משנתו של דון חואן

בקיץ של שנת 1960, בהיותי סטודנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, נסעתי פעמים אחדות אל אזור דרום המערב כדי לאסוף מידע על צמחי המרפא שבשימושם של האינדיאנים במקום. באחת מאותן נסיעות החלו האירועים שאותם אתאר להלן. המתנתי לאוטובוס בעיירת גבול, בלוויית חבר ששימש לי מדריך וסייע לי באיסוף הנתונים. פתאום רכן אליי אותו חבר ולחש לי שהאיש היושב מול החלון — אינדיאני זקן ששערו לבן — הוא בעל ידע נרחב בצמחים, ובמיוחד בצמח הפֶּּיוֹטֶה. ביקשתי ממנו להכיר בינינו.

ידידי בירך את האיש לשלום ואז ניגש אליו ולחץ את ידו.

אחרי ששוחחו קצרות אותת לי חברי להצטרף אליהם, אבל תכף ומייד השאיר אותי בחברת הזקן והתרחק, בלי אפילו להכיר בינינו. הוא לא היה נבוך כלל וכלל.

אמרתי לאיש את שמי והוא אמר ששמו חואן, ושהוא לשירותי. בדברו, פנה אליי בצורת הנימוס של השפה הספרדית.

לחצנו ידיים כשהושטתי לו אני את ידי ולאחר מכן לא אמרנו דבר לזמן-מה. זו לא הייתה דממה מתוחה, אלא שקט נינוח וטבעי ששרה על שנינו. אף שפניו וצווארו הכהים היו מקומטים והסגירו את גילו, הבחנתי שגופו קל תנועה ושרירי.

אמרתי לו, שאני מתעניין בצמחי מרפא. אף שלמעשה הייתי בור מוחלט בכל הנוגע לפיוטה, העמדתי פנים שאני יודע על הצמח לא מעט, ואף רמזתי שחואן עצמו יצא נשכר משיחה עימי. אני ברברתי עוד ועוד והוא הנהן לאט ובחן אותי במבטו, אבל לא אמר דבר. נמנעתי מלהישיר אליו מבט, וסיימנו בשתיקה ארוכה. לבסוף, אחרי פרק זמן שנדמה כנצח, קם דון חואן על רגליו והשקיף מבעד לחלון. האוטובוס שלו הגיע. הוא נפרד ממני לשלום ועזב את התחנה.

התרגזתי על שליהגתי באוזניו, ועל היותי שקוף כל-כך מול מבטו יוצא הדופן. כששב ידידי למקום, הוא ניסה לנחם אותי נוכח כישלוני ללמוד משהו מדון חואן. הוא הסביר שהזקן נוטה לעיתים קרובות לשתקנות או להתנהגות בלתי מחייבת, אבל אני לא הצלחתי להתנער בקלות מהשפעתו המטרידה של אותו מפגש ראשון.

איתרתי את מקום מגוריו של דון חואן ולאחר מכן ביקרתי אותו כמה פעמים. בכל ביקור ניסיתי להוביל אותו לדבר על צמח הפיוטה, אבל נכשלתי. אף-על-פי-כן, היינו לחברים טובים, והמחקר המדעי שלי נשכח או תועל לפחות לערוצים שהיו רחוקים מכוונתי המקורית כמרחק מזרח ממערב.

הידיד שהכיר לי את דון חואן הסביר לי אחר כך שהזקן איננו יליד אריזונה, שם נפגשנו, וכי הוא אינדיאני משבט היאקי, שמוצאו בסונורה שבמקסיקו.

בתחילה ראיתי בדון חואן רק איש ייחודי למדי, בעל ידע רב על צמח הפיוטה ודובר ספרדית מצוינת. אבל האנשים שבקרבם חי האמינו שהוא מחזיק באיזה 'ידע נסתר' — שדון חואן הוא בְּרוּחוֹ.

