משפטי נירנברג – משפטי הזיקית

"אציין כי כבר משחר נערותי הגעתי למסקנה הזו שמעולם לא נטשה אותי, ההפך, היא רק התחזקה יותר יותר, כי ביסוד ההנחה של שמירה על הגזע הגרמני..."

מתוך " מיין קאמפף"

בספרי משפטי הזיקית ניסיתי להתחקות אחר חוט משפטי ורטיקלי לאירועי השואה, בימים שלאחר התפרקותה של ממשלת ויימאר1 ועד ימינו אלו. נראה כי המערכת המשפטית שהחלה לתת אותותיה במשפטי נירנברג שינתה פניה ככל שהזמן נקף. לא מצאתי קווים משפטיים דומים בין משפט אייכמן למשפט דמיאניוק, ובטח לא בין משפטיהם של אותם שני פושעי מלחמה לבין משפטי נירנברג. הווי אומר, המתודה המשפטית שפעלה לדון את פושעי נירנברג הייתה שונה בתכליתה ובאופייה ממשפטי אייכמן ודמיאניוק.

בלומדי את ההיסטוריה של הימים טרם מלחמת העולם השנייה ועד העמדתם לדין של אחרוני הפושעים שנתפסו, הגעתי לשלוש מסקנות חשובות, שעליהן אעמוד בהרחבה בספרי זה.

ראשית, משפטי נירנברג נוהלו בחטף. המעצמות המנצחות במלחמה לא נתנו דעתן לחשיבות המשפט הפלילי נגד אותם פושעים נאציים ועוזריהם. גלי הזוועות טרם התנפצו אל דעת הקהל. בסופה של המלחמה המילה "שואה" טרם נאמרה בקול. המדינות המנצחות דנו במשפט הפלילי הבין־לאומי תוך הגמדת השואה היהודית. המשפט הראשי בנירנברג החל סמוך לתום המלחמה מבלי שהמעצמות, וכן השופטים, יכלו לעקל ולהבין את שאירע במלחמה, בעיקר את זוועות השואה.

שנית, עד לשנת 1960, זמן תפיסתו של הצורר אייכמן, העולם לא נתן יתר תשומת לב לשואת היהודים ולהכחדתם של שישה מיליון מהם. משפטי נירנברג נתנו משקל נמוך לאסון שפקד את העם היהודי. שופטי בית המשפט התמקדו בעיקר בפשעים נגד השלום וברצון למצות את הדין עם פושעי המלחמה במהירות. הכלים שעמדו בפני חבר השופטים ובידי הקטגוריה לא היה בהם מספיק. מסמכים רבים נעלמו מעיניהם, הן מאחר שטרם נתגלו והן משום שלא היה מספיק זמן לתרגם את ים המסמכים והתעודות. זאת, נוסף על העובדה שהקטגוריה המעיטה בעדים, מתוך מדיניות שיפוטית אמריקאית.

שלישית, שיטות הדין הפלילי היו שונות בכל המשפטים שנוהלו נגד פושעים נאצים. לא היה מכנה משותף להעריך נכונה את פשעיהם. המדד העיקרי היה פעולותיהם של הנאשמים מתוך סבך עדויות, תוך התעלמות מתוצאות המלחמה, התעלמות מפעולות הרצח שנעשו תחת פיקוח והכוונת מפקדים ומנהיגים נאצים. והעיקר, הקטגוריה לא השכילה להבין נכוחה את גודל ההשמד של העם היהודי. רוברט ג'קסון, שעמד בראש צוות הקטגוריה האמריקאית, לא הבין כי על הפושעים הנאצים שהועמדו לדין רובצת אחריות פלילית לשואת היהודים. ג'קסון, כאחרים, ראה במנהיגות הנאצית שהועמדה לדין בנירנברג כמנהיגות צבאית, מפלגתית, אשר נהתה באופן עיוור אחר מנהיגותו הבלתי מעורערת של היטלר2.

