משפחת פאנג

1

ברגע שאנני נכנסה לסט, מישהי הודיעה לה שהיא תצטרך לפשוט את החולצה שלה.

"סליחה?" אמרה אנני.

"כן," המשיכה האישה בדבריה, "אנחנו מצלמים את זה בלי חולצה."

"מי את?" שאלה אנני.

"אני ג'ייני," אמרה האישה.

"לא," אמרה אנני, שהרגישה כאילו הגיעה אולי לסט הלא נכון. "מה התפקיד שלך בסרט?"

ג'ייני החמיצה פנים. "אני האחראית על התסריט. יצא לנו לדבר כמה פעמים. את זוכרת, לפני כמה ימים סיפרתי לך איך דוד שלי ניסה פעם לנשק אותי?"

אנני לא זכרה זאת כלל. "אז את אחראית על התסריט?" שאלה.

ג'ייני הינהנה בחיוך.

"העותק של התסריט שקיבלתי לא מזכיר עירום בסצנה הזאת."

"טוב," אמרה ג'ייני. "זה הושאר פתוח, אני חושבת. להחלטה במקום."

"אף אחד לא אמר שום דבר בזמן החזרות," אמרה אנני.

ג'ייני רק משכה בכתפיה.

"ופרימן אמר שאני אמורה להוריד חולצה?" שאלה אנני.

"כן, בהחלט," אמרה ג'ייני. "דבר ראשון על הבוקר, הוא ניגש אלי ואומר: 'תגידי לאנני שהיא צריכה להוריד חולצה בשוט הבא.' "

"איפה פרימן כרגע?"

ג'ייני הביטה סביב. "הוא אמר שהוא הולך למצוא מישהו שישיג לו כריך מסוג מסוים מאוד."

אנני נכנסה לתא פנוי בשירותים והתקשרה לסוכן שלה. "הם רוצים שאני אתפשט," אמרה. "בשום פנים ואופן לא," אמר טומי, הסוכן שלה. "את כמעט שחקנית מהשורה הראשונה; את לא יכולה לעשות עירום פרונטלי מלא." אנני הבהירה לו שלא מדובר בפרונטלי מלא אלא רק בחלק עליון. שתיקה השתררה לרגע מהעבר האחר של הקו. "אה, טוב, זה לא כזה נורא," אמר טומי.

"זה לא הופיע בתסריט," אמרה אנני.

"הרבה דברים שלא מופיעים בתסריט נכללים בסופו של דבר בסרטים," אמר טומי. "אני זוכר סיפור על סרט, שלאיזה ניצב ברקע השתלשל הזין מהמכנסיים."

"כן," השיבה אנני. "לרוע מזלו של הסרט."

"במקרה ההוא, כן," ענה טומי.

"אז אני הולכת לומר שאני לא מוכנה לעשות את זה."

הסוכן שלה השתתק שוב. היה נדמה לה שהיא שומעת צלילי משחק מחשב ברקע.

"זה לא רעיון טוב. התפקיד הזה עשוי להביא לך אוסקר ואת רוצה לעשות גלים?"

"אתה חושב שזה תפקיד שעשוי להביא לי אוסקר?" שאלה אנני.

"תלוי כמה חזקות יהיו המועמדות האחרות בשנה הבאה," הוא ענה. "נראה שזאת הולכת להיות שנה חלשה בתפקידים נשיים, אז כן, זה יכול לקרות. אבל מה את שואלת אותי. אני לא חשבתי שתקבלי מועמדות על 'חיים בהשאלה' ותראי מה קרה."

"טוב," אמרה אנני.

"תחושת הבטן שלי אומרת שתורידי חולצה, ואולי זה ייכלל רק בגרסת הבמאי," אמר הסוכן שלה.

"תחושת הבטן שלי אומרת אחרת," השיבה אנני.

"בסדר, אבל אף אחד לא אוהב שחקנים בעייתיים."

"אני צריכה ללכת," אמרה אנני.

"וחוץ מזה, יש לך גוף נהדר," אמר טומי בדיוק כשאנני ניתקה.

