מתחת לגשר

איך הכול התחיל?

לעתים נדמה לי, שכולם סביבי מתרוצצים, מתאמצים ומנסים בכל כוחם למצוא את האוצר שלהם, לממש את עצמם ולצאת לאור. יש כאלה שמשתוקקים לגילוי של שפע שיסיר מהם דאגות חומריות ויפנה אותם לחיי חופש כלכלי, בעוד אחרים חולמים על חיי רוח, יצירה והגשמת כישרונות. ישנם התרים אחר אהבה וקשרי לב ומשוועים לתחושת השתייכות וקבלה, בעוד עמיתיהם מחפשים לקנות לעצמם עמדה של כוח, שליטה והשפעה. יש השואפים להעלות את ביטחונם העצמי ולהעז לפעול בעולם במלוא המרץ והעוצמה, בעוד עמיתיהם כמהים למצוא את דרך המלך לחיי שלווה, רוגע ומנוחת הנפש. גם אני חלמתי על האוצר שלי ורדפתי אחריו בכל מאודי. כבר מנעוריי ידעתי שארצה להיות פסיכולוגית, להקים משפחה ולהפוך לאם. התאמצתי לשם כך וראיתי פירות יפים בעמלי. אך מציאת האוצרות שלי הייתה בגדר ראשיתו של מסע מאתגר.

ניחוחות האביב המתוקים של חודש סיון תשס"ב הביאו עמם צירים עזים וכואבים, בסיומם הגיחה לאוויר העולם בתי הבכורה. בד בבד עם הפיכתי לאם, עשיתי את צעדיי הראשונים כפסיכולוגית. הגשמתי בסערה את חלומות ילדותי, זכיתי באוצרות שכה השתוקקתי אליהם, ואז נחַתּי בעוצמה על קרקע המציאות, נחיתה מפתיעה ומעט מאכזבת: נוכחתי לגלות עד כמה השמחה עולה על גדותיה ברגע שבו אוחזים לראשונה באוצר נחשק, אך עם הזמן הנפש מתרגלת אל הטוב, וההתרגשות מהשפע שכבר מונח בחיקי הולכת ונמוגה. מאז ועד היום עודני מתבוננת מן הצד בעצמי ובאחרים מסביבי, נפעמת מהקושי האנושי לנצל, להתפעל, לשכלל ולהכיר תודה על האוצרות הרבים שכבר מצויים באמתחתנו.

יום אחד ישבתי מרותקת בקריאת סיפורו המופלא של רבי נחמן מברסלב על אודות "מעשה משבעה קבצנים". האמת היא שלא הבנתי דבר וחצי דבר מהסיפור המסתורי, אך לבי פעם בהתרגשות כשפגשתי במילים שאותן שם רבי נחמן בפיו של נשר גדול, אשר קרא בעוז: "חִדְלוּ עוֹד מִלִּהְיוֹת עֲנִיִּים, שׁוּבוּ אֶל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם וְהֶיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם".1 קריאת התעוררות זו הייתה קו הזינוק של ספר זה. היא המריצה אותי להעמיק במלאכת הלימוד, הכתיבה והיצירה, מתוך אמונה שכבני אדם בעלי חופש בחירה טמונה בנו היכולת להיחלץ מעניותנו ולהשתמש באוצרותינו.

אוצרות ומשאבים

האם אנו עשירים או עניים? כולנו בעלי משאבים. חלקם חיצוניים, כמו למשל כסף, רכוש, ייחוס או מעמד חברתי, וחלקם פנימיים, כדוגמת מידות אופי, כישרונות או חוויות חיים מכוננות. מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית מעידים כי עושר במובנו הרחב, המסמל שפע של משאבים חיצוניים, אינו גורם סיבתי או תנאי לאושר.2 לעומת זאת, חיבור זמין אל משאבים פנימיים נמצא כבעל קשר הדוק לתחושת מיטביות, רווחה נפשית ושביעות רצון מהחיים.