המילה הספרדית 'ברוחו' משמעותה איש רפואה, מְרפא, מכשף, רב-מג. על-פי-רוב השימוש בה מעלה מחשבה על אדם בעל כוחות יוצאי דופן, ועל-פי-רוב חורש רעה.

שנה תמימה לאחר היכרותי עם דון חואן הוא החל לבטוח בי. יום אחד הוא הסביר שיש לו ידע מסוים שלמד ממורה, שהוא התייחס אליו כאל 'מיטיבו', שחנך אותו במסגרת של התלמדות מסוימת. בתורו בחר דון חואן בי לתלמיד, אבל הוא התרה בי שיהיה עליי להתחייב לדבר מחויבות עמוקה ושההכשרה תהיה ארוכה ומייגעת.

בבואו לתאר את מורהו, השתמש דון חואן במילה דיאַלְבֶּרוֹ.

בהמשך למדתי כי במונח דיאלברו משתמשים רק האינדיאנים מאזור סונורה. משמעותו אדם רע העוסק בקסם אפל ומסוגל להפוך עצמו לחיה — לציפור, לכלב, לזאב ערבות או לכל יצור אחר. באחד מביקוריי בסונורה נקרתה בדרכי חוויה משונה, שהמחישה לי מה חשים האינדיאנים כלפי אנשים המכונים דיאלברוס. נהגתי בשעת לילה בחברתם של שני חברים אינדיאנים והבחנתי בבעל חיים שנראה כמו כלב, שחצה את הכביש המהיר. אחד הנוסעים אמר שזה איננו כלב, אלא זאב ערבות ענק. האטתי וירדתי לשול הדרך כדי להיטיב להתבונן בחיה. כמה רגעים נשארה החיה בטווח אורות הפנסים שלי ואז שעטה לעבר סבך הצמחייה. לא היה שום ספק שמדובר בזאב ערבות, אבל גודלו היה כפול מהממוצע. חבריי היו נרגשים ביותר והסכימו שזו אכן הייתה חיה בלתי רגילה. אחד מהם אף שיער שאפשר שמדובר בדיאלברו. החלטתי להשתמש בסיפור החוויה כדי לשוחח עם האינדיאנים באזור על אמונתם בקיומם של דיאלברוס. שוחחתי עם אנשים רבים, סיפרתי להם את הסיפור ושאלתי שאלות. שלוש השיחות שלהלן מעידות על תחושותיהם.

"נראה לך שזה היה זאב ערבות, צ'וי?" שאלתי בחור צעיר אחרי ששמע את הסיפור.

"מי יודע? בטוח כלב. גדול מדי בשביל להיות זאב ערבות".

"נראה לך אולי שזה היה דיאלברו?"

"אלה שטויות ממש. אין דברים כאלה".

"למה אתה אומר את זה, צ'וי?"

"אנשים מדמיינים דברים. מתערב איתך שאם היית תופס את החיה הזאת, היית רואה שזה כלב. פעם היו לי סידורים בעיירה אחרת, קמתי לפני הזריחה והרכבתי את האוכף על סוס. ממש כשיצאתי, ראיתי על הדרך צל גדול, שנראה כמו חיה ענקית. הסוס שלי נרתע והפיל אותי מהאוכף. גם אני די פחדתי, אבל התברר שזה היה צל של אישה שצעדה אל העיירה".

"צ'וי, אתה מתכוון שאתה לא מאמין שיש אנשים שהם דיאלברוס?"

"דיאלברוס! מה זה בכלל דיאלברו? תגיד לי מה זה דיאלברו!"

"אני לא יודע, צ'וי. מנואל, שהיה איתי באוטו באותו הערב, אמר שזאב הערבות הזה הוא אולי דיאלברו. אולי אתה תוכל להגיד לי מה זה דיאלברו?"

"אומרים שדיאלברו זה ברוחו שמשנה צורה לכל דבר שהוא רוצה להיות. אבל כולם יודעים שאלה שטויות. הזקנים פה מלאים בסיפורים על דיאלברוס. אותנו, הצעירים, לא תשמע מדברים ככה".

