מתעוררת

״אנחנו חייבים לסיים עכשיו, אבל נתראה בשבוע הבא,״ אמרה ענת בחיוך שלא הסגיר את התחושות שלה לגבי העניין, ואני נשבעת שרציתי להרוג אותה.

כבר שנה אנחנו מגיעים אליה בכל יום רביעי בשעה 18:00 לטיפול זוגי, ונדמה לי שתמיד תמיד בדיוק כשמשהו משמעותי יוצא לי מהפה, בדיוק כשאני מרגישה שאני מתחילה להיות כנה ולהגיד לאורן דברים אמיתיים, ובדיוק כשהוא סותם לרגע וגם מקשיב, דווקא אז היא קוטעת הכול. אז מה אם הגיעה השעה 18:45? מה יקרה אם תיתן לנו עוד שלוש דקות?

״לא כדאי שנסיים לדבר על זה?״ ניסיתי למחות למרות שידעתי מה תהיה התשובה של ענת.

״אתם בהחלט מוזמנים להמשיך לשוחח אחד עם השני. יש לכם שבוע שלם בשביל זה,״ אמרה בלי להתבלבל.

בטח, חשבתי. רציתי להגיד לה שאנחנו לא מדברים. שבמהלך השבוע אנחנו פשוט חיים זה לצד זה כמו שני קווים מקבילים שמדי פעם מחליפים מידע וחולקים משימות. רציתי להגיד לה שחיכיתי כל השבוע כדי להגיד כמה דברים. דברים חשובים. בעצם באתי לפה היום רק כדי להגיד דבר אחד — הדבר — ועדיין לא הצלחתי להגיד אותו. רציתי גם להגיד ששום שיחה משמעותית לא מתנהלת בין אורן לביני מחוץ לחדר הטיפול. ידעתי גם שזו לא חוכמה ואי אפשר להגיע לשום תוצאה משמעותית משיחה של שעה בשבוע. סליחה, 45 דקות.

אבל לא היה לי חשק לדבר איתו.

כל משפט שאמר עיצבן אותי, וזאת על אף ההרגשה הברורה שהוא כל הזמן מהלך סביבי על ביצים, נזהר שלא להעיר בי שום אגרסיה. בכל זאת הייתי אגרסיבית ותוקפנית ולעתים אפילו מעליבה. בעיקר כשהרגשתי שאני פשוט כבר לא יכולה, ולאחרונה זה קרה יותר ויותר.

כמו אתמול, כשהוא נכנס הביתה בסך הכול חצי שעה אחרַי, וזה היה לי מעט מדי. הייתי צריכה עוד קצת זמן של לבד. של שקט. רק אני והקפה.

הבנות הרי כבר לא מפריעות. מרגע שעברו את גיל שתים-עשרה וקיבלו לבת-מצווה גם טלוויזיה חדשה לחדר וגם מכשיר נייד מתוחכם, הן בילו את רוב זמנן בחדרים שלהן. יובל גם יצאה מהבית ובילתה עם חברות, ובר היתה תמיד בחדר.

כשאורן הגיע הביתה הוא התחיל להסתובב, לקח משהו מהמטבח ואז צפה בטלוויזיה בסלון. לא היה לי כוח או חשק לנוכחות שלו.

אתמול הוא נכנס ומצא אותי כשכל גופי רכון לתוך המקרר בניסיון לנקות את שאריות הקולה הדביקות שנשארו שם כנראה אחרי שיובל או אחת מהחברות שלה החזירו למקרר את הבקבוק לא סגור היטב, ואמר בקול שקט, ״היי.״ ואז לרוע מזלו הוסיף, ״מה את עושה?״

הוצאתי את ראשי מתוך המקרר והבטתי בו בעיניים רושפות. ״כמו מה זה נראה לך?!״ אוף. רציתי שרק ילך מכאן עכשיו.

״ממתי את מנקה מקררים?״ העיר אורן וגיחך, בלי להבין לאיזו מלכודת הוא נכנס.

״ממתי?! מאז שהבת שלך מארחת פה כל ערב גדוד של חברות שמשאירות בקבוקי קולה פתוחים בשכיבה. זה ממתי!״

אורן שלף שקית במבה מהארון. ״את צריכה עזרה?״ שאל, למרות שכבר היה ברור שהוא רוצה לצאת לחצר עם הבמבה שלו, החטא היחיד שהוא מרשה לעצמו כל יום אחרי העבודה.

