משפחה וכבוד 3: בלתי פגיעים

ליאם

אני רציתי רק לעצום את העיניים. בילינו את כל היום בפאקינג פארק הזה, ועכשיו היינו צריכים גם להעביר את הערב בחיוכים מזויפים מול מצלמות פוליטיות. אבל זה לא מה שבאמת הטריד אותי. לא ידעתי מה עומד להגיע, אבל ידעתי שזה יגיע היישר מהגיהינום.

לא רציתי להתמודד עם זה. לא רציתי לבלות את הימים והלילות שלי בניסיון לפצח את התעלומה של אימא של מל. לא רציתי שהתמונה שהחזקתי בידי תהיה אמיתית, כי עכשיו אצטרך לספר לאשתי למה הסתרתי ממנה את האמת. היא חיפשה את התשובות אבל לא מצאה כלום. וזה עוד דבר שאצטרך להתנצל עליו. אמרתי לדקלן למחוק את כל מה שהוא מצא כדי שהיא לא תמצא את זה. היא חשבה שהם עבדו ביחד, אבל למעשה הוא עשה הכול כדי להסתיר ממנה את המידע.

היא כל כך הולכת להרוג אותי, לעזאזל. נאנחתי.

לבסוף היא הגיעה למסקנה שוואנס שיקר לה. לצערי, הוא לא. שנאתי את זה ששקרנים התחילו פתאום לדבר אמת; זה לא טוב לעסק. אימה של מל הייתה בחיים, מאוד אפילו. גילינו שהיא הייתה בדרום צרפת מייד לפני שהיא נכנסה לארצות הברית.

"אז אני חייב לספר לה," אמרתי וצבטתי את גשר אפי. השאלה הייתה איך. היא תהרוג אותי בלי לחשוב פעמיים.

"תזכיר לה שבסך הכול מילאתי פקודות. אני מעדיף לא למות הערב." דקלן אמר וקימט את מצחו. הוא סידר את העניבה שלבש לכבוד הגאלה של הערב.

"אפילו זה לא יציל אותך." לא שהייתי נותן לו להיות לבד עם מלודי בכל מקרה. היא יכלה להוריד אותו ברגע, והוא לא היה מרים עליה אצבע. אבל נהניתי לאיים עליו בכל פעם שהוא התקרב יותר מדי לאשתי. הרגשות היחידים שצריכים להיות לו כלפיה הם פחד וכבוד.

עמדנו ביחד בשקט בחדר הביטחון. זה היה השקט שלפני הסערה.

"תגיד לאנה לפגוש אותי בגאלה." אמרתי לו כשיצאתי מהחדר, ונכנסתי לתוך חדר העבודה.

סידרתי את החפתים, ווידאתי שאני מהנהן תודה על העזרה כאשר עברתי לידם.

חוק מספר שלושים ושלוש: תכבד את העזרה, הם יודעים יותר ממה שזה נראה.

אף אחד מהם לא היה אומר כלום, אבל עדיין מדובר בחוק טוב ליישום בחיים. נכנסתי לסלון ומצאתי את אשתי המהממת. השיער הכהה שלה נשפך על כתפיה. תלתלים מושלמים. העיניים החומות שלה סרקו את המכתב שהיא הרגע סיימה לכתוב והעבירה לפדל, שעמד בפינה כמו הצל שלה.

שאר בני המשפחה ישבו מסביב לטלוויזיה כמו דמויות שחיכו שיציירו אותן. היחידים שנראו לא קשורים היו הוריה של אוליביה והאסטרטגית הפוליטית החדשה שלנו, מינה סונג. היא והסנטור נשארו עומדים, כמו פחדו שהריהוט שלנו יאכל אותם בעודם חיים. גברת קולמן ישבה ליד הבת שלה והחזיקה את ידה.

ממה הם כל כך לחוצים? אנחנו ננצח ברוב מכריע.

מלודי הנהנה לעברו של פדל, קמה באלגנטיות מהכיסא שלה והצטרפה אליי. דקלן, עם שיערו החום המסורק בקפידה הצידה והחליפה השחורה המגוהצת והחגיגית, נכנס והלך לכיוונה של קורה. הוא נשק ללחיה ונשען על מסעד הכורסה - עליה ישבה.

העיניים שלי היו מרוכזות במלודי, ובאופן שהשמלה הכסופה שלה חיבקה כל מילימטר בגוף שלה. העור השזוף שלה התחנן שאנשק אותו, והשתוקקתי לקלף ממנה בעדינות את השמלה, עד שהיא עצרה את הידיים שלי.

"את יפה כמו משהו לא מהעולם הזה."

