שתן וצואה, עיתונים ישנים וניירות טואלט פוזרו בכל פינה. דפנה הסתחררה לרגע ומעדה קלות, אבל שי היה מאחוריה לתפוס אותה לפני שנפלה. הם שוטטו במבנה על חמשת חדריו הפרוצים והמזוהמים, ודפנה נזהרה לא להיפצע מכל הזכוכיות, הבקבוקים השבורים והמזרקים.

"אני רוצה לעלות למעלה, כי כאן אני לא רואה שום תיבה," הכריזה דפנה.

"את לא יכולה לעלות, תראי את המדרגות, סכנת נפשות, וגם מעקה אין," התרה בה שי.

"אני חייבת למצוא את התיבה," אמרה דפנה בהחלטיות, "אני לא יכולה להשאיר את הסיפור שלי תלוי ככה באוויר." והיא החלה לעלות בזהירות אך בהחלטיות עוד לפני שסיימה את דבריה. שי הזדרז לעלות אחריה, צמוד אליה, מחשש שתמעד.

בקומה שנחשבה כנראה עליית גג, מצאה את התיבה בפינה חשוכה ונסתרת. תיבה מאובקת מאוד, שנראתה שמורה למדי מתחת לכל האבק. היא נעצה את המפתח הקטן במה שנראה כמו הפתח הנכון. בתחילה המנעול סירב להסתובב, אבל היא שלפה מהתיק את השפתון השקוף, שהיה לה תמיד בתיק למרוח על שפתיה היבשות ומרחה אותו על המפתח, שפשפה קצת את השומן לכל אורך המפתח וניסתה שנית. עבד כמו קסם. שי הביט בה בעיניים פעורות והרים את גבותיו. מצאה חן בעיניו התושייה שלה, שהצביעה על חוכמה יצירתית. מכסה התיבה היה כבד ובקושי נפתח בחריקת צירים. בפנים התגלו אלבום תמונות גדול, תעודת זהות של קצין ירדני יפה תואר, שתי ערמות מכתבים כרוכים בסרט אדום ובסרט כחול, וצילומים. הייתה גם חבילה ארוזה בקפידה בתוך שק קטיפה מאובק מאוד וכבד מאוד שנשמר היטב, משום מה, גם אחרי שנים רבות כל כך. היא פתחה את השרוך שבו נקשר השק, ולסתה נשמטה. בזהירות שלפה את מה שהיה בתוך השק היקר. שמלת כלולות, כולה תחרה, בדוגמה של שנות ה־30, גזרה דקיקה, כמו של דפנה, שמלה יפהפייה ועדינה מאוד שנשמרה היטב, אך הדיפה ריח כבד של אבק ונפטלין.

דפנה התיישבה על הרצפה המאובקת, השמלה בחיקה ובידה אלבום התמונות. שי היה המום באותה המידה, אחר כך התיישב לידה, מברך על החלטתו הנבונה ללבוש מכנסי ג'ינס ולא חליפה, ויחד עיינו בתמונות. "את דומה לה מאוד," אמר בשקט, "אישה יפהפייה. ממה שזכרתי היא הייתה אישה יפהפייה, ואכן כאן ההוכחה." דפנה הסמיקה. דבריו כוונו לסבתא שלא הכירה, ובמידה מסוימת היא קיבלה זאת כמחמאה. ואז החלו לקרוא את היומנים שעדיין היו ארוזים בנייר החום, והיו ממוינים לפי תאריכים.

על פי מה שדפנה קראה, התברר שסבתה התאהבה בקצין ירדני, יהודי, משהו שלא היה אופייני בימים ההם. היו רק יהודים בודדים ששירתו בארץ ישראל בימי הבריטים ביחידת הז'נדרמריה הירדנית שהייתה חלק מהצבא הבריטי. השניים החליטו להתחתן, ללא הסכמת ההורים. האהבה ביניהם הייתה עזה, ועוד לפני החתונה התברר שהיא הרה. זמן קצר אחרי הלידה, באחד הפיגועים נהרג הקצין והיא לא יכלה להתגבר על הצער ממותו, וכשלא התאוששה ידעה שלטובת הילדה היא חייבת למסור אותה לאימוץ. הקצין נקבר בירושלים, היא לא נישאה לאחר, ומאז חיה בגפה באותו בית שרכש הקצין הירדני אחרי החתונה. היא פנתה ללימודי סיעוד ועבדה כאחות בבית חולים מאיר רוטשילד דאז, עד שזקנה. היומנים שיקפו את האהבה ששררה בין השניים, אהבה שחצתה גבולות ודעות, אהבה שלא החלימה עד קיצה. ביומן היא מצאה גם צילום קטן של הקצין, גבר נאה מאוד חבוש כובע נוקשה של קצין בריטי, עוד צילום של הזוג ביום חתונתם, וצילום נוסף של המצבה בבית הקברות הצבאי ועליה מתנוסס מגן דוד ומתחתיו שמו של הקצין ותאריך מותו, בעברית ובערבית.

דפנה ישבה כל עת הקריאה כשהשמלה בזרועותיה, כאילו חבקה את גזרתה הדקה של סבתה. כבר הרגישה, וידעה, שאם אי פעם תינשא, יהיה זה בשמלה זו. ביומן האחרון שהיה בנייר החום, פורטו המעקבים שנערכו אחרי בתה ונכדתה. היו שם גם כמה צילומים מטקסי סיום בתי ספר של זו ושל זו, ומעצם זה ששמרה עליהם ניכרה בהם בעיקר הגאווה, שחשה כלפי בתה וכלפי נכדתה שידעו להתמודד בדרכן שלהן עם החיים.

שי ישב בשקט והקשיב לדפנה שקראה את היומנים בקול. הוא ראה איך חיבקה את השמלה. הוא לא ידע למה, אבל חש צורך לחבק את השתיים בזרועותיו. כשסיימה לקרוא את כל היומנים, השעה הייתה מאוחרת, השמש כבר החל לנטות לעבר האופק, ולחייה של דפנה היו לחות מדמעות. שי שלף מכיסו ממחטה מקופלת היטב וניגב את לחייה. דפנה הרימה את פניה בהפתעה, היא אפילו לא הרגישה שהדמעות זלגו.

"בואי ניקח הכול, את התיבה, את השמלה, את האלבום, את היומנים ואת המכתבים. הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. נחזור הביתה ונראה מה אפשר ומה את רוצה לעשות עם הבית."

דפנה חשה חמימות מפתיעה ביותר כשאמר "נחזור הביתה", כאילו חיו בבית אחד, ואז נבהלה מעצם המחשבה. היא לא מכירה אותו, לא ידעה אם הוא נשוי או אם יש לו בת זוג. מכל השאלות ששאלה, דווקא את זה לא ביררה. "מצטערת שגזלתי זמן רב כל כך מזמנך," לחשה בפנים מושפלים.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעה את צחוקו. "זה בסדר, אין מי שיחכה לי," אמר כאילו קרא את מחשבותיה, "ובשעה כזאת אפילו העבודה במשרד לא תברח. הצעתי בעינה עומדת, שתצטרפי אליי למשרד, אם את רוצה, במקום העבודה המשעממת שיש לך כעת, לפי דברייך, ואני גם מוכן לשלם יותר."