ספר זה עוקב אחר תהליכי היחלצות מן העניות ושיבה אל האוצרות הטמונים בכל אחד מאיתנו. המסע האישי שלי כאם והמסע המקצועי שלי כאשת טיפול הם שליוו את כתיבתו. היומרה לכתוב על אודות נושא סבוך ועתיק יומין שכזה אינה נובעת מכך שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, אלא מעצם תהליך החיפוש. מסעותיי עודם בעיצומם: לא גיליתי דרך פלאית למציאת אוצרות ואין באמתחתי נוסחאות זריזות שיקצרו את התהליך. אך עצם חוויית החיפוש המתמשך הולידה ספר זה ואפשרה לי להעלות על הכתב יומן מסע המתבונן במשאבים הזמינים בחיינו ומציע דרכים לשכללם ולחזקם.

לצורך מסענו, נגדיר את האוצרות כמשאבים פנימיים. הנחת המוצא שלנו תהא כי רבים מן המשאבים שלהם אנו זקוקים כבר נמצאים ברשותנו בכוח. ייתכן שבאופן מצומצם, גולמי או בוסרי, אך הם מצויים שם לכל הפחות כגרעין או זרע השואף להתפתח ולהתממש. אם כן, מדוע היכולת לנצל את מגוון האוצרות הטמונים בנו אינה מובנת מאליה? נראה כי לעתים הנגישות אל המשאבים חסומה או נסתרת מעיננו. לא פעם, אנו נוקשים מכדי להבחין במשאב הפנימי, או בלתי גמישים באופן החבירה אליו והשימוש בו. זוהי "העניות" שממנה עלינו להיחלץ: הקיבעונות וההרגלים הנוקשים, אשר דוחקים את המשאבים הקיימים לקרן זווית, ושוללים מאיתנו בחירה רעננה וחופשית התואמת את צרכינו ורצוננו ברגע הנוכחי.

אחד השיעורים החוזרים ונשנים שלמדתי במרוצת השנים בעבודתי הטיפולית המאתגרת ובמשרתי הסבוכה לאין ערוך כאם, הוא על חשיבות הגמישות בנפש האדם. חזיתי באינספור דוגמאות יומיומיות המבליטות את הצורך בגמישות, להלן אחת פרוזאית למדי אך רלוונטית לענייננו.

על המבורגר, דמעות וגמישות

הכול התחיל מכוונות טובות. רצון להמתיק את שלהי אוגוסט הלוהט, ולצייד את הילדים בזיכרונות של חופשה נפלאה. וכך מצאתי את עצמי לאחר בוקר של בילוי מוצלח, יושבת לאכול צהריים עם הילדים ב"מקדונלדס". רגע לאחר שהבן יקיר לי פתח את המנה שלו, הוא הטיח בזעם את ההמבורגר במרכז השולחן, בטרם הספיק לטעום ממנו פירור. צעקות, בכי, זעם, הכול שימש בערבוביה.

- "אני לא מתכוון לגעת בזה, זה מגעיל וזה לא מה שרציתי".

נדהמתי.

- "הרי ביקשת המבורגר!"

- "אבל לא כזה המבורגר. זה לא בדיוק מה שרציתי. מה פתאום שבבי בצל? אני אוכל רק בצל אמתי! ולמה אין חסה באמצע? חוץ מזה אני כבר לא אוהב קטשופ, איך לא ידעת?"

טעות שלי. אמא תמיד אשמה.

- "אולי תנסה לטעום בכל זאת?"

השאלה הזו מדליקה אותו. הוא זועם, מאדים, ואז מתחיל לבכות באומללות מכמירת לב וקולנית למדי. אני מתכווצת מבושה לנוכח גדוד האמהות שמשקיפות על הדרמה מהצד, מחפשת בקדחתנות דרך לעצור את הכאוס. מביעה צער על כך שמה שקיבל הוא לא מה שרצה. מתחננת נואשות שרק יטעם, ואם לא ימצא חן בעיניו אקנה לו משהו אחר. מציעה לו עסקת חליפין: אחת מאחיותיו לוקחת את ההמבורגר שלו, ומעניקה לו בתמורה את השניצלונים החמים והפריכים שהיא קיבלה, אך ללא הועיל. הוא זורק אותם אלי בכעס ואומר:

- "הדבר היחיד שאני מוכן לעשות עכשיו, הוא שתלכי איתי ל'בורגראנץ' לקנות לי את ההמבורגר הטעים שלהם, רק אותו אני אוהב!"