"איזו חיה זאת הייתה לדעתך, דונה לוּס?" שאלתי אישה בגיל העמידה.

"רק אלוהים יודע בוודאות, אבל לדעתי זה לא היה זאב ערבות. יש דברים שנראים כמו זאבי ערבות, אבל הם לא. הוא רץ, הזאב ערבות הזה, או אכל?"

"רוב הזמן הוא עמד במקום, אבל אני חושב שכשראיתי אותו לראשונה ייתכן שהוא אכל משהו".

"אתה בטוח שהוא לא נשא משהו בפה שלו?"

"יכול להיות שכן. אבל תגידי לי, זה משנה?"

"כן. אם הוא נשא משהו בפה, זה לא היה זאב ערבות".

"אז מה זה היה?"

"זה היה איש או אישה".

"איך את מכנה אנשים כאלה, דונה לוס?"

היא לא השיבה. שאלתי אותה עוד כמה שאלות, אבל לא העליתי בחכתי דבר. לבסוף היא אמרה שאיננה יודעת. שאלתי אותה אם אנשים כאלה מכונים דיאלברוס, והיא ענתה שזה אחד השמות שניתנים להם.

"האם את מכירה אנשים כאלה, דונה לוס?"

"הכרתי אישה אחת", השיבה. "הרגו אותה. זה קרה כשהייתי ילדה. אמרו שהאישה הזאת נהגה להפוך לכלבה. וערב אחד נכנס כלב לבית של אדם לבן כדי לגנוב גבינה. האיש הלבן הרג את הכלב ברובה, ובו-ברגע שהכלב מת בבית של האיש הלבן — מתה גם האישה בבקתה שלה. קרובי המשפחה שלה התאספו והלכו לאיש הלבן ודרשו ממנו תשלום. האיש הלבן שילם להם יפה על זה שהוא הרג אותה".

"איך הם יכלו לדרוש תשלום, אם מה שהוא הרג היה בסך הכול כלב?"

"הם אמרו שהאיש הלבן ידע שזה לא כלב, כי היו איתו עוד אנשים וכולם ראו שהכלב נעמד על הרגליים כמו בן אדם וניסה להגיע לגבינה, שהייתה על מגש שנתלה מהגג. הם חיכו שיבוא גנב, כי כל לילה גנבו לאיש הלבן את הגבינה שלו".

"האם יש כיום דיאלברוס, דונה לוס?"

"אלה דברים סודיים מאוד. אומרים שכבר אין עוד אנשים כאלה, אבל אני בספק, כי צריך שבן משפחה של דיאלברו ילמד ממנו את מה שהוא יודע. לדיאלברוס יש כללים משלהם, ואחד מהם הוא שדיאלברו חייב ללמד את הסודות שלו למישהו מקרובי משפחתו".

"איזו חיה אתה חושב שזאת הייתה, גֶנארוֹ?" שאלתי איש זקן מאוד.

"כלב מאחת החוות באזור. מה עוד זה היה יכול להיות?"

"זה היה יכול להיות דיאלברו!"

"דיאלברו? השתגעת! אין דבר כזה, דיאלברוס".

"אתה מתכוון שכיום כבר אין כאלה או שמעולם לא היו?"

"פעם היו, כן. זה ידוע. כולם יודעים את זה. אבל אנשים פחדו מהם מאוד, והרגו את כולם".

"מי הרג אותם, גנארו?"

"כל אנשי השבט. הדיאלברו האחרון שהכרתי היה ס——. הוא הרג עשרות, אולי מאות אנשים באמצעות הכשפים שלו. לא יכולנו להשלים עם זה ולילה אחד האנשים התאגדו, הפתיעו אותו ושרפו אותו חי".

"מתי זה היה, גנארו?"

"באלף תשע מאות ארבעים ושתיים".

"ראית את זה במו עיניך?"

"לא, אבל אנשים עדיין מדברים על זה. אומרים שלא נשאר ממנו אפילו אפר, אף שהמוקד היה עשוי מעץ טרי. נשארה רק שלולית ענקית של שומן".