היא הסמיקה וצחקה במבוכה. הם הורידו יחדיו את התיבה המאובקת והניחו אותה בתא המטען, אחר כך חזרו למעלה כדי לראות אם יש עוד משהו שעליהם לקחת משם. כשירדו שוב הוא נטל את ידה כדי לעזור לה שלא תמעד, ויחד ירדו בזהירות למטה באפלולית שהחלה להתפשט על פני הבית, והוא לא הניח לכף ידה גם כשהיו כבר ברחוב. אחר כך הלכו לחפש להם מקום לסעוד בו. היה לה נעים לצעוד איתו יד ביד, וחשבה שלה אין מה להסתיר, ואם גם לו אין מה לחשוש, אז מי היא שתנתק את המגע? ידו הייתה נעימה לה, חמימה, חזקה, גדולה, עטפה את ידה כמו בתוך עריסה. די היה לה בכך כדי להרגיש בטוחה ומוגנת. בארוחה שוחחו על כל מה שראו בבית, על מה שגילו, על התוכניות שלה לבית, אם לשפץ או למכור. היא אמרה שכרגע היא לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם הבית, כי הכול נחת עליה בהפתעה גמורה, והיא רוצה לקרוא שוב את היומנים כדי לקלוט עוד פרטים, להפנים את ההתרחשויות האחרונות והישנות בחייה.

כשחזרו, הם נעצרו ליד פתח ביתה. הוא עזר לה להעלות את התיבה לדירתה, והיא הודתה לו על כל הזמן שהקדיש לה ועל הטרחה שלו. ניסתה לומר לו שהיא תשלם לו על השעות שלו, אבל הוא פטר אותה בנפנוף יד, התרגז ואמר שבשבילו זה היה יום חופשה מחוץ למשרד ושלא תעז לחשוב על כסף. אחר כך עמדו עוד כמה רגעים בשקט, שעונים על הרכב, ידיה נחו שלובות בחיקה, והוא הסתובב לכיוונה ושאל אותה בקול רגוע אם תרצה להיפגש איתו שוב, מחוץ למשרד, ללכת לאיזו מסעדה, ללכת לסרט. היא הפנתה אליו את פניה בחדות והביטה לתוך עיניו כדי לראות עד כמה הוא רציני. נראה לה שהוא לא מהתל בה. חלפו עוד דקה או שתיים לפני שענתה בהנהון ראש איטי, כי לא סמכה על קולה. הוא הניח את ידו על כפות ידיה, וחיוך האיר את פניו.

"אני אטלפן אלייך," אמר, "ותחשבי אולי בכל זאת לבוא לעבוד במשרד."

"זה לא כל כך פשוט," השיבה בקול שקט, "אני צריכה להמשיך לעבוד עד סוף השנה, ורק אז להגיש את מכתב ההתפטרות. ואני צריכה גם לחשב כמה פנסיה תהיה לי, לאן תלך קרן ההשתלמות ועוד כל מיני דברים מסובכים כאלה שאני לא כל כך מבינה בהם."

"אני יכול לעזור לך בזה," אמר לה, "יש לנו רואה חשבון טוב במשרד, הוא יעשה את כל העבודה, ואת לא תצטרכי לחשוב על כלום."

היא הרכינה את ראשה והביטה בכף ידו שכיסתה את כפות ידיה. אצבעותיו הארוכות מצאו חן בעיניה. הן היו חזקות, גבריות כאלה, והציפורניים מטופחות. יכלה ללמוד הרבה מכפות הידיים שלו, שיש לו אופי חזק, שהוא יודע מה הוא רוצה, שהוא מטפח את עצמו, אבל לא מתפנק.

בינה לבינה, אחרי שחזרה לביתה, היא כבר החליטה שאולי באמת כדאי לה לעזוב את עבודתה המשעממת בבית הספר ולעבור לעבוד במשרד שלו. אולי כדאי לה לשפץ את הבית. גם אם היא לא תגור בו, אולי תוכל להשכיר אותו או למכור אותו, וזה יוסיף לחסכונות שלה. היא הייתה רוצה לשפץ, אך לשם כך היא הייתה צריכה למצוא את הכסף לזה, לאכול מהחסכונות ומהירושה הקטנה שהשאירו לה הוריה.

בתחילת חודש יוני, כשבועיים לפני תחילת חופשת הקיץ בבית הספר, היא הציגה את מכתב ההתפטרות שלה לפני המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר.

"זה לא מקובל עליי," התפרץ עליה בזעם, כמעט כהרגלו, "את לא יכולה להגיש את התפטרותך בשלב מאוחר כל כך. אל תצפי לקבל ממני מכתב המלצה טוב. גם ככה העבודה שלך לא הייתה כזו חשובה."

"אם העבודה שלי לא הייתה כל כך חשובה, למה כל פעם שביקשתי חופשה עשית לי הצגות? וחוץ מזה, מספיק שאני מגישה את מכתב ההתפטרות שבועיים מראש, וגם מגיעים לי פיצויים, אז כדאי שתתחיל לחפש מזכירה חדשה לעבודה הלא כל כך חשובה שעשיתי כאן."

המנהל האדים, וריד החל לבלוט במצחו, ודפנה חששה שעוד מעט ילקה בהתקף לב. כלפי חוץ היא נשארה אדישה וניסתה לשמור על שלוות נפש מול ההתפרצות שלו. היא לא ציפתה למשהו אחר. במידה מסוימת הוא צדק. אומנם זה היה לפני חופשת הקיץ, ודווקא עכשיו, בסוף הלימודים ולקראת העבודה העמוסה שצפויה להם באוגוסט לפני תחילת הלימודים, הם לא ימצאו מחליפה לתפקיד שלה בקלות רבה כל כך. אבל היא רק צחקקה כשהסתובבה ויצאה מחדרו. היא הרגישה הקלה עצומה. זהו, לדרך החדשה, אמרה לעצמה ועיניה נצצו.

היא כבר החליטה, כמובן. היא סבלה שם מספיק וגם שקלה היטב את המשכורת ששי הבטיח לה. כל אגורה נוספת שתקבל תוקדש לשיפוץ הבית. אפילו הייתה מוכנה להפשיל שרוולים ולעזור בעצמה בשיפוצים, רק שזה לא היה מקובל על הקבלן שאיתו דיברה על השיפוצים, והוא הביט בה במבט עקום כזה. "שוביניסטים," מלמלה לעצמה בחצי קול ובחצי חיוך.

היא עבדה בבית הספר עד סוף חודש יוני, היא טיפלה בעניינים שהיו מונחים על שולחנה, את מה שלא הספיקה לסגור העבירה למזכירה אחרת, ונפרדה מחבריה לעבודה, שאפילו לא טרחו לערוך לה מסיבת פרדה. הם בטח יחגגו את זה שנפטרו ממני סוף־סוף, חשבה לעצמה והחליטה לשכוח מהם.