אני צונחת אל מושב הכיסא הדביק בעייפות ובחוסר אונים. יפה מצדו שהוא מוכן, כך אני מהרהרת לעצמי בשקט, ונזכרת בחוויות דומות למדי עם אותו ברנש צעיר ועקשן. העשתונות שאיבדתי מתחילים לחזור אלי. הוא יכול לשכוח מזה שאקנה לו, יש דברים יקרים יותר מהמבורגר, כמו למשל גמישות. אני בולמת את הדחף לרוץ ולקנות לו את מה שירגיע אותו ויעניק לי שקט רגעי. מנהלת איתו דו-שיח פנימי אילם, כדי לשכנע את עצמי: "אתה ילד נבון, רגיש ודעתן, אך יש כאן מוקש שכדאי לרכך אותו. הנוקשות שלך עלולה למנוע מכל הטוב הזה להתממש. אני מכירה את זה מעצמי, חוויתי זאת על בשרי, ועכשיו אני כאן כדי לעזור לך".

לאחר כמה דקות שבהן הרגעתי את עצמי במילים נטולות קול והוא במקביל עסק במחאות שוצפות כנגדי, לפתע הוא נרגע בכוחות עצמו, לוקח את השניצלונים של אחותו, מחסל בתיאבון רב את כל המנה ומבקש עוד. עכשיו הסכמתי לקנות לו, לא היה כאן שום "פרינציפ". בסך הכול ניצלתי הזדמנות לתרגל את אחד הדברים החשובים ביותר בעיניי לנפש האדם: גמישות. אין ספק שגם עקשנות ודבקות במטרה הן תכונות נחוצות התורמות לאדם. אך ללא גמישות במערכת, יקשה עלינו לנצל משאבים יקרי ערך הטמונים בנו.

מַפְתֵּחַ הגמישות

אילו נתבקשתי לתמצת את הערכתי לשאלה מה מקדם בריאות נפשית בכמה מילים בודדות, המילה "גמישות" הייתה מככבת במקום של כבוד ברשימה זו. האפשרות לנצל משאבים פנימיים תלויה ביכולת להגיע למקום הרצוי בדרכים שונות ומגוונות, להיפתח למציאות המתחדשת בסקרנות ובאופן ענייני, ולשנות דבר-מה בתוכנו כשהדבר נדרש. כישרון מופלא שלא להיצמד לברירת מחדל תגובתית קבועה, אלא להמציא את עצמנו מחדש לנוכח המציאות המשתנה, לטוב או למוטב.

לא קל להיות אדם גמיש. עומסי החיים ולעתים גם דפוסי אישיות ונטיות מולדות ממריצים אותנו לסגל הרגלים שיהפכו את התנהלות היום-יום שלנו לפשוטה יותר, לעתים אף אוטומטית, כזו שלא תאלץ אותנו לחשוב מחדש על כל עניין. אך מה קורה כשאנו אוחזים בעמדותינו, במחשבותינו ובהרגלי חיינו באופן מקובע ונוקשה מדי? הרב קוק הגדיר מצב זה כמחלה שמהותה צמצום חירותו הפנימית של האדם: "הָעַקְשָׁנוּת לַעֲמֹד תָּמִיד בְּדֵעָה אַחַת וּלְהִתָּמֵךְ בָּהּ בְּחֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג, בֵּין בְּמַעֲשִׂים, בֵּין בְּדֵעוֹת, הִיא מַחֲלָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ שִׁקּוּעַ בְּעַבְדוּת קָשָׁה".3 עקשנות וקיבעון נוקשה ביחס להעדפות, מנהגים ואף רעיונות עלולים להסתיר מעיני האדם את משאביו הפנימיים ואת תנאי המציאות העכשווית, וליטול ממנו חופש פעולה גמיש ויצירתי.

