מתי תבוא אלי

שובי שובי

המכתב הגיע הבוקר. אֵם הבית אורסולה הביאה אותו בעצמה. "זה מבעלך, שו־ל־מית," זימררה במבטאה הפרוסי. שולמית חייכה בחמיצות, אורסולה הביטה בה בשאלה, ושולמית נטלה מידה את המעטפה. אחר כך חבקה את כתפיה וליוותה אותה לדלת.

היא עברה על המילים ברפרוף ולא מצאה דבר הראוי לתשומת לב, עד שהגיעה לשורה התחתונה והתאבנה.

"שובי שובי, השולמית."

בתקופת אירוסיהם כתב לה בעלה יום־יום ממקום התורה שהגלה אליו את עצמו, וכל מכתב עיטר בשוליו בפסוקים, כמו היה קלף של כתובה: "אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים", "הנך יפה רעייתי, הנך יפה, עינייך יונים". לפעמים כתב לה חידושי תורה והלכה. לפעמים הטיף. נדמה לה שעברו דורות מאז. היא בכלל לא בטוחה ששולמית, הכלה שהיתה, היא שולמית של היום. והחתן עמנואל, מה ידעה עליו אז? לא כלום.

עכשיו הוא כותב לה, "שובי שובי השולמית, שובי ונחזה בך". הוא רוצה שתפר את החוזה ותחזור ארצה. איך הוא מעז? אין לו שמץ של אחריות, של בושה, של כבוד? היא מקמטת את המכתב באגרופה, מהססת. להשליך אותו לסל הניירות או לקרוע אותו לפיסות ולהטביען באסלה? הדם מכה באוזניה עמום, קצבי, כמו קורנס. לבסוף היא מחליקה על הדף ומחזירה אותו למעטפה, שפיה, המשוסע בקו עקום, מזכיר לה צעקה.

זה היה הרעיון של בעלה לקבל את המשרה שהוצעה להם בברלין. חיימי, הצעיר בבניהם, התיידד עם אריאל זיגל, בנו של יהודי ברלינאי אמיד. כל שבת רביעית הגיע חיימי הביתה מהישיבה מלווה ב"חוצניק", תלמיד ישיבה תושב חו"ל. בדרך כלל היה זה אריאל. בסעודת השבת ההיא סיפר אריאל למארחיו שאביו מחפש זוג שיעבוד באחד מבתי האבות שלו בברלין.

"ומה דרישות התפקיד?" שאלה שולמית את אריאל, בנימוס יותר מאשר בעניין.

"לא הרבה שאני יודע," ענה אריאל, "אתם יודעים, ככה, להיות שם, זה מה שחשוב."

העברית שלו לא משהו, אבל הוא חמוד, חשבה שולמית, יש לו שיער חלק שחור שיורד על עיניו, אף צר וארוך, פנים ארוכות וגוף גבוה וגרמי. הוא ביישן ועדין וממשפחה טובה ואמידה.

"הזקנים בַּבית־אבות הם ניצולי שואה או אימיגרנטים מרוסיה," התנער אריאל מביישנותו, "ואת יודעת, גברת מאייר, איך זה עם יהודים, אפילו שהם לא הניחו תפילין יום אחד בחיים שלהם ולא צמו ביום כיפור, עכשיו שהם זקנים, הם רוצים רב, ליתר ביטחון. כי אולי בכל זאת יש משהו במה שהרבנים האלה, עם הזקנים והקפלושים השחורים אומרים."

מורת רוחו של עמנואל ההבילה בחדר. אשתו היא "רבנית", לא "גברת". זה התואר היאה לה. בכל זאת העלה על פניו חיוך מעושה. שולמית חשה במאמציו להסוות את להיטותו. פניו סמקו, כתמיד בשעה שרגש. "אז אתם צריכים רב," אמר בנימה כבושה, ולא התאפק ושאל, מעיף אליה מבט, "ומה עם רבנית?"

באבחה אחת נפרמה שַבָּתה. מה פתאום הוא מתעניין בבית האבות הזה? אריאל הסמיק גם הוא, והיא חשבה שוב, שאילולא השיאו כבר את ארבע בנותיהם, היה יכול להיות שידוך מושלם לשירה או לאלישבע, ועוגמות נפש ובושות מכל הסוגים היו נחסכות מהם.

"כן. צריכים זוג." אריאל הביט בה ואחר כך בבעלה. "צריך רבנית שתשגיח על הטבחית השיקסע שלא תטריף את המטבח, צריך שתכין תוכניות לשבתות וחגים, ושתעזור בבעיות משפחתיות, מריבות, ירושות, קנאות — לא חסר, ושתקשיב לגברות הזקנות. אתם יודעים איך זה תמיד במקומות האלה, 'מר דאמן דן הערן'."

"יותר נשים מגברים," ציחקקה שולמית וזחיחות קלה ריפרפה בה ומוססה את האי־שקט. משתפסו הוריה שלמדה את שפת הסודות שלהם, הונגרית, עברו לדבר גרמנית. גם את הגרמנית למדה, אבל עד שהבינו זאת, נישאה ויצאה מן הבית, ולא עבר זמן רב ואמה נותרה בלי שותף סוד ושפה, כי אביה מת מיתה משונה שהיפכה את עולמה.