גרמניה הנאצית ינקה את חוקיה המשפטיים ואת הנורמות המשפטיות כבר בשנת 1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון ועם שריפת בניין הרייכסטאג, ששימש סמל הדמוקרטיה (ב־27 בפברואר 1933, שבוע טרם עריכת הבחירות). העם הגרמני, אשר בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים נחשב לנאור, למבין את רוח החוק, עם אשר נחשב תרבותי - הפך לפתע לרוצח פורע כל חוק וסדר. בשנים 1939-1933 הפכה הדמוקרטיה הגרמנית לעריצות המעטים. בשנים הללו הצליח מנהיג המדינה הנאצית לקעקע כל תשתית חוקתית ומשפטית, הוא הפך לדיקטטור רוצח המונים. המגבלות המשפטיות הוסרו, איש לא עמד בדרכו של היטלר לפעול כשליט יחיד.

כתיבת הספר נעשתה מתוך נקודות מבטי ההיסטוריות והמשפטיות שהצטלבו להן יחדיו. בכוונתי לשים זרקור רב עוצמה על הליכים, על עובדות היסטוריות ועל משמעותן של 72 שנים שחלפו מתום המלחמה הארורה. כמדריך באתרי השואה בפולין3, ביקרתי במחנות ההשמדה, במחנות ריכוז ובאזורי הגטאות, והמונח " השמדת עם" ממשיך ומחלחל לתוככי מוחי עוד ועוד.

חוקרים רבים פילסו את דרכם המחקרית אל תוככי קרביה של המפלצת הנאצית. הדעות רבות ומגוונות למקור הרשע והזדון של הגרמנים בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. קראתי מחקרים רבים, ביניהם של מרק בלוך, צבי בכרך, ראול הילברג, יצחק ארד, חנה יבלונקא, יהודה באואר, חנה ארנדט, שאול פרידלנדר, איאן קרשו, גדעון גרייף, דינה פורת, דן מכמן, ישראל גוטמן, דניאל גולדהגן, דב לוין ועוד, והגעתי למסקנה אחת ברורה: הפשעים נגד העם היהודי, הרצח וההשמדה, בוצעו בידי הדרגים שנתנו את הפקודות, כמו גם בידי חיילים ואזרחים שביצעו את פעולות הרצח או שיתפו פעולה. האשמה רובצת על כולם.

כאשר נאשם מנסה להגן על עצמו באומרו: "קיבלתי פקודה", אין בכך לפטור אותו מאחריות למעשיו. מי אשר היה מעורב ברצח ובהשמדה של העם היהודי ראוי היה כי יועמד לדין. מחילה שזכו לה פושעים רבים, וכן נאשמים שהורשעו, לא הייתה במקומה. רוברט ג'קסון, התובע שעמד בראש צוות הקטגוריה האמריקאית, לא הבין כי על הפושעים הנאצים שהועמדו לדין רובצת אחריות פלילית לשואת היהודים. ג'קסון ראה במנהיגות הנאצית שהועמדה לדין בנירנברג מנהיגות צבאית, מפלגתית, אשר צייתה למנהיגותו הבלעדית של היטלר. לא בכדי אמר ג'קסון: "יהודים חסרים" ולא "יהודים שהושמדו".

סוגיה הראויה להיבחן משפטית היא שאלת תחילתה של תקופת השואה. חוקרים רבים מתכוונים במחקרם ליום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אחרים יטענו למועד שבו החל מבצע ברברוסה. אני אטען כי תחילת תקופת השואה היא מיום עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. תימוכין לטענתי זו נעוצים בכוונת הנאצים לפגוע ביהודים כבר משנת 1933. אין להתעלם ממעשיו של היטלר לביסוס שלטונו הדיקטטורי מייד עם עלייתו לשלטון. במחצית השנייה של שנות ה־30 התעצם כוחה של המשטרה, "צבא משטרת המדינה", והיינריך הימלר קיבל את האחריות הכוללת על המשטרה. בהיותו ראש המשטרה המאוחדת, פרסם את דעותיו נגד היהודים. כאשר מונה ל"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", קרא להשמדת יהודים וצוענים במסגרת מאבק הגרמנים בתת־האדם.

ריינהרד היידריך עמד בראש " המשרד הראשי לביטחון הרייך" וחלש על הגסטפו, על האס־דה ועל האיינזצגרופן ( עוצבות המבצע). הוא זה שיזם בנובמבר 1938 את " ליל הבדולח", ובכך ביטא למעשה את דעותיו נגד היהודים. עם פרוץ המלחמה, יזם את הקמת הגטאות עבור יהודי פולין ( איגרת הבזק של היידריך). גרמניה הייתה למדינת משטרה, מדינה טוטליטרית שלא חפצה ביהודים והרחיקה אותם מכל תפקיד במכונה הנאצית. קיים קשר הדוק בין מאורעות שנות ה־30 בגרמניה לבין מחצית שנות ה־40 הראשונות. כוונת הנאצים הייתה כל העת להישמע להוראותיו של הפיהרר, לדבוק ברעיונותיו כפי שכתבם בספרו " מיין קאמפף".