הפילוסוף אלן דה בוטון שאל, כיצד קורה שאנו נתקלים באנשים בוגרים מצליחים מאוד אשר היו תלמידים בינוניים ומטה, כשבמקביל, נוכחים בתלמידים שהצטיינו בבית הספר והפכו לבוגרים הנאבקים נואשות כדי למצוא את מקומם בעולם?4 לתפיסתו, מדדי ההצלחה והכישרון כפי שנמדדים במערכת החינוך לא בהכרח משקפים את הכישורים הנדרשים כדי להשתלב בחיים בוגרים. אחד מהכישורים הקריטיים שמונה דה בוטון הוא גמישות. הוא סובר כי קשה לנצל באופן מיטבי משאבים אישיים, נפלאים ככל שיהיו, מבלי להיות אדם גמיש.

גמישות פסיכולוגית מוגדרת כיכולתו של האדם לפגוש את המציאות - על שלל הרגשות, המחשבות והקונפליקטים שהיא מעוררת בו - כפי שהיא "כאן ועכשיו". ללא הגנתיות, מאבק או ניסיונות להימנע ממנה. ובהתאם למה שהנסיבות מאפשרות, להמשיך בהתנהגותו או לשנות אותה כך שתעלה בקנה אחד עם מטרותיו וערכיו.5 גמישות זו מאפשרת לאדם להישאר במגע קשוב עם הרגע הנוכחי, חרף מחשבות או תחושות שאינן נעימות, תוך שהוא מסוגל לבחור את תגובותיו בהתבסס על הערכים החשובים לו ובהתאם לנתוני המצב, ולא רק בגלל הרגל, מחשבה אוטומטית או ברירת מחדל מקובעת.

ישנם אנשים אשר זכו להיוולד גמישים יותר מטבעם, אחרים גדלו בנסיבות חיים שהמריצו אותם לפתח גמישות. ויש כאלה שרק משברים וקונפליקטים מאלצים אותם להיחלץ מן השריון הנוקשה המוטל על נפשם, ולגלות גמישות כדי להבריא ולצמוח. עד כמה ניתן להתגמש ולהשתנות? האם כל אדם, בכל שלב בחייו, מסוגל להגמיש את טבעו?

המוח הגמיש

ג'ון ווטסון, מאבות הפסיכולוגיה הביהביוריסטית, הציג בראשית המאה העשרים גישה קיצונית למדי בעניין זה.6 הוא טען כי אם יתנו לו תריסר תינוקות אנושיים בריאים בני יומם, הוא מתחייב לקחת כל אחד מהם באופן אקראי למדי, ואז לגדלו ולחנכו כך שיהיה בעל מקצוע מכל סוג שירצה להפוך אותו - אמן, רופא, סוחר גדול, עורך דין, ואפילו קבצן או גנב, ללא תלות בנטיותיו המולדות, כישרונותיו, העדפותיו או הגנטיקה שלו. ווטסון האמין כי האדם נולד "לוח חלק", וכל גורם סביבתי, כמו משפחה או תרבות, יוכל לעצבו כראות עיניו.

השקפותיו של ווטסון עוררו תרעומת עזה בקרב אסכולות פסיכולוגיות אחרות, שמחו נמרצות כנגדו וטענו כי נפש האדם אינה גמישה "כחומר ביד היוצר", אלא בעלת מאפיינים מולדים הטבועים בה מראש. כיום השתנתה מהותו של ויכוח זה: אנו חיים בעידן שבו תגליות מתחום חקר המוח יוצרות חיבור מופלא בין משנתו הקיצונית של ווטסון למשנתם הקיצונית לא פחות של אלו שנטו לתפיסה דטרמיניסטית של נפש האדם.