אף-על-פי שדון חואן אמר שמיטיבו היה דיאלברו, הוא מעולם לא ציין היכן רכש את הידע שלו ולא הסגיר את זהותו של המורה. לאמיתו של דבר, דון חואן חלק רק פרטים מעטים מאוד על אודות חייו האישיים. הוא אמר רק שנולד בדרום המערב בשנת 1891; שרוב חייו עברו עליו במקסיקו; שבשנת 1900 היגלתה הממשלה המקסיקנית את משפחתו למרכז מקסיקו, עם עוד אלפי אינדיאנים מאזור סונורה; ושעד שנת 1940 הוא התגורר במרכז מקסיקו ובדרומה. כך, מכיוון שדון חואן הסתובב במקומות רבים, אפשר שהידע שרכש היה פרי השפעות מרובות.

וחרף העובדה שהחשיב עצמו אינדיאני מסונורה, לא הייתי משוכנע בכך שמקורות הידע שלו אכן נטועים לחלוטין בתרבות האינדיאנים של האזור. אבל אין בכוונתי כאן לעמוד על הרקע התרבותי המדויק של דון חואן.

ההתלמדות שלי אצל דון חואן החלה ביוני 1961.

קודם לכן ראיתי אותו בהזדמנויות שונות, אבל תמיד כשאני בתצפית אנתרופולוגית. את שיחותינו הראשונות נהגתי לתעד בכתב, בחשאי. לאחר מכן, תוך הסתמכות על זיכרוני, נהגתי לשחזר את השיחה בשלמותה.

אך כשהתחלתי להתלמד אצל דון חואן, התקשיתי מאוד להמשיך ולתעד כך את מפגשינו, מכיוון שהשיחות הקיפו נושאים רבים ומגוונים. דון חואן התיר לי אז — אף שבמחאה כבדה — לתעד בגלוי את כל שנאמר. הייתי שמח גם לצלם ולהקליט את המפגשים, אבל את זאת הוא לא אישר.

בתחילה התלמדתי אצלו באריזונה, ולאחר מכן בסונורה, מפני שבזמן תקופת ההכשרה עבר דון חואן להתגורר במקסיקו, סיגלתי לי נוהג להגיע לפגוש אותו למשך כמה ימים, מדי זמן-מה. בחודשי הקיץ של 1961, 1962, 1963 ו-1964 הפכו ביקוריי אצלו לתדירים וארוכים יותר. במבט לאחור, נראה לי ששיטה זו של דרך ההתלמדות אצלו פגעה בסיכויי הצלחתה, משום שלא אפשרה לי להתמסר לחלוטין, כפי שהייתי צריך, כדי להפוך למכשף. ואף-על-פי-כן, מנקודת מבטי האישית, צורת ההתלמדות הזו הועילה לי, שכן היא העניקה לי ריחוק מסוים שבו יכולתי לגבש מבט ביקורתי, שאם לא כן — אילו הייתי משתתף בהכשרה ברציפות, ללא הפוגות — הוא לא היה אפשרי. בספטמבר 1965 הפסקתי את ההתלמדות מיוזמתי.

חודשים אחדים לאחר פרישתי מההתלמדות הרהרתי לראשונה ברעיון לארגן את רשימות התיעוד שלי בשיטתיות.

נפח הנתונים שאספתי היה רחב למדי, והיה בו מידע מגוון ורב, ולכן פצחתי בניסיון ליצור מערך סיווג ומיון. חילקתי את המידע לתחומים לפי מושגים ונהלים הקשורים אלה לאלה, וארגנתי אותם בהירארכיה לפי חשיבותם הסובייקטיבית, כלומר לפי השפעתם האישית עליי. כך יצרתי את הסיווג הבא: שימוש בצמחי הזיה (הלוציגנים); הליכים ונוסחאות המשמשים בכישוף; השגת חפצי עוצמה ותפעולם; שימוש בצמחי מרפא; שירים ואגדות.

