דרים הרבור 1: מתובל באהבה

ג'יני אֵליס עוד לא הרגה אף אחד, אבל הלילה זה עלול לקרות. היא לא יכלה לסבול את זה יותר. היא הידקה את אחיזתה במחבט הבייסבול וירדה בזהירות במדרגות האחוריות הרעועות.

היא לא ישנה כבר שלושה לילות, מאז עברה לגור בדירה שמעל בית הקפה של דודה שלה. שטכנית היה עכשיו בית הקפה שלה. באופן רשמי ג'יני היתה הבעלים החדשים של בית הקפה "מתובל באהבה", מפעל חייה ומקור גאוותה של דודה דוט - עד לפני שבועיים, אז הכריזה האישה המבוגרת שהיא יוצאת לפנסיה ונוסעת לקריביים לכמה שבועות כדי לעבוד על השיזוף שלה. מתברר שדוט חשבה שהאחיינית האהובה עליה - וגם היחידה, כפי שג'יני התעקשה לציין - היא האדם המתאים ביותר להחליף אותה בניהול בית הקפה האהוב שלה. רעיון שנראה מגוחך לגמרי עכשיו, כשג'יני ירדה מהמדרגה האחרונה על קצות האצבעות, מוכנה לתקוף.

בכל לילה היא שמעה קולות משונים. בעיקר שריטות ומדי פעם גם מין צלצול מהדהד. בהתחלה ניסתה להגיד לעצמה שזאת רק הרוח, או שאולי זאת איזו חיה שבורחת ממשהו בסמטה האחורית. היא סירבה לתת למחשבות שלה ללכת היישר אל התרחיש הגרוע ביותר, כפי שהיתה רגילה לעשות. היא לא תרשה לעצמה לדמיין רוצח סדרתי מתגנב במעלה המדרגות האחוריות. הצלצול העמום הזה הוא בהחלט לא שודד חמוש שבא לקחת את מעט הכסף המזומן שדודתה מחזיקה בקופה. לא ולא.

ג'יני התחילה מחדש.

ג'יני היתה אישה חדשה.

עיירת החוף המוזרה דרים הרבור וכל יושביה לא ידעו עליה דבר, והיא התכוונה לנצל את העובדה הזאת עד תום.

פתאום שמעה רחש מכיוון הדלת האחורית. היא לא תוכל להתחיל ליישם את תוכנית "חיים חדשים, ג'יני חדשה" עד שתבין מה מדיר שינה מעיניה מדי לילה. הרי אי־אפשר לחיות חיים שלווים ורגועים בעיירה קטנה עם רוצח שאורב לך מאחורי הבית. זה ברור.

היא הניפה את המחבט באוויר וחצתה את המסדרון הצר בין המדרגות לדלת שהובילה לסמטה שמאחורי בית הקפה. אולי "סמטה" היא לא בדיוק המילה המתאימה לתיאור המקום. כששומעים "סמטה" מדמיינים פחי אשפה שעולים על גדותיהם וחולדות מתרוצצות. אבל זאת לא בוסטון. זאת דרים הרבור - נמל החלומות - עיירה שבאמת נראתה לג'יני כמו חלום. היא היתה מושלמת. לא ייתכן שצמחה כך באופן טבעי. בכל מקרה, החלל שמאחורי בית הקפה והעסקים האחרים ברחוב הראשי היה מעין רחוב צדדי קטן, עם מקום למשאיות משלוחים ולפחי אשפה מסודרים. היא אפילו ראתה כמה מבעלי העסקים האחרים יוצאים לשם בהפסקות ומפטפטים. לא שהיא דיברה עם מישהו מהם בינתיים. היא היתה הילדה החדשה בכיתה ועוד לא הרגישה מוכנה לכך.