"תודה," היא אמרה. "עכשיו, מה אתה מסתיר ממני ליאם? אתה מתנהג מוזר כבר כמה שבועות. שיחקתי את תפקיד האישה הטובה ונתתי לך זמן, אבל אתה מתחיל להטריף אותי." היא סיימה וסידרה את הצמידים על זרועה.

"מה את חושבת שאני מסתיר, אשתי?"

"עכשיו אתה מתחמק מהשאלה שלי." היא קימטה את המצח והסתכלה עליי. היא הושיטה יד לעבר עניבת הפרפר שלי. קיימות שתי אפשרויות: או שהיא רוצה לחנוק אותי עם העניבה או שסתם מפריע לה האופן שבו אני סידרתי אותה. כנראה שהאפשרות הראשונה נכונה.

"מה שנראה לך שאני מסתיר, את טועה."

"אבל אתה מסתיר משהו."

למזלי, אימא שלי הגבירה את הווליום של הטלוויזיה.

"והינה יש לנו תוצאות אמריקה! זה רשמי! סנטור דניאל קולמן הוא המועמד הרפובליקני שנבחר השנה וייצג אותנו במרוץ לנשיאות. מכיוון שהוא היה המועמד המועדף, זה לא אמור להפתיע אף אחד. הערב הוא יישא נאום ניצחון בגאלה לצדקה שמארחת משפחת קלהאן. בתו היחידה, אוליביה-אן, התחתנה עם ניל קלהאן לפני חמש שנים. הערב הם יחגגו, מחר הוא יצטרך לצאת לעבודה, אם הוא רוצה להביס את הנשיא הנוכחי שלנו, פרנקלין מונרו."

"בהחלט תצטרך לעבוד קשה." מינה אמרה. היא השתיקה את הטלוויזיה והסתובבה אלינו.

"על מה את מדברת? כולם מתים עליי." סנטור קולמן הגיב. הוא חייך אל המסך מהכיסא שלו. "ניצחתי ברוב מכריע."

אמרתי לכם.

אבא שלי הניד בראשו ומזג לעצמו כוסית ברנדי. "זה רק בגלל שכל שאר המתמודדים היו אידיוטים."

"או לא מספיק עשירים כדי לעמוד בהוצאות הקמפיין שלך." הוסיף דקלן.

"כל זה נכון, כן," מינה אמרה והלכה מסביב לספה עד שנעמדה מאחורי אוליביה. "האנשים אוהבים אותך, הבעיה היא עם הנסיכה הזאת פה."

"לא עשיתי כלום," אוליביה נעצה בה מבט.

אני ומלודי עשינו הכול כדי להישאר מחוץ למשחק הזה. ככל שהיינו מעורבים פחות בזמן הבחירות, ככה אנשים יכלו פחות להרים גבה, באשר להטבות שנקבל אחר כך. לצערי, בני משפחת קולמן היו קבוצה של אידיוטים כשזה נוגע לפוליטיקה, ולא היה להם מושג איך לשחק את המשחק. לא הייתי מופתע אם לא היה להם מושג אפילו איפה הבית הלבן לעזאזל. זו הסיבה ששכרתי באופן אישי את שירותיה של מינה סונג; דור שני למשפחה קוריאנית-אמריקאית, עם מנת משכל גבוהה כמעט כמו שלי. התחרינו ראש בראש על המקום הראשון בשכבה שלנו כשלמדנו בדרטמות'. היא הייתה חיה פוליטית שמוכנה לעשות הכול כדי לנצח. היא הייתה נמוכה, עם משקפיים עבים ושיער שחור חלק שתמיד היה אסוף. לא יכולתי לבטל מישהי כזאת שיודעת לעשות את התפקיד שלה. בחצי השנה האחרונה, היא כמעט מכרה את הנשמה שלה כדי לרמוס כל מתמודד שעמד בדרכה.

מלודי ואני כינינו אותה "הפיטבול הקטנה שלנו."

"זו בדיוק הבעיה." נאנחתי. אין לי זמן לטיפשות הזאת. "אנשים חושבים שאת קרה וחסרת לב, עם בעל עשיר ואבא בעל כוח. הם לא אוהבים אותך, והם ימשיכו לא לאהוב אותך עד שתפסיקי להראות להם מי את באמת ותתחילי להראות להם את מי שהם רוצים שתהיי."

"לא יכולתי לומר את זה באופן מדויק יותר בעצמי." מינה אמרה וסידרה את המשקפיים שלה. "הבוחרים לא בוחרים רק נשיא, הם בוחרים את המשפחה הראשונה. הם אוהבים את אבא שלך, הם אוהבים את אימא שלך, אבל לא את הכבשה השחורה שצריכה לעבור הלבנה."

"טוב," מלודי אמרה. "אני אטפל באוליביה. את תמשיכי לטפל בכל השאר."