כשהרהרתי בתופעה שהתנסיתי בה, הבנתי שניסיון הסיווג שלי הניב רק רשימת מלאי של קטגוריות; כל ניסיון לחדד את התוכנית שבניתי עתיד היה להניב, אם כך, רשימת מלאי מורכבת יותר ותו לא. לא זה הדבר שביקשתי. בחודשים לאחר שפרשתי מההתלמדות חשתי שעליי להבין מה עברתי, והדבר שעברתי היה הוראה של מערכת אמונות סדורה, בדרך מעשית ובהתנסות. ניכר היה, החל מהמפגש הראשון, ששיעוריו של דון חואן הם בבחינת משנה מגובשת. מרגע שגמלה בו סופית ההחלטה לחנוך אותי בידע שלו, הציג דון חואן את הסבריו באופן מסודר. הניסיון להתחקות אחר אותו הסדר ולהבין אותו התגלה כמשימה סבוכה ביותר עבורי.

נראה שהקושי שלי להבין היה טמון בעובדה שאחרי ארבע שנות התלמדות, עדיין הייתי בתחילת דרכי. היה ברור שאת הידע של דון חואן ואת הדרך שבה העביר אותו הלאה הוא למד ממיטיבו; לפיכך הקושי שלי להבין את שיעוריו דמה בוודאי לזה שחווה הוא עצמו. דון חואן רמז לקווי הדמיון בינינו כמתלמדים בראשית דרכם בהערות אקראיות שנגעו לחוסר יכולתו להבין את מורהו בעת שהתלמד אצלו. הערות כאלה נטעו בליבי תחושה שכל אדם בראשית דרכו — אינדיאני ושאינו אינדיאני — מתקשה לתפוש את ידע הכישוף, וזאת בשל מאפייניה החריגים של התופעה שבה הוא מתנסה. באופן אישי, כאדם מערבי, נראו לי אותם מאפיינים כה מוזרים שפשוט לא היה אפשר להסביר אותם במונחים שנלקחו מחיי היומיום שהכרתי ועל כן נאלצתי להסיק שכל ניסיון לסווג את הנתונים שאספתי במונחים המוכרים לי נידון לכישלון.

מכיוון שכך, התחוור לי שיש לבחון את הידע של דון חואן כפי שהוא עצמו מבין אותו; רק כך יקבל הידע הזה תוקף ויהיה בו כדי לשכנע.

ואולם, כשניסיתי ליישב את נקודות המבט שלי עם אלה של דון חואן הבחנתי שכל אימת שניסה להסביר לי את הידע שלו, נהג דון חואן להשתמש במושגים שהיו 'מובנים' לו. מאחר שהרעיונות הללו היו זרים לי, הניסיון להבין את הידע שלו כפי שהבין אותו הוא-עצמו, שב והציב אותי בעמדה בלתי אפשרית.

לכן המשימה הראשונה שניגשתי אליה הייתה לקבוע את סדר ההמשגה שלו. כשעמלתי על זה הבחנתי שדון חואן עצמו נוהג להדגיש במיוחד תחום מסוים בשיעוריו — זה העוסק בשימוש בצמחי הזיה. על בסיס תגלית זו, עדכנתי את מערך הקטגוריות שלי.

שלושה צמחי הזיה שימשו את דון חואן — בנפרד ובזמנים שונים: קקטוס הפיוטה (לוֹפוֹפוֹרָה ויליאמסי), דטורה אינוקסיה (מוכרת גם בשמות ‘עשב השטן' או ‘חצוצרת השטן') ופטרייה (ככל הנראה מסוג פְּסילוֹסיבה מקסיקנה). עוד לפני שפגשו באדם האירופי, הכירו האינדיאנים באמריקה את תכונות ההזיה של שלושת הצמחים האלה. בשל תכונות אלה השתמשו בצמחים הללו שימוש נרחב לצורכי הנאה, ריפוי, כישוף וכדי להגיע לאקסטזה. בשיעוריו ייחס דון חואן את השימוש בדטורה אינוקסיה ובפסילוסיבה מקסיקנה להשגת עוצמה, שהוא כינה 'בעל ברית'. את השימוש בפיוטה הוא ייחס להשגת חוכמה או להשגת הידע כיצד נכון לחיות.

