משפחה

 

 

גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ. היו איתם נערה בת ארבע־עשרה ושני ילדים בני שבע. הגבר היה גבוה, יפה, בעל שיער שחור ומתולתל, פנים גדולות ושחומות ופה גדול ורציני. היו לו משקפיים שחורים וחליפה תכולה מקומטת מאוד. האשה היתה נמוכה, לא יפה, עם פנים קטנות בצבע זית, שׂערה השחור היה קלוע מעל לראשה, אפה היה ארוך ודק, והיו לה עיניים ירוקות וגבות עבותות, כתפיים שמוטות ומותניים רחבים. היא לבשה חצאית ג'ינס וטי־שירט תכולה דהויה מאוד. הם היו חברים, מכרים במשך שנים רבות. בזמנו, בנעוריהם, היו נאהבים וחיו יחד. ואילו עכשיו הם היו רק חברים. הנערה היתה בתה של האשה, ושמה היה אַנגֶ'ליקָה. היא היתה גבוהה, בעלת שיער אדום־אש הפזור על כתפיה, וקווּצת־שיער נפלה לה על עינהּ, כך שראו רק עין אחת, ערמונית־צהבהבה, והיו לה נמשים רבים. היא לבשה חצאית פעמון בצבע ירוק־דשא וחולצה ממֶשי גס. הנמוך בין שני הילדים היה בנו של הגבר. שמו היה פְּיֶרג'וֹרְג'וֹ, אבל כינו אותו דוֹדוֹ. הוא היה שמן, בעל שיער ערמוני חלק מסורק על מצחו, עיניים עגולות ומבוישות, וסוודר מצמר־גמלים היה קשור סביב מותניו. הילד השני היה רזה ובעל חזות כהה, עם שיניים לבנות גדולות שבלטו מבין שפתיו. שמו היה דניאֶלֶה, והוא היה הבן של השכנה של האשה, מישהי בשם אִיזָה מֶלִי, שבאותו יום היתה עייפה ורצתה לבלות את כל אחר־הצהריים בשינה. בשביל מה הסוודר הזה, אמרה אנגֶ'ליקה והצביעה על הילד השמן. היה לה קול דק, חמור ופסקני. היא ממש לא שמחה לצאת ביום ראשון אחר־הצהריים עם אמה ועם הילדים האלה, ועינה הבודדת, בין הנמשים, היתה משועממת וחמורה. הגבר הסיט לה את קווּצת־השיער מרקתה. לרגע קט נגלתה העין השנייה, אבל מיד שבה קווּצת־השיער והסתירה אותה. כי בקולנוע, אמר הגבר, כשיש מיזוג־אוויר, יכול להיות קר כמו בקוטב הצפוני.

הסרט היה בצבעים, ושמו היה "מצולות". מיליונרים בווילה לבנה מאוד, על חוף ים מבודד, שתו משקאות קלים, שחו, השתזפו, ורבו על ירושה. הגבר והאשה לא עקבו אחרי העלילה, וחשבו כל אחד על ענייניו. הגבר חשב על מכתב שכתבה לו אשתו אתמול מוונציה, ששמר אותו בכיס הז'קט. היא היתה בוונציה כבר יותר מחודש. לראשונה מאז שנולד לא לקחו את דוֹדוֹ השנה לנופש, אלא הוא פשוט בילה את הבקרים בפְרֶגֶ'נֶה, ואחר־הצהריים השתעמם בבית. הגבר כבר לא אהב את אשתו, אבל הוא קינא לה. הוא חשב שבטח יש לה מישהו בוונציה. הוא העביר במחשבותיו, כפי שבעצם עשה לעתים קרובות במהלך היום, את כל האנשים הנמצאים איתה שם, והחקירה המתמדת הזאת השפילה אותו. אולי גם הוא־עצמו היה יכול לצאת לנופש עם דוֹדוֹ, אבל לא היה לו שום חשק, והוא הצדיק את עצמו בתירוץ שעליו להשלים ספר שהוא כותב, על הפרוורים של הערים המודרניות. האשה חשבה על ההורים שלה, שהיא ואנגֶ'ליקה נוהגות לסעוד עימם בימי ראשון ובכל יום ראשון היא רבה איתם בענייני פוליטיקה, שכן בזמן האחרון נעשו הוריה ריאקציונרים מאוד. דניאֶלֶה, הילד הרזה, צחק, אף־על־פי שלא היה ב"מצולות" שום דבר מצחיק. כשצחק התקפל במושב, וכשהתנער בעט חזק בדוֹדוֹ, שישב לידו. גם דוֹדוֹ צחק, ותלה באביו את עיניו העגולות והמבוהלות. מיזוג־האוויר מן־הסתם התקלקל, כי לא שמעו זמזום והיה חם כמו בחוץ. הקוטב הצפוני, אמרה אנגֶ'ליקה. הגבר אמר שהוא חושב שבבית־קולנוע אחר, לא מאוד רחוק מכאן, עם מיזוג־אוויר מצוין בדרך־כלל, יש סרט מצויר מתאים יותר לילדים. האשה שאלה אותו למה לא אמר זאת קודם. הוא אמר שהתכוון להגיד, אבל נראָה לו שהיא מאוד רוצה לראות את "מצולות". היא אמרה שסרטים מצוירים הם באמת מעֵבר לכוחה. אבל אם הם רוצים ללכת לסרטים מצוירים היא יכולה לחכות להם בחוץ בבית־קפה. אנגֶ'ליקה אמרה שהם משוגעים, הם שילמו חמשת־אלפים לירות לכרטיס. במושבים מאחוריהם היסה אותם מישהו. המיליונרים שטו בסירת מנוע, חרשו ים כחול וגועש, שכיתר אותם בנתזים אדירים. אחר־כך הם מתו זה אחר זה, אחדים הרגו אלה את אלה, ואת האחרים טרף כריש. כשהם יצאו מבית־הקולנוע הזה עדיין היתה שעת אחר־צהריים. הגבר הרגיש שראשו מלא כולו ים, חול, משקאות קלים, כרישים ופרצי דם.

הם הלכו לשבת בבית־קפה בחוץ, בכיכר קטנה. אחד המלצרים הציע "גביע צועני", ואנגֶ'ליקה ושני הילדים אמרו שמתחשק להם. האשה והגבר הזמינו שתי בירות. הגביע הצועני היה כוס גבוהה עם מגדל של קצפת מתוקה, שלושה דובדבנים מסוּכּרים, פיסטוקים, ובדיוק באמצע היה נטוע וָפֶל. אחרי ששתה את הבירה קינח הגבר בממחטה את לחייו, את מצחו ואת כפות ידיו. האשה שאלה אותו למה הוא קודר כל־כך. הוא אמר שקיבל מכתב מגעיל מנינֶטָה. נינֶטָה היתה אשתו, אמו של דוֹדוֹ. במה הוא מגעיל, המכתב הזה, שאלה האשה. מגעיל, מלא רשעויות קטנות. האשה שנאה את נינֶטה ביותר. שניהם חשבו עכשיו על נינֶטה, כל אחד בדרכו. מול עיני הגבר ניצבה דמותה של נינֶטה, גבוהה ושברירית, כתפיה דקות ומתעקמות קמעה, צווארה ארוך, עם פוני שחור רך למצחה, וחיוורון חלבי על פניה, והיא מושיטה חיוך כמו שמושיטים חפץ נדיר. הוא לא אהב אותה, אבל הפוני השחור שלה עמד לנגד עיניו כל היום, והוא מצא שזה משפיל שהיא ככה לנגד עיניו, והוא מתייסר, בלי אהבה, מתוך רוגז, מתוך מצבור של טינות עקמומיות ומִסכְּנוֹת. בעיני האשה היתה נינֶטה טיפשה כמו אגס. מוזר שכתבה מכתב, זה בהחלט לא אחד מההֶרגלים שלה, היא מעדיפה תמיד לטלפן, אמר הגבר. לא בטלפון, ולא במכתב הזה, היא לא אמרה מתי היא חושבת לחזור. בדוֹדוֹ טיפלה אוֹ־פֶּר ספרדייה, בחורה יפה ונוראה, שהיתה יוצאת כל הזמן, כי היו לה עניינים הן עם כספים והן עם גברים. למרבה המזל קיימת אֶוֶלינה. אֶוֶלינה באה מדי יום ולוקחת את הילד לפְרֶגֶ'נֶה, מחזירה אותו, ונשארת אתו כל אחר־הצהריים. מבשלת להם השוערת, כי נינֶטה, לפני שנסעה לוונציה, רבה עם הטבחית ופיטרה אותה. לדעת אֶוולינה עשתה נינֶטה את הדבר הנכון, כי הטבחית הזאת היתה מטונפת. אני לא זוכרת מי זו אֶוולינה, אמרה אנגֶ'ליקה. אֶוולינה היא אמה של נינֶטה, סבתו של דוֹדוֹ. הייתי אבוד בלי אֶוולינה, אמר הגבר. אבל היא תמיד מלאה פחדים. אילו היתה רואה עכשיו את דוֹדוֹ אוכל גביע צועני, היתה מתעלפת. היא נגד קצפת. נגד פיסטוקים. נגד דובדבנים מסוכרים. בכל פינה היא רואה צבעי מאכל. בקצפת אין צבעי מאכל, אמרה אנגֶ'ליקה. לא, אבל בטוח שיש שם משהו אחר שהוא לא בסדר, חלב מלוכלך, סוכר מלוכלך. אני לא יודע, אמר הגבר. למען האמת, אמר בחצי־קול, אֶוולינה חונקת אותי. היא לוקחת את הילד לפְרֶגֶ'נֶה. אבל לא לוקחת אותו לשפת הים, והם מבלים את הבקרים, היא ודוֹדוֹ, בווילה של איזה חברים שלה, שיש להם בריכה. היא חונקת עם הבריכה הזאת, אמר. המים שם כל־כך צלולים ונקיים לדעתה, שאפילו אפשר לשתות מהם. יש שם כלבלב לבן, אמר דוֹדוֹ, קטן־קטן, יפה כזה. קוראים לו פְיוֹקִינוֹ. אבל אין שם שום ילד שישחק אתךָ, אמר הגבר. לא, שום ילד. פעמיים בא לבקר בן־אחיו של השומר. לא, שלוש פעמים. אבל הוא הסתלק כמעט מיד. דוֹדוֹ אכל את הגביע הצועני שלו לאט מאוד. דניאֶלֶה כבר גמר את שלו ונכנס לתוך בית־הקפה להסתכל בכדורגל־שולחן. תִּראה שבחצות עוד נהיה פה, אמרה אנגֶ'ליקה. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אמר הגבר. אף־אחד לא רץ אחרינו, וטוב לנו לשבת כאן. עכשיו גם נעשָׂה קריר. האשה ליטפה את שערו של דוֹדוֹ. היא הוציאה מסרק מתיק הקש שלה והחלה לפלג על מצחו את שערו הדק, החלק והבהיר. הגבר אמר לה שתפסיק. אין שום צורך לסרק אותו. הוא לא אוהב אותו עם שביל, הוא מעדיף אותו בלי, עם פוני כמו של אמא שלו. לעומת זאת נחוץ הרבה יותר לסרק את קווּצת־השיער של אנגֶ'ליקה. הוא לקח את המסרק מידה של האשה וסירק את קווּצת־השיער הזאת. אנגֶ'ליקה הסיטה את ראשה וסטרה לו על כף ידו. חמודה, אמר הגבר. אפשר לקנות, אמר, סיכות־שיער וקליפסים ששומרים מצוין את השיער במקום. אפשר להשיג אותם אפילו בחנויות טבק.