היא ניסתה להתקשר ללוסי וֵיין שביימה אותה ב"חיים בהשאלה", שעליו היתה אנני מועמדת לאוסקר; בסרט ההוא היא שיחקה ספרנית נחבאת אל הכלים, מכורה לסמים, שמסתבכת עם גלוחי ראש, בתוצאות טרגיות. אנני ידעה שהסרט לא סיכם טוב את הנושא, אבל הוא הזניק את הקריירה שלה. היא בטחה בלוסי, ובמהלך כל זמן הצילומים הרגישה שהיא נמצאת בידיים טובות; אם לוסי היתה אומרת לה לפשוט חולצה, היא לא היתה מהססת.

כמובן, לוסי לא ענתה לטלפון, ולהרגשתה של אנני זה לא היה מסוג המצבים שניתן לתמצת בהודעה בתא קולי. האישה היחידה שהיוותה עבורה השפעה יציבה ומרגיעה נמצאה מחוץ לטווח קליטה, והיא נאלצה להסתפק באפשרויות שנותרו לה.

ההורים שלה חשבו שזה רעיון נהדר. "אני חושבת שאת צריכה להתפשט לגמרי," אמרה אמא שלה. "למה רק חלק עליון?" היא שמעה את אביה צועק ברקע: "תגידי להם שתעשי את זה אם השחקן הראשי יוריד מכנסיים."

"הוא צודק, את יודעת," אמרה אמא שלה. "עירום נשי כבר לא שנוי במחלוקת. תגידי לבמאי שהוא חייב לצלם איבר מין גברי אם הוא רוצה שהסרט יעורר תגובה כלשהי."

"בסדר, אני מתחילה לחשוב שאתם לא מבינים את מהות הבעיה," אמרה אנני.

"מה הבעיה, מתוקה?" שאלה אמה.

"אני לא רוצה להוריד חולצה. אני לא רוצה להוריד מכנסיים. אני בהחלט לא רוצה שאִיתן יוריד מכנסיים. אני רוצה לצלם את הסצנה כמו בחזרות."

"טוב, זה נשמע לי די משעמם," אמרה אמא שלה.

"זה לא מפתיע אותי," אמרה אנני ושוב ניתקה, חושבת איך בחרה להקיף את עצמה באנשים שבהיעדר מונח טוב יותר אפשר לכנותם מפגרים.

קול אמר מתא השירותים הסמוך: "במקומך הייתי אומרת להם שאני רוצה בונוס של מאה אלף דולר להראות את הציצים שלי."

"יופי," אמרה אנני. "תודה על העצה."

כשהיא התקשרה לאחיה, באסטר הציע לה שתטפס מחלון חדר השירותים ותברח, הפתרון שלו למרבית הבעיות. "פשוט תסתלקי משם הכי מהר שאפשר לפני שישכנעו אותך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות," אמר.

"כלומר, אני לא משוגעת, נכון? זה משונה?" שאלה אנני.

"זה משונה," אישר באסטר.

"אף אחד לא מזכיר עירום במילה, ואז, ביום הצילומים, אני אמורה להוריד חולצה?" היא אמרה.

"זה משונה," אמר באסטר שוב. "לא לגמרי מפתיע, אבל משונה."

"זה לא מפתיע?"

"אני זוכר ששמעתי שבסרט הראשון של פרימן סנדרס הוא אילתר סצנה של כלב מזיין איזו שחקנית, אבל חתכו את זה מהסרט."

"בחיים לא שמעתי על זה," אמרה אנני.

"טוב, לא סביר שפרימן היה מזכיר את זה בפגישות איתך," השיב באסטר.

"אז מה לעשות?" שאלה אנני.

"תברחי משם הכי מהר שאפשר," צעק באסטר.

"אני לא יכולה פשוט להסתלק, באסטר. יש לי מחויבויות חוזיות. זה סרט טוב, אני חושבת. או לפחות תפקיד טוב. אני פשוט אומר להם שאני לא מוכנה לעשות את הסצנה."

מחוץ לתא נשמע קול, קולו של פרימן: "את לא מוכנה לעשות את הסצנה?"

"מי זה היה לעזאזל?" שאל באסטר.

"אני צריכה ללכת," אמרה אנני.

כשפתחה את הדלת היא מצאה את פרימן שעון על הכיור ואוכל כריך שנראה כמו שלושה כריכים שנערמו זה על זה. הוא היה לבוש במדים הקבועים שלו: חליפה ועניבה שחורות עם חולצת כפתורים לבנה מקומטת, משקפי שמש וסניקרס ישנות ובלויות בלי גרביים. "מה הבעיה?" הוא שאל.

