מתנת הכעס

שיעור מספר אחת לרתום את הכעס למען הטוב

סבי עשה דבר שהדהים את העולם: הוא הגיב על אלימות ושנאה באהבה ובסליחה. הוא לא הרשה לכעס להרעיל אותו. אני עצמי הצלחתי בכך פחות. הייתי ילד הודי בדרום אפריקה, שבה היחסים בין הגזעים היו טעונים, וספגתי מתקפות מילדים לבנים כי לא הייתי מספיק לבן, ומילדים שחורים כי לא הייתי מספיק שחור.

אני זוכר שבצהרי שבת אחת הלכתי לקנות ממתקים בשכונה לבנה, ושלושה נערים התנפלו עליי. אחד מהם סטר לי, וכשנפלתי החלו חבריו לבעוט בי ולצחוק. הם ברחו לפני שהצליחו לתפוס אותם. הייתי רק בן תשע. כעבור שנה, בחג האורות ההינדי, חגגה משפחתי בחברת חברים בעיר. בדרכי לבית החברים עברתי על פני קבוצת צעירים שחורים שעמדו בפינת הרחוב. אחד מהם הניף מקל וחבט בחוזקה בגבי, פשוט כי הייתי הודי. רתחתי מזעם והשתוקקתי להשיב מלחמה.

התחלתי להרים משקולות מתוך שאיפה מעורפלת להתחזק ולנקום. הוריי, שראו את עצמם שגרירי גישת האי־אלימות של בּאפּוג'י, הצטערו לראות שאני מסתבך בתגרות רבות. הם ניסו לגרום לי למתן את התנהגותי התוקפנית, אבל נגד הזעם שחשתי לא יכלו לעשות הרבה.

לא הייתי מרוצה מהעובדה שהיה בי כעס תמידי. חשתי שהטינה ומחשבות הנקם מחלישות ולא מחזקות אותי. הוריי קיוו שהשהייה באשראם עם בּאפּוג'י תעזור לי להבין את הזעם הרוחש בי ולהתמודד איתו טוב יותר. גם אני קיוויתי לכך.

בפגישותיי הראשונות עם סבי התרשמתי עמוקות מהשלווה ומהשליטה העצמית שבהן התייחס לכל דבר שאחרים עשו או אמרו. הבטחתי לעצמי שאעשה כמוהו, וזמן־מה הצלחתי בכך למדי. אחרי שהוריי ואחותי נסעו, פגשתי כמה נערים בגילי מהכפר השכן, והתחלנו להיפגש ולשחק יחד. הם שיחקו כדורגל בכדור טניס ישן, ואני סימנתי שערים באבנים.

אהבתי מאוד לשחק כדורגל. הילדים אמנם לגלגו על מבטאי הדרום אפריקאי מהיום הראשון, אבל כבר חוויתי דברים גרועים מאלה והבלגתי על עקיצותיהם. אולם יום אחד, באמצע משחק מהיר, אחד מהם הכשיל אותי בכוונה כשרצתי אחרי הכדור. נפלתי על האדמה הקשה והמאובקת. האגו שלי נחבל לא פחות קשה מהברך — וחשתי פרץ מוכר של כעס: לבי הלם בחזי ומוחי תבע נקמה. תפסתי אבן גדולה. קמתי מהקרקע בחֵמה והרמתי את זרועי ליַידות את האבן בכוח ביריבי.

אבל קול קטן בראשי אמר, "אל תעשה את זה."

השלכתי את האבן לקרקע ורצתי בחזרה לאשראם, דמעות שטפו את לחיי. מצאתי את סבי וסיפרתי לו את הסיפור.

"אני כל הזמן כועס, בּאפּוג'י. אני לא יודע מה לעשות."

היה ברור לי שלא עמדתי בציפיותיו, וחשבתי שיתאכזב ממני. אבל הוא הניח יד מרגיעה על גבי ואמר, "לך ותביא את הנול שלך ונטווה קצת יחד."

סבי לימד אותי לטוות בנול מיד כשהגעתי לאשראם. בכל יום טוויתי שעה בבוקר ושעה בערב; זה היה מרגיע מאוד. בּאפּוג'י חיבב מולטיטסקינג עוד לפני שהמילה נכנסה לשימוש. לעתים קרובות אמר, "בזמן שאנחנו יושבים ומדברים, אנחנו יכולים להשתמש בידיים שלנו לטווייה." לקחתי את המתקן הקטן והכנתי אותו לשימוש.