חשיבותם של הצמחים, עבור דון חואן, הייתה ביכולתם לעורר באדם שלבי קליטה יוצאי דופן. לכן הוא הדריך אותי בהתנסות ברצף של שלבים אלה, על מנת לפרוש בפניי את הידע שלו ולאשש אותו. כיניתי אותם 'מצבי מציאות בלתי רגילה', וכיוונתי בכך למציאות שאיננה שגרתית, להבדיל מזו הרגילה של חיי היומיום. הבחנה זו מבוססת על משמעותם האינהרנטית של מצבי מציאות בלתי רגילה. במסגרת הידע של דון חואן נחשבו מצבים אלה למצבים ממשיים, אף שהמציאות שלהם נבדלה מהמציאות הרגילה.

דון חואן האמין שמצבי המציאות הבלתי רגילה הם הדרך המעשית היחידה ללמוד והאמצעי היחיד להשיג עוצמה. הוא יצר את הרושם ששאר החלקים במשנתו היו משניים לעניין השגת העוצמה. נקודת המבט הזו חלחלה לגישתו כלפי כל מה שלא קשור ישירות למצבי המציאות הבלתי רגילה. רשימות התצפית שלי זרוּעות באזכורים ליחסו של דון חואן. כך למשל, במהלך שיחה, אמר שיש חפצים שבעצמם טעונים בעוצמה מסוימת.

אף שהוא-עצמו לא רחש שום כבוד לחפצי עוצמה, הוא אמר שמכשפים נחותים יותר נוהגים תדיר להיעזר בהם. שאלתי אותו לעיתים קרובות על חפצים מעין אלה, אבל נדמה שלא היה לו שום עניין לדון בהם. ואולם כששב הנושא ועלה בעיתוי אחר, הוא הסכים בחוסר רצון לדון בהם.

"יש חפצים חדורי עוצמה", אמר. "יש עשרות חפצים כאלה, הנמצאים ברשותם של אנשים בעלי עוצמה, בעזרתן של רוחות ידידותיות. החפצים האלה הם כלים — לא כלים רגילים, אלא כלי מוות. אבל הם רק אמצעים; אין להם שום עוצמה ללמד. להלכה, הם שייכים לסוג החפצים שמתוכננים להשית סבל; הם נוצרו כדי להרוג, כדי שיטיחו אותם".

"איזה מין חפצים אלה, דון חואן?"

"אלה לא חפצים של ממש; האמת היא שהם סוגים של עוצמה".

"איך אפשר להשיג את סוגי העוצמה האלה, דון חואן?"

"תלוי איזה מין חפץ אתה רוצה".

"כמה סוגים יש?"

"כמו שכבר אמרתי, המון סוגים. כל דבר יכול להיות חפץ עוצמה".

"טוב, אם כן, אילו חפצים הם הכי רבי עוצמה?"

"עוצמתו של חפץ תלויה בבעליו, באיזה מין אדם הוא. חפץ עוצמה שבעליו הוא ברוחו נחות, הוא כמעט בדיחה; מצד שני, ברוחו חזק ורב-עוצמה מעניק לכלים שלו מעוצמתו".

"אם כך, אילו חפצי עוצמה הם הרווחיים ביותר? אילו חפצים מעדיפים רוב המכשפים?"

"אין העדפות. כולם חפצי עוצמה, כולם בדיוק אותו דבר".

"לך יש חפץ כזה, דון חואן?"

הוא לא השיב. הוא רק הביט בי וצחק. הוא המשיך לשתוק עוד זמן רב, ואני חשבתי שהשאלות שלי מרגיזות אותו.

