משפצים

פרק 1

אין מצב.

ג'ורג'ט קאסל תחבה את המפתח הגנוב לכיסה, מעווה את פניה למשמע החריקה כשפתחה את דלת הדירה. פחיות בירה ריקות קרקשו על הרצפה ככל שדחפה את הדלת, ריח עבש של בחור שלא התקלח נדף מהדירה, מחניק ומטלטל אותה. אחיה הגדול ניסה להזהירה. אבל האם הקשיבה? לא. האם אי פעם הקשיבה? לגמרי לגמרי לא.

אבל הפעם, ג'ורג'י הייתה בטוחה שסטיבן טעה. זה לא נראה אפשרי שכוכב הבייסבול העירוני יוכל ליפול כל כך נמוך וכל כך מהר. לפני קצת פחות משנתיים, היא צפתה בטראוויס פורד משיג ניצחון אדיר באליפות העולם בשידור חי עם יתר תושבי העיר, שהתאספו תחת הטלוויזיה החדשה בעלת המסך השטוח בפאב של טום הרגזן. מעולם לא היה ספק שטראוויס ישחק עם המקצוענים אחרי קריירת הקולג' המפוארת שלו בנורת'ווסטרן קולג'.

אף אחד לא שיער לעצמו שהוא ייפצע. במיוחד לא טראוויס.

אחרי שנה של פיזיותרפיה בה הועבר מנבחרת לנבחרת כמו תפוח אדמה לוהט, טראוויס חזר הביתה לפורט ג'פרסון. ג'ורג'י יכלה עדיין לראות את שיברון הלב בעיניו במסיבת העיתונאים המצומצמת בה הכריז על פרישתו בגיל עשרים ושמונה. נכון, הוא חייך. התבדח על ההזדמנות לשפר את כישורי הגולף שלו. אבל ג'ורג'י הייתה מאוהבת בטראוויס פורד מאז הגיעה לגיל ההתבגרות וידעה לזהות את הסימנים בהבעות פניו. כל הבעה על פניו קוטלגה בזיכרונה, שמו שורבט בכל דף שני ביומנה, מיועד להיות מוסתר תמיד תחת קורות העץ בחדר השינה שלה. בעוד חמישה עשורים, כשתיזכר בנעוריה, תזכור את טראוויס עומד בבסיס הבית במגרש הבייסבול בתיכון, מרים את קסדת החובט שלו כדי לסדר אותה, מאפשר מבט חטוף בשיערו הערמוני הכהה המתבדר ברוח, לפני שכיסה אותו שוב.

הרואי, מהמם, מתפוצץ מרוב אופי, ושחצן כמו החטא. טראוויס פורד, לפני.

איך תיראה התמונה אחרי?

"שלום?" ג'ורג'י קראה אל הדירה האפלה. "מישהו בבית?"

היא בעטה הצידה שקית פלסטיק מלאה קופסאות טייק אווי, סוגרת את הדלת מאחוריה. ברור היה שסטיבן היה פה וביקר את חבר ילדותו. השייקים הבריאים שלא נגעו בהם ומנורת האור האולטרה סגול הבהירו את זה. לפחות הוא ניסה ליצור קשר עם טראוויס. כך עשו גם חברי הכנסייה, מאמני בייסבול מעברו ומבקשי החתימות. במקום שזה ידחוף אותו החוצה אל האור, הוא המשיך לשקוע.

לג'ורג'י הייתה תוכנית טובה יותר.

"הי, דפקט!" עכשיו בסלון, היא התכופפה והרימה קרטון של גלידה נמסה, שפתיה מחייכות. התחמושת המושלמת.

אתם מבינים, בהיעדרו של טראוויס, ג'ורג'י אולי הגיעה לגיל המכובד והזקן, עשרים ושלוש, אבל היא תמיד תהיה האחות הקטנה והמעצבנת. זו לא התווית שנתנה לעצמה. היא שמעה אותה אלפי פעמים בילדותה, והתווית דבקה בה וסירבה לגווע. מה עוד יכלה נערה לעשות מלבד להיכנע ולקבל אותה בחום? סימפתיה לא עבדה על טראוויס. עכשיו היא תנסה לפרוץ את ההגנות שלו בדרכה.

קרש ברצפה נאנק תחת רגליה כשנכנסה לחדר השינה ומצאה את טראוויס שוכב עירום על המיטה, מעל השמיכות, כשפניו למזרן ושיערו הערמוני הכהה, שהיה סימן הזיהוי שלו, פרוע סביב ראשו. באותו הרגע, היא כמעט ואיבדה אומץ, מורידה את קרטון הגלידה הנמסה לירכה. כמה מגוחך שליבה החל לדהור ורוקה יבש. זה רק תחת. אפשר לגלוש באינטרנט ולראות תחתים... מעל ומתחת. בזמן שחשבה על זה... תודה לאל שיש אינטרנט. איזו המצאה.