ביולי החליטה לקחת לעצמה חודש חופשה. בתחילה נעזרה ברואה החשבון של שי כדי לקבל את כל הכספים המגיעים לה, וכדי לדעת כמה כסף תוכל להשקיע בשיפוץ. אחר כך פנתה לאדריכל ולמעצבת ששי המליץ עליהם בפניה, בעיקר בגלל המחיר הנוח יותר שגבו ממנה. הניירת לפני השיפוץ נמרחה כמו מסטיק. צריך היה לקבל את כל האישורים מעיריית ירושלים, ובחודשי הקיץ רוב הפקידים יצאו לחופשות. כשזה נמרח עוד ועוד, שי הרגיש צורך להתערב, בעיקר כעורך דין. גייס לכך כמה חברים טובים בעירייה, והם הזיזו עניינים. הדברים נעשו מאחורי הקלעים, ללא ידיעתה של דפנה, והוא אפילו תרם מעט מכספו שלו, כשידע שלא יהיה לה מספיק.

בשלב שבו לא היה לה כבר מה לעשות בעניין הבית, היא החליטה להתחיל לעבוד במשרד. שי הציג לה את פקידת הקבלה, יעלה, ואת המזכירה, דליה, ונוסף לכך, היה עליה ללמוד חומר חדש לחלוטין מהחומר שנתקלה בו אי פעם בעבודתה, למדה קצת מהחוקים הפשוטים, קלטה מהר את סידורי הניירת, את מיקום התיקים, את שמות הלקוחות ועוד. יעלה, מי שקיבלה את פניה ביום הראשון ההוא כשרק הגיעה למשרד בלי לדעת לשם מה, הייתה עדיין חמוצת פנים בכל פעם ששי האיר את פניו אל דפנה. וכשנקרתה לה הזדמנות, ניסתה להכשיל אותה, לכאורה שלא בכוונה ומתוך תמימות. דפנה כבר הכירה את כל התרגילים האלה עוד מהמזכירות האחרות בבית הספר, שמעולם לא הסבירו לה פנים. פעם אחת שי עלה על התרגיל שיעלה עוללה, ודי היה בכך.

"אני מקווה מאוד שלא תחזרי על התרגיל הזה," אמר לה בשקט כשלקח אותה הצידה, "אחרת זו את שתפוטרי, לא דפנה."

הפקידה עיקמה את פיה, אבל הנהנה בראשה, זקפה קומה וחזרה למקומה מאחורי דלפק הקבלה. מאותו יום היא לא חזרה לעולל שום תעלול, אבל גם לא חייכה אל דפנה. וכך עבדו השתיים זו לצד זו, והחיים המשיכו להתנהל. דפנה הראתה למזכירה האישית של שי שיטה אחרת לתיוק התיקים, והשיטה עבדה.

מזג האוויר החל להתקרר מעט עם בוא הסתיו. דפנה נהנתה מעבודתה החדשה. בינה ובין דליה, המזכירה הראשית, היו יחסים נעימים, ודפנה יכלה לראות בה סוג של חברה. עם זאת, היחסים עם פקידת הקבלה לא השתפרו.

מזכירתו של שי שמה לב לכך, ובאחת ההזדמנויות לחשה לה, "היא מקנאה בך. היא רוצה מאוד את שי לעצמה ורואה שהוא מקדיש דווקא לך תשומת לב שהיא עצמה לא קיבלה אף פעם."

"אני לא מאמינה!" קראה דפנה, והמזכירה היסתה אותה. "על מה יש לה לקנא? אני חדשה ממנה, ואני בכלל לא מנסה לנכס אותו לעצמי," אמרה בלחש.

"אני רואה, אבל זה לא מה שהיא חושבת, אולי היא יודעת משהו שאת לא יודעת."

"מה כבר יש לא לדעת?"

"את לא שמה לב איך הוא מביט בך כשאת שקועה בעבודה?"

"את לא רצינית! מה פתאום?!"

"טוב, לא אמרתי כלום," אמרה המזכירה בחיוך מסתורי.

דפנה שלחה אליה מבט תמוה, ואחר כך פנתה להכין לעצמה כוס תה.

כשבוע אחרי השיחה הזאת השתהתה דפנה במשרד אחרי שהשתיים הלכו הביתה. רק שי נשאר לעבוד, וכל המשרד היה שרוי די בחשכה. דפנה עבדה על הניירת של אחד התיקים המורכבים, הכניסה פרטים למחשב והייתה שקועה כל כך בעבודה, שלא שמה לב שהם נותרו לבדם.

"רוצה לצאת לאכול?" שאל שי. הוא נאלץ לשאול פעמיים, כי דפנה לא שמעה אותו.

"אה?" אמרה כשהרימה את ראשה מופתעת, "מה? ביקשת משהו?"

שי צחק, "כן, ביקשתי לצאת איתך לארוחת ערב. כבר חושך בחוץ ולא אכלת כלום מאז ארוחת הצוהריים."

דפנה הביטה בו, ופתאום שמעה את קיבתה מקרקרת וצחקה צחוק קטן. "כנראה לקיבה שלי יש רצונות משלה. אוקיי."

עיניו של שי נדלקו. "זהו, סוגרים הכול, כבר מאוחר והחומר לא יברח. תשמרי את מה שעבדת עליו ונצא."

וכך החלה הסאגה ביניהם. מדי פעם יצאו לארוחת ערב, לסרט, לאיזה טיול "קליל" בשבת. פעם אפילו נסע איתה לחרמון כשירד שלג. היא נהנתה להיות איתו ברכב המחומם, עטופה מכף רגל עד ראש בבגדים חמים, וידו נחה על כף ידה בין שני הכיסאות במושב הקדמי.

הימים חלפו ועיניה של דפנה כבר לא היו כבויות יותר כמו בימים שבהם עבדה בבית הספר. הן הפיצו אור, פניה קרנו, היא השתדלה להקפיד יותר על לבושה, קנתה לעצמה מכנסיים או שמלה, מדי פעם גם ביקרה אצל הספר. ויום אחד החליטה להזמין אותו לארוחה בביתה. היא לא ידעה אם יסכים, וניסתה לברר אילו מאכלים הוא אוהב.

"אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב אצלי. תהיה מוכן לבוא?" שאלה.

שי הביט בה בהפתעה, "כן, בהחלט."