ג'יני נדה בראשה. המחשבות שלה התפזרו לגמרי, והיא עלולה להירצח בכל רגע. סמטה או לא סמטה, מה שנמצא שם בחוץ לא נתן לה לישון, ואחרי שלושה לילות ללא שינה היא בקושי החזיקה מעמד. היא השעינה את המחבט על כתפה והושיטה יד לידית הדלת. השחר כמעט עלה ואור אפור קלוש חדר מבעד לחלון שמעל הדלת.

נפלא, חשבה ג'יני בהיסח הדעת. לפחות אוכל לראות את התוקף שלי לפני שאמות. ועם המחשבה הבלתי נעימה בעליל הזאת - שבכלל לא התאימה לאישיות החיובית החדשה שתכננה לאמץ לעצמה - היא פתחה את הדלת -

ונתקלה בארגז מלא בדלועים קטנות. זה אכיל בכלל? אבל לפני שג'יני הספיקה להתעשת, האיש הענקי שהחזיק את ארגז הדלועים דיבר.

או לפחות השמיע צליל צרוד ומבועת שהזכיר לג'יני שהיא מניפה מחבט בייסבול באופן מאיים למדי. היא כמעט שמטה אותו על הקרקע, אבל אז נזכרה: הוא עדיין גבר גדול וזר. כן דלועים, לא דלועים, היא עדיין צריכה לשמור על דריכות ועל ערנות.

"מי אתה?" היא שאלה ולא הורידה את ידה מהדלת למקרה שתצטרך לטרוק אותה בפניו של איש הדלועים המסתורי.

הגבות הכהות שלו התרוממו בכמה מילימטרים, כאילו השאלה שלה הפתיעה אותו. "לוגן אנדרס," הוא אמר, כאילו זה מבהיר הכול. זה לא הבהיר כלום.

"ומה אתה עושה בסמטה האחורית שלי, לוגן אנדרס?" היא שאלה.

הוא נשף במה שנשמע כמו תסכול והזיז קצת את הארגז בזרועותיו. הוא כנראה היה כבד, אבל ג'יני לא היתה מוכנה לסכן את הביטחון האישי שלה רק כי האיש הזה נראה כמו התגלמות השפע הסתווי, עם ארגז ירקות וחולצת פלנל בלויה וזקן עבות. מבטה השתהה על פניו לכמה שניות נוספות. כדי שתוכל לזהות אותו במסדר זיהוי, כמובן, הצדיקה בפני עצמה את הפעולה. אולי היא תצטרך לדעת שמעל הזקן שלו יש אף ארוך וישר ולחיים אדמדמות? אולי השוטרים ישאלו אותה אם היו לו ריסים ארוכים כמו הלילה? התשובה היא כן. אולי יועיל מאוד לחקירה לדעת שאפילו באור הבוקר הקלוש היא ראתה שהעיניים שלו כחולות להפליא?

"היום יום חמישי."

ג'יני מצמצה. איך העובדה הזאת קשורה לזה שהאיש הזה מפריע לה לישון?

"ואתה מפריע לי לישון מיום שני," היא אמרה.

עכשיו הגיע תורו של לוגן להיראות מבולבל. "הרגע הגעתי." הוא שוב הזיז את הארגז ושרירי זרועותיו התכווצו במאמץ. הארגז הזה כנראה ממש כבד, אבל הוא לא ניסה להיכנס או להניח אותו.

"אני לא יודעת, שמעתי רעשים מוזרים כל השבוע וניסיתי להעמיד פנים שזאת רק הרוח או שזה דביבון או משהו. אבל אז התחלתי לחשוב שזה בטח מה שאנשים תמיד אומרים לעצמם רגע לפני שהרוצח מתפרץ פנימה."

לוגן נחנק קלות, ועיניו נפערו לרווחה. "רוצח?"

ג'יני הרגישה את לחייה מתלהטות. יכול להיות שהיא נתנה לדמיון שלה להשתולל קצת. "או משהו כזה..." קולה נחלש. היא לא ממש ידעה מה להגיד לגבר הזר הזה, והוא נראה אבוד לא פחות ממנה. "אז מה אתה עושה כאן?" היא שאלה שוב.