ובכל זאת, תכניסו למשוואה את גובהו המרשים של טראוויס, התואם לשריריו המסוקסים ולשיערו הכהה והגברי... טוב אולי התחת שלו התבלט מעל תחתים אחרים. כל תושבי העיר המעדיפים גברים הסכימו פה אחד. טראוויס פורד היה משהו מיוחד.

רק לא היום, ולא בחודש האחרון מאז שיבתו המוקדמת מדי הביתה.

ג'ורג'י הרימה את קרטון הגלידה ולקחה רגע כדי לתכנן את המשימה העומדת לפניה. זה לא הולך להיות קל. עמוק בעצמותיה, רצתה לכרוך את זרועותיה סביב טראוויס ולומר לו שהכול יהיה בסדר. אולי לא יקבל הזדמנות נוספת להיות כוכב על מגרש הבייסבול, אך תמיד יהיה גיבור. הגבר שעזב את העיר כדי להגשים חלומות עליהם ויתרו רוב הגברים כבר בילדותם.

למרבה הצער, הוא תמיד יהיה הגבר שאת פניו דמיינה כשצירפתה את הכרית שלה בחטיבת הביניים. כעת, כאישה בוגרת, דמיינה אותו בהרפתקאות תמימות הרבה פחות, כאלה שדרשו בדרך כלל מכשיר טעון ועשרים דקות לבד.

אבל היא סוטה מהעיקר.

קשה היה לפספס את העובדה שנדלקה על טראוויס. אפילו אחיה היו מודעים לכך, אבל הם זלזלו בה, חשבו אותה לקראש של אחותם הקטנה הקרצייה והמעצבנת. שיהיה. היא תהיה הקרצייה הכי קרצייתית בצד הזה של לונג איילנד. קרצייה יעילה. כך לפחות קיוותה.

"הי!" ג'ורג'י צעדה לאחור, זורקת את מכל הגלידה המלא והנמס על גבו העירום של טראוויס, צופה בהשתאות כשהוא התפרש בצורת כתם רורשאך על כתפיו. על שיערו. על מראשות המיטה. זה היה כמעט יפה. "קום!"

טראוויס הלך לישון שיכור לגמרי כנראה, כי נדרשו לו חמש שניות שלמות לשים לב לבלאגן הנוזלי הזולג על עורו וחודר למצעיו. ראשו התרומם, פרק יד ימינו מוחה את הגלידה מעל מצחו. "מה לעזאזל?"

הטון הקשוח שלו גרם לג'ורג'י לחשוב על סימני שיניים ושמן עיסוי — ברצינות, תודה לאל על האינטרנט — אבל היא התעלמה מהתגובה. "אמרתי קום כבר. אתה דוחה.״ היא התכופפה והרימה זוג תחתוני בוקסר מטונפים, מנופפת בהם בקצה אצבעה. "יש כאן רק שתי תוצאות אפשריות. או שעכברושים יאכלו לך את הפרצוף, או שמחלקת תברואה תכריז על המקום כמוכה אסון."

"ג'ורג'י?" כשפרצופו מופנה שוב מטה, טראוויס הסתובב קצת כדי לוודא את זהותה. הנה היא. ההבעה שנהג לשלוח לכיוונה מאז שנולדה. השילוב המושלם בין עצבנות וזלזול. הבעה שצעקה "לכי מפה, את לא שייכת!" בלי להשמיע קול. ג'ורג'י שנאה את ההבעה הזו, אבל לאורך הדרך הבינה שאין לה ברירה אלא לקבל אותה בחום.

אם אינך יכולה להביס אותם, תצטרפי אליהם, לא כך?

"אני מופתעת שזיהית אדם אחר כשאתה שקוע ברחמים עצמיים." ג'ורג'י נאנחה והתיישבה על קצה המיטה, מנצלת את ההזדמנות וחוקרת את מראה ישבנו הקשיח כבטון. "ראיתי מכל של עוף חמוץ מתוק מונח כאן. נראה לי שזה יהיה הדבר הבא שאזרוק עליך. זה ישתלב מצוין עם הווניל. כנראה. אני לא שפית."

"צאי מפה, ג'ורג'י. מה לעזאזל? אני לא לבוש בכלל."

"כבר ראיתי גברים עירומים. הרבה כאלה." באינטרנט, תודה לאל על האינטרנט. "פעם היית תשע נקודה חמש, אבל הציון שלך יורד לאט לאט מתחת הא! לשבע."

"באמת? אני יכול להרגיש אותך בוהה בתחת שלי."