דפנה שמחה, אבל גם החלה לחשוש, כי כישורי הבישול שלה לא היו מן השורה הראשונה. עד כה הכינה לעצמה רק מאכלים בסיסיים ופשוטים. לקראת ארוחת הערב היא התאמנה בכמה תפריטים ומנות שלמדה להכין מיוטיוב ומהמתכונים באינטרנט. לפעמים הצליחה ולפעמים כשלה, אבל בסוף היא סיכמה לעצמה תפריט שכלל מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה. מכיוון שהחורף היה בעיצומו, היא החליטה להכין תבשיל קדרה שישב בתנור מהבוקר, עד שתשוב מהעבודה, צלי בבישול ארוך מאוד עם תפוחי אדמה קטנים בפנים. בצד הכינה כמה סלטים רעננים בתוספת ברוקולי ושעועית ירוקה. למנה אחרונה הכינה עוגת גזר עם קצפת בצד, למי שירצה, אם עוד יישאר מקום. למנה ראשונה היא תגיש נתח לא גדול של סלמון ברוטב ערמונים ופטריות. את החלה היא קנתה.

יום שישי המיועד הגיע. את הקניות ערכה יום לפני. מוקדם בבוקר כבר ערכה את השולחן והכניסה את הבשר לתנור לחום נמוך. יום העבודה יהיה קצר, ועוד יהיה לה זמן להכין את הסלטים ולהתכונן בעצמה לפגישה. היא התרגשה מאוד, כי זו הייתה פעם ראשונה שהיא אירחה ככה גבר בביתה, ועוד הכינה לו ארוחת ערב. במהלך העבודה ידיה רעדו וליבה פעם בחוזקה ופניה סמקו, כששי פנה אליה בבקשה לתיק כזה או אחר. למזלה, לא פקידת הקבלה ולא המזכירה נכחו באותו יום, הן לא עבדו בימי שישי.

"הגיע הזמן לסגור את המשרד," אמר שי, "קבענו לשבע בערב?"

"כ-כן," גמגמה דפנה.

"אני מקווה שאת לא מכינה יותר מדי, אין צורך בכל הלחץ הזה."

"לא, הכול בשליטה," אמרה בחיוך סמוק.

"אוקיי," אמר וחייך, "נתראה עוד מעט."

בשבע בדיוק צלצל פעמון הדלת בביתה. כשפתחה את הדלת, שכחה להסיר את הסינר שכיסה את חצאיתה. שי הופיע בפתח, מחויך, זר פרחים ובקבוק יין צונן בידו.

"אוי, מעולה, שכחתי לגמרי מהיין," אמרה בשמחה, וכמעט מחאה כפיים כמו ילדה קטנה.

בידו הפנויה הוא תפס את חגורת הסינר ומשך אותה אליו לנשיקה, ואחר כך שחרר אותו בצחוק.

היא התבלבלה קצת, אבל נזכרה שעוד לא הסירה את הסינר.

ארוחת הערב עברה בקלילות. הוא שיבח אותה על אוכל, ואחרי שגם היא טעמה מהם, היה עליה להודות שאכן היה טעים. הם שתו מהיין, כוסית אחרי כוסית. ראשה כבר היה סחרחר קצת כשפינתה את כל הכלים לכיור, בלי לטרוח להכניס אותם למדיח. אחר כך הם התיישבו על הספה ולגמו את כוס היין האחרונה שעוד נמזגה מהבקבוק.

כשחיבק אותה ונשק לה היא לא התנגדה, אך הוא לא ניצל את העובדה שהייתה מסוחררת ושתויה, אף שניסתה למשוך אותו אליה. "יהיה לנו גם זמן לזה, כשלא נהיה שיכורים, כשנזכור למחרת מה היה בינינו," לחש לתוך אוזנה. הם ניסו לצפות בטלוויזיה, אך האוכל והיין השתלטו עליהם והיא נרדמה ראשונה. הוא נטל אותה בזרועותיו ולקח אותה לחדר השינה. שם השכיב אותה, כיסה אותה היטב בשמיכה, נשכב לצידה ונרדם אף הוא.

כשהבוקר עלה שי התעורר ראשון. בתחילה לא כל כך זכר היכן הוא, אבל אז חייך והפנה את ראשו אל דפנה והביט בה ישנה בשלווה, בפניה היפים שהיו רגועים ונינוחים, והקמט הכמעט קבוע בין גבותיה נעלם. הוא קם בשקט רב, סגר את דלת חדר השינה ויצא אל המטבח. הכלים עוד נחו מלוכלכים בכיור, והוא הכניס אותם בשקט רב עד כמה שיכול היה לתוך המדיח. אחר כך ניקה את הדלפק, והחל להכין שתי כוסות קפה ושני טוסטים עם חמאה וריבה, הניח אותם על מגש ושוב נכנס בשקט לחדר השינה. הבגדים שלבש אמש היו סתורים, עניבתו פרומה למחצה, וכשהעביר יד על סנטרו הרגיש את הזיפים שצצו בלילה על סנטרו.

הוא הביט בדפנה, שגם היא עדיין לא פשטה את בגדיה מאמש, חייך לו וקיווה שכאב הראש שלה לא יטריד אותה. בעוד הוא מביט בה כשהמגש בידיו, הבחין לפתע שהתעוררה וגם היא הביטה בו וסומק פשט בלחייה. היא הרימה לרגע את השמיכה, ראתה שהיא עדיין בבגדיה, ונדמה היה לו שהקלה מסוימת ניכרה בה. הוא הניח את המגש על המיטה לפניה, "בוקר טוב, ושבת שלום," אמר וחייך. "אין לך מה לדאוג, זה לא הקטע שלי לקיים יחסים עם מישהי מחוסרת הכרה," אמר וצחק, והיא השיבה בחיוך עצל. הוא גחן ונשק ללחייה, היא הייתה חמימה תחת שפתיו כמו לחיו של תינוק שזה עתה התעורר משנתו. אחר כך נדדו שפתיו אל שפתיה, אך היא נרתעה, "רגע, אני צריכה לצחצח," אמרה וזינקה מהר מהמיטה, חטפה איזה בגד מהארון ונמלטה לחדר האמבטיה. שי צחק בשקט.

כשחזרה ראה שגם ניקתה את פניה מהאיפור וסירקה את שערה, והרגיש שהיא חשה יותר בנוח בבגדים הרעננים. הוא התמקם כשגבו שעון על גב המיטה ורגליו היחפות שלובות לפניו. היא התיישבה לידו, קירבה אליה את המגש, ושניהם לגמו בנחת מהקפה. אני יכולה להישאר לשבת ככה איתו כל הזמן, חשבה לעצמה ונגסה באחד הטוסטים.

כעבור מספר דקות נטל שי את הספל מידה והניח גם את שלו על המגש, הוריד את המגש על הרצפה ופנה אליה. "עכשיו, כשאנחנו כבר לא שתויים, אפשר להמשיך את מה שלא עשינו אמש, אם את לא מתנגדת."

היא בהתה בו לרגע, ופתאום הציף סומק עז את פניה וחיוך קטן התמקם על שפתיה. הוא גחן אליה והצמיד את שפתיו לשפתיה.

