משפחה כמעט נורמלית

1

היינו משפחה רגילה לגמרי. פיתחנו קריירות מעניינות ומתגמלות וניהלנו קשרים חברתיים ענפים, ואת שעות הפנאי שלנו הקדשנו לפעילויות ספורט ותרבות. בימי שישי נהגנו לאסוף אוכל מוכן ממסעדה כזו או אחרת, לצפות בתוכנית "איידול" בטלוויזיה ולהירדם על הספה עוד לפני ההצבעה. בשבתות אכלנו בעיר או במרכז קניות כלשהו. צפינו במשחקי כדור־יד או בסרט קולנוע, חלקנו בקבוק יין עם חברים טובים. בערבים נרדמנו צמודים. בימי ראשון יצאנו לטייל ביערות או לבקר במוזיאונים, ניהלנו שיחות טלפון ארוכות עם הורינו או התכרבלנו על הספה עם ספר. קרה לא מעט שסיימנו את סופי השבוע במיטה, מוקפים בקלסרים, מסמכים ולפטופים, מתכוננים לשבוע העבודה הקרוב. בימי שני בערב אשתי הלכה לשיעורי יוגה ובימי חמישי אני שיחקתי הוקי. שילמנו את תשלומי המשכנתא בקביעות, מייַנו אשפה, השתמשנו באפודים זוהרים בחושך, הקפדנו לא לחרוג מהמהירות המותרת בכבישים ותמיד החזרנו את הספרים לספרייה בזמן.

השנה יצאנו לחופשת קיץ מאוחרת, מתחילת יולי עד אמצע אוגוסט. בשנים האחרונות חדלנו ממנהגנו לנסוע לאיטליה בקיץ וטסנו לחוץ לארץ בחופשות החורף. את חודשי הקיץ החלטנו לבלות קרוב לבית ויצאנו לטיולים קצרים לאורך החוף המערבי ופגשנו חברים ובני משפחה. השנה אפילו שכרנו בקתה באי אוּרוּסט.

סטלה נשארה בעיר ועבדה ב–H&M כמעט כל הקיץ. היא תכננה לצאת בחורף לטיול ארוך במזרח הרחוק וחסכה כסף. כולי תקווה שבסופו של דבר היא תוכל לממש את התוכניות שלה.

אפשר לומר שבקיץ הזה אוּלריקה ואני גילינו זה את זה מחדש. זה אמנם נשמע כמו קלישאה מגוחכת, כי מי באמת מאמין שאפשר להתאהב מחדש באישה שאתה נשוי לה עשרים שנה? אבל האמת היא שהרגשנו שהשנים שבהן היינו עסוקים בסטלה וגידלנו אותה לא היו אלא הערת שוליים בסיפור האהבה האמיתי שלנו. שלדבר הזה חיכינו. כך לפחות הרגשנו.

ילדים הם עבודה במשרה מלאה. בהתחלה הם תינוקות ואנחנו מצפים בקוצר רוח לרגע שיפתחו עצמאות, פוחדים שהם ייחנקו או ייפלו, ואז הם הולכים לגן ואנחנו מתייסרים כשאנו לא לידם, מדמיינים שהם ייפלו ממתקן בחצר או לא יצלחו את מבחני ההתפתחות. כשהם עולים לכיתה א' אנחנו חוששים שלא ימצאו חברים, והשגרה עמוסה בשיעורי בית וחוגי רכיבה, כדור־יד ומסיבות פיג'מות. בתיכון יש יותר חברים, מסיבות וקונפליקטים, שיחות נזיפה ונסיעות במוניות. אנחנו מודאגים מהאפשרות שהם ישתכרו או ישתמשו בסמים, שהם יתרועעו עם טיפוסים מפוקפקים, ושנות ההתבגרות חולפות כמו אופרת סבון במאתיים קמ"ש. ואז יום אחד אתה מוצא את עצמך עם בגיר בבית, ומאמין שאפשר סוף־סוף להניח לדאגות.

