מתחת לחצאית

הסירוס בוצע, למרות שאני אחות החלטתי לא להיות נוכחת בניתוח וחזרתי לקחת אותו אחרי שהשפעת ההרדמה כמעט חלפה והוא התנדנד כמו שיכור. מתוק אהוב שלי, אני כל כך מצטערת, בוא אליי. לקחתי אותו על הידיים, ברגע שיצאנו מהמרפאה כאילו נפתחו לי ארובות העיניים. גשם של דמעות ירד על לחיי, רצתי איתו מהר הביתה. אני מקווה שתסלח לי, לחשתי לו באוזן. אני כל כך מצטערת, איך אפשרתי לאנשים להשפיע עליי ככה. איזו טעות איומה עשיתי. אני כל כך אוהבת אותך. מזל ששלג מטושטש ועל הידיים שלי, אחרת הוא היה רץ לתוך המים המזוהמים שזורמים ברחוב שלנו, אחרי שחמיס שטף את חדר המדרגות, והשתן של הכלבים מהרחוב נשטף גם הוא במים ויצר ריח לא טוב על המדרכה ובשולי הכביש. פגשתי את חמיס המנקה של הבניינים ברחוב ואמרתי, "למה אתה שופך כל כך הרבה מים בלי לספוג אותם וככה הרחוב מתמלא במים מטונפים, למה אתה לא סוחט את הסמרטוט מכל דליי המים. כאן זה תל אביב." חמיס לא הבין מה אני נופלת עליו. החלטתי לא להיכנס הביתה וצלצלתי לרבקה בפעמון. "תקשיבי," התנפלתי עליה, "חמיס ממש לא בסדר, הוא שוטף את חדר המדרגות ואת כל המים, במקום לספוג, הוא מעביר לרחוב והסירחון מהמים נוראי. כאן זה תל אביב, לא כפר ערבי. בטח אצלו הבית מבפנים נקי והטינופת בחוץ לא מעניינת אף אחד. בבקשה, את ועד הבית, דברי איתו, שיפסיק, אני מפחדת ששלג ייכנס עם הרגליים למים המגעילים והלכלוך יחדור לו לעור או חלילה הוא ישתה מהמים השחורים האלה." "אוף נמאס לי," פרצתי בבכי לא נשלט. רבקה ממש נבהלה. היא התקרבה אליי והניחה יד על כתפי, "מה קרה?" אמרתי שאני איומה, “תראי מה עשיתי לו." "מה עשית?" החזקתי את שלג כשהוא צמוד לחזה שלי. “סירסתי אותו וזה נורא. את לא מבינה, לא הייתי צריכה להסכים, הרסתי לו את החיים, לא יהיו לו הנאה ואיכות חיים, אני מטומטמת שהסכמתי, עשיתי טעות איומה." "שטויות, את הסכמת כי הבנת שזה לטובתו. עשית זאת כי את המבוגרת האחראית שמבינה היטב מה טוב ומה רע, מה ישמור עליו ומה יזיק לו." "זאת הייתה טיפשות," עניתי, "החלטה מפגרת, זה בדיוק כמו אונס, כפיתי עליו ניתוח פולשני, זה פשוט נורא, נורא." "על מה את מדברת? את עשית, עושה ותעשי הכול למענו," אמרה לי רבקה, "ובלי רגשות אשם בבקשה." "תראי, אין לו אשכים יותר.” רבקה לקחה את שלג ממני, התיישבה לידי וליטפה את שלג בזמן שאני ייבבתי כמו ילדה קטנה. ואז ביד אחת היא המשיכה ללטף את שלג וביד השנייה ליטפה את ראשי וחייכה אליי חיוך מלא חום ורכות, ולחשה, “נו אז מה, לי אין ביציות, שחלות ורחם, אז בגלל זה אין לי חיים? לא ביג דיל." סבתוש רבקה העבירה אצבע על דמעה שנחתה לי על הלחי. "סליחה שככה אני נופלת עלייך," אמרתי לה, "אין לי כאן אף אחד." "מעכשיו את לא לבד, יש לך עוד אימא. בטבריה האימא הביולוגית שאת מאוד אוהבת, אבל בגלל המרחק אני הכתף והמשענת הרגשית, כמובן לא המשענת הפיזית היות שזו משענת קנה רצוץ." חייכתי חיוך קטן בין הדמעות ונישקתי שוב ושוב את שלג. חשבתי לעצמי איזו שפה מוזרה יש לרבקה הזאת. אוסף מילים שאין לי מושג מה משמעותן. אבל שתקתי כי התביישתי לשאול. "תקשיבי," רבקה אמרה, "קניתי במיוחד בשבילך. לא אתן לאף אחד אחר, רק לך, את החלב שקדים שבמקרר. קפה?" "תודה," אמרתי, וסיפרתי לה שביום המוחרת אנחנו נוסעים לצפון לראות את המשפחה ונחזור כנראה ביום רביעי. "איך את נוסעת?" "אחי יבוא לקחת אותי." לפני שיצאתי מפתח ביתה הסתובבתי אליה ושוב שאלתי, “את בטוחה שלא הרסתי לו את החיים?"