"לעוצמות כאלה יש מגבלות", הוסיף. "אבל אני משוכנע שהעניין הזה לא ברור לך. נדרשו לי כמעט חיים שלמים כדי להבין שבפני עצמו, יכול בעל ברית לחשוף את כל סודותיהן של עוצמות נחותות כאלה, ובכך להפוך אותן לילדותיות למדי. היו לי פעם כלים כאלה, כשהייתי צעיר מאוד".

"באילו חפצי עוצמה השתמשת?"

"מאיס פינטו, קריסטלים ונוצות".

"מה זה מאיס פינטו, דון חואן?"

"תירס צבעוני. זה גרעין תירס קטן, שבאמצעו פס אדום".

"גרעין יחיד?"

"לא. לברוחו יש ארבעים ושמונה גרעינים כאלה".

"מה הם עושים, הגרעינים?"

"כל אחד מהם מסוגל להרוג אדם, אם הוא חודר לגופו".

"איך נכנס גרעין כזה לגוף אדם?"

"זה חפץ עוצמה, והעוצמה שלו, בין השאר, היא בכניסה לגוף".

"מה עושה הגרעין כשהוא נכנס לגוף, דון חואן?"

"הוא נטמע בגוף. הוא מתיישב בבית החזה או במעיים. האדם מפתח מחלה, ואם הברוחו שמטפל בו לא חזק יותר מזה שהטיל את הכישוף, האדם הזה ימות בתוך שלושה חודשים מהרגע שהגרעין חדר לגופו".

"אפשר לרפא אותו?"

"הדרך היחידה היא לשאוב את הגרעין החוצה, אבל מעטים מאוד המכשפים שיעזו לנסות דבר כזה. ברוחו עשוי להצליח לשאוב את הגרעין, אבל אם הוא לא חזק מספיק בשביל לדחות את הגרעין, הוא ייכנס לתוכו ויהרוג אותו במקום".

"אבל איך מצליח הגרעין להיכנס לגוף של אדם?"

"בשביל להסביר את זה עליי לספר לך על כישוף התירס, שהוא אחת מצורות הכישוף רבות העוצמה שאני מכיר. כישוף כזה מתבצע באמצעות שני גרעיני תירס. אחד מהם מונח בניצן צעיר של פרח צהוב. אחר כך מניחים את הפרח בנקודה שבה הקורבן יבוא איתו במגע: דרך שהוא צועד בה מדי יום, או בכל מקום אחר שהוא נוהג לפקוד. ברגע שהקורבן דורך על הגרעין או נוגע בו בדרך אחרת, הכישוף מתבצע. הגרעין נטמע בגוף".

"מה קורה לגרעין אחרי שהאיש נוגע בו?"

"כל העוצמה שלו חודרת לגופו של האיש, והגרעין חופשי. הוא הופך לסתם גרעין, כמו כל גרעין אחר. אפשר להשאיר אותו במקום שבו בוצע הכישוף ואפשר לטאטא אותו משם, זה לא משנה. מוטב לטאטא אותו לשיחים, כדי שציפור תאכל אותו".

"ציפור יכולה לאכול אותו לפני שהאדם נוגע בו?"

"לא. אף ציפור היא לא טיפשה כל-כך, אני מבטיח לך. הציפורים מתרחקות ממנו".

אחר כך תיאר דון חואן הליך מורכב מאוד, שבאמצעותו אפשר להשיג גרעיני עוצמה מעין אלה.

"צריך לזכור שמאיס פינטו הוא רק מכשיר, לא בעל ברית", אמר. "אחרי שתבין את זה, לא תהיה לך שום בעיה. אבל יהיה טיפשי מצידך לזקוף למכשירים כאלה עליונות כלשהי".

"האם חפצי עוצמה חזקים כמו בעל ברית?" שאלתי.

דון חואן צחק בלעג, ואז השיב. נראה שהוא מנסה בכל כוחו לא לאבד את סבלנותו כלפיי.

"מאיס פינטו, קריסטלים ונוצות הם סתם צעצועים בהשוואה לבעל ברית", אמר. "חפצי העוצמה האלה נחוצים רק כשלאדם אין בעל ברית. כדאי לך לנסות לגייס בעל ברית. כשתצליח, תבין מה אני אומר לך כעת. חפצי עוצמה הם כמו משחק ילדים".