"את?" ניל שאל בדאגה, ובטון של גיחוך.

"כן, אני," היא ענתה לו בקצרה והתיישבה ישר. "האישה שהקהל אוהב, האישה שיודעת לעשות עיניים למצלמה, שמקבלת כתרים מבלונים מטומטמים שמחלקים ליצנים מעצבנים, ותורמת כמויות כסף לכל כך הרבה ילדים שכבר היו צריכים לקרוא לפאקינג ספרייה בבית ספר על שמי. אני יודעת איך להתנהג מול הציבור. אשתך, לעומת זאת, צריכה ללמוד כמה דברים. אתה צריך להודות לי על כך שלא העפתי אותה מאיזה גשר רק כדי לגרוף רחמים מהבוחרים."

"לא היית עושה את זה." העיניים הכחולות של גברת קולמן התרחבו, כשהיא נעמדה פתאום. היא עמדה ליד בתה והדמיון ביניהן היה בולט. הן היו דומות, למעט הקמטים של גברת קולמן והשיער האפור-בלונדיני שלה שהגיע עד לכתפיים.

"ועוד איך," אימא שלי אמרה. היא שנאה את המריבות בינינו. אפשר היה לחשוב שהיא תתרגל לזה כבר. מתי לא רבנו?

"היא גם הייתה נהנית מזה." קורליין חייכה. מלודי "תיקנה" את קורה לטענתה. או במילים אחרות, קורליין עכשיו שהתה בצד האפל של הירח, איתנו.

גברת קולמן נעמדה. "כולנו משפחה פה..."

"לא, אנחנו משפחה." הצבעתי על עצמי ועל המשפחה הקרובה שלי. "את לא יותר מכלי שחמט, דרך בשבילנו להתקדם לכיוון המטרות שלנו, גברת קולמן. קשה לשמוע, אני יודע. אבל זו האמת, ועדיף שתשמעי את זה עכשיו כדי שלא תהיינה אי הבנות בהמשך. אין לך שום ערך מעבר לזה שתעמדי ותחייכי ליד בעלך. חשבתי שהיינו ברורים לגבי זה כשביקשנו מכם להתחתן שוב למען הקמפיין. זו העסקה שאת הסכמת לה. אז תצילי את חייך ותשבי, לפני שלא יהיו לך רגליים לעמוד עליהם. יש מספיק בלונדיניות יפות בים שיכולות להחליף אותך ברגע."

המומה, היא חזרה לשבת.

ברוכים הבאים למשפחה.

אולי עכשיו היא מבינה סוף סוף, למה היא הסכימה. היא רצתה להיות הגברת הראשונה, כדי שתוכל לקדם באופן אישי, נושאים כמו שיפור הסביבה והחינוך. זה היה ההסכם. אני ומלודי מאפשרים לזה לקרות, ואם היא תעצבן אותנו, אנחנו נחסל אותה.

"ובכן, סנטור, בוא נעבור שוב על הנאום שלך," מינה אמרה למר קולמן והקלידה משהו במחשב הלוח שלה.

"נראה לי שגם אני אבוא," גברת קולמן אמרה. היא חייכה חיוך נבוך ויצאה מהחדר.

"אלו ההורים שלי. אולי תפסיקו לאיים עליהם?" אוליביה לחשה בין שיניה. ניל תפס את ידה.

"למה? אנחנו מאיימים גם עלייך, ואת התחתנת עם המשפחה." מלודי אמרה וגרמה לי לחייך.

אוליביה הסתכלה לכיוונם של אבלין וסדריק, שנראו עסוקים בשיחה פרטית משלהם, ורקעה בכוח ברגלה כמו ילדה קטנה ועצבנית. ההורים שלי לא יכלו לעשות כלום, לא שהיו רוצים. אבלין, טוב נו אימא שלי רק רצתה שאבא שלי יהיה מאושר, וכל עוד היא יכלה לארגן מסיבות ככל שרצתה, גם היא הייתה מאושרת. אבא שלי כבר היה מחוץ למשחק הזה של "העסק"; הוא החליט להישאר נקי ולהתמקד, במקום זאת, בדברים יותר לגיטימיים. משפחת קלהאן שלטה לא רק בתעשיית הסמים. היינו בעלים של כל כך הרבה בתי מלון, מסעדות, כפרי נופש של ספא, מועדונים ועוד. כבר לא זכרתי את הכמות. שלא לדבר על אחוזי הבעלות שלנו בחברות הגדולות בעולם, בזכות משפחת ג'ובאני, שבגדול, כרגע, זוהי רק מל. משפחת קלהאן הסתירה את הסוד שלה מאחורי בתי עסק קטנים משך כמה דורות, אבל מכיוון שמל פחות או יותר בנתה מחדש את אימפריית ג'ובאני בעצמה, היא הצטרכה דרך מהירה יותר להסתיר את כספי הדמים שלה. בינינו, העיר הזאת ממש שייכת לנו, אפילו המדינה הזאת. ואוליביה, אחרי כל הזמן שעבר, עוד לא הבינה את זה.