בּאפּוג'י חייך והתכונן לטוות לי שיעור עם החוט.

"אני רוצה לספר לך סיפור," אמר כשהתיישבתי לצדו. "היֹה היה פעם נער בן גילך. הוא כעס כל הזמן, כי הרגיש ששום דבר לא מסתדר כמו שהוא רוצה. הוא לא הבין שגם לנקודות ראות של אחרים יש ערך, ולכן כשהרגיזו אותו, הוא הגיב בפרצי זעם."

חשדתי שהנער הוא אני, ולכן המשכתי לטוות והאזנתי בתשומת לב רבה עוד יותר.

"יום אחד הסתבך הנער בקטטה חמורה מאוד והרג אדם בשגגה," המשיך. "ברגע אחד של להט נטול מחשבה הוא הרס לעצמו את החיים בכך שקיפד את חייו של אחר."

"אני מבטיח, בּאפּוג'י, אני אהיה יותר טוב." לא היה לי שמץ של מושג איך להיות טוב יותר, אבל לא רציתי שהכעס שלי יהרוג מישהו.

בּאפּוג'י הנהן. "אתה באמת מלא זעם," אמר. "ההורים שלך סיפרו לי על הקטטות שהשתתפת בהן."

"אני ממש מצטער," אמרתי. חששתי שאפרוץ שוב בבכי.

אבל מוסר ההשכל שבּאפּוג'י התכוון אליו לא היה זה שציפיתי לו. הוא הציץ בי ממקומו שמאחורי נול הטווייה. "אני שמח לראות שאתה מסוגל לכעוס. כעס הוא טוב. אני מתרגז כל הזמן," התוודה, ואצבעותיו סובבו את הגלגל.

לא האמנתי למשמע אוזניי. "אף פעם לא ראיתי אותך כועס," השבתי.

"כי למדתי לרתום את הכעס למטרות טובות," הסביר. "כעס לבני אדם הוא כמו דלק לרכב — הוא מניע אותם קדימה למקום טוב יותר. בלעדיו לא היה מה שימריץ אותנו להיענות לאתגרים. כעס הוא אנרגיה שמחייבת אותנו להגדיר מהו צדק ומהי עוולה."

------------- * * * -------------

רִתמו את הכעס למטרות טובות. כעס לבני אדם הוא כמו דלק לרכב — הוא מניע אותנו קדימה, אל מקום טוב יותר. בלעדיו לא היה מה שימריץ אותנו להיענות לאתגרים. כעס הוא אנרגיה שמחייבת אותנו להגדיר מהו צדק ומהי עוולה.

---------------------------------

סבא הסביר שבצעירותו בדרום אפריקה סבל גם הוא מגילויי גזענות אלימים, והתמלא כעס. אבל לימים למד שאין שום תועלת בתאוות נקם, והחל להיאבק בדעות קדומות ובאפליה באמצעות חמלה, ולהגיב בטוֹב על כעס ושנאה. הוא האמין בכוחן של האמת והאהבה. הוא לא מצא כל היגיון בנקמנות. עין תחת עין — וכל העולם יתעוור.

הופתעתי לגלות שבּאפּוג'י לא ניחן במזג רגוע מלידה. אמנם כשהכרתי אותו כבר היה איש נערץ שכיבדו אותו בתואר "מהטמה", אבל פעם היה בסך הכול ילד שובב. בגילי נהג לגנוב מהוריו כסף לסיגריות והִרבה להסתבך בצרות עם ילדים אחרים. אחרי שחיתנו אותו עם סבתי, כששניהם היו בני שלוש־עשרה בסך הכול, הוא צעק עליה לפעמים, ופעם אחת, אחרי ויכוח, ניסה לזרוק אותה פיזית מהבית. אבל הוא הבין איזה טיפוס הוא הופך להיות, והטיפוס הזה לא מצא חן בעיניו. לכן התחיל לעצב את עצמו לכדי אדם בעל מזג שלֵו ומבוקר, כפי שרצה להיות.

"אז גם אני יכול ללמוד?" שאלתי.