"אופס. חשבתי שזה הפרצוף שלך."

מגניב. תשובה מצוינת. חמש דקות בקרבת הבחור הזה וחזרת להיות ילדה בת עשר.

הנחרה של טראוויס שלחה את ג'ורג'י בחזרה אל הסלון. היא פתחה באגודלה שקית אוכל סיני, מוודאת שאין שם איזה חרק דוחה, ומוציאה ממנה את העוף החמוץ מתוק. היא לקחה צעד אחד לתוך חדר השינה לפני שהשליכה עליו את השקית, נודלס ועוף רקובים התפזרו על חברו הוותיק של אחיה. "אולי צריך קצת מלח לשילוב הטעמים יחד."

"אני לא מאמין שעשית את זה!" טראוויס שאג, מתיישב, רגליו מעבר לדופן המיטה. זעם קרן מכל סנטימטר בגוף שחקן הבייסבול שלו, ורידים בולטים בצידי צווארו, שרירי זרועותיו החטובות בולטים. היא מעולם לא ראתה אותו לא מגולח, אך זקנו הלא מטופח לא היה תוצאה של שינוי בסגנון אלא של עצלות, כך נראה לג'ורג'י. "לכי!" הוא צעק, אוחז בראשו בין ידיו. "אל תגרמי לי להעיף אותך בכוח."

היא סירבה להכיר בכאב החד בחזהּ. "אני לא הולכת לשום מקום."

"אני אתקשר לאחיך."

"נראה אותך."

טראוויס זינק אל רגליו, סוער וזועם עליה. האטריות בשיערו יכלו לשוות לו מראה קומי למדי בכל מצב אחר. הוא כנראה נזכר בגופו העירום, חטף טישירט מכיסא סמוך והחזיק בה מעל ירכיו. "מה את רוצה?"

הייתה זו שאלה טעונה, ואפשר היה לענות עליה רק בשני חלקים. היא רצתה לפחות אדם אחד בחייה שיראה בה יותר מאשר הנדבקת המעצבנת. מאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד רצתה שטראוויס יהיה זה שיקשיב לה. שיגיד לה שהיא מיוחדת. כרגע, כל החלומות והתקוות האלו לא יועילו. נראה שלעולם לא יועילו. "אני רוצה שתפסיק להיות חרא אנוכי כזה. כולם דואגים לך. אחי, ההורים שלי, הגרופיות המקומיות פעורות העיניים. כולם עובדים קשה, מנסים להבין איך לעודד אותך. אולי אתה פשוט נהנה להיות במרכז תשומת הלב ולא משנה אם היא חיובית או שלילית."

זרועותיו נפתחו לרווחה, נושאות איתן את החולצה.

זין.

הוא היה שם. ארוך ועבה עם כתר כמו של מלך. לא סתם הכינוי שלו היה ׳שני מחבטים׳. מאז צילמו אותו הפפראצי במצב רגיש עם נסיכת פופ שוודית בשנה הראשונה ששיחק, התקשורת הייתה מרותקת לטראוויס ותיעדה את הסטוצים האין־סופיים שלו ואת הכיבושים המרשימים שלו. 'זה לא אני' של שאגי התנגן ברמקולים של האצטדיון כשעלה לחבוט. הבחורות צווחו.

ואילו ג׳ורג׳י צפתה במשחק ברגליים משוכלות, מול הטלוויזיה בלונג איילנד.

המלך של השחקנים. מלך ההקפות המלאות. הספורטאי של המושב האחורי. גם כשהיה מוזנח היה מהמם, אבל הקסם היהיר שלו היה חסר באותו הרגע.

"את חושבת שאני נהנה מזה?"

"כן," היא ירתה תשובה בחזרה. "אני חושבת שאתה רוצה להישאר כאן לנצח, כי זה אומר שאתה לא צריך לנסות שוב." היא יצאה מהחדר בעודה מנענעת בחופשיות את ישבנה, וקראה מעבר לכתפה "אני חושבת שאתה נמושה. אני חושבת שאתה יושב כאן ובוכה אל הרִילז, תוהה איפה טעית. איזו קלישאה עצובה. אדבר עם אחי שימצא חבר מגניב יותר."

"חכי רק פאקינג רגע אחד." רעם טראוויס, עוקב אחריה אל מחוץ לחדר השינה, עוד אתלט ממוצע, הורס בכעסו, מתמודד על תואר טירון השנה. "את מתנהגת כאילו פוטרתי מסתם איזה תפקיד. הייתי שחקן בייסבול מקצועי, ג'ורג'י. כל חיי כיוונתי בדיוק למטרה הזו. משם אפשר רק לרדת. והנה אני שם."