"המשפחה הזאת דפוקה בראש ולא מתפקדת בשיט," אוליביה נבחה עלינו והלכה לכיוון הדלת. "אנחנו אמורים לשמור ולהגן זה על זה, אבל כל מה שאתה עושה הוא להזכיר לנו שלא היית מהסס להרוג כל אחד מאיתנו."

"כנראה שאני לא מזכיר לכם את זה מספיק." נעצתי בה מבט ולקחתי צעד לכיוונה. היא הסתכלה עליי בתדהמה, וניל מיהר לעמוד בינינו.

"זוז הצידה אח שלי," לחשתי. "אני לא אפגע בה."

ניל כיווץ את היד לתנועת אגרוף אבל זז הצידה ואפשר לי לעמוד מול אוליביה.

"בכל יום את רק מקטרת ומייללת, ובכל יום איכשהו את קמה בבוקר. זה לא עניין של מזל. זה גם לא בגלל שאלוהים שומר עלייך; זה רק בגלל שאת משפחה. זו הסיבה היחידה שהלשון שלך עוד לא נעקרה מהגרון שלך. את בחיים רק בגלל שאחי, אותו אחד שלמדתי לאהוב, היה מספיק מטומטם להתאהב בך. במהלך השנים נתנו לך את חופש הדיבור, אבל אני עכשיו מבטל אותו." אחזתי לה את הפנים עם יד אחת שלי, והרגשתי את ניל מתכווץ לידי. "את לעולם לא תגידי לי יותר מה את חושבת על איך שהמשפחה הזאת צריכה להתנהג. ואם תעשי את זה, אוליביה קלהאן, לא תהיה מספיק אהבה בעולם, כדי להגן עלייך ממני."

כשלקחתי צעד אחורה היא הייתה חיוורת יותר מהשמלה שלבשה.

"אולי כדאי שננוח כל אחד בנפרד קצת לפני שהגאלה תתחיל," אימא שלי אמרה וצעדה לעברי. היא לקחה את ידי ומשכה אותי לאחור, כדי לאפשר לניל לגשת לאוליביה.

"רעיון מבריק, אימא." נישקתי את הלחי שלה, והסתובבתי למלודי. ראיתי את מבט התשוקה החודר שלה וזה גרם לי לשכוח את כל השאר.

הושטתי את ידי אליה. "אשתי."

היא הנידה בראשה. "אני ואוליביה הולכות לעבוד על שיפור התדמית שלה לפני הגאלה."

"אני חושב שאוליביה למדה מספיק לערב אחד." אבא שלי אמר והסתכל על האישה שעדיין עמדה חיוורת לצד אחי. זה עשה לי בחילה; היא נראתה כמו הילדות הטיפשות האלה מאיזה רומן זול.

"יש עוד זמן לפני הגאלה," מלודי אמרה. "בתקווה שזה לא ייקח יותר מדי זמן."

"שאבוא גם?" ניל שאל, למרות שהתכוון לומר את לא לוקחת את אשתי לשום מקום בלעדיי.

מלודי לא ויתרה, כמו שציפיתי. "אוליביה לא רוצה שתבוא. לפחות זה מה שהיא אמרה לאדריאנה, כשהיא הודיעה לה על התוכניות שלנו הערב."

רק אלוהים ידע למה התכוונה בדבריה.

"אני אסתדר, ניל." אוליביה הצהירה, ושחררה את ידה מידו.

"אני גם מצטרפת?" קורליין שאלה בהתלהבות וכמעט הפילה את הכיסא שלה. דקלן בהה בה, והחזיק במותניה. היא נעצה בו מבט אפל אבל לא הזיזה את הידיים שלו. הטיפול הזוגי עזר להם. לאט, אבל עזר.

"מצטערת קורה, אבל זו פגישה פרטית." אמרה מל.

לפני שהיא יצאה משכתי אותה אליי וניסיתי להתעלם מההתרגשות המטפסת בגופי מהמגע שלה.

"מה את זוממת, אהובתי?" שאלתי ונישקתי אותה עמוק, כשהיא פתחה את הפה שלה כדי לענות לי.

"אתה תגלה בקרוב," היא הצהירה. "נחזור בתוך שעה."

הייתה לי תחושה לא טובה לגבי העניין, אבל היו לי בעיות גדולות יותר מאשר השאלה אם מל תהרוג את אוליביה או לא.