"אתה עושה זאת ברגע זה," חייך.

ישבנו ליד הנולים, ואני ניסיתי לעכל את הדברים שאמר, שאפשר לנצל כעס למטרה טובה. אני יכול לחוש את הכעס ובד בבד לנתב אותו למטרות חיוביות — כמו השינויים הפוליטיים שסבא קידם בשלווה בדרום אפריקה ובהודו.

בּאפּוג'י הסביר שאפילו נולי הטווייה מדגימים שכעס מסוגל לחולל שינוי חיובי. במשך מאות שנים הייתה בהודו תעשיית אריגים ביתית, אבל אז החלו מפעלי הטקסטיל הגדולים בבריטניה לקחת את הכותנה ההודית, לעבד אותה ולמכור אותה בחזרה להודים ביוקר. התושבים כעסו; הם התהלכו בסמרטוטים כי לא היה להם כסף לאריגים הבריטיים. אבל במקום לצאת נגד התעשייה הבריטית שרוששה אותם, החל בּאפּוג'י עצמו לטוות כדי לעודד כל משפחה ומשפחה להשיג לה נול ולספק את צרכיה בעצמה. הייתה לכך השפעה עצומה בכל רחבי הודו וגם באנגליה.

בּאפּוג'י ראה שאני מקשיב רוב קשב והציג עוד אנלוגיה — הוא אהב אנלוגיות כל כך! — הפעם בין כעס לחשמל. "כשמנתבים חשמל בתבונה, הוא משפר את החיים, אבל אם משתמשים בו שלא כהלכה, מסתכנים במוות. כמו בחשמל, גם בכעס יש ללמוד להשתמש בחוכמה לטובת האנושות."

------------- * * * -------------

כשמנתבים חשמל בתבונה, הוא משפר את החיים, אבל אם משתמשים בו שלא כהלכה, מסתכנים במוות. כמו בחשמל, גם בכעס יש ללמוד להשתמש בחוכמה לטובת האנושות.

---------------------------------

לא רציתי שהכעס שלי יגרום קֶצר בחיי או בחייו של מישהו אחר. אבל איך גורמים לכעס לשמש ניצוץ מחולל שינוי?

בּאפּוג'י היה אדם רוחני עד עמקי נשמתו, אבל ידע גם להיות מעשי. הוא נתן לי מחברת ועיפרון כדי לנהל יומן כעס. "בכל פעם שתוקף אותך זעם, עצור ורשום מי או מה עוררו את הרגש הזה ומדוע כעסת כל כך," הנחה אותי. "המטרה היא להגיע לשורש הכעס. רק כשתבין מה המקור, תוכל למצוא פתרון."

המפתח, הסביר בּאפּוג'י, הוא להכיר בנקודות הראות של כל הצדדים. יומן כעס לא נועד להיות אמצעי להחצין כעס ולהרגיש צודקים, כפי שרבים מדי עושים כיום (אחר כך הם חוזרים וקוראים את מה שכתבו, ושוב מרגישים כועסים וצודקים!), אלא כלי המאפשר להבין מה גרם לסכסוך ואיך אפשר לפתור אותו. היומן חייב אותי להתנתק מעצמי ולהבין מהי נקודת הראות של הצד השני. המטרה אינה לוותר, אלא למצוא פתרון שלא יחריף את הכעס והטינה.

לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים לפתור סכסוך מסוים, אבל השיטות שלנו רק מחמירות את המצב. אנו כועסים ומאיימים, כי נדמה לנו שכך נכפה את רצוננו על הצד האחר. אבל תוקפנות, ביקורת ואיומים בעונש רק חוזרים אלינו כמו בומרנג ביחסים עם ילדים ומבוגרים כאחד. התגובות הרגזניות מסלימות את המאבק. אנחנו הופכים לבריונים בלי להבין שלמעשה הבריונים הם לא החזקים. מי שמתנהגים בתוקפנות ובבוז במגרש המשחקים, בעולם העסקים או בקמפיינים פוליטיים, הם לרוב החלשים והפחות בטוחים בערכם. בּאפּוג'י לימד אותי שהיכולת להבין את השקפת האחר ולסלוח לו היא הסימן לכוח אמיתי.