חקר המוח הוא אחד התחומים מעוררי ההשראה והסקרנות במדע בן זמננו. כמאה מיליארד תאי עצב מרכיבים את המוח האנושי, אולם, כבר מגיל צעיר מאבד האדם עשרות אלפים מתאים אלו מדי יום ביומו.7 נתונים מדכדכים אלו החלו לקבל משמעות מעודדת עם זינוקו של שחקן חדש ומבטיח לקדמת הבמה - גמישות המוח (נוירופלסטיות): תגלית אשר ביססה את העובדה שהמוח גמיש, וביכולתו להשתנות וליצור כל העת שפע של חיבורים חדשים בתגובה לגירויים סביבתיים.8 לכן, פחות חשוב לדעת כמה תאים אנו מאבדים מדי יום, אך משמעותי יותר להבין כמה חיבורים חדשים אנו יוצרים. כך למשל, ברגע הנוכחי שבו שורות אלו נקראות על ידינו, תאי המוח שלנו מסוגלים ליצור כמיליון חיבורים חדשים.

בעידן הגמישות, מוח האדם נתפס כשריר הניתן לעיצוב. בניגוד לתפיסות מדעיות שרווחו בעבר, מתברר שבכל גיל תאי המוח יכולים ליצור חיבורים רעננים ומפתיעים. יכולת המוח להשתנות ולפצות על ליקויים דרך ארגון מחדש, מחדדת את העובדה שגמישות, באשר היא, משקפת ומאפשרת בריאות. אמנם לא נולדנו "לוח חלק", כפי שגרס ג'ון ווטסון, אולם לחלק נכבד מן הנטיות המולדות שלנו יש יכולת להתעצב מחדש בכל רגע, בהתאם להתנסויות משתנות. המסע בעקבות האוצרות הטמונים בנו מושתת על קרקע המציאות הגופנית והנפשית הזו, ודרכה נתחבר כעת לכנפי הרוח של המסע.

בשבילי החסידות

בספר זה נתור בגמישות אחר משאבים פנימיים, דרך התבוננות ברעיונות שלוקטו משני תחומי דעת: חסידות ופסיכולוגיה. אין מדובר ביומרה ליצור אינטגרציה בין שני התחומים תחת הכותרת: "פסיכולוגיה יהודית". זהו מסע פשוט ויומיומי, ששביליו נובעים מחווייתי האישית כאישה מאמינה וכמטפלת, המשוחחת עם העולם באמצעות שתי שפות אלו.

על פי ספר הזוהר, הקב"ה "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא",9 כלומר התורה קדמה לבריאת העולם, והעולם נברא לאור התורה. משום כך, התורה מעניקה לנו הבנה שורשית על אודות נפש האדם, תופסת את המכלול האדיר של יצריו וכוחותיו ומסוגלת להכיל הפכים בד-בבד עם הישארותה קוהרנטית. מבין שבעים פניה של התורה, נצעד בספר זה בעיקר בשבילי החסידות.

מאז ומתמיד עולם החסידות משך את לבי וחיבר אותי אליו בעבותות של אהבה וסקרנות. כילדה, מצאתי בסיפור החסידי גילוי מרענן ומפתיע של המציאות, המאפשר לצלול לרובד של פנטזיה ולשמוט לרגע קט את שפת ההיגיון והסדר. הסיפור החסידי העניק לי ביטחון, נחמה והשראה. כבוגרת, הוקסמתי למצוא בתורות החסידיות מעיין נובע של רעיונות מאירי עיניים ומחממי לב, המקדמים צמיחה והתחדשות.

ההתבוננות בנפש, בהתמודדויותיה ובצרכיה לאור הסיפור החסידי ובהשראת רעיונות יסוד מעולם החסידות תלווה אותנו לאורך המסע, החל בדמותו של אבי החסידות רבי ישראל בעל שם טוב ודרך נינו רבי נחמן מברסלב, וכן לאורן של דמויות נוספות מגדולי החסידות כדוגמת רבי זושא מאניפולי, הרבי מפיאסצנה, הרבי מלובביץ' ועוד. בצד החסידות, נאזין לקולותיהם של רבים אחרים מעולם המחשבה היהודית.