שמו של הגבר היה קַרמינֶה דוֹנאטי, והוא היה בן ארבעים. הוא היה ארכיטקט. כארכיטקט השתכר יפה, אבל לא השיג אפילו אחת מן המטרות שהציב לעצמו בצעירותו. הספר שכתב עכשיו, על פרוורי הערים, נראה בעיניו ברגעים מסוימים בינוני, וברגעים מסוימים חדש ומקורי. שמה של האשה היה איוואנָה ריבְיֶרָה, והיא היתה בת שלושים־ושבע. היא התפרנסה מתרגומים וחיפשה משרה קבועה, אך לא מצאה. לפני שנים רבות, כשחיו יחד והיו נאהבים, הם התווכחו בלי־הרף על כל דבר וניסו לשנות זה את זה, היא רצתה שהוא יהיה חופשי יותר, הוא חשב שהיא מבולגנת הן בארגון היום שלה, הן בבית, הן ברעיונותיה. הם נהגו להעיר זה את זה בלילה ולהתווכח, ולדון בפגמים ההדדיים שלהם, ולהרהר בקול רם אם עליהם להתחתן או לא. היתה להם דירה בוִיָה קָזילינָה, קטנטונת, חדר אחד למעשה. אבל היו שם מקלחת וכניסה זעירה. הם בישלו בחדר שעמדה בו גם המיטה. היתה שם מרפסת גדולה, שהם ניסו לגדל בה פרחים. היו להם ינשוף, ארנבת וחתול. לחתול הם נתנו את השם פִידֶל. פעם באו לבקר אצלם ההורים שלו, איכרים שהתגוררו בווינְקְיָאטוּרוֹ, כפר קטן בחבל אַבְּרוּצוֹ. היא השתדלה להיות נחמדה אליהם. נראה לה מוזר מאוד שהיא חיה עם גבר שיש לו אמא עם מטפחת שחורה לראשה ועם שיניים רקובות ושחורות, והיא כמעט אַנאלפָבֵּיתית. זה נראה לה מוזר ביותר. את שני האיכרים הזקנים הללו הבהילו והטרידו המהומה הגדולה בבית, הארנבת, הינשוף, הכל. ארנבות היו להם למכביר, אבל הם נתנו להן עשבים, ואילו כאן הגישו לארנבת הזאת תפוחים יקרים וברוקולי שבושל במיוחד לכבודה. הם גם לא יכלו לשאת את המחשבה שהשניים חיים יחד בלי להתחתן, ולא הבינו מדוע. ההורים שלה נמצאו באותה תקופה בארצות־הברית, כי אביה, מתמטיקאי, הוזמן לתת סדרת הרצאות באי־אלו אוניברסיטאות. הם כתבו לה מכתבים חשדניים, כי חששו שקַרמינֶה דוֹנאטי זה, שלא הכירו, הוא טיפוס מפוקפק. הם ידעו שמוצאו ממשפחה ענייה, והדבר לא הפריע להם, אבל המחשבה שאמו כמעט אַנאלפָבֵּיתית כבר היתה יותר מדי בשבילם. הם חשבו שהוא התחבר אליה מתוך חשבון, כדי להגיע למעמד חברתי חדש וגבוה יותר. אבל כשכתבה להם שהיא בהיריון, כתבו לה שהם חייבים להתחתן. נולדה להם ילדה, שהם קראו לה כרמֶלה, כמו לאמא שלו. הם החליטו להתחתן, אבל חיכו לבוא האביב, כדי להזמין את החברים ולערוך מסיבה גדולה במרפסת. הארנבת מתה, ואת הינשוף הם נתנו במתנה, כי התינוקת פחדה ממנו. עדיין נשאר החתול. האביב חלף, וגם הקיץ, והם לא התחתנו, כי הוא התאהב קצת בבחורה שהם פגשו תמיד במסעדה, היא היתה צלמת. התינוקת נרשמה במרשם התושבים תחת שם המשפחה של האם, ריביירה, ולפיכך עם אב לא־ידוע. הם לא התווכחו יותר בלילות כדי לא להעיר את התינוקת, וגם משום שעכשיו שִׁעמם אותם מאוד להחליף ביניהם מחשבות. בימים הם מיעטו להתראות, משום שהוא עבד הרבה בסטודיו שחָלק עם אחרים בוִיָה דֶלָה ויטֶה, והיא לקחה את התינוקת לבית של ההורים שלה, שחזרו בינתיים מאמריקה, כי היתה להם מרפסת טובה יותר, קרירה, מוקפת עצים. התינוקת מתה בת שנה־וחצי משיתוק ילדים. אחרי מותה של התינוקת הם נפרדו. היא אף־פעם לא רצתה לחזור לדירה ההיא בוִיָה קָזילינָה, אפילו לא כדי לאסוף את בגדי החורף שלה, ולכן שלחה את אביה לקחת אותם. הוא, קַרמינֶה, נשאר באותה דירה עוד כמה שנים, עם החתול פידֶל ועם בחורה, לא אותה צלמת אלא אחרת, שחקנית תיאטרון. אחרי החתול פידֶל, שנעלם על הגגות, הוא הביא כלבה גדולה, אבל בלילות היא נשכבה במיטה, והבחורה לא סבלה את זה. איוואנה, שלא יכלה לשאת יותר את ההורים שלה, נסעה לאנגליה. למדה בבית־ספר לפיסול, אחר־כך מצאה תעסוקה כמתורגמנית בסוכנות תיירות, ולאחר־מכן כעובדת־מלתחה במעון לעיוורים. נולדה לה בתה אנגֶ'ליקה מסטודנט יהודי לבלשנות, שהכירה בִּמסיבה, בחור גבוה וכחוש בעל שיער אדום. היא לא היתה מאוהבת, אבל רצתה ילד. שמו היה יואכים הלוי. הוא לקח אותה לבריסטול, לפגוש את דודתו, אשה לבנת־שיער חביבה, שלימדה ציור בגן־ילדים, אבל הוא אף־פעם לא ידע שהוא אב, משום שזמן קצר אחרי שנפגשו, הוא נלקח לבית־חולים לחולי־נפש. הדודה הגיעה מבריסטול ללונדון לראות את אנגֶ'ליקה בבית־החולים שבו נולדה, והגיעה שוב מבריסטול כשאיוואנה עזבה עם אנגֶ'ליקה לאיטליה, היא ליוותה אותן לרכבת ונתנה במתנה לאנגֶ'ליקה, שהיתה אז בת ארבע, מדליון עם דיוקן של יואכים כתינוק. הדודה כתבה מפעם לפעם לאיוואנה, ושלחה לאנגֶ'ליקה כל שנה, לחג המולד, פרחי נייר לגזירה. החדשות על יואכים היו רעות. עם שובה לרומא שכרה איוואנה דירה בוִיָה דֶל וַאנְטָאג'וֹ. אביה ואמה עזרו לה, רכים כלפי אנגֶ'ליקה ומרירים כלפיה. מיואכים נותרו לאיוואנה זיכרונות מטושטשים וכאובים. לעתים נתקלה בתוך עצמה בתווי־פניו, ברזונו, במכנסי הקורדרוי שלו, בצעדיו גוררי הרגליים. במדליון, שלעתים נדירות הזדמן לה להציץ בו, היו טמונות פניו של תינוק ורדרד בן־יומו על רקע כחול־שמיים. הוא היה מכה אותה. הקשר ביניהם נמשך רק שבועות מעטים, אך בסופו היא נעלה את עצמה בחדרה בפנסיון שלה, עד שידידים משותפים סיפרו לה שלקחו אותו לבית־חולים. אפילו עכשיו, בלילות, היא מתעוררת לפעמים אחוזת אימה. הוא עלול לברוח מאותו בית־חולים, למצוא אותה ברומא ולהתמקם איתה ועם הילדה בוִיָה דֶל וַאנְטָאג'וֹ. אך היא ידעה שאין שחר לפחדים שלה, שכן יואכים, לפי מה שכתבה לה דודתו, כבר היה נטול כוח־רצון, נטול זיכרון, נטול קול, סמרטוט דומם בפינת המחלקה. את קַרמינֶה היא שבה ופגשה ערב אחד בביתם של ידידים משותפים. הוא נשק לה על לחייהָ. הם לא התראו עשר שנים. הוא שהה כמה שנים באמריקה, על מִלגה, ואחר־כך חזר, והתחתן. באותו ערב היתה אתו אשתו, נינֶטה. בחורה גבוהה, שברירית, עטופה בצעיף שחור. היא התנועעה בנִרפוּת ובקרירות, וישבה על הרצפה על כריות, ושיחקה במחרוזות הארוכות שלה או בגדילי הצעיף, ובעיניה הבוטחות הגדולות והבהירות נראתה כמבקשת הגנה. היא הושיטה את חיוכה כמו תכשיט יקר־ערך. קַרמינֶה אמר שהם צריכים ללכת, נינֶטה צריכה להיניק את דוֹדוֹ. היא מינקת מופלאה, אמר. אחר־כך אמר לאיוואנה שבכל־זאת יספיקו ללוות אותה הביתה. הם ליוו אותה הביתה ברגל, כי וִיָה דֶל וַאנְטָאג'וֹ היה במרחק כמה צעדים. הם־עצמם גרו באזור אחר לגמרי, בוִיָה בַּרנַאבָּה אוֹריָאני. לאורך כל הדרך לא דיבר על כלום מלבד על התינוק שלו, דוֹדוֹ, ואיוואנה השתעממה, משעמם לשמוע סיפורים על תינוקות כשאין לָך תינוק משלך, אנגֶ'ליקה שלה כבר היתה גדולה, הלכה לבית־הספר. נינֶטה שתקה בתוך מעיל הפרווה שלה, את הצעיף כרכה עכשיו סביב ראשה והושיטה את החיוך שלה. היא חשבה שכאשר היתה להם תינוקת הוא כמעט לא הקדיש לה מחשבה רבה, הוא בקושי הסתכל עליה. הוא טרח על הכנת העריסה, ממש לפני שנולדה, והעריסה היתה חמודה, טנא מרופד בבד עם פרחים קטנים ואדומים. אבל בתינוקת הוא התעניין מעט מאוד. אולי היה אז צעיר מדי. איוואנה הזמינה אותם לעלות לרגע, אבל הם אמרו שהם חייבים לחזור הביתה, הן בגלל ההנקה, והן משום שיש להם אורחים, ההורים שלו, שהגיעו מווינְקְיָאטוּרוֹ כדי לחגוג עם התינוק שצמחה לו שן ראשונה. למחרת הוא טִלפן אליה. התנצל שלא שאל אותה כלום על עצמה בערב הקודם ורק דיבר כל הזמן על עצמו, אבל הוא דווקא סקרן מאוד לדעת מה שלומה, אם היא עובדת, אם טוב לה. סיפרו לו שיש לה ילדה. זה שימח אותו מאוד. הוא שאל אם יוכל לבוא לבקר אצלה. הוא בא לבדו. נינֶטה, אמר לה, רוחשת לה אהדה רבה, ושאלה עליה שאלות רבות בערב הקודם, בזמן שחזרו הביתה, ורוצה שהיא תבוא אליהם לארוחת־צהריים, שתִּראה את הבית שלהם, ואת התינוק. לנינֶטה כואב קצת הגרון כרגע, אבל בקרוב, בקרוב מאוד, הם יארגנו את הארוחה הזאת. אולי כדאי, אמר, לחכות שייסעו האורחים, כלומר ההורים שלו. הוא שאל אם היא זוכרת אותם. היא זכרה אותם. הם מוקסמים מהתינוק, ההורים שלו, אמר, ועומדים שעות על שעות ומסתכלים עליו במיטה הקטנה, ומעירים הערות ומהללים את העיניים שלו, את הידיים, את כפות הרגליים. יש לו מיטת תינוקות, היא שאלה, לא עריסה. לא, מיטת תינוקות עם מעקה, מעץ צבוע באדום, שאפשר לפרק ולהפוך אותה ללול. הוא ישן בה מאז שנולד. בעריסות לא משתמשים יותר. ההורים שלו מוקסמים גם מהבית, ומנינֶטה, שאיתם, אמר, היא מתוקה. היא ציינה לעצמה את שם־התואר הזה, "מתוקה", זו מלה שלא שייכת לו, שבעבר לא נהג להשתמש בה. אמו, אמר, לימדה את נינֶטה המון דברים: פסטה תוצרת בית, חצילים בשמן. איוואנה מצאה שהוא נעשה משעמם. לא היה לה שום עניין בחצילים בשמן ובדברי הנועם שנינֶטה ואמו החליפו ביניהן. היא אמרה לו, כעבור כמה ימים, בטלפון, שהיא מוצאת שהוא נעשה משעמם. אמרה לו: "לא מזיזים לי החצילים בשמן". וגם אמרה לו שהיא לא מבינה למה קוראים לילד דוֹדוֹ, היא מוצאת שדוחה לקרוא לילדים בכינויי חיבה ובכל־מיני שמות, דוֹדוֹ, פוּפוּ, פּוּפּוּ, זה הרגל מרגיז, מתחנחן, דוחה. הוא נעלב ואמר לה שהיא לא נעשתה משעממת, כי משעממת נורא, משוגעת ומלאה בשטויות היתה תמיד. בכל־זאת, מיד אחר־כך הוא בא לבקר. הביא עוף צלוי שקנה בחנות תבשילים בוִיָה דֶל בַּאבּוּיִנוֹ. אנגֶ'ליקה כבר הלכה למיטה, אבל הם הקימו אותה והיא אכלה איתם את העוף ליד שולחן המטבח בכתונת־הלילה הוורודה שלה מפלנל. למעשה הן כבר אכלו, אנגֶ'ליקה ואיוואנה, אבל הן נהגו להסתפק בערב רק בקפה עם חלב ולחם וחמאה. הוא עשה לעצמו הֶרגל לבוא אליהן לעתים קרובות למדי. איוואנה עמלה על התרגומים שלה, והוא חיפש לה מדי פעם מלים במילון, ובינתיים שיחק שח עם אנגֶ'ליקה, או קרא את העיתון על הספה. לקראת חצות היה מטלפן לנינֶטה ואומר לה שבקרוב יחזור הביתה. נינֶטה היתה שולחת לאיוואנה ולאנגֶ'ליקה את נשיקותיה. אבל הוא נשאר עוד זמן־מה שרוע על הספה, קרא, עישן, התבונן דרך החלון בעצים בשדרה, בגשר, בנהר, בגגות שמאיר הירח. כשהיו לבדם, הם דיברו בדרך־כלל על החיים שלהם בהווה, על נינֶטה, על אנגֶ'ליקה, על דוֹדוֹ. רק לעתים נדירות דיברו על הימים שחיו יחד. התקופה הזאת נראתה לשניהם עידן מוזר ורחוק, שבמהלכו טיפחו, מי יודע למה, את הרעיון האבסורדי שיחיו יחד, למרות היותם כה שונים, בעלי אופי מנוגד וסותר. לפעמים נזכרו בחיבה בחתול פידֶל. על הילדה שלהם שמתה לא דיברו אף־פעם.

לבסוף נערכה הארוחה בוִיָה בַּרנַאבָּה אוֹרְיָאני, ארוחת־ערב, אבל חלף זמן רב מאז שאיוואנה וקַרמינֶה נפגשו מחדש אצל החברים, ודוֹדוֹ כבר היה עכשיו כמעט בן שלוש. נינֶטה ואיוואנה בקושי התראו, פעם או פעמיים ביקרה נינֶטה בוִיָה דֶל וַאנְטָאג'וֹ, פעם או פעמיים הם יצאו יחד בערב, קַרמינֶה, נינֶטה ואיוואנה. באחד הימים טִלפנה נינֶטה לאיוואנה וביקשה ממנה שתבוא אליה, כי היא לבד בבית עם דוֹדוֹ, והוא חולה מאוד, יש לו ארבעים מעלות חום, והיא לא מוצאת את קַרמינֶה ולא יודעת היכן הוא, ולא מוצאת את אמא שלה, ולא מוצאת את רופא־הילדים, לא מוצאת אפילו את ידידת המשפחה היקרה, צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, שיודעת הכל על ילדים. היא בחרדה נוראה, אמרה. איוואנה לקחה מונית ונסעה לוִיָה בַּרנַאבָּה אוֹרְיָאני, שם לא היתה מעולם, אבל בינתיים הגיע רופא־הילדים, הגיעה גם הידידה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, וחרדתה של נינֶטה עברה לחלוטין, שכן רופא־הילדים אמר שמדובר בהצטננות רגילה. מאחר שירד מבול, והיא לא השיגה מונית, הסיעה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי את איוואנה במכונית שלה, והמכונית נתקעה בפקק־תנועה יותר משלושת־רבעי שעה, ואיוואנה נאלצה לנהל שיחה עם אותה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, שהיתה בעיניה אווילה גמורה, וברגע מסוים כבר לא היה להן מה להגיד זו לזו בעודן כלואות במכונית תחת גשם נשפך, ואחר־כך, בגלל הגשם, המכונית לא זזה, ואיוואנה וצָ'אצָ'ה אוֹפִּי נאלצו לדחוף אותה כברת־דרך. בערב התקשרו אליה נינֶטה וקַרמינֶה וביקשו את סליחתה, נודע להם מצָ'אצָ'ה אוֹפִּי שהיא נאלצה לבסוף לחזור הביתה ברגל בגשם. הם הזמינו אותה לארוחת־ערב ביום המחרת. לארוחה תבוא גם צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, שרוחשת לה סימפתיה עזה. איוואנה אמרה שהיא חושבת שצָ'אצָ'ה אולי אדיבה, אבל היא אווילה גמורה. נינֶטה אמרה שצָ'אצָ'ה אוֹפִּי עושה רושם שהיא טיפשה, אבל היא לא כזאת, יש לה השכלה רחבה, היא קוראת המון, ויודעת ים של דברים. השתתפו אפוא בארוחת־הערב הזאת צָ'אצָ'ה אוֹפִּי ובעלה, מומחה למחלות של חילופי־חומרים, זוג ארכיטקטים, בעל ואשה, ואחותה הקטנה של נינֶטה, שהובאה כדי לבדר את אנגֶ'ליקה, שדווקא אמרה ברגע האחרון שהיא רוצה להישאר בבית. הבית בוִיָה בַּרנַאבָּה אוֹרְיָאני בכלל לא מצא חן בעיני איוואנה, והיא אמרה זאת, כי כבר לפני זמן־מה החליטה שאינה רוצה להשמיע אפילו את הקל שבשקרים. בחדר־האורחים היו תלויים וילונות אדומים, כי נינֶטה וקַרמינֶה, שניהם גם יחד, העריצו את הצבע הזה. אדומה היתה גם הספה, ואדומים היו השטיחים, אדומה היתה מפת השולחן, ואדום היה הז'קט של המשרת־המלצר ששירת ליד השולחן. איוואנה אמרה שנדמה לה שהיא נמצאת בסצנה האחרונה של הסרט "תינוקהּ של רוֹזמרי", שאין בה כלום שאינו בצבע של דם. סמוך לספה ניצב אהיל נייר לבן שעיר, שנראה, אמרה איוואנה, כמו תולעת משי. סמוך לשולחן היה אהיל נייר לבן אטום, ארוך־ארוך, שהשתלשל מהתקרה ודָמָה, אמרה איוואנה, לקונדום. שני הדימויים לא זכו להערכה, איש לא חייך, היה רק החיוך של נינֶטה, קפוא וקורן. מיד עם תום הארוחה הסתלקה האחות הקטנה, ואיתה המשרת־המלצר, שהיה רכושה של האמא אשר התגוררה בקומה מתחת, ולאחר לכתם אמר קַרמינֶה שהוא מקווה שהם לא שמעו את המלה "קונדום", ולא יחזרו עליה בקומה מתחת. הם נזהרים מאוד, בקומה מתחת, במלים שאפשר להשתמש בהן. היא נזהרת מאוד, אֶוולינה. כשהשאילה את המשרת היו לה אלף המלצות, לא לעייף אותו, לא לפנק אותו, לא לתת לו לאכול יותר מדי או מעט מדי, לא לבטא בנוכחותו לא מלים שערורייתיות ולא השקפות קיצוניות. השקפות קיצוניות, לדעתה, ממיטות אסון על אוזנם של המשרתים, שכן הן מבלבלות אותם ומפתות אותם לגחך במטבח. אֶוולינה. תפסיק להגיד אֶוולינה, אמרה נינֶטה, אתה מבטא את השם של אמא שלי כאילו אתה עושה ממנה צחוק, וזה לא מוצא חן בעיני. החיוך עוד נותר קורן וקפוא, אבל קולה היה חמוץ. לבסוף פרץ ויכוח בין איוואנה לשני הארכיטקטים בנושא פוליטי, ואיוואנה אמרה שהם שני ריאקציונרים. בעלה של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי הצדיק את איוואנה, ומשום שהיא סברה שהוא אידיוט גמור, זה הרגיז אותה. גם נינֶטה הצדיקה אותה, וגם זה הרגיז אותה. בבת־אחת היא חָברה לשני הארכיטקטים. בתום הערב הזה היה קַרמינֶה עייף מאוד, וכולם נמאסו עליו, שני הארכיטקטים, שני בני־הזוג אוֹפִּי, נינֶטה ואיוואנה - איוואנה משום שענתה לנינֶטה בטון נחרץ כל־כך בכל פעם שהעזה לומר משהו, ונינֶטה משום שכיווצה את גבותיה והעמידה פנים שהיא מקשיבה רוב־קשב, בשעה שהעסיקו אותה, הוא בטוח לגמרי, אך ורק מחשבות פעוטות וקלושות, מה לעשות עם שאריות הריזוטו, ואם אפשר להציל את תפיחת הקישואים שלא עלתה יפה ואיש לא הִרבה לאכול ממנה, איך להרכיב אותה מחדש ולהגיש אותה מחר לאיזה בני־דודים שלה, שאמורים לבוא ואינם בררניים מדי. בחדר־הכניסה, כשכולם עמדו ללכת, המשיכו הארכיטקטים ואיוואנה להתווכח, דיברו בקול רם, והיה חשש שדוֹדוֹ יתעורר. כשסוף־סוף הסתלקו, עדיין הידהד קולה הרם של איוואנה מן הרחוב, ונינֶטה אמרה: "אלוהים, איזה קול", והתיישבה מתחת לתולעת המשי לכתוב בפנקסה מה אכלו בארוחת־הערב, ומי נכח בה, כפי שעשתה תמיד, וככה לא תגיש פעמיים לאותם אנשים אותן מנות. אך כשכתבה "תפיחת קישואים" השתלטה עליה עצבות גדולה, והיא אמרה לקַרמינֶה לסלק מיד מנגד עיניה את השאריות האיומות הללו, וכשהוא פינה את הכלים, היא סגרה את הפנקס והשליכה אותו על השטיח. היא הביטה בפניה במראָה שמול הספה, הביטה בהן כמו תמיד, בעניין רב, נגעה בלחייה ובשפתיה, פרעה את הפוני השחור הרך. אחר־כך הם פצחו בריב, היא וקַרמינֶה, בלי שום סיבה מדויקת, משום שנגמרו המים המינרליים, משום שההסקה היתה פושרת, משום שדוֹדוֹ התעורר ורצה את קוף הבד שנהג להירדם אתו ולא היה קל למצוא אותו. בסוף היא זרקה את עצמה למיטה בדמעות, ואמרה לקַרמינֶה שכל הערב הזה הוא היה מגעיל אליה, הסתכל עליה כל הזמן כאילו היא לא אשתו אלא איזו אווזה זרה, ומגעילים היו גם הארכיטקטים, וצָ'אצָ'ה אוֹפִּי בטח מתה משעמום, הכל היה משעמם והכל מגעיל. על איוואנה לא אמרה מלה. בפנקס שלה כתבה שהיא לא רוצה יותר להזמין לארוחת־ערב את איוואנה זו, משום שהיא מתייחסת אליה כמו אל אווזה עלובה. היה לה קר, והיא התכרבלה בשמיכת הפּוּך והתייפחה מרות. קַרמינֶה רכן וניחם, על הכרית, את הפוני השחור הזה.