בּאפּוג'י הסביר שאנחנו מקדישים מאמצים רבים לבניית גוף חזק ובריא, והרבה פחות לבניית תודעה חזקה ובריאה. כשהתודעה אינה בשליטתנו, אנחנו מתרתחים ואומרים או עושים דברים שנתחרט עליהם. סביר להניח שבכל יום קורים עשרות דברים שמעוררים בנו כעס או תסכול, ועלינו להחליט כיצד להגיב. חבר לעבודה אומר לנו משהו ואנחנו יורים תשובה עצבנית, או שמגיע אלינו מייל מרגיז ואנחנו משיבים בלי לעצור לרגע ולחשוב. אנחנו אפילו מרשים לכעס לפגוע ביקרים לנו מכול, בילדינו או בבני הזוג שלנו. הם מאכזבים אותנו או אומרים משהו שאיננו מסכימים איתו, ואנחנו מתפרצים.

המילים שאנחנו אומרים עלולות לפגוע ללא תקנה באנשים שאליהם אנחנו אמורים להתייחס בנועם ובאהבה — ואיננו שמים לב לכך שהכעס שלנו פוגע גם בנו. שימו לב כמה אומללים אתם מרגישים כשאתם אומרים למישהו דברים מעליבים או אכזריים. השרירים מתכווצים, והמוח מרגיש כאילו הוא עולה בלהבות. ההתפרצות שלכם מאכּלת אתכם, ואינכם יכולים להתרכז בשום דבר אחר. הכעס מצמצם את עולמכם, עד שאינכם מצליחים לראות דבר פרט לעלבון של אותו הרגע. גם אם תירגעו אחר כך ותשובו להתנצל, הנזק כבר נעשה. התפרצות פזיזה היא כמו מטח יריות: אי אפשר להחזיר את הקליעים לאקדח.

עלינו לזכור שאפשר גם אחרת.

באותו היום ליד נולי הטווייה אמר לי בּאפּוג'י שצריך לראות בכעס נורת אזהרה. הכתיבה ביומן, אמר, היא רק הצעד הראשון. אם אלמד לשלוט בתודעתי, אוכל להיות בטוח שלהבא אגיב כראוי. במקום לומר דברים שאינך מתכוון אליהם או לגרום לאחרים נזק רגשי, הסביר סבא, אפשר להתמקד במציאת פתרון שכולם יהיו מרוצים ממנו. אם התגובה המיידית שלך לא הועילה, איזו תגובה אחרת עשויה להוביל להבנה משופרת?

"אני צריך לחזק את התודעה שלי, בּאפּוג'י!" אמרתי. "אילו מין תרגילים צריך לעשות?"

הוא הנחה אותי להתחיל בצורה פשוטה מאוד. עליי לשבת בחדר שקט בלי שום הסחות דעת (בימינו המשמעות היא: בלי טלפון סלולרי!) ולהחזיק מולי חפץ יפה, למשל, פרח או תצלום של פרח. עליי להתרכז לחלוטין בחפץ זה במשך דקה או יותר, ואז לעצום עיניים ולבדוק כמה זמן אני מצליח לשמר את התמונה בתודעתי. ייתכן שבתרגולים הראשונים היא תיעלם כמעט ברגע שאעצום את עיניי. אבל אם אתמיד בתרגול, ילך משך הזמן ויתארך. זה הסימן שיעיד שאני מצליח לדחות מעליי הסחות דעת ולקנות שליטה בתודעתי.

כשתגדל, אמר לי, תוכל להמשיך לשלב השני של התרגיל. באותו חדר שקט עצום עיניים והנח לעצמך להיות מודע רק לנשימתך, לשאיפות ולנשיפות. השתדל למקד את התודעה כולה בנשימה ולהרחיק מחשבות חיצוניות. תרגילים אלה יחזקו את שליטתך בתגובותיך, אמר, וכך ברגעי משבר לא תנהג בפזיזות.

למחרת התחלתי בתרגיל של בּאפּוג'י — ואני ממשיך בו בנאמנות עד היום. זאת עדיין השיטה המוצלחת ביותר שאני מכיר לשליטה בתודעה. נדרשו לי כמה חודשים ללמוד איך לתעל את הכעס שלי לעשייה נבונה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעשות זאת. ניהול כעסים מסוג זה הוא משימה לכל החיים. אין די בתרגול של כמה חודשים. נסיבות החיים משתנות, ועמן הגורמים המציתים את הכעס. לכן חשוב לעמוד תמיד על המשמר ולהיות מוכנים לאתגרים בלתי צפויים.

הסתקרנתי לדעת איך גילה סבי שאפשר למנף כעס למטרות טובות. "בּאפּוג'י, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"מובן שאפשר, ארוּן," ענה.

"איך למדת שכעס יכול להיות כל כך שימושי וחזק?"

הוא הפסיק לטוות וצחק בקול רם. "את השיעור הזה לימדה אותי סבתא שלך."

"באמת? איך? מה היה?"

"התחתנתי בגיל צעיר מאוד, ולא ידעתי איך מתנהגים עם בת זוג. אחרי הלימודים הייתי הולך לספרייה למצוא ספרים על זוגיות. פעם אחת התווכחנו, אני דיברתי בצעקות ואילו היא הגיבה באופן רגוע ורציונלי. הייתי המום. כעבור זמן חשבתי על התקרית הזאת והבנתי באיזה חוסר היגיון אנחנו חושבים כשאנו כועסים, ובאיזו מיומנות הצליחה סבתא שלך להרגיע את העניינים. אילו הגיבה בכעס, היינו נגררים לקרב צעקות, ומי יודע מה היה הסוף. ככל שחשבתי על כך, כך הלכתי והשתכנעתי שכולנו צריכים ללמוד איך להשתמש בכעס בתבונה."

סבתי מתה זמן קצר לפני שיחתנו, בכלא, שאליו נשלחה עם בּאפּוג'י באשמת מרי אזרחי, וידעתי כמה הוא מתגעגע אליה. מדי חודש קיים תפילה לזכרה. הסיפור שלו הבהיר לי איזו עוצמה אצורה בתגובה שלֵווה על כעס. תגובה כזאת גם נדירה. בדרך כלל; כשאדם מתחיל לצעוק, הצד השני נכנס לעמדת התגוננות ומשיב בצעקות, ומפלס הכעס הולך ועולה. אבל אם אנחנו מצליחים לדבר בנועם עם מי שפגע בנו או הכעיס אותנו, הקערה נהפכת על פיה.

את השיעור הזה אמנם הבנתי תיאורטית אחרי ההסבר של בּאפּוג'י, אבל את משמעותו האמיתית הבנתי רק כעבור שנים, כשהייתי במצב שהביא את כל רגשותיי לנקודת רתיחה. בגיל עשרים ושתיים, כשכבר גרתי שוב בדרום אפריקה, נסעתי להודו לביקור משפחתי. התכוננתי לחזור לדרום אפריקה ולהמשיך במאבק נגד אפליה ואפרטהייד, אבל לקיתי בדלקת תוספתן חריפה ונזקקתי לניתוח מיידי. האחות שקיבלה אותי, סוּנַנדה אַמבֶּגַאוֹנקַר, הייתה גם טובת לב וגם יפהפייה, ובחמשת ימי האשפוז שלי שבתה את לבי לחלוטין. שנינו היינו ביישנים מאוד, ונדרש לי הרבה זמן לשכנע אותה לצאת איתי לסרט. הגעתי לקולנוע בשלוש אחר הצהריים, חיכיתי וחיכיתי. וחיכיתי. לבסוף הגיעה קצת לפני שש בערב, אף על פי שלא ציפתה למצוא אותי שם. היא טענה שהתעכבה בגלל מצב חירום רפואי, אבל כעבור זמן הודתה שפשוט תקפו אותה ספקות.

אחרי המהמורה ההתחלתית הזאת התאהבנו והתחתַנו. לסוננדה נדרשה ויזה כדי לחזור איתי לדרום אפריקה, אבל לא צפיתי כל בעיה. כאזרח המדינה, הייתה אמורה להיות לי הזכות להביא איתי את אשתי. אבל הימים היו ימי אפרטהייד בלתי מתפשר, והיא לא הייתה רצויה שם. יותר משנה עשינו את מיטב מאמצינו לשכנע את הממשלה להרשות לנו לחזור — ושום דבר לא עזר. היה אסור לה להצטרף אליי. נאלצתי לבחור בין מגורים בהודו עם אשתי הטרייה למגורים בדרום אפריקה עם אמי האלמנה ואחיותיי. זעמתי והייתי אובד עצות. איך ייתכן שממשלה מסוגלת לגרום צער עצום כזה ללא צורך? ההחלטה קרעה את לבי, אך בחרתי להישאר בהודו עם רעייתי הטרייה והאהובה.

כעבור עשר שנים הגיע חבר טוב שלי לביקור בהודו. כשבאתי לקבל את פניו בנמל, תפס גבר לבן בידי והודיע שבא למומבאי לשבוע, ושהוא להוט לראות את העיר. מאחר שאני ההודי הראשון שהוא פוגש, אולי אעזור לו? הוא הציג את עצמו: ג'קי בַּסוֹן, חבר הפרלמנט הדרום אפריקאי.

חשתי את החמה הישנה עולה בי. הממשלה שלו העליבה אותי ומנעה ממני לחזור לארצי. לא רציתי לעזור לו — רציתי לדחוף אותו לים ולנקום את נקמתי. אבל עד אז כבר הספקתי לתרגל לא מעט את השיטות שלמדתי מבּאפּוג'י לתיעול נבון של כעס, ולכן בלעתי את עלבוני והחלטתי שלא להגיב בפזיזות. לחצתי את ידו והסברתי בנימוס שאני קורבן האפרטהייד, ושנאלצתי להישאר בהודו מפני שהממשלה שלו אינה מרשה לאשתי האהובה לחזור איתי.

"אני מתנגד למעשי הממשלה שלך," אמרתי לו. "ואף על פי כן, אתה אורח בעיר הזאת ואני אדאג לכך שתהיה לך שהייה נעימה."

ראשית כול, ארגנתי את ענייני האירוח של חברי הטוב; ואחר כך, בימים הבאים, סיירנו אשתי ואני במומבאי עם הזוג בסון, התייחסנו אליהם בחום והראינו להם את האתרים המעניינים. שוחחנו על מדיניות האפרטהייד ועל משפחתנו שנקרעה בגללה. ביום האחרון נפרדנו לשלום — ושניהם החלו לבכות.

"פקחתם את עינינו לראות איזה רוע יש באפליה," אמר בסון וחיבק אותי. "הממשלה שתמכתי בה טעתה. אנחנו נחזור לשם ונילחם באפרטהייד."

הבטתי בהם כשעלו לספינה ופקפקתי מאוד בכך שדי בימים הספורים שבילינו יחד לשנות את עמדתו. "אני לא בטוח שהוא מתכוון לזה ברצינות," אמרתי לאשתי. "נחכה ונראה."

לא היה עליי לחכות זמן רב. ברגע שבסון חזר למולדתו, הוא החל למחות על מדיניות האפרטהייד. כה נלהבת הייתה התנגדותו, עד שסולק ממפלגת השלטון. אבל הוא נשאר איתן בעמדתו, ואין ספק שהעוצמה שהפגין תרמה לשכנוע אחרים.

השינוי המדהים שהייתי עד לו אישר מבחינתי את הגישה של בּאפּוג'י, שלפיה יש להשתמש בכעס בחוכמה. אילו השבתי לבסון בזעף (או אילו זרקתי אותו לים) כפי שרציתי לעשות בפגישתנו הראשונה, הייתי זוכה לסיפוק רגעי. הנה השבתי לפוליטיקאי כגמולו! אבל התוצאה הסופית לא הייתה מספקת כלל. כשהיה חוזר הביתה, היה משוכנע יותר מתמיד שגזענות היא הגישה הנכונה, ושכדאי לו להתרחק משחורים ומהודים.

שימוש חכם בכעס משפר את החיים הן ברמה האישית והן ברמה העולמית. סבא גילה זאת בשלב מוקדם בעשייתו. בשנת 1913, כשהתגורר בדרום אפריקה, רצה לצאת שוב למסע מחאה נגד הגזענות ומדיניות ההפרדה במדינה. הוא פנה אל הממשלה בהצעה ידידותית לשיח, שהקפיד לנסח ללא כל נימת תוקפנות או האשמה. כשהממשלה לא הגיבה, דאג להפיץ את הידיעה שהוא פועל להשגת פתרון של שלום ושאין לו כל כוונות תוקפניות, וביקש מהציבור להצטרף אליו למחאה אזרחית.

בד בבד הודיעו עובדי חברת הרכבות הדרום אפריקאית על כוונתם לשבות להשגת תנאי עבודה משופרים. סבא הבין ששביתתם תשבש קשות את תוכניותיו ותמשוך אליה את מלוא תשומת הלב הציבורית, ולכן החליט להקפיא את תוכניות המחאה שלו עד שהשביתה תסתיים.

"כדאי לך להצטרף אלינו," הציע אחד המנהיגים. "בוא נאחד כוחות. הרי שביתה היא מחאה לגיטימית ולא־אלימה, ואנחנו נלחמים באויב משותף."

"אני לא רואה באף אחד אויב שלי," השיב סבא. "כל האנשים האלה הם חבריי. אני רוצה לחנך אותם ולהפוך את לבם."

עובדי הרכבת קיימו את השביתה כמתוכנן ויצאו לרחובות בקריאה של סיסמאות זועמות. הם רתחו מכעס ומתסכול וגלשו בקלות לאלימות, והדבר נתן בידי המשטרה הצדקה להפעיל נגדם כוח מופרז ולחסל את השביתה. בתוך ארבעה ימים נאלצו לחזור לעבודה בלי שהשיגו דבר.

כעבור זמן קצר פתח בּאפּוג'י במסע המחאה שלו נגד אפליה. הוא הנהיג מחאה שקטה ללא כעס. למרות המעשים האכזריים שהמשטרה ביצעה, הוא הקפיד שלא לראות בה ובממשלה אויבות. הרעיון היה לזכות באהדת כל הצדדים — כולל המשטרה — ולא לפגוע בהם או לבייש אותם. כשהשוטרים הגיעו לעצור את בּאפּוג'י ותומכיו, הם צייתו בשלווה ועלו בנחת לרכבי המשטרה. מפגינים אחרים תפסו את מקומם, וגם הם נעצרו בתורם וכן הלאה, עד שכעבור שבועיים לא היה בבתי הכלא מקום לאף עציר נוסף. בשלב זה הזמין ראש הממשלה, הגנרל יאן סמאטס, את סבי לדון בהסכם אפשרי. כשהתיישבו לדבר, התוודה סמאטס שהוא אובד עצות מול סבא ותומכיו: "אתם תמיד מתנהגים בכבוד, באדיבות ובהתחשבות כאלה שקשה להכניע אתכם באלימות. היה הרבה יותר קל לתקוף את השובתים שהפגינו בזעם."

לא תמיד קל לשמור על שלווה כשחשים כעס, אבל ברגע שתתנסו בגישה הזאת ותראו את התוצאות במו עיניכם, גם אתם תשתכנעו. אין צורך לחכות לאירוע גדול או להפגנה; כולנו יכולים לנסות זאת בחיי היומיום בקשר עם הקרובים לנו. ככל שנשכלל את יכולתנו לתעל כעס, כך נראה שינויים מתחוללים באנשים סביבנו. איש אינו רוצה שיפעילו עליו לחץ ואיומים; כולנו מעדיפים הבנה והערכה. יש ערך גדול לשימוש בכעס כמניע לתיקון עוולות, אבל רק אם מטרתנו האמיתית היא למצוא פתרון, ולא רק להוכיח את צדקתנו.

באותו היום ליד נולי הטווייה באשראם חיבק אותי בּאפּוג'י והביע תקווה שאני מבין את השיעור שלימד אותי. "השתמש בכעס שלך בחוכמה," הורה לי. "הנח לו לסייע לך למצוא פתרונות של אהבה ואמת."

------------- * * * -------------

השתמשו בכעס שלכם בחוכמה. הניחו לו לסייע לכם למצוא פתרונות של אהבה ואמת.

---------------------------------

הרגשתי את אהבתו של בּאפּוג'י עד עמקי נשמתי, ומאותו הרגע ואילך ידעתי שאהבה וטוּב לב חזקים יותר מכעס. כל חיי אמשיך להיתקל בעוולות ובגזענות, אבל לעולם לא ארגיש שוב שאני מוכרח להשליך אבן. תמיד אוכל למצוא פתרונות אחרים.