"אה, כן, אני מביא ירקות ופירות כל יום חמישי." הוא הצביע בסנטרו על ארגז הירקות המדובר.

ג'יני התכווצה מעט. השליח של הירקות. כמובן. דודה דוט אמרה לה כל כך הרבה דברים יום לפני שנסעה, אבל היא לא כתבה לעצמה שום דבר. בית הקפה היה סגור מאז הגיעה לכאן והיא עדיין לא הספיקה לחשוב על כל מה שצריך לעשות. למרבה המזל, נורמן, המנהל הוותיק של בית הקפה, נמצא כאן כדי לעזור. הוא הבטיח לה שהמקום יחזור לפעול עד סוף השבוע.

לוגן שוב הזיז את הארגז. הארגז הכבד שהוא עדיין החזיק.

"אוי, סליחה!" ג'יני עשתה צעד לאחור והצביעה בידה על בית הקפה. "תיכנס. נמצא מקום ל... אממ... דלועים האלה?"

לוגן עמד בדלת מהוסס ומבטו נדד בין ג'יני לבין המחבט שעוד נשען על כתפה.

"אויש! סליחה. אני לא אחבוט לך בראש. מבטיחה." היא ניסתה להרגיע אותו בחיוך, אבל נראה שזה לא ממש עזר. הוא נשאר לעמוד בפתח.

"אני ממש מצטערת שהנחתי שאתה רוצח. זה לא אישי. פשוט לא ישנתי כבר שלושה לילות, ומשהו עשה כאן רעשים כל הזמן, אני נשבעת. ואני עדיין מנסה להבין את כל הקטע הזה של לקבל פתאום בית קפה מדודה שלי."

לוגן לטש בה מבט, והיא עדיין ראתה את ההיסוס בעיניו. שיט. היא בטח כבר הפחידה אותו. היא כבר שמעה כמה וכמה פעמים בחייה שהיא קצת "יותר מדי". היא היתה די בטוחה שכתבו לה את זה אפילו בתעודה או שתיים. היא ניסתה לעבוד על זה, כחלק מהאישיות החדשה שניסתה לאמץ. פחות דיבורים. פחות אובססיביות. פחות מהכול.

היא נשמה עמוק ונשפה לאט. ג'יני של בית הקפה היתה טיפוס שלֵו ורגוע. אישה ידידותית ובעלת בית קפה שכונתי, שתמיד מחכה עם חיוך רחב ועם המשקה האהוב עליך. בלי תיאוריות על אנשים שמנסים להרוג אותה בכל רגע נתון, או מחשבות על הקרחונים הנמסים או על שמונה־עשר הדברים שהיא צריכה להספיק לעשות היום.

היא ניסתה לתעל את הרוח החופשייה של דודה דוט, אפילו שעכשיו הצטערה שהאישה הזאת לא קצת פחות רגועה, או שלפחות היתה משאירה לה הנחיות מדויקות יותר. היא ניסתה חיוך עדין יותר ומתוק יותר. היא הרגישה מוזר בַּפָּנים. "בבקשה, תיכנס. זה בטח נורא כבד."

לוגן הנהן קצרות בתגובה. "אני בדרך כלל משאיר את זה כאן בחוץ."

"אה." אז המונולוג שלה לא הבהיל אותו, היא פשוט הפריעה לו לעשות את העבודה שלו כמו שהיה רגיל. היא הבינה היטב למה זה יכול לערער אותו כל כך. כשבית הקפה הפינתי האהוב עליה נסגר למשך שבוע, היא בקושי תפקדה. ולא בגלל מחסור בקפאין. היו אינספור בתי קפה אחרים בעיר, אבל אף אחד מהם לא היה בית הקפה שלה. היא היתה במצב רוח רע כל אותו שבוע.

הפעם היא חייכה חיוך אמיתי. "טוב, אתה כאן עכשיו ואני ערה. מה דעתך על כוס קפה?"