ביום המחרת אמרה נינֶטה לקַרמינֶה שלאיוואנה, כפי שכולם יודעים, יש הרבה גברים, והיא מחליפה אותם בלי־הרף. לדוגמה, יש לה את מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי, בחור בן עשרים, נגן גיטרה. לצָ'אצָ'ה אוֹפִּי יש חברים שהולכים לתיאטרון קטן באזור פְּיָאצָלֶה פְלָאמינְיוֹ, ושם מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי מנגן ושר. ולאיוואנה יש עוד גבר, ששמו עמוס אֶליָה, רופא. הוא גר בכפר ליד טוֹדי, כפר שנקרא פוֹנטֶקְיוּזָה, ואיוואנה נוסעת לעתים קרובות לפגוש אותו, אבל לפעמים היא נאלצת לחכות לו שעות על שעות בבָּר בַּכיכר של טוֹדי, כי יש לו הרבה חולים, הרבה דברים לעשות, וגם כי הוא דֵי אדיש כלפיה. גם את זה סיפרה לה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. יש לה בת־דודה בטוֹדי. קַרמינֶה אמר שאכן עם הרופא ההוא, ששמו עמוס אֶליָה, יש לאיוואנה קשר שנמשך כבר כמה שנים, והוא לא גורם לה שום אושר, כי בעצם הוא אדיש כלפיה בגלל מין מרירות מוּלדת, ובגלל שיש לו רק עניין קלוש בחיים. נינֶטה אמרה שלאיוואנה יש אף לא יפה וארוך, וצבע עור נטול רעננות, והבגדים שלה תמיד מזוויעים. קַרמינֶה אמר שייתכן שזה נכון. גברים אחרים, אמר, אין לאיוואנה, ועמוס אֶליָה הזה הוא היחיד. היא מתראה אתו לעתים נדירות, כי לפעמים הוא לא רוצה לראות אותה, מפני שתוקפים אותו משברים קשים של דיכאון, שנמשכים חודשים. באשר למָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי, היא נוהגת לארח אותו מדי פעם בביתה, כי יש למָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי זה יחסים כאובים וסבוכים למדי עם אמו, עורכת־דין גבוהה, שמנה וצולעת, לבנת שיער, שיש לה קול גרוני ועמוק, והיא מבטאת וי"ו במקום רי"ש. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי הוא הומוסקסואל. הוא בן שמונה־עשרה, נמוך קומה, מוצק, עם זקן קצר, דליל ופלומתי. גם לו יש קול גרוני, והוא מבטא וי"ו במקום רי"ש כמו אמו. הוא מתגורר אצל אמו, בדירה בפְּיָאצָה אַדְריאנָה, או בְּקומונה בוִיָה דֶל בּוֹסקֶטוֹ, וכשהוא עייף הן מאמא שלו והן מהקומונה, הוא נוחת אצל איוואנה. הוא ישן בחדר פנוי בקצה המסדרון, על מיטה מתקפלת, ושומעים אותו גורר את רגליו שעות ארוכות בבית. אנגֶ'ליקה כינתה אותו "טיפש ארור", משום שהפריע את שנתה בגרירת הרגליים העצבנית הזאת, והוא החזיר לה: "נְחָשָׁה אָווּוָה", ובבוקר אמר לאיוואנה ש״הבת שלך היא בַּחוּוָה נחש, וכל הזמן וַק מקללת אותי". כששתה את הקפה עם חלב במטבח עם אנגֶ'ליקה, הוא נהג לגעור בה, כי כשהסיט את השיער מצווארה, גילה שצווארה קצת מלוכלך. הוא אמר: "אם בַּחוּוָה מלוכלכת, תיכף זוֹוְקִים אותה". ואנגֶ'ליקה ענתה לו מיד, שבגלל שהוא הומו, הוא לא מבין כלום בבחורות, וחוץ מזה, גם הוא לא מתרחץ. ואז הוא הסביר, שהוא מטבעו הכי נקי, כי לגוף שלו מטבעו אין זיעה או ריח. ובינתיים טִלפנה אמו, עורכת־הדין השמנה, כדי להיוודע "באיזה מצב־ווּח נִוְאֶה להם הילד", ואיוואנה, עדיין בכתונת־לילה, מקופלת בכורסה, הקשיבה איך הקול האטי והגרוני הזה משחזר דרך חוט הטלפון אפיזודות רחוקות מימי הילדות וההתבגרות של הבן. בדרך־כלל לא גילתה איוואנה סבלנות רבה כלפי אנשים, אבל היתה לה סבלנות גדולה דווקא אל גברת טְרָאמוֹנְטי זו, מי יודע מדוע. אולי גילתה כלפיה סבלנות כזו משום שמָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי הכיר לה את עמוס אֶליָה, ובעיניה זה הקרין על הבחור, ואפילו על עורכת־הדין השמנה, אור מיוחד. נינֶטה משכה בכתפיה ואמרה שנמאס לה מכל הסיפורים האלה על שקיעות וזריחות, ואמרה שהעולם של איוואנה לא מעורר בה שום סקרנות.

אשר לעמוס אֶליָה, קַרמינֶה הכיר סוודר וצעיף שלו, שהיו מונחים על השידה בוִיָה דֶל וַאנְטאג'וֹ, סוודר מצמר אפור בסריגת צמות, צעיף מאקריליק בצבע סגול־ורוד חיוור. את הסוודר והצעיף הוא השאיל לאיוואנה בפעם האחרונה שביקרה אצלו בפוֹנטֶקְיוּזָה, בְּיום שנשבה בו רוח חזקה והוא חשב שהיא לא לבושה מספיק. איוואנה אמרה שהיא תחזיר לו אותם בהקדם, כשתבקר אצלו שוב, אבל לא ידעה מתי תבקר אצלו, כי הוא אמר לה בטלפון שעכשיו לא, הוא לא רוצה לראות אותה, הוא מדוכא מדי. על עמוס אֶליָה דיברה איוואנה רק לעתים נדירות, ומעט, הם הכירו באחד הקיצים, כשהיא נפשה עם אנגֶ'ליקה הקטנה בטוֹדי, הוא גר לבד, הוא עני, מטפל באנשים ודורש תשלום פעוט, אוהב מוזיקה, את מעט הכסף שיש לו הוא מוציא על תקליטים, יש לו בית שירש מהוריו, בית גדול, ריק ומלוכלך, יש לו כלב. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי אמר לקַרמינֶה שעמוס אֶליָה הוא איש "נוֹוָא מוּזָו", וכי קרה לפעמים שהתקשר לאיוואנה ואמר לה שהוא רוצה לראות אותה מיד, והיא מיהרה לקפוץ למכונית שלה ונסעה השכם בבוקר, בחשכה, ואחר־כך חיכתה לו יום שלם בבָּר בטוֹדי, וכשהופיע לבסוף, אמר לה שהוא יכול לשהות איתה רק רבע שעה. לא תמיד הוא לקח אותה לבית שלו, כי לפעמים אירח שם את אחִיו ואת גיסתו, אנשים שהסתיר מפניהם את איוואנה בטענה שלא תיווצר ביניהם לבינה שום חיבה הדדית. הוא נבון מאוד, אמר מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי, "אבל משונה, ונוֹוָא". קרה שהוא ואיוואנה לא התראו כמה חודשים, ואז הוא הגיע לבָּר הזה בצעדיו העייפים, הושיט לה שתי אצבעות, התיישב, שיפשף את עיניו, פיהק. הוא מפהק גדול. קרה שכל מה שמצא לומר לה, תוך שהוא משפשף את עיניו ומפהק, היה: "אני שמח לראות אותך". ״אתה מבין? אני שמח לִוְאות אותך - אמר מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי - ואז אולי: אלוהים אדיוִים, איזה מעיל מכוֹעָו את לובשת, הוא נִוְאֶה כאילו דגו אותָך מהנָהָו". הוא, מצדו, לבש מעיל שנראה כמו המיטה של הכלב שלו, ואולי גם היה. "ברור שנמאס לו ממנה", אמר קַרמינֶה. "מה פתאום. לא. הוא מאוד קשוּו אליה, בדַוְכּו־שלו. לפעמים הוא נואש ומתקשֵׁו אליה. הוא אוהב לגרום לה לבוא, ואז להתנהג כמו מישהו שלא שם עליה קצוץ. היא סובלת, הילדה המסכנה". קַרמינֶה ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי נעשו ידידים, וכשיצאו מביתה של איוואנה צעדו יחד לאורך הטיבר, או ניגשו לשתות קפוצ'ינו ב"קָנוֹבָה". באחת הפעמים פגשו ב"קָנוֹבָה" את נינֶטה עם צָ'אצָ'ה אוֹפִּי ועם חבורה של ציירים ואנשים אחרים. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי נמלט מיד, ולחש לקַרמינֶה שהוא מכיר את האשה הזאת הלבושה כמו אַיִל, והוא לא סובל אותה. האשה הלבושה כמו אַיִל היתה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, שבאותו ערב לבשה מעיל פרווה לבן, מסולסל ופרוע.