היחסים ביניהם נמשכו כך יותר משנה. במשרד חשדו מעט ביחסים ביניהם, אבל השניים ניסו עד כמה שיכלו לא להחצין את רגשותיהם זה כלפי זה ושמרו על מקצועיות. לא היו חיוכים סמויים, לא התחככויות מזדמנות, הדיבורים והשיחות היו ענייניים לחלוטין. באחד הימים, כשדפנה הייתה בתא השירותים, היא שמעה קטעי שיחה שהתנהלה בין יעלה לדליה, שבמקרה גם הן נכנסו לחדר השירותים הרחב.

"... אני לא מבינה מה הוא מוצא בה," אמרה יעלה בזעף.

"היא נחמדה מאוד, שקטה ועדינה, וזה לא עניינך בכלל," ענתה דליה.

"אני בטוחה שהיא לא יודעת שהוא נשוי," שבה ואמרה יעלה.

"כמו שאמרתי, זה לא עניינך מה הוא אמר לה ומה לא ומה היא יודעת או לא," ענתה דליה, "ואם תמשיכי ככה, אז סיכוי גדול מאוד שמר ברדוגו יפטר אותך בסופו של דבר."

השיחה לא המשיכה יותר מזה. השתיים נטלו ידיים ויצאו. דפנה ישבה המומה על האסלה, היא הרגישה שהיא לא יכולה אפילו לעמוד על רגליה. חולשה עטפה אותה, והיא הבינה שנפלה שנית למערכת יחסים שאין לה סוף טוב. כשיצאה מהשירותים וחזרה למשרד, התיישבה בכבדות בכיסאה.

"את מרגישה לא טוב?" שאלה דליה בדאגה, "את חיוורת מאוד, רוצה ללכת הביתה?"

באותו יום שי היה בבית המשפט. העבודה הייתה קלה ודפנה התכוננה להכניס למחשב כל מיני תיקים שלא היו דחופים במיוחד. הידיים שלה היו כבדות, האצבעות בקושי זזו על המקלדת.

"אני יכולה ללכת?" שאלה בקול שגבל בלחישה.

דליה הביטה בה במבט משונה, אבל רק הנהנה, "כן, אין כמעט עבודה, ומה שיש אני יכולה לסיים לבד. לכי, קחי לך את שאר היום."

דפנה הנהנה לאות תודה, אספה את חפציה ומיהרה להימלט מהמשרד. כשהגיעה לביתה צלצל הטלפון הנייד שלה כמה פעמים, שי, אבל היא התעלמה ממנו. נשכבה על המיטה ובכתה עד שנרדמה.

כשהתעוררה היה החדר שרוי בעלטה. הערב ירד והצלצולים העיקשים גם של הטלפון וגם בדלת לא הותירו לה הרבה ברירות. היא צעדה בגרירת רגליים אל הדלת ופתחה אותה. מולה עמד שי, מודאג, והטלפון צמוד לאוזנו.

"מה קרה?" שאל בדאגה ומיהר להיכנס פנימה כדי לחבק אותה, אבל היא הצליחה לחמוק ממנו, נכנסה פנימה והתיישבה על הספה.

"שאזמין רופא? יש לך חום? להכין לך משהו לשתות?" המטיר עליה שאלות מודאגות.

היא טלטלה את ראשה, "הייתי במרפאה, יש לי מיגרנה, ורק ישנתי עד עכשיו," ענתה בקול שקט ובראש רכון.

הוא ישב לצידה, ליטף את ראשה המופנה הצידה, נטל את ידה, אבל היא שלפה אותה מתוך ידו. "מה קורה?" שאל.

"כלום, אני רק רוצה שתלך, כי אני ממש ממש לא מרגישה טוב," אמרה.

"את בטוחה?" והיא הנהנה.

שי קם בהיסוס. "נתראה במשרד?" ושוב הנהנה.

כשהלך היא חזרה לחדר השינה, כיסתה את ראשה והמשיכה לבכות. למה אני תמיד נופלת ככה, שאלה את עצמה.

אחרי יומיים, כשהנפיחות בעיניה ירדה וכבר נגמרו הדמעות, היא חזרה למשרד. היא המשיכה לעבוד כאילו לא קרה כלום, אבל בכל מה שהיה קשור ליחסים בינה לבין שי היא ניסתה לחמוק ולמצוא תירוצים כאלה ואחרים מדוע אינה יכולה להיפגש איתו. יותר ויותר עלתה לירושלים כדי לעקוב אחר סיום הבנייה, להיפגש עם המעצבת ולבחון את המצב הכספי שלה. שי ניסה לדבר איתה, ניסה לברר למה היא חומקת ממנו, אך בסוף נואש והניח לה.

דליה, שיחסיה עם שי היו חבריים יותר, גיששה אצלה ולא קיבלה מענה. היא גם גיששה אצלו כדי לברר איזה חתול שחור עבר ביניהם, אבל שי רק נראה קודר ומכונס.

"סיפרת לה שאתה פרוד?" שאלה.

שי טלטל את ראשו.

"יש לי רושם שהיא שמעה משהו. לפני שבוע בערך, היינו יעלה ואני במקרה יחד בחדר השירותים, ויעלה קצת קיטרה על הקטע שלך עם דפנה. היא גם ציינה את זה שאתה עדיין נשוי. אמרתי לה שזה לא עניינה. יש לי רושם שדפנה ישבה באחד התאים ושמעה את הקטע הזה."

שי הרים אליה את מבטו ופניו היו המומים. "יעלה הזאת..." סינן בחצי קול, "אני צריך לתפוס את דפנה לשיחה."

אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. חלף עוד כמעט שבוע עד ששי הצליח לתפוס את דפנה לבד במשרד, והסביר לה שהוא פרוד מאשתו, שהיא עושה קצת בעיות עם הגירושין, שהוא לא מתכונן לחזור אליה וזה לא משנה את מה שהוא מרגיש כלפיה, כלפי דפנה. דפנה כבר החליטה את מה שהחליטה, והוא לא יכול היה לשכנע אותה. היא לא רצתה לחזור על עוד פרשת אהבים דפוקה, כמו שכינתה אותה בינה לבינה. היא הודיעה לשי שנכון לעכשיו היא לא רוצה להיות איתו יותר, ואם לא יפריע לו, היא תמשיך לעבוד במשרד. אם הוא מרגיש שהוא יתקשה להמשיך לעבוד כשהיא בסביבה, היא תתפטר ותחפש מקום עבודה אחר. שי ניסה עוד לשכנע אותה להישאר איתו, אבל בסופו של דבר הכריז שישמח אם היא תמשיך לעבוד שם.