כידון, נחש, גזע עץ או מניפה?

מן העבר השני, נלקטו בספר זה כלים מגישות פסיכולוגיות שונות. בין השורות תשרה רוחה של הלוגותרפיה ואביה הרוחני פרופסור ויקטור פראנקל, אשר את בחירתי בתחום עיסוקי אני חבה רבות לתורתו. גישות נוספות יעניקו למסע תרומה בלתי מבוטלת: הגישה הפסיכודינמית, הקוגניטיבית-התנהגותית, הנרטיבית, הפסיכולוגיה החיובית וחקר המוח. לא ייעשה מאמץ להציג גישות אלו לעומקן, אלא רק לשאוב מהן כלי עבודה מעשיים.

מדוע נזדקק למגוון גישות פסיכולוגיות ולא נתמקד באחת? כשנחשפים לתיאוריות פסיכולוגיות שונות על אודות נפש האדם, נוכחים שהתהום הפעורה ביניהן כה עמוקה, עד כי לעתים קשה להאמין שכולן עוסקות באותו מין אנושי. במקרים מסוימים נוצרת רתיעה מזרמים המדגישים ללא בדל של רחמים כוחות יצריים נמוכים. מנגד, קל להתאהב בזרמים המבליטים נטייה למימוש עצמי, אלטרואיזם וחיפוש משמעות. בלבול זה מזכיר לי את אותו סיפור-עם הודי עתיק, שבו חבורת חכמים עיוורים השתוקקו לדעת מה טיבו של הפיל. לצורך כך, החלו למשש פיל שנקרה בדרכם: אחד נגע בחט של הפיל וטען כי הפיל הוא כידון, ואילו השני אחז בחדק וגרס כי הפיל הוא נחש. השלישי תפס אחת מרגלי הפיל וקבע כי הפיל הוא גזע עץ, ואילו הרביעי שהיה גבה-קומה, נגע באחת מאוזני הפיל וטען כי כולם טועים, והפיל הוא בעצם מניפה. כך נמשכה עד אין קץ חוויית המישוש של החכמים העיוורים, שעמדו והתווכחו ביניהם מיהו הפיל, כשכל אחד מהם משוכנע בצדקתו.

נפש האדם מורכבת להפליא. לעניות דעתי, אין בנמצא תיאוריה פסיכולוגית אחת ויחידה המיטיבה לתפוס את מלוא רבדיה. ישנן גישות שממששות בעיקר את כוחותיו היצריים של האדם, אחרות שואפות לאחוז בכוחותיו הנעלים. כל גישה בפני עצמה דומה לעיוור הנוגע בחלק מן הפיל וסבור כי זהו השלם. נשאף ללקט ניצוצות של אמת מכל אחת מהן, כדי לאמץ כלי עבודה חושפי משאבים ומגבירי גמישות. את הפיל השלם נוכל לדמיין כל אחד כחפץ לבו.

לסיום, ספר זה החל את דרכו כחוברת המלווה סדנאות לימוד והתבוננות שהעברתי במשך מספר שנים ברחבי הארץ. החוברת שינתה את פניה, צמחה והעמיקה הודות לחוויות המפגש האנושיות עתירות ההערות וההארות. כתיבת הספר היוותה ניסיון להפוך מילות דיבור זורמות, משתנות וחיות למילים מקובעות, והיא לוותה בחיבוטי נפש: האם אין עדיפות למילה הדבורה והגמישה על פני זו הכתובה שחור על גבי לבן? חוויית המפגש האנושי המתקיים פנים בפנים מאפשרת מעצם טבעה התאמת המילים לצורכי האדם, השעה והמקום, תוך דיאלוג מתמשך. כדי לקרב ככל האפשר את המילים הכתובות למפגש בין-אישי מסוג זה, בחרתי לשמור על לשון הקרובה ללב, כפנייה אישית של שיחת נפש בין אדם לאדם, בתקווה שספר זה יהיה מסע משותף אל אוצרות טבעיים הטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו.