מתכון לאסון

פרק 1 ביאנקה

בפעם הראשונה שבה ראיתי את האדם הידוע ברחבי מדינת לואיזיאנה בכינוי 'החיה', חשבתי שהוא לא יכול להיות גרוע כמו המוניטין שלו.

מתברר שטעיתי.

הוא היה גרוע יותר.

לבוש כולו שחור, גבוה בראש מכל אחד אחר, כתפיו כה רחבות עד שהן מטילות צל מפחיד על רצפת העץ המבריקה, ג'קסון בודרו סקר את חדר האוכל ההומה במסעדה שלי בהבעה של מלך שנתקל בכפר של איכרים מוכי מגפה.

שפתו הייתה מעוקלת, עיניו מצומצמות ואפו מורם כה גבוה עד שתהיתי אם הוא נכנס כדי לא לטבוע בגשם.

"בשם אלוהים! יש כאן איש זאב! תביאו את השום!"

הסו־שף שלי, אמברוזין, עמדה לידי, ליד התנור במטבח, והחוותה סימן צלב על חזה השופע בעודה מציצה דרך קיר הזכוכית על האדם בשחור. אֵיני, כפי שכונתה בחיבה על ידי כל מי שהכיר אותה, הייתה כוהנת וודו בדימוס והיה לה אוסף אמונות תפלות גדול כמעט כמו הכַּפְתָּנִים עם ההדפסים האפריקניים שלה.

"שום זה נגד ערפדים, לא נגד אנשי זאב, איני," אמרתי והבטתי מעבר לשולחנות האוכל, אל עמדת המארחת בחזית המסעדה, שם עמד האדם בעל נוכחות ענני הסערה והסתכל בזעף על המארחת, פפר. הנערה המסכנה התכווצה תחת מבטו היוקד.

הבזק רוגז גרם לי להזעיף פנים.

היה זה ההבזק הראשון והחלש ביותר מהבזקים רבים דומים שיהיו לי הלילה.

"זה לא אדם זאב, גם לא ערפד," נהם קול מימיני.

הסתכלתי לעבר הקונדיטור שלי. הוֹיְט היה קייג'ון1 בן שבעים ומשהו, בעל מבטא כבד יותר מאגם בוץ, עם זקן לבן מאפיר וידיים מוכות דלקת מפרקים שעדיין הצליחו להפיק את המאפים הטובים ביותר בניו אורלינס. הוא החווה בסנטרו כלפי האורח החדש ואז החזיר את תשומת ליבו אל כדור הבצק הענקי שעל לוח העץ המקומח המונח על הדלפק מולו.

"אני מזהה אותו מהעיתונים," אמר הויט. "הבריון שם הוא ראש התיש מר בודרו בורבון ג'וניור בכבודו ובעצמו."

"שככה יהיה לי טוב," אמרתי בבהלה.

נבהלתי לא מפני שהויט קרא לאורח המסתורי בריון בעל ראש תיש – להויט היה כישרון לתאר אנשים, הוא תיאר אותם בצורה ססגונית כמו מצעד המארדי גרא – אלא משום שאותו בריון בעל ראש תיש היה היורש של אימפריית הבורבון הטובה ביותר בעולם.

בורבון שכל תפריט האביב שלי היה מבוסס עליו.

תפריט שהתקבל היטב על ידי האורחים שלי והיה הסיבה לעלייה בהזמנות. הוא קיבל תגובות מדהימות מפי מבקרי אוכל מקומיים והחודש הוזכר והולל בירחון 'גורמה'.

בכל הכנות, היה זה תפריט מלא אהבה, נשמה, תקווה וזיעה, וכאילו היה התינוק שלי. העברתי חודשים בהכנתו, בטעימתו ובשיפורו עד שהיה מושלם.

אבל לחלוטין לא הייתי מוכנה לכך שג'קסון בודרו בכבודו ובעצמו יבוא לסעוד.

ידעתי שהוא גר בניו אורלינס –גם אני קראתי עיתונים – אבל שמעתי כל כך הרבה דיבורים על כך שהוא לא חברותי ומתנזר מחברת אנשים, עד שחשבתי שלא יהיה סביר שאי פעם הוא יופיע בפתח דלתי, למרות שהבורבון של המשפחה שלו היה ההשראה לתפריט.

עכשיו הוא הופיע.

כל המטר תשעים וחמישה הזועפים שלו.

מפחיד למוות את המארחת שלי וגורם לשקט מוזר בחדר האוכל שלי.

"איך לא שמתי לב לשם שלו ברשימת ההזמנות?" קראתי. "אם הייתי יודעת שהוא בא, הייתי שומרת לו את השולחן הטוב ביותר!"

איני אמרה, "פפר בדיוק הושיבה משפחה בת שמונה נפשות ליד השולחן הטוב ביותר. הם חוגגים משהו, בּוּ. הם כנראה ישבו כאן שעות."

נאנקתי. התפתיתי לצאת ולמצוא עבורו שולחן בעצמי, אבל היינו מוצפים בעבודה במטבח. אצטרך לסמוך על פפר שתעשה כמיטב יכולתה להושיב אותו במהירות האפשרית.

"כולם לחזור לעבודה!" הוריתי לעובדי המטבח, שהפסיקו את מה שעשו כדי לנעוץ מבטים בג'קסון בודרו, כפי שעשו כל יתר האנשים במקום.

כאשר אף אחד לא זז, מחאתי כפיים. אנשי הצוות חזרו מייד לעבודה, הם הבינו שאני מתכוונת לכך. מעולם לא הרמתי קול עליהם, אפילו כאשר כעסתי, דבר שקרה לעיתים נדירות. הייתי חביבה מטבעי.

הטבע הזה עמד עכשיו למבחן.

"הנרי, אני צריכה עוד ריבת פלפלים!" פניתי לאחד מהטבחים שלי כאשר החזרתי את תשומת ליבי אל פשטידות הברווז הצלוי שסידרתי על צלחות. כל מנה יצאה מהמטבח רק אחרי בדיקה סופית שלי. הנרי מיהר לעברי, מחזיק במכל ריבה חריפה תוצרת בית. סילקתי את כל המחשבות על ג'קסון בודרו הצידה כדי להתרכז במשימתי.

כאשר סיימתי, מסרתי במהירות את הצלחות למלצר שחיכה. שתי מנות אחרות שנזקקו לבחינה סופית מילאו מייד את מקומן מצידי השני. המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום וכיוון שהשעה הייתה רק שש בערב, ידעתי שלפניי לילה ארוך. לא יכולתי להיות מאושרת יותר.

אחרי הכול, זה היה חלום שהתגשם. גדלתי במטבח המסעדה של אימא שלי וחסכתי במשך שנים כדי לפתוח מסעדה משלי. הבישול היה בדמי, יחד עם ג'ז והקדושים.

תחושת האושר שלי נפגמה לראשונה כאשר המארחת התפרצה בדמעות אל המטבח מבעד לדלתות המתכת הדו־כיווניות.

הרמתי את מבטי אליה, מופתעת. "פפר! מה – "

"התיש מוצץ הביצים היתום הזה יכול לנשק לי בתחת!" קראה פפר, מוחה בכעס את עיניה הדומעות, המסקרה נמרחת על לחייה.

פפר קיללה כמו מלח, שמה יותר מדי איפור, צבעה את שערה בגוון אדום כמו של יצאנית ולבשה חצאיות שהיו קצרות באותה מידה שעקביה היו גבוהים, אבל הייתה באמת נערה מתוקה שהסתדרה היטב עם אנשים. הלקוחות הקבועים אהבו אותה.

חוץ מזה, היינו ברובע הצרפתי. אם הייתי זקוקה למארחת שנראית כמו נזירה א־מינית, הייתי מושיבה את האנשים בעצמי.

אחזתי בזרועה של פפר והובלתי אותה דרך המטבח אל החלק האחורי, ליד המקפיא. הדבר האחרון שרציתי היה שהאורחים שלי יקבלו מנה מהשפה הצבעונית המפורסמת של פפר יחד עם תבשיל הבמיה שלהם.

הושטתי לה ממחטת נייר. "מה קורה?"

פפר ניגבה את עיניה ומשכה באפה בדרמטיות. "האיש הזה שבדיוק נכנס – "

בטני התהפכה. "מר בודרו?"

פפר הנהנה ואז ענתה בזעם, "הוא אמר שהוא רוצה שולחן, ואמרתי לו שלרוע המזל אנחנו מלאים, והוא אמר 'מה לעזאזל זאת אומרת', ואני ניסיתי להסביר לו בנחמדות שאין לנו שולחנות פנויים, ואז הוא אמר בשחצנות רבה 'את לא יודעת מי אני?' ודרש שאני אמצא לו שולחן, ואני הסברתי לו שוב ואמרתי ש'אין לנו שולחנות פנויים, אדוני, ויש רשימת המתנה באורך קילומטר', אבל הוא קטע אותי ואמר – באכזריות אמיתית, כאילו הוא כלב מעורב – שהשם שלו מופיע על כל התפריט שלנו ואם לא אשיג לו שולחן, הוא יוודא שהשם שלנו יהיה מרוח בעיתונים ולא באופן הטוב, כי הוא מכיר את כל הכתבים! הוא ממש איים עליי וכשהתחלתי להיות נסערת, הוא נהם עליי להפסיק להתבכיין! להתבכיין! כאילו שדבר כזה לא יעצבן אותי!"

פפר סיימה את סיפורה ברקיעה בעקב הסטילטו שלה.

צבטתי את גשר אפי בשתי אצבעות ונאנחתי. בסופו של דבר, למר בודרו לא הייתה הזמנה. זה שסמכתי על פפר שתעשה כמיטב יכולתה לא בדיוק פתר את הבעיה כמו שציפיתי.

"בסדר, פפר, קודם כול – תירגעי. קחי נשימה עמוקה."

היא עשתה כך בחוסר רצון.

"טוב. עכשיו צאי חזרה ותגידי לו – יפה, בבקשה – שהבעלים תצא לדבר איתו תוך כמה דקות. אחר כך לווי אותו אל הבר ותבקשי מגילי שייתן לו משקה. על חשבון הבית."

"אבל – "

"פפר," קטעתי אותה בקול תקיף. "זה ג'קסון בודרו. לא רק שהוא יכול לקנות ולמכור את העיר הזאת מאה פעמים, הוא ללא ספק מקושר לכל מיני אנשים חשובים. זאת אומרת שאם הוא ירגיש שלא טיפלו בו כראוי, כל האנשים האלה ישמעו על כך, וזה לא טוב לעסקים. אני מצטערת שהוא לא היה נחמד אלייך, אבל את צריכה ללמוד איך לטפל בטווסים כאלה בלי להתנפח בעצמך."

חייכתי כדי לרכך את מילותיי ולחצתי את כתפה של פפר. "תזכרי, הבריונים הגדולים ביותר הם בעצם התינוקות הגדולים ביותר. תדמייני אותו בחיתול עם בקבוק תקוע בפה ואל תניחי לו לאיים עלייך."

פפר הניפה את ראשה לאחור ומשכה שוב באפה. "הייתי מעדיפה לדמיין אותו עם דלי של סרטני נהרות תקוע בישבן ההדוק שלו במקום המקל ההוא."

הקרקור הרם מחזית המטבח היה של איני.

"מקסים, פפר," אמרתי ביובש. "עכשיו לכי."

במשיכת אף אחרונה פפר סבה על עקביה וטופפה החוצה.

עברו עשר דקות לפני שיכולתי לעזוב את המטבח. כאשר יצאתי מבעד דלתות המתכת, ראיתי שפפר מילאה אחר הוראותיי.

ג'קסון בודרו עמד בקצה הבר, מזעיף פנים לכוס המשקה שלו כאילו אמרה משהו גס על אימא שלו. למרות שהבר היה עמוס, נוצר סביבו מעגל ריק בגודל מטר וחצי בערך, כאילו נוכחותו הייתה דוחה.

אני תוהה אם הוא מסריח.

אם לשפוט לפי הופעתו, ייתכן בהחלט. ז'קט העור השחור שלבש היה כל כך מקומט ובלוי, עד שהיה יכול להיות מהמאה הקודמת. הזיפים הארוכים על לסתו היו עדות ברורה לכך שהוא לא התגלח בתדירות קבועה ושערו – שחור בדיוק כמו הבעתו – הסתלסל מעל צווארון הז'קט שלו ונפל על מצחו באופן שרמז על כך שמספריים לא נגעו בו כבר שנים.

אין פלא שאיני קראה לו איש זאב. האיש נראה כמו משהו פראי ומסוכן שעלולים להיתקל בו אם יוצאים לטיול לילי ביערות.

הוא הרים את מבטו ותפס אותי מסתכלת עליו.

הרגשתי את עוצמת מבטו מהצד השני של החדר, את הכוח המפתיע שבו, כאילו שלח את ידו ואחז בי סביב צווארי.

נשימתי נעתקה. הייתי חייבת להכריח את עצמי לא לסגת לאחור. הכרחתי את עצמי לחייך. ואז הכרחתי את עצמי ללכת קדימה, כאשר כל האינסטינקטים שלי אמרו לי להסתובב ולמצוא בקבוק מים קדושים ואקדח טעון בכדורי כסף.

עצרתי לעיתים קרובות כדי ללחוץ ידיים עם הלקוחות הקבועים ולהגיד שלום לאנשים, כך שעברו כמה דקות לפני שהגעתי אל הבר. כאשר לבסוף נעמדתי מולו, נחרדתי לראות שהבעתו הפכה מבלתי נעימה לרצחנית בעליל.

הדבר הראשון שג'קסון בודרו אמר לי היה "אני לא אוהב לחכות."

אלוהים אדירים, לחיה היה קול יפה.

קול עמוק ועשיר, משיי אבל חד כמו גרגור, ניגוד גמור להופעתו המוזנחת. קול נוטף ביטחון, שליטה וסקס אפיל טהור. היה זה קול של גבר הבטוח במעמדו בעולם – קול שהיה רגיל לתת פקודות לעובדים שלו ובאותה מידה לנשים שמתחתיו במיטה.

חום התפשט במעלה צווארי. לא הייתי בטוחה אם כתוצאה מההפרעה, מהקול או מעיניו הכחולות כפלדה שצרבו עתה שני חורים בראשי.

לפני שהצלחתי לענות, הוא נבח. "המארחת שלך חדלת אישים. המוזיקה רועשת מדי. תפריט המשקאות שלך יומרני. 'רומיאו וג'ולפ'? 'אחרון המוחיטו'? נורא. אם הייתי מחליט לפי התרשמות ראשונית, הייתי חושב שגם האוכל שלך נורא ואיום."

החום שהרגשתי בצווארי התפשט אל לחיי. פי החליט לענות לפני שהחלטתי על כך. "ואם אני הייתי קובעת לפי התרשמות ראשונית, הייתי משערת שאתה אחד מהקבצנים חסרי הבית המטרידים את התיירים בשדרה וזורקת אותך החוצה מהמסעדה שלי."

הוא נעץ בי מבט ונחיריו התרחבו.

אם מדברים על לשמור על פנים רגועות.

כדי להסתיר את מבוכתי הושטתי יד והצגתי את עצמי. "ביאנקה הארדוויק. נעים להכיר אותך, מר בודרו."

עבר רגע ארוך ונורא שבמהלכו חשבתי שהוא יתחיל לצעוק, אבל הוא רק לקח את ידי ולחץ אותה.

"העלמה הארדוויק. לעונג לי להכירך."

רשמי. אחרי הכול הוא לא נולד באסם.

"קרא לי ביאנקה, בבקשה. אני מתנצלת על ההמתנה."

ג'קסון עזב את ידי ויחד איתה השאיר מאחוריו את רגע הנימוס הקצר שלו. "אם הייתי רוצה לקרוא לך ביאנקה, הייתי עושה זאת. איפה השולחן שלי?"

הוא נעץ בי מבטים, ידו כרוכה בחוזקה סביב כוס המשקה שלו ומפרקי אצבעותיו לבנים.

פפר עלתה עליו במדויק. אני חייבת לה התנצלות.

נלחמתי בדחף לבעוט לו בשוק ובמקום זאת הענקתי לו את החיוך היפהפה הדרומי המתוק ביותר שלי. החמור השחצן הזה לא יפחיד אותי, או ירגיז אותי, או יגרום לי לאבד את קור רוחי.

"הוא כאן איפה שהוא." החוויתי בידי באוויר תנועה מעורפלת, כי ידעתי שהיא תעצבן אותו. "ברגע שיתפנה שולחן, נושיב אותך במקום הפנוי. יפה מצידך שבאת. עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה לחזור אל – "

"העלמה הארדוויק," הוא סינן מבין שיניו, התקרב ורכן לעברי. "איפה. השולחן. שלי?"

הרגשתי שעשרות זוגות עיניים מופנים אלינו. בזווית עיני ראיתי שפניו של הברמן, גילי, שהיה כמו אחי הגדול, סמוקות בכעס בשל הדרך שבה דיבר אליי. האם דמיינתי, או שהקולות במסעדה השתתקו שוב?

דבר אחד בהחלט לא היה פרי דמיוני. ג'קסון בודרו לא הסריח. לפחות לא היה לו ריח רע. הוא עמד כל כך קרוב עד שיכולתי להריח את הניחוח שלו; ניחוח עדין של מושק אקזוטי ועור נקי, שהיה יכול להיות סקסי ביותר על כל אחד אחר.

אבל הוא לא היה כל אחד אחר. הוא היה נסיך הכתר, היורש של שושלת בורבון בינלאומית, שלא אהב להתגלח, להסתפר, ללבוש בגדים חדשים, או – כפי שנראה לעין – את המין האנושי.

חיתול! תדמייני אותו בחיתול עם מוצץ בפה הגדול והשמן שלו!

זקרתי את סנטרי והתבוננתי בעיניו. אמרתי בשקט, "אולי צדקת כשאמרת שהמוזיקה רועשת מדי. היא כנראה הפריעה לך לשמוע, כי בדיוק אמרתי שנשיג לך שולחן ברגע שיתפנה אחד. אולי תעדיף שאני אזרוק מישהו החוצה? אולי את הזוג הקשיש הנחמד הזה היושב ליד הפסנתר? לא מגיע להם ליהנות מהארוחה שלהם כמו לך, נכון?"

זוויות שפתיו צנחו, שריר התעוות בלסתו. הוא נשם לאיטו מבעד לאפו.

תהיתי אם הוא שולט בעצמו ולא ישליך את כוסו אל הקיר. למרות שליבי הלם, עמדתי על שלי ולא מצמצתי.

לבסוף הוא העביר יד בבלגן הסבוך של שערו ונשף, קולו המעוצבן הבהיר בבירור עד כמה הוא נהנה לבוא במגע עם האיכרים.

בייחוד עם אלה שהעזו להתחצף אליו.

"כמה זמן?" הוא נבח.

עד אז החיוך שלי גווע. "גרמת למארחת שלי לבכות. כמה זמן המתנה זה שווה, לדעתך?"

הוא ענה מבעד לשיניים חשוקות, "אני לא אדם שמשתעשעים איתו, העלמה הארדוויק. כפי שאמרתי למארחת ההיסטרית שלך, אני מכיר את כל מבקרי האוכל החשובים – "

"איזה מזל יש להם!" נחרתי בבוז.

"... והשם שלי מופיע בהבלטה על רוב המנות בתפריט שלך. הייתי מצפה שתהיי יותר מכניסת אורחים – "

"טכנית, בודרו הוא שם המשפחה שלך, נכון?"

"... כי אני מגן על כל דבר שהשם שלי מופיע עליו – "

"סליחה, איך בדיוק התפריט שלי הפך פתאום להיות הרכוש שלך?"

"... ואם האוכל שלך גרוע כמו כל דבר אחר שחוויתי עד עכשיו, כולל הגישה שלך, לא אהסס לדבר עם אנשי הקשר שלי בתעשייה ועם עורכי הדין שלי על כך שאת פוגעת בסמל המסחרי של המשפחה שלי."

פי נפער לרווחה. בהיתי בו באימה. "אתה מאיים לתבוע אותי? אתה בטח לא רציני!"

בתגובה הוא צמצם את עיניו. נהמה נמוכה ומסוכנת עלתה מחזהו.

אוי, לא. אוי, לא. הוא לא ניסה עכשיו להפחיד אותי בפעולה החייתית הזאת!

צמצמתי את המרחק בינינו, הסתכלתי ישירות בעיניו הכחולות הקרות.

"לא אכפת לי מי אתה, מר בודרו, או כמה פרסום שלילי אתה יכול לפרסם עליי או כמה עורכי דין יקרים מדי יש לך. הנימוסים שלך איומים ונוראים. תנהם עליי שוב ואני באמת אזרוק אותך החוצה."

פסעתי לאחור והבטתי בשלווה בעיניו הזועמות. "תקבל את השולחן הפנוי הבא. בינתיים, קח עוד משקה על חשבוני. אולי האלכוהול יחזיר אותך להיות בן אנוש."

רותחת מכעס, סבתי על עקביי והתרחקתי משם כשאני משוכנעת שג'קסון בודרו הוא האדם השחצן, הגאוותן ובעל המזג הרע ביותר שפגשתי מעודי. הדבר היחיד שיכולתי להרגיש כלפיו היה שאט נפש.

מתברר שגם בנוגע לזה טעיתי.

תושב לואיזיאנה שמוצאו בגולים צרפתים מאקדיה שבקנדה