"כמה זמן אתה עומד כאן?" שאלה אנני.

"לא הרבה," הוא אמר. "האחראית על הקונטיניואיטי אמרה שאת בשירותים ואנשים התחילו לתהות אם את מפחדת להוריד חולצה או שאת עושה כאן קוק. חשבתי לבוא לבדוק."

"טוב, אני לא עושה קוק."

"אני קצת מאוכזב," הוא אמר.

"אני לא מוכנה להוריד חולצה, פרימן," היא אמרה.

פרימן הביט סביב בחיפוש אחר מקום להניח את הכריך, ולאחר שקלט כנראה שהוא נמצא בשירותים ציבוריים, בחר להמשיך להחזיק בו. "בסדר, בסדר," אמר. "אני בסך הכול הבמאי והתסריטאי; מה אני כבר מבין?"

"אין בזה שום היגיון," צעקה אנני. "בחור שמעולם לא פגשתי קופץ לביקור בדירה שלי ואני פשוט עומדת שם עם הציצים בחוץ?"

"אין לי זמן להסביר לך את המורכבויות שעומדות מאחורי זה," אמר פרימן. "בגדול, זה עניין של שליטה. ג'ינה רוצה לשלוט בסיטואציה וככה היא עושה את זה."

"אני לא מוכנה להוריד חולצה, פרימן."

"אם את לא רוצה להיות שחקנית אמיתית, אולי כדאי שתמשיכי לעשות סרטי גיבורי־על וקומדיות רומנטיות."

"לך לעזאזל," אמרה אנני ונדחקה על פניו לצאת מחדר השירותים.

היא מצאה את עמיתה לסרט, אִיתן, מדקלם את שורות התסריט שלו בהדגשה מופרזת תוך צעדה במעגל קטן. "שמעת?" היא שאלה אותו. הוא הינהן. "ו...?" היא אמרה. "יש לי עצה בשבילך," הוא אמר. "מה שהייתי עושה במקומך זה לראות בזה לא שחקנית שמבקשים ממנה להוריד חולצה, אלא שחקנית שמשחקת שחקנית שמבקשים ממנה להוריד חולצה."

"בסדר," היא אמרה, וכבשה את הדחף לחבוט בו עד אובדן הכרה.

"את מבינה," הוא המשיך, "זה מוסיף ממד של חוסר מציאותיות, שנראה לי שיביא למשחק מורכב ומעניין עוד יותר."

לפני שהיא הספיקה להגיב ניגש אליהם עוזר הבמאי הראשי ובידו לוח הזמנים של הצילומים. "מה מצבנו ביחס לצילום השוט הבא בלי חולצה?" הוא שאל אותה.

"זה לא הולך לקרות," אמרה אנני.

"טוב, זה מאכזב מאוד," הוא השיב.

"אני אהיה בקרוון שלי," היא אמרה.

"מחכים לטאלנט," צעק עוזר הבמאי בזמן שאנני ירדה מהסט.

הסרט הגרוע ביותר שהשתתפה בו אי־פעם, אחד התפקידים הראשונים שלה, נקרא "תבנית מותה", על בלש פרטי שחוקר רצח שהתרחש במהלך תחרות אכילת עוגות ביריד כפרי. כשאנני קראה את התסריט היא הניחה שמדובר בקומדיה, ונדהמה לגלות שלמרות שורות כגון "היא היתה הצימוק שבעוגה" או "את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", מדובר בדרמת פשע רצינית. "זה כמו 'רצח באוריינט אקספרס'," אמר התסריטאי לאנני בזמן קריאת התסריט, "אבל במקום רכבת יש לנו עוגה."

בזמן תחרות אכילת העוגות ביום הראשון לצילומים, אחד השחקנים הראשיים חטף הרעלת מזון ונשר מהסרט. חזיר מפינת הליטוף פרץ ממכלאתו והשמיד חלק ניכר מציוד ההקלטה. חמישה־עשר טייקים של סצנה קשה במיוחד צולמו במצלמה שלא היה בה פילם. עבור אנני זאת היתה חוויה משונה ובלתי מציאותית, לצפות במשהו מתפרק בכל מקום שנוגעים בו. במחצית הסרט הבמאי אמר לאנני שתצטרך להשתמש בעדשות מגע שיהפכו את עיניה הכחולות לירוקות. "הסרט הזה צריך הבזקים של ירוק, משהו שילכוד את עין הצופה," הוא אמר לה. "אבל אנחנו בחצי הסרט," אמרה אנני. "בדיוק," השיב הבמאי. "אנחנו רק בחצי הסרט."