אבל אף על פי ששי שמח שהיא תעבוד שם, דפנה הרגישה שהיא עצמה לא יכולה להמשיך ככה, והחלה לחפש עבודה אחרת. דליה החליטה לעזור לה, ועם שי, בלי ידיעתה של דפנה, הם מצאו לה משרד אחר של עורכי דין שחיפשו מזכירה. ההמלצות שקיבלה עשו את שלהן, ואחרי חודש ימים היא עברה למשרד השני, בלי שהמשכורת שלה תיפגע. וככה יכלה להמשיך בשיפוצים של הבית, והעבודה על כל הדברים הקטנים מחוץ לבית ובתוכו נמשכה זמן רב יותר מהצפוי, וגם החיסכון הכספי שהיה לה בצד הלך והתדלדל עם כל מה שלא לגמרי התכוונה להשקיע בו. והחודשים חלפו להם. היא המשיכה לעבוד במשרד החדש במשרה חלקית, ארבעה ימים בשבוע, ואת יתר הימים העבירה בנסיעות לירושלים ובחזרה, בעיקר באוטובוסים או ברכבת. בתחבורה הציבורית אפשר לקרוא ספרים בדרך, תירצה לעצמה. היא לא רצתה לרכוש מכונית, יקר מדי וגם לא אהבה לנהוג, ולמה לעמוד בפקקים?

וככה חלפו שנתיים וחצי מאז שהתחילה לבנות ולשפץ. את שמלת הכלולות תיקנה וניקתה מזמן ותלתה בארון, ומדי פעם העיפה בה מבט. היא ידעה שכבר לא יזדמן לה ללבוש אותה. השמלה הופיעה רק בחלומות. על שי שמעה מפעם לפעם כשהיו דיבורים במשרד. היא ניתקה את כל הקשרים עם המשרד, ובתחילה מתוך נימוס עוד ענתה לשיחות מדליה, אבל השתדלה שהן תהיינה קצרות. אחר כך כבר לא ענתה להן, עד שגם הן פסקו. היא נותרה לבדה, ללא חברות קרובות, ללא משפחה, וטוב היה לה כך. איש לא יוכל לפגוע בה יותר.

ריח. הדבר הראשון שהבחינה בו כשנכנסה לסמטאות משכנות שאננים. ריח מתוק, כבד, ריח פריחות רבות, נמהלות זו בזו, משכרות ומשקרות. אור צהוב, חלילה לא אור לבן דוקר ומסמא, נמהל באורה של שמש שנעלמה כמעט באחת מעבר לגבעות ולהרים במערב. אור שגלש מתוך חלונות הבתים אל המדרכות האפלות, דלף מפנסי הרחוב התלויים בפינות הבתים. היא הופתעה לרגע מהשתלטותו המהירה של החושך על האור. רגילה הייתה לשקיעה האיטית, המתמוססת לה בגלים באופק, צפה בים בין הכתום, הזהוב והארגמן. יכלה להבחין גם בצבעיהם הזוהרים של הפרחים שבקעו מתוך אדניות ועציצים. ככל שהתקרבה אל הבית, גבר ניחוחו של היסמין, יסמין ערבי מרובה עלי כותרת כמו היסמין שצמח בעציץ שלה בדירתה. המתח שחשה עם תחילת נסיעתה הפעם לירושלים, התמוסס מעט כשהניחה לנקבוביות עורה לספוג את הריח המוכר. שיחי היסמין עטפו את צידי הדלתות המקומרות, נכרכו בחיבוק של מעשה שבכה, נפתל כמו קנוקנות גפן. בוודאי מעשה ידיו של חרש ברזל שבעל הבית הזמין במיוחד. ציפתה למצוא במרכז הדלת מקוש חלוד בצבע נחושת, וידית ברזל מעוקלת ומסולסלת לפתוח את הדלת, אך היה שם לוח מתכת, שמישהו טרח להעניק לו גוון נחושתי, עתיק לכאורה, שקוע בתוך לוח עץ מוארך באותו גוון חום, וחור מנעול מיותם בתוך לוח המתכת. האם הוא בעל הבית? תהתה.

כשהזמין אותה לבית הזה, היססה מעט. הם נפגשו שוב כמה שבועות קודם לכן. היא הוזמנה למסיבה אצל סוזי, חברתה מהעבודה. בתחילה לא רצתה לבוא, אהבה לשבת בבית, בטוחה ומוגנת בקרב ספריה, חלומותיה והכתיבה שלה. אבל סוזי לחצה, ניסתה כל תעלול שידעה כדי לפתות אותה להגיע לאותה התקבצות של אנשים שבכלל לא הכירה. והיא נכנעה, אולי רק כדי לא לשמוע שוב ושוב את הפצרותיה של סוזי, אולי רק משום שבאמת הרגישה שהיא חייבת לעצמה לצאת שוב מהבית, ולו לכמה דקות. תמיד תוכל לחמוק משם, חשבה.

המוזיקה בביתה של סוזי הייתה רועשת מדי לטעמה, הכאיבה לאוזניה. היא מיהרה למצוא פינה נסתרת, הרחק מהחבורה הרעשנית, שצחוקיה נשמעו לה קולניים מדי. היא התיישבה בכורסה רכה ועמוקה, כורסה עתיקה כזו שסוזי בוודאי קיבלה בירושה, חשבה, או אולי מצאה בשוק הפשפשים. צפתה בהמולה מרחוק, כמו בסרט שחור־לבן משנות ה‏־30. היא בודדה את הקולות, כיווצה את עיניה וראתה את הצלליות הנעות מול עיניה בהילוך איטי, מטושטשות, עמומות ומרוחקות. אחת מהן התייצבה מולה, נופפה כף יד מול עיניה ושפתיה נעו ללא קול. היה עליה לאסוף ולהשיב את כל חושיה למקומם כדי להבין מי ומה הדמות הזו.

״דפנה!?״ שמעה לבסוף את מה ששפתיו מלמלו בתוך קבוצות רעשים מוזיקליים.

היא בהתה בגבר שהלך והתגשם מולה באיטיות. ואז ליבה החסיר פעימה או שתיים ופיה נפער.

״היי,״ אמר, ״לא ציפיתי למצוא אותך כאן,״ צחק והוסיף, ״זה לא הבילוי האופייני לך, כמו שאני מכיר אותך.״

עדיין הייתה המומה ורק פערה זוג עיניים ומבט תמהּ התפשט בהן.

״את מוכנה לסבול את חברתי לכמה דקות? אנחנו צריכים לדבר,״ אמר במהירות בנימה רצינית יותר, כשגם הוא ניסה לנשום נשימה רגועה.

הוא נטל את ידה והוביל אותה למרפסת, שהייתה מרוחקת מהרעש הפועם של המוזיקה והאנשים. שאל אותה את כל השאלות הרגילות ששואלים אדם אחרי שלא פוגשים אותו זמן רב, שאלות סתמיות כאלה, מגששות, מתעניינות לא־מתעניינות. היא עדיין לא התאוששה מהמפגש. התלבטה אם היא צריכה בכלל להתייחס אליו, אם היא רוצה לסלוח לו. למעשה, לא אכפת היה לה, כי כבר התגעגעה מאוד לשמוע את קולו. קולו העמוק, האיטי, הרגיע אותה, עמעם עוד יותר את הרעש שבקע מהסלון הגדול, כמעט גרם לה לשוב ולרצות לגעת בחזהו, בשפתיו, כדי לחדור שוב אל התהום העמוקה שממנה בקע הקול החם הזה.