"אל תבין אותי לא נכון, דון חואן", מחיתי. "אני רוצה בעל ברית, אבל רוצה גם לדעת כל מה שאוכל לדעת. אתה עצמך אמרת שידע הוא כוח".

"לא!" אמר בהטעמה. "כוח מבוסס על סוג הידע שברשותו של אדם. מה הטעם לדעת דברים חסרי תועלת?"

כחלק ממערך אמונותיו של דון חואן נועד גיוס בעל ברית אך ורק לצורך חקר מצבי המציאות הבלתי רגילה שאותו בעל ברית יוצר עבורי, באמצעות השימוש בצמחי הזיה. הוא האמין שאם אתמקד במצבים אלה ואשמיט היבטים אחרים של הידע שלימד, אזקק השקפה מגובשת של התופעה שחוויתי.

לפיכך חילקתי את הספר לשני חלקים. בחלק הראשון אציג מבחר מרשימות המחקר שלי שעניינן מצבי המציאות הבלתי רגילה שהתנסיתי בהם במהלך ההתלמדות. כיוון שארגנתי את הרשימות שלי כך שיתאימו לשטף הנרטיב, הן לא יופיעו תמיד בסדר כרונולוגי נכון.

העליתי על הכתב את מצב המציאות הבלתי רגילה רק כמה ימים לאחר שהתנסיתי בו בפועל. נהגתי להמתין עד שאוכל להתייחס לכך בנחת ובאובייקטיביות. להבדיל, תיעדתי בכתב את שיחותיי עם דון חואן תוך כדי התרחשותן, מייד לאחר כל מצב של מציאות בלתי רגילה. לכן הדיווחים שלי על אותן שיחות מקדימים לעיתים את התיאור המלא של ההתנסות עצמה.

רשימות התצפית שלי מציגות גרסה סובייקטיבית של הדברים כפי שתפשתי אותם תוך כדי ההתנסות. גרסה זו מוצגת כאן בדיוק כפי שגוללתי אותה באוזניו של דון חואן, שתבע ממני שחזור מלא ונאמן של כל פרט ופרט, ודיווח מדוקדק של כל התנסות. כאשר תיעדתי את ההתנסויות הללו, הוספתי פרטים אקראיים בניסיון ללכוד במלואן את המסגרת הכוללת שבה כל מצב כזה של מציאות בלתי רגילה. השתדלתי לתאר את ההשפעה הרגשית שחוויתי באופן המלא ביותר האפשרי.

רשימות המחקר שלי חושפות גם את תוכן מערך האמונות של דון חואן. דחסתי עמודים ארוכים של שאלות ותשובות שעברו ביני לבין דון חואן, בניסיון להימנע מהחזרתיות המאפיינת שיחה. אבל כיוון שאני מבקש גם לשקף במדויק את הלך הרוח הכללי של חילופי הדברים בינינו, מחקתי דיאלוגים שלא תרמו דבר להבנתי את הידע שלו. המידע שמסר לי דון חואן בדבר הידע שלו היה תמיד ספורדי, וכל פרץ גילוי מצידו שקול לשעות של חיטוט ושאלות מצידי. חרף האמור, היו אין-סוף הזדמנויות שבהן הוא דיבר על הידע שלו בהרחבה ובחופשיות.

בחלקו השני של הספר אציג ניתוח מבני הנובע במלואו מהמידע שנמסר בחלק הראשון.

בניתוח שאציע, אבקש לבסס את הטענות הבאות: (1) דון חואן הציג את משנתו כמערכת חשיבה לוגית; (2) ההיגיון באותה מערכת ניכר רק אם בוחנים אותו לאור היחידות המבניות שמהן מורכבת המערכת; (3) המערכת נועדה להדריך את המתלמד אל רמה כזו של המשגה, שבכוחה להסביר את סדר התופעות שהתנסה בהן.