אחת השחקניות לצדה של אנני היתה רֵייבֶן קֶלי, ששיחקה פאם פטאל בכמה סרטי נואר קלאסיים. רייבן, שמעולם לא נראתה מעיינת בתסריט ובילתה את החזרות במילוי תשבצים, גנבה את ההצגה בכל סצנה וסצנה. בעודן יושבות זו לצד זו בעמדת האיפור, אנני שאלה אותה איך היא מסוגלת לסבול את הסרט הזה. "זאת עבודה," אמרה רייבן. "אני עושה מה שמכניס כסף, ולא משנה מה זה. את עושה כמיטב יכולתך, אבל לפעמים הסרט פשוט לא כל כך טוב. לא נורא. עדיין משלמים לך. מעולם לא הבנתי אמנים, ולא אכפת לי כהוא זה מאמנות המשחק ומהשיטה וכל זה. את עומדת איפה שאומרים לך לעמוד, אומרת את השורות שלך והולכת הביתה. זה בסך הכול משחק." המאפרות המשיכו לאפר אותן במטרה שאנני תיראה צעירה מכפי גילה ורייבן מבוגרת מכפי גילה. "אבל את נהנית מזה?" שאלה אנני. רייבן נעצה מבט בבבואתה של אנני במראה. "אני לא שונאת את זה," אמרה. "אחרי מספיק זמן בכל דבר שהוא, קשה לבקש יותר מזה."

אחרי שחזרה לקרוון שלה, הגיפה את הווילונות והפעילה את המכשיר המלחשש רעש לבן שמטרתו להרגיע, אנני התיישבה על הספה ועצמה עיניים. עם כל נשימה עמוקה ומדודה היא דמיינה לעצמה שחלקים מגופה מאבדים בהדרגה תחושה, מאצבעות ידה למפרק היד למרפק לכתף, עד שהיתה קרובה למות עד כמה שיכול בן אדם חי להיות. זאת היתה טכניקה ותיקה של משפחת פאנג ליישום לפני ביצוע משימה הרת אסון. את מעמידה פני מתה, וכשאת יוצאת מזה נדמה שלשום דבר, אפילו המאיים ביותר, אין עוד כל חשיבות. היא נזכרה איך ארבעתם נהגו לשבת בוואן וכל אחד מת וקם לתחייה, ברגעים החטופים הללו לפני שפתחו לרווחה את הדלתות ונדחקו באלימות כזאת אל תוך חייהם של כל האנשים בסביבה.

לאחר שלושים דקות היא חזרה אל גופה וקמה. היא פשטה את חולצת הטריקו שלה ופתחה את החזייה, מניחה לה לצנוח על הרצפה. היא נעצה מבט במראה וצפתה בעצמה מבצעת את הסצנה. "אני לא הבייביסיטר של אחותי," אמרה, ועמדה בדחף לכסות על חזהּ בידיה. היא דיקלמה את השורה האחרונה של הסצנה: "אני חוששת שפשוט לא אכפת לי, ד"ר נסביט," ובפלג גוף עליון עירום פתחה את דלת הקרוון שלה וצעדה את חמישים המטרים בחזרה לסט, מתעלמת מעוזרי ההפקה ואנשי הצוות שלטשו בה מבטים כשחלפה על פניהם. היא מצאה את פרימן יושב בכיסא הבמאי וממשיך לאכול את הכריך שלו ואמרה: "בוא נגמור כבר עם הסצנה המזדיינת הזאת." פרימן חייך. "מעולה," אמר. "תשתמשי בכעס הזה בסצנה."

בעודה עומדת שם עירומה מהמותניים ומעלה, והניצבים ואנשי הצוות ועמיתה לסצנה ופחות או יותר כל אדם המעורב בסרט בוהים בה כולם, אנני אמרה לעצמה שהכול עניין של שליטה. היא שולטת במצב. לחלוטין וללא ספק היא בשליטה.