כעבור זמן־מה, באחד הערבים של שלהי החורף, לקראת חצות - קַרמינֶה ונינֶטה כבר ישנו - צילצל הטלפון. קַרמינֶה ענה. זה היה מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי. קרה אסון, אמר, עמוס אֶליָה מת, הרג את עצמו. בפֶנוֹבַּרבִּיטָל. הוא לא מצא בו אומץ ללכת לספר לאיוואנה, והפציר בקַרמינֶה שיתלווה אליו. קַרמינֶה אמר לנינֶטה: "עמוס אֶליָה מת", ונחפז להתלבש, ונינֶטה הלכה בעקבותיו בחדר, יחפה, וכתונת־הלילה הקצרה שלה, מבד ווֹאַל ירוק, מתנפנפת. "עמוס אֶליָה, מי זה עמוס אֶליָה", אמרה. קַרמינֶה אמר מהר שזה חבר של איוואנה, רופא, חבר גם של מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי, איך ייתכן שהיא לא זוכרת מיהו, הם דיברו עליו המון פעמים, אבל הוא מוכרח לרוץ עכשיו. הוא לוקח את המכונית הגדולה, אמר לה, כי אולי הם יצטרכו כולם לנסוע לטוֹדי, אבל למכונית הגדולה, אמרה נינֶטה, זקוקים היום אמא שלה, דוד מימוֹ ודודה פִּינָה, כי עליהם לנסוע ללוּקָה. ״לא חשוב - אמר לה - אני בכל־זאת אקח אותה". נינֶטה הינהנה בראשה, היא ישבה עכשיו על הספה הקטנה בחדר־הכניסה, שיפשפה את רגליה העירומות הארוכות. ״מי זה כולם - אמרה - הכולם שנוסעים לטוֹדי, מי זה". הוא רכס את מעיל הגשם שלו והירהר בה בזמן שירד במעלית, יושבת בכותונת הקצרה הזאת, שדיה הפורצים מן המלמלה, גדולים, לבנים ועדינים, הפוני שלה קפוא, עיניה תמהות, והיא חוזרת שוב ושוב "מי זה כולם".

מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי חיכה לו בפְּיאצָה דֶל פּוֹפּוֹלוֹ, ואתו חבר, בלונדיני בשם ג'וּליאנוֹ גְרימַאלְיָה, שקַרמינֶה פגש אותו בחברתו כמה פעמים. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי אמר שלן הערב אצל אמא שלו, ושטִלפן אליו בחור מטוֹדי שהוא מכיר טוב, אחד שעובר בתחנת־דלק, אחד שעמוס אֶליָה ריפא אותו מנֶפּריטיס. ההוא התייפח בטלפון, ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי לא הבין תחילה מה קרה. "כשהבנתי, נשאַוְתי ממש המום. לא חשבתי. הוא תמיד דיבֵּו על זה, אבל לא חשבתי. בפנוברביטל. פגשתי אותו לפני חודש, הוא בא לכאן לווֹמָא. לא וָצָה לפגוש את איוואנה. אָמַו לי שלא אמסוֹו לה שהוא הגיע. אָמַו, 'לא, אֶת זאת שדגו מהנָהָו אני לא ווֹצֶה לפגוש, הפעם לא בא לי'. הוא היה חכם מאוד. לגמוֵי יוצא־דופן. הוא טיפל באנשים, וָצָה שהם יחיו, ובכל־זאת שנא אנשים, ושנא את החיים. היה כל־כך מוּזָו. כל־כך מלא סְתיווֹת. אבל זה מִקְוֶה נוֹוָא, לגמוֵי נוֹוָא". איוואנה, אמר, כבר יודעת, הוא טִלפן אליה, היא מחכה להם. הבלונדיני הסתלק. הם מצאו אצל איוואנה את השכנה, אִיזָה מֶלי, אשה דקיקה עם שיער שחור פזור על כתפיה. היא גרה עם שלושת ילדיה בדירה הסמוכה. היתה פרודה מבעלה. לימדה בחטיבת־ביניים. הם מצאו אותה שוטפת כלים עם אנגֶ'ליקה ועם שתי הבנות שלה, נערות בנות גילה של אנגֶ'ליקה. ככה, אמרה, תוכל איוואנה לנסוע בלי לחשוב על הכלים. את הילד הקטן של אִיזָה מֶלי, דניאֶלֶה, הם השכיבו לישון על ספה בסלון. אִיזָה מֶלי אמרה שבערב הם אכלו ארוחת־ערב אצל איוואנה, ובשלב מסוים הגיעה שיחת טלפון מטוֹדי, זו היתה אחותו של הבעלים של הבָּר שאיוואנה תמיד חיכתה בו. כך נודע לאיוואנה על האסון. איוואנה ישבה בפינת המטבח, כבר לבושה במעיל, וכשקַרמינֶה ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי רכנו כדי לנשק לה, היא עשתה סימן בראשה.

הם הגיעו לפוֹנטֶקְיוּזָה לקראת שחר. כפר קטן עם בתים ספורים, על צלע גבעה. ביתו של עמוס אֶליָה השקיף על הכיכר, והיתה לו מרפסת ארוכה עם מעקה חלוד, שטיפס עליו צמח ויסטֶריה יבש. הקיפו אותו בתים שנצבעו לאחרונה מחדש בצבע דובדבן, בצבע מִשְׁמש. ואילו הבית הזה היה בצבע ורוד חיוור. נכנסו אליו דרך מסדרון ארוך ואפל, מרוצף בלבֵנים, ובקצהו היה החדר שהוא שכב בו, לבוש מקטורן עם וֶסט ועניבת משי אדומה ורחבה. מהז'קט עלה ריח נפטלין. הוא היה נמוך, בעל שיער אפור מסופר קצר, זקן אפור קצר ודוקרני, פיו היה קטן, קפוץ וחמור־סבר. החדר היה מלא אנשים. היו נשים שבכו, נשים שהתפללו. קַרמינֶה חי בילדותו בין איכרים, וסוג האנשים בחדר היה מוכר לו למדי, הנשים עם המטפחות השחורות, כל אותם פרצופים שנחרצו והתייבשו בשמש וברוח, מכוסים קמטים צפופים ודקים, וגם היו מוּכּרים לו רצפת הלבנים השחוקות והרעועות, מחתת־הגחלים, ריח הטחב והאפר. עד לגיל שתים־עשרה הוא התגורר בבית דומה לזה, אחר־כך הוציאו אותו ממנו כמה מהדודים שלו ושלחו אותו לפנימייה, הכריחו אותו ללמוד. הוריו מתגוררים עד עצם היום הזה בחדרים דומים למדי לאלה, ואף שהוא שולח להם כסף, הם לא הכניסו בהם שינויים גדולים. בחדר, בין הקירות העירומים, ניצבה רק המיטה, ואילו המטבח, שאליו הלכו מאוחר יותר, היה שונה בתכלית, לא היה שום דמיון בינו לבין המטבחים של האיכרים, בכל פינה התגוללו ערמות של כתבי־עת רפואיים, אטלסים ועיתונים, בקבוקים ריקים ומאובקים, סוודרים ישנים ושימורים. הציגו בפני קַרמינֶה את אחיו של עמוס אֶליָה ואת גיסתו, האח נמוך קומה, פרוע־שיער ודקיק, הגיסה עם רעמה גדולה של תלתלים בלונדיניים ופנים של בובה. לאח קראו אַרמַנדינוֹ, ולגיסה אוֹרנֶלָה. לאח היתה חנות למוצרי חשמל בוויטֶרבּוֹ. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי לחש לקַרמינֶה שהוא יוצא לכיכר עם איוואנה, כי איוואנה לא סובלת את שניהם. אבל קַרמינֶה נשאר תקוע בין אוֹרנֶלָה לאַרמַנדינוֹ. הם חשבו שהוא חבר ותיק של עמוס, והוא ראה שמסובך להסביר להם שמעולם לא פגש אותו. הם רצו שישתה איתם כוס קפה. עמוס השאיר, הם אמרו, שני פתקים. הם לא היו ממוענים לאיש. באחד נאמר: "אסור שהכלב יעזוב את הכפר. תנו אותו לראש־המועצה". באחר נאמר: "אתם חייבים להודיע לאשתי. אני מניח שהיא במצב כלכלי גרוע. שילחו לה את הכסף ברגע שתמכרו את הבית. שמה אירֶנֶה קְרָמֶר, היא גרה בברלין־המערבית. היא שינתה כתובת, ואני לא יודע מהי. גם ייתכן בהחלט שהיא מתה". על אשתו של עמוס ידע אַרמַנדינוֹ רק מעט. היא היתה חצי־בלגית, חצי־רוסייה. היתה גם חצי־יהודייה. חצי מכל דבר. הוא פגש אותה רק פעם אחת, בוויטֶרבּוֹ, לפני שנים רבות מאוד. היא לא ידעה איטלקית, והיה לה קול מלחש. עמוס דיבר איתה בְּצרפתית שהמציא לעצמו. הם התגוררו יחד חודשים ספורים. במסדרון, בתוך ארון, עדיין תלוי המעיל שלה. אַרמַנדינוֹ תהה איך ימצא אותה, איך יֵדע אם היא חיה או מתה. כן, דרך הקונסוליה, ברור, אבל בקונסוליה הוא לא מכיר אף־אחד. קַרמינֶה חשב שאולי לאֶוולינה יש איזה מכר באחת הקונסוליות, באחת השגרירויות. הוא הבטיח לטפל בעניין, ונתן לאַרמַנדינוֹ את מספר הטלפון שלו. בשעה שיצאו וחלפו במסדרון, רצתה אוֹרנֶלָה להראות לו את המעיל. הוא היה תלוי בארון, ולא היה תלוי בו שום דבר אחר, היו שם רק ערמת שמיכות ועוד עיתונים. זה היה מעיל שחור, עם צווארון רחב מצמר אסטרחאן מרוט. מעיל של אחת ש"דגו אותה מהנהר".

יש גם דבר נוסף שמדאיג אותו, אמר אַרמַנדינוֹ, ראש־המועצה לא רוצה את הכלב. חייבים לתת אותו למישהו אחר, אבל בפתק כתוב, "אסור שהכלב יעזוב את הכפר", ולכן גם לא ראוי לקחת אותו לוויטֶרבּוֹ. הכלב היה שם, מאחורי הבית, והם רצו שהוא יראה אותו. מאחורי הבית היו עץ גדול וערמת אשפה. הכלב היה קשור לעץ. כלב ארוך, רזה, זקן, עם אוזניים ארוכות המשתפלות מעל פניו העצובות. קוראים לו, אמר אַרמַנדינוֹ, שֶׁריף.

אַרמַנדינוֹ ואוֹרנֶלָה נדבקו לקַרמינֶה והלכו בעקבותיו לכיכר ולחנות־הטבק, שהוא אמר שהוא הולך אליה כדי להרחיק אותם מעליו. חנות־הטבק שימשה גם כבָּר, ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי ואיוואנה ישבו שם ולגמו קפוצ'ינו. אַרמַנדינוֹ הזמין את כולם לארוחת־צהריים, הוא אמר שמחוץ לכפר יש מסעדה מעולה, עם יין מעולה. איוואנה אמרה שבשבילה מספיק הקפוצ'ינו הזה. הם השתחררו מהזוג הזה במאמץ, איוואנה פסעה לעבר המכונית עם הידיים בכיסים ובצעדים זריזים, קַרמינֶה ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי הבטיחו לה שיחזרו אליה עוד מעט.

שלושתם בילו את כל אחר־הצהריים בטיול ברגל בשדות. קַרמינֶה פסע וכרך את זרועו סביב כתפיה של איוואנה. היא שתקה. לא בכתה. הוא נזכר שהיא לא בכתה אפילו כשמתה התינוקת. הוא התבונן בפרופיל החיוור שלה, באפה הארוך, המחודד והדק, בשערה החום הקלוע על קודקודה, במעילה המרופט והבלוי, כמו של אחת "שדגו אותה מהנהר". כל השלושה שתקו. הוא חשב בינו לבין עצמו ששני האנשים האלה, איוואנה ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי, הם האנשים שבמחיצתם הוא מרגיש הכי טוב בעולם. קל לו להיות במחיצתם. כשהיה במחיצת כל האחרים - עם נינֶטה, עם החברים השונים של נינֶטה, עם הקרובים השונים של נינֶטה, וגם עם הארכיטקטים שעבדו אתו בסטודיו - חש שעליו להתכנס לתנוחה מכווּצת ונפתלת, וחש שבה־בעת הוא הופך טיפש ומעוּות.

אחר־כך, בשעה שישבו לנוח בשדה, פצחו פתאום איוואנה ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי בשיחה עליזה על עמוס אֶליָה, כאילו הוא עדיין בחיים. איך הוא שר. איך הוא מבשל מרק ירקות. איך הוא מספר על חלומות שהוא חולם, מוזרים, ארוכים, גדושים בבעלי־חיים. איך הוא מתלבש יפה, עם המקטורן הכפול הכחול ועניבת המשי, כדי ללכת לארוחת־ערב אצל ראש־המועצה. איך הוא נוסע באופנוע, מקפצץ על שבילי העיזים של הכפר, מבוהל וזהיר. באופנוע הוא חדל להשתמש בשנים האחרונות, ואחד האיכרים שמר עליו בשבילו. לפעמים הוא ניגש לבקר אותו כפי שמבקרים אצל בעל־חיים או ילד שאחרים שומרים עליהם. לפעמים דיבר על האשה ההיא שהיתה לו, שהתחתן איתה בזמן המלחמה, חצי־יהודייה וזרה, התחתן איתה כדי לשפר את מצבה במשטרה, ורק בשביל זה. אבל בתקופה קצרה, כמה שבועות או חודשים, הוא רצה שיהיה לו איתה ילד. אלא שדי מהר נראתה לו המחשבה הזאת הזויה. וחוץ מזה, היא סבלה מצניחת רחם. עד מהרה הבין שהוא לא מסוגל לסבול אותה, היא כל־כך מעצבנת, נהג לומר, ובכל־זאת שמר תמיד כמה מהחפצים הקטנים שלה, צב שנהב זעיר, תיק כלי־רחצה מרופט, ואת המעיל. הוא זכר את קולה החלוש, את תנועותיה האטיות והעצורות, כי לאשה ההיא, אמר, היו לחץ־דם נמוך ומחסור בדם. אחרי המלחמה הם נפרדו. היא באה לפוֹנטֶקְיוּזָה רק פעם אחת לחפש אותו, והם רבו נוראות, בענייני פוליטיקה, כי היא היתה נגד סטלין, וגם הוא, אבל מנקודת־מבט אחרת, וגם בגלל גופיית ספגטי מצמר שהיא שכחה במטבח, והוא, בהיסח־הדעת, השתמש בה לניקוי האופנוע. היא עזבה, באותו יום, מלאת זעם, זעם לוהט אך נרפה, עם כתמים אדומים על פניה החיוורים, והוא ליווה אותה לאוטובוס בתחושת הקלה עמוקה, והניח על ברכיה חבילה עם מאכלים טובים לנסיעה, והיא חזרה ואמרה שהוא מתייחס לדברים שלה כמו לסמרטוטים. אבל המעיל ההוא פרח מזיכרונה, ומאוחר יותר היא כתבה לו שלא ישלח לה אותו, כי הוא לא מוצלח בהכנת חבילות־דואר, ולא מוצלח בקניית מאכלים, כי הגבינה בחבילה ההיא היתה דומה לסבון. אחר־כך היא נעלמה, הוא איבד את עקבותיה. היא אשה שלא שווה הרבה, נהג לומר, וחוץ מזה, הוא אוהב לחיות לבד. הוא קשור מאוד לאחיו, והוא סובל גם את גיסתו, אף־על־פי שלעג לה על התלתלים הבלונדיניים שלה, על נעלי־הבית שלה, והשתולל מכעס כשהיה רואה אותה קושרת את הסינר ופונה לניקוי הבית שלו. הוא לא רצה שמישהו ינקה לו את הבית. לקראת ערב ירד גשם כבד, והם היו רטובים עד לשד עצמותיהם כשהגיעו למלון בטוֹדי, שבו הזמינו חדרים. הם סעדו במסעדה של המלון, אחר־כך השתהו ארוכות בלובי, שתו גראפָּה, וייבשו את הבגדים מעל אח של עצים.

הם עזבו למחרת, אחרי הלוויה. קַרמינֶה אמר שהוא רוצה לשלם בעצמו את החשבון במלון, על איוואנה משום שהיא ענייה, ועל מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי משום שהוא נער. איוואנה מחתה קלות, ציינה שהיא לא כל־כך ענייה, יש לה הורים מבוססים, והם נותנים לה כסף בכל פעם שהיא צריכה, ומָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי לא מחה. חצי שעה אחרי שיצאו לדרך אמרה איוואנה שהיא רוצה לחזור ולקחת את הכלב. המחשבה על הכלב הזה שנשאר לבד בחצר העצובה הזאת לא הניחה לה. "אני סָבוּו שאת צודקת - אמר מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי. - מה זאת אוֹמֶוֶת שאָסוּו שהכלב יעזוב את הכפָו. למה. זאת עוד אחת מהשטויות שהוא זוֹוֵק לפעמים". הם חזרו. בביתו של עמוס אֶליָה, במטבח, עמדו אַרמַנדינוֹ ואוֹרנֶלָה ודיפדפו באטלסים, בכתבי־עת ובעיתונים. קַרמינֶה נכנס לבדו. אמר שגברת ריבְיירָה רוצה לקחת איתה את הכלב. הבת שלה, אנגֶ'ליקה, משוגעת על כלבים. זה היה שקר, כי אנגֶ'ליקה לא יכלה לשאת כלבים. אַרמַנדינוֹ היה מבולבל. הוא רצה ללחוץ על ראש־המועצה. אבל אוֹרנֶלָה אמרה שבסופו של דבר גם רצונם של המתים פתוח לפרשנות. עמוס רצה שהכלב יהיה מאושר. האם יש משהו יפה יותר בשביל כלב מכך שילדה תאהב אותו. הכלב היה עדיין באותו מקום, קשור לעץ. הכניסו אותו למכונית, בזרועותיו של מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי. אוֹרנֶלָה ואַרמַנדינוֹ עמדו ללא נוע, קטנטנים, הוא רזה וכפוף, היא זקופה, נוקשה ותפוחה, והתבוננו בהם בעוזבם. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי אמר שהם נראים כאילו יצאו משיר ילדים. אַרמַנדינוֹ ואוֹרנֶלה, הוא חמוד־חמוד, היא יפה־יפה. הכלב נבח, והמשיך לנבוח כל הנסיעה. איוואנה אמרה שאולי הוא מקונן מרוב עצב שמעבירים אותו העירה. ״אה לא - אמר מָתֶאוֹ טְראמוֹנְטי - בלי חֲוָטוֹת, בבקשה".

קַרמינֶה הגיע הביתה בשעת אחר־צהריים מאוחרת. היה יום ראשון. נינֶטה לבשה באותו יום סוודר אדום חדש, דוֹדוֹ שיחק במכוניות־צעצוע על השטיח, אֶוולינה הביאה פוֹקאצָ'ה, הם שתו תה, צָ'אצָ'ה אוֹפִּי רקמה, לפי בקשתה של נינֶטה, חצי־סהר גדול על תחפושת של מכשף, שדוֹדוֹ היה אמור ללבוש בנשף מסכות בעוד כמה ימים, בווילה של אמהּ של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, בוֶלֶטְרי. על החדר חלש ראשה הגדול של אֶוולינה, עם שערה הכחלחל האוורירי, דמותה הגבוהה, המרשימה והפורחת, וחיוכה הדומה לזה של נינֶטה ומוּשָׁט כמו תכשיט, אך אצלה הוא מלוּוה בשביעות־רצון פנימית על שבזקנתה היא כה גבוהה, זקופה ומשגשגת. היא ניצבה כאן כמו אנדרטה לכבוד הזִקְנָה האלגנטית, הנבונה, הבריאה, האמידה באופן הנכון. קַרמינֶה הרגיש שהוא שונא אותה. הוא שנא גם את השתיים האחרות שהיו לידה. נראה בעיניו מחריד שבלב התיעוב הזה מתערבב לו דוֹדוֹ. הוא שנא את כל האנשים בחדר הזה, ואת החדר. אמר שהוא רוצה לצאת עם דוֹדוֹ לטיול. הניאו אותו. דוֹדוֹ עומד לאכול את דייסת הסולת שלו, וחוץ מזה, הוא צריך למדוד את תחפושת המכשף. "אין לך פרצוף עצוב, אפילו שחזרת מלוויה - אמרה אֶוולינה. - יש לך פרצוף מרוגז, אבל לא עצוב. נראה כאילו אתה כועס על מישהו". "אני עייף". "אבל גם אין לך פרצוף עייף, אלא יש לך צבע בפנים, בדרך־כלל אתה הרבה יותר חיוור״. ״אני אוהב את הכפר - הוא אמר - נולדתי בכפר, וכשאני נוסע לכפר אני מרגיש טוב. היה יפה שם, איפה שהיינו". "הייתם, כלומר היו הרבה אנשים, הרי לקחת את המכונית הגדולה. ולכן אני ופּינָה ומימוֹ נאלצנו לוותר על הנסיעה ללוּקָה, אבל זה לא משנה, זה לא חשוב. את המינימוֹריס לא לקחנו כי היא לא במצב טוב. חבל לי על מימוֹ, כי הוא שמח כל־כך לקראת הטיול הזה", אמרה אֶוולינה. "אני מצטער. מבקש סליחה", אמר קַרמינֶה. "היתה שם איוואנה ריבְיירָה, זה ברור, המת הוא החבר שלה, ומי עוד היה שם?" שאלה אֶוולינה. "מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי". "אה, מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי. בנה של גברת טְרָאמוֹנְטי עורכת־הדין. בחור, ככה אומרים, עם נטיות מיוחדות". "מתרומם", אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. "כן, מסכנים, מתרומם". "זה היה מקום יפה מאוד - אמר קַרמינֶה. - אני אשמח לחיות בכפר ואולי לעבוד כרופא, כמו עמוס אֶליָה". "החיים שלו היו כל־כך טובים שהוא הרג את עצמו", אמרה נינֶטה. "אבל הוא היה נוירוטי מאוד - אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. - בת־דודה שלי סיפרה לי. בת־דודה שלי היא מהאזור ההוא. הוא חי לבד, לא היה לו אף־אחד. או אולי כן, אולי אח״. ״את אשתו - אמר קַרמינֶה - צריך לחפש בברלין, דרך הקונסוליוֹת, השגרירויות, אולי במקרה אתן מכירות שם מישהו". "לא היתה לו אשה", אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. "כן, היתה לו". "ללוויה של אוֹרֶסטֶה פָּדוּלָה לא הגעתָּ, אפילו שאכלת אצלו הרבה פעמים ארוחת־צהריים, אבל רצת ללוויה של הרופא הזה, שאף־פעם לא ראית את פניו", אמרה נינֶטה. "מי זה אוֹרֶסטֶה פָּדוּלָה?" שאלה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. "קרוב־משפחה שלנו, מת מטרוֹמבּוֹזה שלשום", אמרה נינֶטה. "יש לָך כל־כך הרבה קרובי־משפחה - אמר קַרמינֶה - אני לא מסוגל לעקוב אחרי כולם״. ״גם לך יש נחיל של קרובים - אמרה נינֶטה - בווינקְיָאטוּרוֹ, באַקְווילָה, ואני נחמדה עם כולם. אני כותבת להם גלויות. מזמינה אותם כשהם מגיעים העירה. וגם הם לא ממש מבדרים". "לעמוס אֶליָה לא היתה אשה", אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי. "היתה לו, צריך לחפש אותה". אֶוולינה סימנה "לא" בראשה הכחלחל, לאט. "אני לא מכירה שגרירים בברלין", אמרה. "נחמד שעכשיו אנחנו צריכים להתחיל לרדוף גם אחרי אשתו של עמוס אֶליָה", אמרה נינֶטה.

מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי טִלפן לקַרמינֶה באותו ערב, אחרי הארוחה, ואמר שאיוואנה שפופה מאוד ואולי יְשמֵח אותה אם יבוא לרגע. איוואנה היתה שרועה על המיטה. היא היתה שם מצוננת, עטופה בשמיכת פוך, עם עיגולים מתחת לעיניה, ושערה נפל על צווארה, והיא קראה את המכתבים של עמוס אֶליָה, מכתבים מעטים, אמרה, ודי קצרים. הוא אף־פעם לא כתב מכתבים ארוכים. לא היתה לו סבלנות. את המכתבים המעטים והקצרים הללו כתב לה בשנים הראשונות להיכרותם, כשחשב שהיא חשובה לו, מאוחר יותר כבר לא סבר שהיא כל־כך חשובה לו, היא שעממה אותו. מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי אמר שזה לא נכון. היא אמרה שכן, זה נכון, ככה זה היה, והיא לא מוצאת טעם להעמיד פנים שאין זה כך. קַרמינֶה אחז בידיה וליטף אותן, ידיים רזות, חיוורות, עצבניות, הוא הכיר אותן שנים ארוכות. אִיזָה מֶלי אמרה שהיא אכזרית כלפי עצמה, תמיד היתה כזאת. היא אוהבת לשרוט ולקרוע את עצמה במחשבותיה. אִיזָה מֶלי ישבה לצד מיטתה של איוואנה וסרגה, מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי שיחק שח עם אנגֶ'ליקה, דניאֶלֶה, הבן של אִיזָה מֶלי, עמד והסתכל ונתן עצות, שכן למרות היותו קטן היה מעולה בשחמט. הכלב ישן. קַרמינֶה הירהר לעצמו שדניאֶלֶה זה מפותח מן הרגיל. לא רק שדוֹדוֹ לא מבין כלום בשחמט, הוא גם זז בהיסוס ובכבדות, והוא לא מספיק ערני, הירהר, הוא מפגר יחסית לגילו. לדוֹדוֹ, כמו לדניאֶלֶה, כבר מלאו חמש שנים. אולי, הירהר, נותנים לו יותר מדי סולת. הוא שמֵן. לא נותנים סולת לילדים שמנים. צריך להגיד לרופא־הילדים שייתן לו דיאטה אחרת. מי יודע מה אוכל דניאֶלֶה. הוא שאל אותו מה אכל לארוחת־ערב. דניאֶלֶה אמר שאכל כרובית. "עם חומץ?" שאל אותו. כן, בטח. לדוֹדוֹ לא נותנים חומץ. הוא לא טעם אפילו טיפת חומץ בחייו. הוא נזכר בארוחות של ילדותו, אבל אלה לא היו ממש ארוחות, אלא פיסות שירַיים על לחם. "לדוֹדוֹ תמיד נותנים סולת בערב", אמר. "וגם הרבה חלב. הוא שותה ליטר חלב ביום". "לדניאֶלֶה החלב דווקא גורם להקיא", אמרה אִיזָה מֶלי, "הוא אוכל מה שבא. חמוצים. סלָמי. מה שיש במטבח. אבל הוא חסון. הוא כזה רזה, אבל חסון. עמוס אֶליָה היה אומר שילדים עדיף שיהיו מה שיותר רזים. הוא היה רופא טוב. בעיקר היה טוב בטיפול בילדים. כשבא הנה, מיד הראיתי לו את הילדים, והוא בדק אותם טוב כל־כך, מהשערות עד אצבעות הרגליים. אחר־כך השתעשע איתם. היתה לו סבלנות. צייר להם חיות. אבל הוא בא מעט פעמים". "פעמיים", אמרה אנגֶ'ליקה. "פעם אחת הביא סלָמי. בפעם השנייה - אגוזים. אבל כל האגוזים היו ריקים בפנים או שחורים". "נְחָשָׁה", אמר מָתֶאוֹ טְרָאמוֹנְטי. "זוֹכֶוֶת וַק דְבָוִים וֵיקים ושְׁחוֹוִים". קַרמינֶה היה עייף מאוד ונרדם על הכורסה, עד שהעירו אותו ואמרו לו שילך הביתה, כי כבר אחרי חצות.

בחודשים הבאים נזכר קַרמינֶה לעתים קרובות בתחפושת המכשף, ובצָ'אצָ'ה אוֹפִּי שעמלה - עם משקפיה מושפלים על אפה - לתפור עליה חצי סהר כסוף גדול. עלו אליו, מן המחוז הזה, משבים של כאב. בנשף המסכות בוֶלֶטְרי, בווילה של אמהּ של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, פגשה נינֶטה עיתונאי בן ארבעים בשם ג'וֹזֶה קְווירינוֹ, והתאהבה בו עד אובדן חושים. היא כבר הכירה אותו קצת, אבל משום שבילתה אתו ארוכות במטבח בהכנת כריכים, ואחר־כך תלתה אתו במסדרונות שרשרות של נייר צבעוני, היא התאהבה בו. קַרמינֶה זכר את הרגע שבו יצאו נינֶטה, דוֹדוֹ, ואחותה של נינֶטה, מַרְיוֹלינָה, לוֶלֶטְרי, במכונית של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, עם התחפושת של המכשף, והתחפושת של שירלי טֶמפל בשביל מַרְיוֹלינָה, כלומר פאה בלונדינית גדולה וחצאית קצרצרה מבד אורגנדי לבן, עם ציצות ורודות. נינֶטה היתה אמורה ללבוש גלימה שחורה, היתה אמורה להיות מלכת הלילה. אחר־הצהריים טִלפנה אליו נינֶטה ואמרה שאינה יודעת אם ללבוש את הגלימה השחורה הזאת או אולי רק בדים ישנים וסמרטוטים, היא לא ידעה אם תהיה מלכת הלילה או קבצנית. היא התלבטה. קַרמינֶה הירהר אחר־כך ארוכות בשיחת הטלפון הזאת, משום שזו היתה הפעם האחרונה שדיברו מתוך קִרבה ושלווה. הוא אמר לה שצר לו שאינו בא, כי נשפי מסכות לא כל־כך חביבים עליו, וְשֶׁיָפֶה להתלבש כמלכת הלילה אבל גם יפה להתלבש כקבצנית, גם להשתרך בבלויי סחבות של קבצנית יכול להיות חמוד. הוא אמר לה שהוא מצטער שבתקופה האחרונה שניהם מפגינים כה מעט חיבה זה לזה, והם קצת קנטרניים, ואמר שאולי הם יכולים לנסוע, בקרוב מאוד, לטיול קטן של כמה ימים, אולי לפֶּרוּגָ'ה או לאָסיזי, כי יש לו חשק אדיר הן לראות ציורים וכנסיות, הן לראות שדות ויערות, ולגור במלונות קטנים, אפילו אם הם קצת קרים ולא נוחים, לקום בבוקר ולטבול מיד את הרגליים בעשב הלח. היא אמרה שאולי הם יכולים לנסוע מעט רחוק יותר, לווינה או לפראג, ושגם לה יש חשק לראות ציורים וכנסיות, אבל אין לה שום חשק לעשב לח, גם בגלל שהווילה הזאת בוֶלֶטְרי לחה מאוד. הוא אמר שהם יעשו מה שהיא מעדיפה. היא אמרה לו שלא יישאר לבד, ושילך לאכול צהריים אצל אמא שלה בקומה מתחת, או אצל איוואנה, איך שהוא מעדיף, כי הטבחית שלהם, בעיקר כשיש לה מחזור, מתנהגת ברשעות, ונדמה לה שהיא זוכרת שיש לה מחזור בדיוק בימים אלה. אם יחליט ללכת לאיוואנה, הוא יכול לקחת את הצלי שנמצא במקרר, אבל אם ילך לקומה מתחת, לא, כי בענייני צלי הם בררנים מאוד בקומה מתחת. אחר־כך אמרה שהיא מנתקת, אחרת צָ'אצָ'ה אוֹפִּי תשלם יותר מדי.