בקיץ הזה נהנינו מרגעים ארוכים ללא דאגה לסטלה. חיי המשפחה שלנו מעולם לא היו הרמוניים כל כך. ואז הכול השתנה.

ביום שישי אחד בשלהי הקיץ מלאו לסטלה תשע־עשרה, והזמנתי שולחן במסעדה האהובה עלינו. תמיד אהבנו את איטליה ואת המטבח האיטלקי, והמסעדה השכונתית הקטנה בוֶוסטֶר מגישה פיצה ופסטה אלוהיות. ציפיתי לערב רגוע ונעים בחיק המשפחה.

"Una tavola per tre," אמרתי למלצרית בעלת עיני האיילה החומות והנזם באף. "אדם סַנדֶל. הזמנתי שולחן לשעה שמונה."

היא העיפה סביבה מבטים מודאגים. "רק רגע," אמרה וחזרה לתוך החלל העמוס.

אולריקה וסטלה תלו בי עיניים שואלות בזמן שהמלצרית התווכחה עם הקולגות שלה, נופפה בידיה והעוותה את פניה.

התברר שהעובד שטיפל בהזמנות טעה ביום והזין למערכת את התאריך של היום הקודם.

"ציפינו לכם אתמול," הודתה המלצרית וגירדה בעורפה עם העיפרון. "אבל תנו לנו חמש דקות ונפתור את זה."

חבורת סועדים אחרת התבקשה לקום בזמן שהצוות גרר פנימה שולחן נוסף. אולריקה, סטלה ואני עמדנו בלב המסעדה ההומה והתעלמנו מהמבטים הזועפים שננעצו בנו מכל עבר. כמעט רציתי לומר משהו, להסביר שהטעות היא של צוות המסעדה ולא שלנו. כשהשולחן היה ערוך צללתי בהקלה מאחורי התפריט שלי.

"אני מתנצל מאוד," אמר איש עם זקן אפרפר, ככל הנראה המארח. "מובן שנפצה אתכם. תנו לי להזמין אתכם לקינוח על חשבון הבית."

"אין בעיה," הרגעתי אותו. "כולנו בני אדם."

המלצרית שרבטה את ההזמנה שלנו.

"כוס יין אדום?" נעצה בי סטלה מבט שואל, ואני הסתכלתי על אשתי.

"היום זה יום מיוחד," אמרה אשתי.

ולכן הנהנתי למלצרית.

"כוס יין אדום לילדת יום ההולדת."

אחרי האוכל אולריקה הושיטה לסטלה כרטיס ברכה מעוצב.

"מַפָּה?"

התמוגגתי מהרעיון שלנו.

יצאנו עם סטלה מהמסעדה והקפנו את פינת הרחוב. בצהריים הצבתי שם את המתנה שלה.

"אבל אבא, אמרתי... זה יקר מדי!"

היא הניחה את ידיה על לחייה ופערה את פיה.

זה היה קטנוע פיאג'ו ורוד. הסתכלנו עליו באינטרנט שבוע לפני כן והוא אכן היה יקר, אבל לבסוף הצלחתי לשכנע את אולריקה שנקנה אותו לסטלה.

בתנו הנידה בראשה ונאנחה.

"למה לא הקשבת לי, אבא?"

הרמתי יד בהסתייגות וחייכתי.

"אסתפק בתודה."

ידעתי שסטלה היתה מעדיפה כסף מזומן, אבל לא רציתי לתת כסף לבתי ביום הולדתה. עם הקטנוע היא תוכל להגיע במהירות ובקלות למרכז העיר, לחברים ולעבודה. באיטליה כל בני הנוער נוהגים בקטנועים.

סטלה חיבקה אותנו והודתה לנו שוב ושוב ואז חזרנו למסעדה, אבל באופן בלתי מוסבר חשתי מאוכזב. המלצרית הגישה לנו את הפיצוי שלנו בדמות טירמיסו ושלושתנו הכרזנו שאין לנו מקום אפילו לעוד פירור, אבל בסוף חיסלנו גם את הקינוח. אני שתיתי לימונצ'לו עם הקפה.