משפטי נירנברג לא נחקרו מספיק, עיקרי המסמכים והדוקומנטים ממשיכים להתגלות, וככל שנוברים, כך מתברר כי אין מספיק מחקר היסטורי, ובעיקר משפטי, היכול ללמד מה קרה באמת באולם 600 ובאולמות משפט אחרים מחוץ לגרמניה. לא ניתן להבין את מעשי הפושעים הנאצים, שותפיהם ועוזריהם מבלי להכיר ולהבין את המהלכים והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו. נסעתי לגרמניה עשרות פעמים, ואני ממשיך להתקשות להבין כיצד העם הגרמני הצליח להחליף את עורו ואת חברבורותיו.

ראיתי את אייכמן בתוך כלוב הזכוכית. במסגרת עבודתו של אבי כאיש טלקס במשפט, הוא לקח אותי עימו פעם אחת. הבטתי בעיניו של השטן, הוא הביט בי במבט מזוגג חסר כבוד כמי שבטוח במעשיו הנפשעים. הוא היה מאלה שנתפסו, אך רוב הפושעים הצליחו להימלט ולא נתפסו מעולם. האופוריה שלאחר המלחמה בצירוף הזלזול הבלתי נשלט של בעלות הברית אפשרו לפושעים הנאלחים לברוח אל מעבר לים. רבים ברחו לדרום אמריקה, שם המתינו להם חבריהם שהגיעו קודם וביססו קהילות גרמניות פעילות ותוססות.

קראתי לספר משפטי הזיקית משלוש סיבות: האחת, התנהגותם של הפושעים הנאצים לאחר שנתפסו. הם העמידו פני זיקית כאילו לא ידעו על שאירע ליהודים במחנות ההשמדה, בגטאות, במחנות הריכוז, ועל הרצח אל בורות הירי בידי יחידות האיינזצגרופן. רובם הכחישו כל מעורבות בפשעי רצח העם היהודי.

שנית, הפושעים הנאצים במשפט נירנברג העיקרי טענו, כמו רבים אחרים, כי צייתו להוראות מגבוה. צביעותם זועקת אל מול ששת מיליוני היהודים שנספו, היהודים שהלכו לעולמם ללא צלם אנוש. עד כמה יכולים היו פושעים אלה להודות כי היו "יס־מנים"?

שלישית, אביע את מר ליבי על התנהלותם הלא־משפטית של צוות השופטים, אשר מחד, נראה כי הפעילו שיקול דעת, אלא שמאידך השילו את זנב הזיקית שלהם ופעלו ברוח האופוריה של אותם ימי דיונים, ברוח מכוונת של המדינאים ששלחו אותם להימנות עם חבר השופטים.

הנאשמים נהגו כזיקיות, החליפו צבעם בהתאם למצב רוחם, טענו שקר וניסו לטייח. רצו להציל את נפשם כי ידעו שהיה להם חלק ברצח עם. הנאשמים התגלו כפחדנים, ואני מנסה לדמיין את תגובתם המפוחדת לתגובת המיליונים שהלכו לטבח. בני משפחתי נרצחו במשאיות הגז, הם נחנקו למוות בגסיסה איטית ומתמשכת. ומכאן אתחיל את ספרי זה.

1 ניתן לייחס את התפרקות הרפובליקה ל־30 בינואר 1933, עם עליית היטלר לשלטון.

2 בנאומו בתחילת הדיונים אמר ג'קסון, מבלי לבדוק, כי מרבית הגרמנים לא הזדהו עם פשעי הנאצים. גישה מפויסת זאת יש בה כדי להסביר את הבורות של צוות התביעה האמריקאי בכל הקשור להשמדת העם היהודי.

3 שנים רבות הייתי מדריך מטעם יד ושם ויצאתי עם משלחות נוער או עם חיילים לפולין במסגרת מסעות הנצחה.