למחרת נסע לאסוף אותם. הוא הכיר את הווילה של אמהּ של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, והכיר גם את האמא, אבל עד אז לא הבחין מעולם כמה הן קודרות, הווילה והאמא. היה בוקר. הוא נכנס לאולם עמודים גדול, שפנה אל גינה רחבת־ידיים, סבוכה ולחה, והחשק לעֵשב לח התאדה אצלו בן־רגע. אמהּ של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי צעדה באולם לאיטה, שעוּנה על מקל עם גולה מכסף, ובעקבותיה צעדה אחות סיעודית. האֵם בחנה את הערבוביה שנותרה אחרי הנשף, הצביעה במקלה על פתיתי הנייר הזרוקים, שברי כוסית באח, כתמים על השטיחים. היא היתה ההיפך הגמור מאֶוולינה, זקנה זעירה בעלת פנים מוארכות בצבע שנהב, עם גב גיבן, ועל אותו גב גיבן צעיף תחרה קטן. הוא חשב בינו לבין עצמו שגם אם אַת ההיפך מאֶוולינה, את יכולה להיות זקנה בלתי־נסבלת. צָ'אצָ'ה אוֹפִּי עמדה וניקתה ספה שמישהו שפך עליה ספל שוקולדה. בחלוק ובנעלי־בית היא התיזה פרצי קצף על המסעד מתוך מְכָל קטן, ונינֶטה, גם היא בחלוק, סייעה לה ושיפשפה בעוז בספוג. פניה של נינֶטה היו נפוחות, ועיניה קטנות, כאילו מיעטה לישון או בכתה, והיא אמרה לו שיש לה כאב־ראש נוראי, שכן הנשף הזה היה מתיש למדי, ארוך, התחיל מאוחר אחר־הצהריים עם תקרובת לילדים, והסתיים באישון לילה עם מבוגרים, אבל כל העת עם נוכחותם ומהומתם של כמה ילדים. דוֹדוֹ ומַריוֹלינָה עדיין ישנו. היא עלתה להתלבש ולהתכונן לנסיעה. בווילה שררה רוח־רעה כללית. צָ'אצָ'ה אוֹפִּי והאמא הזקנה החליפו לחשושים כעסניים, האחות הרחמנייה נראתה מבוהלת, כי הזקנה אמרה לה שוב ושוב שלא תידבק אליה ככה, ושהיא יודעת ללכת בכוחות עצמה, והשומר שבא לאסוף את הכלים המלוכלכים אמר שאין טעם להתאמץ כל־כך עם הקצף הזה, כי הספה ממילא אבודה. דוֹדוֹ ומַריוֹלינָה, מנומנמים ומבולבלים, הושבו במכונית עם השק שבתוכו התחפושות והצעצועים שקיבלו בנשף, ונינֶטה התיישבה לצד קַרמינֶה, אחרי שהתחבקה עם צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, וזו ליטפה את פניה במין רחמים אימהיים, כמו בניחום אבלים. הילדים התנמנמו בזמן הנסיעה, ונינֶטה הסתכלה החוצה, עישנה והידקה את מעיל הגשם שלה. היא ענתה לקַרמינֶה ברוח־רעה, כן, דוֹדוֹ היה יפה, גם חצי־הסהר מכסף היה יפה, גם שירלי טמפל, כן בטח. היא? לא קבצנית, מלכת הלילה. קַרמינֶה אמר שהוא רוצה קפוצ'ינו, לא הציעו לו אפילו טיפת קפוצ'ינו, הזקנה המכשפה הזאת. התברר שמי ששפך את השוקולדה על הספה היה כנראה דוֹדוֹ. אבל הוא אמר שילד אחר דחף אותו. זו היתה ספה של לואי החמישה־עשר, אמרה נינֶטה, לואי חמישה־עשר אמיתי. קַרמינֶה נכנס לבָּר לבדו, נינֶטה חיכתה עם הילדים במכונית, עדיין חיוורת, עדיין נפוחה. ברגע שהגיעו הביתה היא נשכבה במיטה, וכששאל אותה קַרמינֶה בערב אם היא רוצה שמחר, יום שני, יִיגש לסוכנות נסיעות כדי לארגן את הטיול הקטן לווינה או לפראג שדיברו עליו בטלפון, היא ענתה שאולי מאוחר יותר, אולי באביב, או בקיץ. בימים הבאים - הוא לא הצליח לשחזר היטב באיזה רגע בדיוק - התברר שכאשר היא יוצאת מהבית, היא לא יוצאת כדי ללכת לצָ'אצָ'ה אוֹפִּי או לסופרמרקט או לטניס, התברר שהיא לא פוקדת אף־אחד מן המקומות הללו. לעתים קרובות מצא קַרמינֶה, בשובו, שצָ'אצָ'ה אוֹפִּי באה לארוחת־צהריים לבדה, בלי בעלה, ואחרי הארוחה הן הסתגרו, צָ'אצָ'ה ונינֶטה, בחדרון הצהוב, חדרון שבזמנו, כשדוֹדוֹ היה קטן, שימש כחדר־משחקים. היו שם עדיין לול, פילים וג'ירפות מצוירים על הארונות, ונינֶטה רצתה שהכל יישאר שם בלי שינוי, כי אולי ייוולד להם ילד שני. לדוֹדוֹ היה עכשיו חדר־משחקים אחר, גדול, עם שולחן לימודים, גלובוס וחשבונייה, מזומנים לרגע שיתחיל ללמוד. על דלתו של החדרון הצהוב הזה, שצָ'אצָ'ה ונינֶטה הסתגרו בו, היה קַרמינֶה מתדפק כדי לשאול אם דוֹדוֹ צריך או לא צריך לעשות אמבטיה, אם הטבחית צריכה או לא צריכה להזמין פְּרוֹשוּטוֹ. ענה לו קולה של נינֶטה, לחישה גונחת, ואחר־כך בא קולה של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, צורמני, שאמר כן או לא. הוא חקר את נינֶטה, וידע עכשיו שיש לה קשר עם ג'וֹזֶה קְווירינוֹ, ושהיא סובלת מאוד, משום שתמיד, כל חייה, סברה שניאוף הוא עניין עצוב ובזוי. היא סבלה אך אולי גם התגאתה בכך ונדהמה שהיא חוֹוה הרפתקה עצובה ובזויה. חיוכה הישן של נינֶטה, הקורן והקפוא, נעלם, ואת מקומו תפס עכשיו חיוך זעיר וצנוע, כאוב ומרטט. קַרמינֶה פגש את ג'וֹזֶה קְווירינוֹ בביתה של צָ'אצָ'ה אוֹפִּי לפני כמה חודשים. הוא חשב שהוא אידיוט מזעזע. הוא היה גבר גבוה, רזה, עם פנים מלאות תלמים, קמטים ושקיות, עם בלורית מכסיפה, עיניים בהירות, ועל גופו הרזה לבש תמיד סריגים לבנים, אלגנטיים ורכים. כשראתה אותו בפעם הראשונה אמרה נינֶטה שהוא דומה לקוף. לדוֹדוֹ היה אותו קוף מבד שעכשיו הוא קרוע כולו ועם ראש מתנדנד, ואתו תמיד רצה לישון. בערבים לא היה אפשר למצוא אותו אף־פעם, ונאלצו לחפשו ברחבי הבית. כשדגה יום אחד את הקוף מתחת לאחד הרהיטים אמרה נינֶטה שהוא מזכיר את ג'וֹזֶה קְווירינוֹ. כמה רחוק הרגע הזה. קַרמינֶה אמר שלמראה פניו של ג'וֹזֶה קְווירינוֹ, השזופות והמלאות שקיות וקמטים, יכולים ההדיוטות לטעות ולחשוב שאלה פנים חריפות וחזקות, שהתבלו מרוב התחבטויות פנימיות, בשעה שלמעשה אין ספק שהוא טרוד אך ורק בשאלה אם העווית שמכווצת את שפתיו נראית מספיק גברית ומספיק מרירה. הוא אידיוט מזעזע, אמר קַרמינֶה. נינֶטה הסכימה. כמה רחוקות אותן הערות שלֵוות, אותן הסכמות. הוא שזוף כל־כך באמצע החורף עד שנראה כאילו חזר מהאֶוורֶסט, אמר קַרמינֶה, ונינֶטה אמרה שהוא משתזף בבית תחת מנורת קְווארץ, כך סיפרה לה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, כי להרים הוא לא נוסע, הוא לא הציב שם את כף רגלו מעולם. היתה לו אשה נמוכה ושמנה, עם מבטא פְּיימוֹנטֶזי ועם פרצוף של שוערת. היתה לו ילדה בת שש־עשרה, מכוערת, ממושקפת וכבדה. הוא לא אהב שאשתו ובתו יהיו לידו, אבל לפעמים לא הצליח להשאיר אותן בבית והן נגררו אחריו, ואשתו סיפרה במבטא הפְּיימוֹנטֶזי שלה דברים שהוא רצה שתיגזר עליהם שתיקה, על ההתעמלות שלו ועל הדיאטה שהוא עושה כדי להיות רזה וחטוב, על הסריגים הלבנים שהוא מזמין ביוקר בחנות קטנה ונחבאת, אשר אינו נותן את כתובתה לאף־אחד. כשהיו אתו אשתו ובתו, היתה העווית המרירה נעשית רפה ועייפה יותר. לקַרמינֶה נראה עכשיו מוזר ועצוב לדמיין את פניה של נינֶטה, חלביות, רעננות ועדינות, לצד אותן פנים שכל־כולן קמטים ושקיות, עם העווית המרירה המזויפת. באחד הימים באה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי לסטודיו שלו בוִיָה דֶלָה וִיטֶה. לראשה חבשה כובע גדול מפרוות בונה. היה חודש מארס, אבל בחוץ נשבה רוח עזה, עם מתכי גשם וכמה פרצי שלג. צָ'אצָ'ה אוֹפִּי אמרה לו שנינֶטה מאוהבת, אבל מאוהבת עד אובדן חושים, וכי היא מתכננת לעזוב אותו, לקחת איתה את דוֹדוֹ ולעבור לחיות עם ג'וֹזֶה קְווירינוֹ. ודרך־אגב, אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, היה ברור שזה מה שיקרה. כבר הרבה זמן קַרמינֶה מזניח את הבית שלו, מבלה שעות על שעות בוִיָה דֶל ואנְטאג'וֹ. הוא לא יכול להתפלא עכשיו על כלום. הוא אמר שהוא לא מתפלא על כלום, אבל את דוֹדוֹ הוא לא ימסור לידיו של האידיוט המזוויע הזה. אבל האידיוט המזוויע, אמרה צָ'אצָ'ה אוֹפִּי, הוכיח שהוא מסוגל להעניק תשומת־לב, רוך ומסירות, תכונות שבעבר אולי היו לו, לקַרמינֶה, אבל אבדו לו. הוא אמר שאינו סבור שעליו להתגונן מפני הרמיזות שלה, הוא חושב שזה משפיל, הוא לא גזל כלום מאיש בכך שבילה לעתים קרובות בחברתה של איוואנה, מחברים ביניהם זיכרונות כה רבים, איוואנה ואנגֶ'ליקה הן החברות הנאמנות היחידות שיש לו בעולם. מאוחר יותר חשב שמגוחך שהזכיר את אנגֶ'ליקה, וראה את קווּצת השיער המשתלשלת שלה ואת עינה חמורת הסבר. רחבות ועגלגלות חייכו אליו פניה של צָ'אצָ'ה בחיוך אירוני קטן, והיה נדמה לו שהחיוך הזה והכובע הזה מכים שורש מולו ואי־אפשר לעקור אותם. אך לבסוף היא הסתלקה. הוא עקב בעיניו אחרי כובע הבונה המתרחק בנדנוד אירוני לאורך מסדרון הזכוכית.

[1] טראמונטי, באיטלקית, פירושו: שקיעות. [חזרה]