מכיוון שלא רצתה שהקול ייעלם, הצליחה לענות לשאלותיו, ואף העלתה משום מקום שאלות סתמיות משלה, שאלות שלא ממש הקשיבה לכנות תשובתן, לבד מהעובדה שהן נאמרו באותו קול מפתה וחובק. ברגע מסוים אפילו חשבה על חווה והנחש, שבוודאי גם לו היה קול דומה שאיתו הצליח לפתות את חווה לאכול מפרי עץ הדעת. השיחה ביניהם נמשכה זמן מה, לא יכלה להגדיר אם היו אלה כמה דקות או כמה שעות. היא עדיין לא הבינה למה רצה לפגוש אותה לבד, ציפתה לשמוע משהו חדש מפיו, אולי שוב איזו התנצלות, אולי הוא יגיד לה שדברים השתנו. פתאום הרגישה כיצד פיהוק עולה בגרונה ובנחיריה, והנה הוא עומד לחמוק מפיה בלי שתצליח לעצור אותו. ידה עלתה במהירות לכסות את פיה, ואחר כך פרצה בצחוק והתנצלה.

כעת הגיע תורו לפעור עיניים. צחוקה המפתיע הימם אותו, אבל מייד נדבק גם הוא בצחוקה, ואז שוב הרצינו פניו.

"התגרשתי," הכריז ללא הקדמה, "קניתי לי בית חדש בירושלים, ואני עובר לשם."

החיוך עדיין היה על פניה כשאמר את המילים הללו, אבל לאט־לאט הוא נמחק. "מה אתה מצפה שאני אעשה עם המידע הזה?" שאלה אותו.

"לא הפסקתי לחשוב עלייך. הצטערתי מאוד על כל מה שקרה, לא על שהכרתי אותך ולא על היחסים שנוצרו בינינו, אלא על שהסתרתי ממך את העובדה שעוד הייתי נשוי, וזה מה שגרם לי להחליט לסיים את הנישואים שלי."

"אז אתה רוצה שעכשיו ארגיש אשמה?"

"לא, לא לזה התכוונתי. חשבתי שאם את עדיין פנויה, ואם את רוצה, אולי נחזור להיות יחד?"

היא שתקה, לא ידעה מה לענות.

"אני מתכוון לזה, ואני רציני. אני לא מתכונן להסתיר ממך דבר כעת, ותמיד הייתי רציני ביחס אלייך, רק היה המכשול הזה שאני יצרתי ברוב טיפשותי."

"אני תמיד הייתי רצינית," לחשה.

"אני יודע, אני יודע," אמר גם הוא בשקט. "את באותו טלפון? באותה כתובת? אני אוכל לבוא לבקר, שנדבר בשקט בלי כל ההמולה הזאת?" שאל.

היא תהתה אם זה מה שהיא רצתה. בגילה, די בודדה וללא ניסיון כמעט בחיזורים ובגברים, ואחרי מה שקרה להם בעבר, האמון שלה בגברים התדרדר עוד יותר. היא ידעה שהיא לא חזקה, ניתן להשפיע עליה די בקלות, היא שמרנית ומסוגרת, וייתכן שיש גברים שאולי היו שמחים שיש לידם אישה שאפשר להשפיע עליה בקלות, וגם ניצלו וינצלו את העובדה הזאת. לכן היא העדיפה להימנע ממצבים כאלה, עד שהגיע שי, שלא ניסה לנצל אותה, תמיד אמר לה שהוא אוהב אותה, לא מיהר להכניס אותה למיטתו, לא הוציא ממנה כספים, להפך, אבל גם לא פיתה אותה בתכשיטים, במסעדות יוקרה, בחיי מותרות. הם בילו כמו כל זוג ממוצע בחיים, לפעמים סרט, לפעמים מסעדה רגילה, אבל בעיקר נפגשו בביתה כשהוא או היא היו פנויים. הם דיברו הרבה, והיא הרגישה נוח בחברתו. לכן כשבלית ברירה, כשכבר יצאו כמה חודשים, התברר לה שהוא נשוי, וכנראה לא יהיה המשך לחיים איתו, היא הייתה כל כך המומה, שלא הניחה לו להסביר לה מה קרה, והיא לא הצליחה להתאושש מזה זמן רב. כעת, אחרי שעברו יותר משנתיים מאז שנפרדו, ואף על פי שהכריז שהוא פנוי, גרוש, היא עדיין חששה.

הם חזרו לשבת בפנים על ספה קטנה בפינת אחד החדרים, והוא נטל את כף ידה, אך היא מיהרה להחזיר אותה לחיקה. "את יודעת," אמר בקול שקט, והיא בקושי יכלה לשמוע אותו עם כל המוזיקה שהתנגנה ברקע, "לפעמים אני עובר ליד הבית שירשת, ואני רואה איזו עבודה נפלאה את עושה שם. הבית מתקדם ועוד מעט תוכלי להשכיר אותו, או למכור אותו. מה את מתכננת?"

היא שתקה לרגע והביטה בו. "מדי פעם גם אני נוסעת לשם כדי לראות מה עוד צריך לעשות, איך העבודות מתקדמות ומה כדאי ואפשר להוסיף במסגרת התקציב שלי. עוד לא החלטתי מה לעשות איתו."

"אני יכול לשלוח לך שמאי, אחרי שתסיימי את השיפוץ, והוא יעריך את שווי הנכס להשכרה או למכירה, ואז תוכלי להיות חכמה יותר."

"אני לא בטוחה שאני רוצה לגור בירושלים, אבל גם המחשבה הזאת חלפה לי בראש." היא היססה קצת. "זה לא שאני צריכה לשנות יותר מדי את אורח חיי. תמיד אוכל למצוא עבודה של מזכירה. יש לי המלצה שקיבלתי מבית הספר, ואולי גם אתה תוכל לכתוב איזו המלצה נחמדה, והן יעזרו לי. אבל אולי בכלל אוכל להתחיל משהו חדש לגמרי. שווה לבדוק את הדברים."

"אם תרצי, באחת הפעמים שאת עולה לירושלים, אנחנו יכולים להיפגש שם ואראה לך את הבית החדש שלי, הוא במשכנות שאננים."

היא הביטה בו והרימה גבות.

"כן, זה יקר, אבל השתמשתי במה שאבא שלי השאיר לי, זה לא היה הרבה, ולקחתי משכנתה לא גדולה, וכך כיסיתי את השאר. גרושתי ואני הגענו להסכם שאני משאיר לה את הבית ואת המכונית, ומכיוון שאין לנו ילדים, זה הספיק לה. לפחות גמרנו את הסיפור בגישור, ויחסית בידידות." הוא שתק לרגע. "איך אומרים? לפני שמתחתנים צריך לדעת ממי עלולים להתגרש."

"ואת זה אומר עורך דין..." אמרה בשקט, והוא פלט צחוק קצר שלא היה משעשע.

"מה את אומרת? מוכנה להסתכן ולנסות איתי שוב?" שאל בקול מהוסס.