"אני חייבת לעוף," אמרה סטלה וזעה באי נוחות על הכיסא.

"כבר?"

הצצתי בשעון. השעה היתה תשע וחצי.

סטלה הידקה את שפתיה והתפתלה על הכיסא.

"עוד מעט," אמרה. "בעוד עשר דקות בערך."

"היום יום ההולדת שלך," אמרתי. "אני מניח שאתם לא פותחים את החנות מחר לפני עשר."

סטלה נאנחה.

"אני לא עובדת מחר."

לא עובדת מחר? היא עבדה כל שבת. כך הצליחה להתברג לסניף של H&M. תחילה עבדה בשבתות ועם הזמן קיבלה הצעה לעבוד שם גם בקיץ.

"כאב לי הראש כל אחר הצהריים," ענתה בהתחמקות. "סוג של מיגרנה."

"אז הודעת שאת חולה?"

סטלה הנהנה. זו לא בעיה, הסבירה לי. עובדת אחרת שמחה להחליף אותה.

"לא כך חינכנו אותך," אמרתי כשסטלה קמה ולבשה את המעיל שלה.

"אדם," אמרה אולריקה.

"אבל מה דחוף כל כך?"

סטלה משכה בכתפיה.

"קבעתי עם אמינה."

הנהנתי והחנקתי את התסכול שלי.

סטלה חיבקה את אולריקה חיבוק ארוך וחם. אני בקושי הספקתי לקום לפני שכרכה סביבי את זרועותיה. החיבוק שלנו היה נוקשה ומגושם.

"מה עם הקטנוע?" שאלתי.

סטלה הסתכלה על אולריקה.

"אנחנו נמצא דרך להביא אותו הביתה," הבטיחה אשתי.

אחרי שסטלה יצאה, אולריקה ניגבה באיטיות את פיה במפית וחייכה אלי.

"בת תשע־עשרה," אמרה. "מי היה מאמין שהזמן יעבור מהר כל כך."

שנינו חזרנו הביתה גמורים. שקענו בשתי פינות הספה וקראנו, ולאונרד כהן שר ברקע.

"אני בכל זאת חושב שהיא היתה יכולה להפגין קצת יותר הערכה," אמרתי. "במיוחד אחרי התקרית עם המכונית."

התקרית עם המכונית, שלוש מילים שכבר הפכו לצירוף מוכר במשפחתנו.

אולריקה המהמה בחוסר עניין, ואפילו לא טרחה להרים את עיניה מהספר. בחוץ הרוח נשבה והרעידה את קירות הבית. זו היתה שירת הסירנה של הקיץ, אבל לא הוטרדתי מכך. תמיד אהבתי את הסתיו, רענן ומלא הבטחות, כמו ראשיתה של התאהבות.

כשהנחתי את הרומן שלי, אולריקה כבר נרדמה. בעדינות הרמתי את עורפה והשחלתי תחתיה כרית לתמיכה. היא זעה באי שקט בשנתה ולרגע קצר שקלתי להעיר אותה, אבל שבתי ושקעתי בקריאה. תוך זמן קצר האותיות היטשטשו ומחשבותי נדדו. חשבתי על התהום שנפערה ביני לבין סטלה, בין מי שהיינו ומי שנהיינו, בין האופן שבו דמיינתי אותנו והאופן שבו חיינו במציאות, וחשתי מועקה כבדה.

כשהתעוררתי, סטלה עמדה במרכז החדר. היא העבירה משקל מרגל לרגל והירח הטיל את אורו הרך על ראשה וכתפיה. גם אולריקה התעוררה ושפשפה את עיניה. החדר נמלא יפחות והשתנקויות.

הזדקפתי.

"מה קרה?"

סטלה הנידה בראשה, ודמעות גדולות ורטובות זלגו במורד לחייה. אולריקה חיבקה אותה, וכשעיני הורגלו לחושך ראיתי שבתי רועדת.

"שום דבר."

ואז היא יצאה מהחדר עם אמהּ ונשארתי שם לבדי בתחושת ריקנות מפחידה.