הלם גרם לה לסגת לאחור. טראוויס פורד היה חסר ביטחון מספיק כדי לראות בעצמו סתם כישלון? היא מעולם לא ראתה בו דבר מלבד איש הבטוח בעצמו באופן מיוחד — לעיתים אפילו יותר מדי בטוח בעצמו. היסוסה גרם לו לסגת לאט בחזרה לחדר השינה, אז היא ניערה מעצמה את הסימפטיה והמשיכה ללחוץ. "אז תישאר למטה. תהפוך ל'לשעבר' המבאס הזה, זה שמספר את אותו הסיפור על אותה הפציעה בכל פעם שהוא שותה יותר משתי בירות." היא החוותה בידיה על הדירה. "אתה כמעט שם, אל תוותר עכשיו."

"עבר חודש." טראוויס רתח.

"חודש שיכולת לנצל להכנת תוכנית חדשה, אלמלא היית נמושה." היא הרימה גבה. "כמו שאמרתי."

"את ילדה. את לא מבינה."

הו, זו הייתה כמעט מכת נוקאאוט. המילים ההו־כה־מוכרות האלה, המכות בג'ורג'י במקום הכואב ביותר. אלמלא גדלה עם טראוויס, ודאי הייתה עוזבת ומלקקת את פצעיה. אבל הגבר הזה ישב מולה בשולחן המטבח בביתה אלף פעמים לפחות. בילגן את שיערה, חלק איתה פופקורן מאותה קערה כשצפו בסרטים, והגן עליה מכל הרעים. בסופו של דבר, טראוויס וסטיבן יכלו לענות אותה, אבל כשאחרים עשו את זה? אין סיכוי. אלמלא הייתה מבלה את חייה מאוהבת בטראוויס פורד, הייתה מתייחסת אליו כאל אח. היא ידעה שמתחת למעטה המזוקן והמוזנח קיים גבר חזק ובטוח בעצמו. והוא היה זקוק למישהו שיכה ויחבוט בו עד שישתחרר.

"הרגע קניתי בית. בית משלי. אני כבר לא ילדה, אבל גם אם הייתי? הייתי יותר מסודרת בחיים שלי. ואני ליצנית במסיבות יום הולדת של ילדים. תן לזה לחלחל.״ ג'ורג'י עצרה לנשום. "עכשיו, כולם מרחמים עליך בעיר. הם מבינים את האובדן." היא דקרה אותו בחזה באצבעותיה בדיוק מעל קעקוע הבייסבול בצורת היהלום האדום־שחור שלו. "אבל בעוד חצי שנה? שנה? אנשים ינידו בראשם ויצחקו עליך כשתעבור ברחוב. תראו אותו עכשיו. הוא מעולם לא התאושש. איזה בזבוז."

עד שג'ורג'י סיימה, חזהו עלה וירד מעלה מטה, שריריו קופצים בשני צידי הלסת שלו. "למה באת לפה? למה אכפת לך בכלל?"

"לא אכפת לי." היא שיקרה. "סתם באתי לראות אותך בעצמי, לא יכולתי להאמין למה ששמעתי. הבחור שכולנו הערצנו הוא חזיר שיכור. עכשיו אני יודעת."

"עופי מפה," טראוויס נהם, מתקרב צעד נוסף לעברה. "אני לא אגיד את זה שוב."

"אין בעיה. אני כנראה צריכה לתאם תור לזריקת טטנוס בכל מקרה." ג'ורג'י סבה על עקביה, עוקפת קופסת פיצה בדרכה החוצה. "נתראה, טראוויס. סביר להניח שזה יהיה על כיסא הבר הפנוי האחרון בבר של טום הרגזן, ממלמל משהו על ימות התהילה שלך..."

"זה היה..."

הטון החדש והעצבני שלו עצר את ג'ורג'י מלהמשיך לצעוד. היא הביטה מעבר לכתפה בדיוק בזמן והבחינה שהוא לוגם מבקבוק ויסקי חצי ריק.

"להפוך למקצוען הייתה הדרך היחידה שלי להיות יותר טוב ממנו, בסדר? אין לי שום דרך להיות יותר טוב ממנו עכשיו. אני שום דבר. אני הוא."

"אלו שטויות במיץ, טראוויס פורד." היא התנשמה, מסוגלת רק ללחוש. "אתה עשית את זה. השגת את מה שרצית. הנסיבות דופקות את כולם לפעמים, והן דפקו אותך הכי חזק מכולם. אבל אתה כמוהו רק אם אתה שוכב פה ומתקרבן." היא הסתובבה לפני שהוא יכול היה לראות את הדמעות בעיניה. "אתה טוב יותר מזה."

ג'ורג'י עזבה את טראוויס עומד בלב הטינופת, נראה כאילו הכה בו ברק.

וזה לא היה הסוף.