וההיסוס שלה היה אף יותר מההיסוס ומהשאלה שנשמעו בקולו. לבסוף הנהנה קלות, די בהסתייגות. ואז שוב נטל את ידה, והפעם קירב אותה אל פיו ונשק לאצבעותיה. כשהרימה אליו את מבטה, ראתה את האור שנדלק בעיניו.

כשצלצל אליה שבוע לאחר מכן, היא אמרה לו מתי היא מתכננת לעלות לירושלים, והוא קבע איתה להיפגש בירושלים, כי יגיע באותו יום מתל אביב ורצה להראות לה את הבית שקנה.

והנה, עוד מעט גם תוכל לגלות את הפרק החדש בחייו, החיים לבד בבית הירושלמי, המקום שבו הרשה לעצמו לפרוק את הפנטזיות שלו בלילות, או בימים. היא רצתה לשוב ולישון לידו, לשמוע את נשימתו כשהוא ישן, להריח את הריח שעלה מהכרית שעליה הניח את ראשו. מעולם לא נשאר לישון בביתה. תמיד הסתלק לאחר מעשה האהבה שלהם. תמיד היו לו כל מיני תירוצים, עד שלבסוף נשבר וסיפר לה את האמת, אותה אמת שגרמה לליבה להישבר, אותה אמת שהביאה לפרידתם.

וכעת נעמדה מול הכניסה, ידה נשלחה להקיש בדלת, אך היא החליטה לסובב את הידית החלודה, והדלת הייתה נעולה. ליבה כבר פעם בכבדות, לא רק מההליכה מהכביש הראשי שבו הורידה אותה המונית, אלא גם מתוך החשש שמא התחרט, שמא החליט לא לבוא אפילו שקבעו. היא הציצה בטלפון הנייד, אך לא הייתה שם כל הודעה ולא שיחת טלפון שהוחמצה. היא החל להילחץ, החלה לנזוף בעצמה ששוב נשברה, נכנעה, נחלשה. ידיה היו קפואות והחלו לרעוד. נשימתה עלתה וירדה בקרבה, כמו קֶבֶס שאיים לגלוש החוצה. מערבולות הפכו את נפשה, והיא רק חיפשה את עין הסערה, את השקט שאהבה, רק רצתה להיות פעם אחת בלבד בתוך החדר שהעלתה בדמיונה על פי סיפוריו, להיות איתו, עם האחד שביקש ששוב ינסו, רצתה פעם אחת בחייה לדעת מה זו באמת האהבה מהספרים ומהסרטים, האהבה שתמיד חמקה ממנה.

האוויר תלה מעליה כבד, רווי תפילות וחלומות. היא התקשתה לנשום. כמעט לא הכירה את ירושלים, ידעה רק את הרחובות הסמוכים לבית שירשה מסבתה ושיפצה. לא באמת אהבה את העיר, עיר שכל עין בעולם צופייה אליה, גדושה היסטוריה, עתיקוּת, כבדוּת, מחלוקות, אלימות ומלחמות. היא רצתה ללמוד לאהוב את העיר, בשבילו, בגללו. עכשיו הרגישה כאילו לעולם לא תוכל לעשות כך.

חלפה עוד שעה. היא מצאה לעצמה מקום לשבת על גדר אבן בפינתו של בית סמוך. מהתיק שלפה את הטלפון הנייד שלה והחלה לכתוב מסרון בווטסאפ. שאלה היכן הוא, אמרה שהיא מחכה לו, מחכה כבר שעה.

כמה דקות עוד המשיכה לשבת שם, על שפת גדר האבן שבבית הסמוך. מבטה שוטט, רואֶה לא רואֶה את המדרכה המרוצפת אבני ירושלים עתיקות, שבמשך מאות שנים רגליים רבות ליטפו וגרסו, החליקו את פניהן כמו רוח מדברית על פני סלעים. אחר כך קמה וצעדה לאט להיכן שהובילו אותה רגליה, בלי לדעת לאן תגיע, אבודה משהו.

חבורה של תיירים ערכה סיור חוצות בסמטאות, וקולו של המדריך נישא באנגלית ישראלית. היא חלפה מאחוריהם חרישית, כמו חתול שחור שמוט זנב וראש. איש לא הבחין בה, לא הפנה אליה את מבטו. לא רצתה לשמוע את דבריו של המדריך, את מילותיו המפארות את העיר והשכונה, את אהבת העיר שבלבבו. היא עלתה במדרגות אחת הסמטאות, יד אחת נאחזה במעקה מתכת מבריק שנמתח לאורך המדרגות. קולות ילדים נישאו מתוך הבתים והורים ענו להם. המרזבים דלפו מים, שנעלמו לתוך הלא נודע.

היא כשלה על אחת המדרגות ושלחה עוד יד תומכת אל המעקה. לרגע עצרה והרימה את ראשה. מתחת לקשת אבן שחיברה בין שני בתים, גילתה צללית ארוכה, מתוחה ונוקשה מעט. היא הוסיפה לעמוד במקומה. הצללית התקדמה לעברה באיטיות, ירדה מדרגה אחר מדרגה, בידיים שמוטות לצידי הגוף. הוא התקרב אליה בצעדים שקטים, כמו מרחפים נראו לה בעיניה המעורפלות, עד שכמעט נגע בה.

"סלחי לי," לחש בקול שקט מאוד ובראש מורכן, "התמהמהתי ופחדתי שכבר פספסתי אותך, שהחלטת לא לחכות לי יותר," אמר והוסיף, "אני לא רוצה שתברחי יותר, אני לא רוצה שנהיה לבד, אני זקוק לך."

והיא, נדמה לה שאפילו לא שמעה את שאמר, שאולי רק חשבה כך ורק עמדה נטועה כמו אחת מאבני הדרך, עתיקה ושחוקה כמוהן. הוא שלח את ידֵי הצללים שלו, נטל את כפות ידיה הקרות, והיא לא זזה, לא נשמה, לא עפעפה, קפאה. הוא טלטל את זרועותיה, ניסה לחלץ אותה מהקרח שעטף אותה. לפתע נשמה נשימה עמוקה, כמו עלתה מצלילה עמוקה, ושוב יכלה להריח את הפריחות, לשמוע את קולו הרועם עדיין של המדריך, ובין לבין הצליחה גם לשמוע את קולו שהסתנן לאוזניה וקרא בשמה שוב ושוב.

ואגרופיה התרוממו, הלמו בחוזקה בחזהו, אגרוף אחר אגרוף. יבבה דקה וחרישית, כמו חיה כאובה, הסתננה בין שיניה החשוקות ושפתיה הפתוחות. הוא רק קירב אליו את גופה הנוקשה, כרך זרועותיו סביבה בחוזקה ושתק, הניח לה להלום בו, להכניע אותו עד הסוף. חיבק חזק בלי להרפות, עד ששוב הבאר שנפערה בנשמתה כבר לא הייתה יבשה, עד ששוב חזרו וזרמו בה המים, כמו עלו מהתהום, ועיניה זלגו החוצה במים כחולים, נספגו בחולצתו וחלחלו אל ליבו.