״לא צריכה ממך כלום״ אמרתי וצללתי חזרה לתוך המקרר, נהנית להיעלם ולהתקרר שם בפנים. כל כך התבאסתי שהוא חזר מוקדם.

הוא מצדו יצא לגינה ולא אמר שום דבר נוסף.

זו שיטה חדשה שהוא אימץ לאחרונה, כדי להימנע מעימותים. מתעלם ויוצא, ואז חוזר ומחייך כאילו כלום. נמנע מלריב, נמנע מלהתמודד. דווקא העדפתי לריב איתו. בא לי שיתעצבן ויגיד, ‘מה את צועקת? בסך הכול הצעתי עזרה.’ ואני אענה שנמאס לי שהוא מציע עזרה במקום פשוט לעשות. להיות חלק משמעותי ופעיל במשפחה הזאת ולהסתכל קצת מה קורה סביבו, ואולי על הדרך גם מה קורה איתי...

כשסגרנו מאחורינו את שער העץ הלבן שמפריד בין הקליניקה המטופחת לרחוב הסואן בלב שכונה מרכזית בתל אביב, הוא פנה מיד לחבק אותי.

״למה אתה תמיד צריך לעשות את זה?״ אמרתי לו בכעס גלוי. ״למה אנחנו צריכים לצאת מפגישה טעונה עם חילופי דברים קשים ולהתחבק?״

מאז שהתחלנו את הטיפול הזוגי הוא הקפיד על זה: להתחבק ביציאה. בהתחלה גם היה מוסיף לזה לחישה רכה באוזני, ״אנחנו נהיה בסדר״. עם הזמן נגמל מהלחישה, אבל תמיד התקרב וחיבק אותי. כל חיבוק כזה עצבן אותי, אבל תמיד נעניתי לו. לרוב זה היה רק כי לא רציתי שייעלב. הדבר האחרון שרציתי בו בתום הפגישות האלה היה שייגע בי בכלל, אבל אף פעם לא אמרתי את זה. דווקא הפעם הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי.

״מה קרה?״ הוא הגיב בקול משועשע מעט וניסה לחייך. ״כבר אסור לי לתת לאשתי חיבוק? את עדיין אשתי, לא?״ שאל בחיוך.

״להקליל, להקליל, להקליל,״ אמרתי והבטתי בו בבוז. ״תמיד אתה חייב להקליל הכול. לא יכול להתמודד עם קצת כובד, עם קצת רצינות.״

אורן השתתק והלך לכיוון האופנוע שלו. הבטתי בגב הגדול הזה, הגב שפעם היה בשבילי כמו חומת הגנה פרטית מכל העולם ומכל החיים האלה בכלל. הייתי יכולה לשכב לידו שעות בזמן שנמנם על הבטן ולחקור באצבעותי את גבו. את השרירים המסותתים, את הצלקת העקומה בשכמה השמאלית, עוד מהצבא, ואת אינספור הנמשים שנאספו עליו משנה לשנה.

הבנתי שהוא נפגע, אבל לא התחשק לי לעשות מזה עניין, אז ניסיתי לשנות כיוון.

״תגיע למופע הריקוד של בר בשבוע הבא?״

״כן,״ הוא ענה בשקט והרכיב את הקסדה על הראש.

תמיד הגענו למקום בנפרד, כי הוא הגיע היישר מהעבודה על האופנוע שלו ואני באתי מהבית ברכב.

נעמדתי ליד האופנוע וסימנתי לו באצבעי שירים את כיסוי הקסדה. הוא הרים אותו לכדי פתח צר ואמר בשקט ובלי להסתכל עלי בכלל, ״מה?״

״אולי תבוא רגע ונדבר קצת בכל זאת? אולי תפסיק ללכת לאוטומט שלך ולהשתבלל?״ הרגשתי את הכעס משתלט עלי.

״אני הולך לאוטומט שלי? אני???״ הוא אפילו לא התעצבן, רק הביט בי במבט שהיו בו עצב ועלבון וייאוש. בעיקר ייאוש. ״לא בא לי,״ אמר לבסוף וסגר את הקסדה.

מופתעת מהצעד ההפגנתי הרמתי את קולי ואמרתי בקול שכבר גבל בצעקה, ״נו, מה? אתה ילד קטן? בוא נדבר על זה.״ עכשיו ידעתי שפגעתי בו.

״הילה,״ הוא אמר בקול בוטח ואז היסס לרגע, השתתק ופשוט הביט בי במבט מלא משמעות.

בלי להוסיף מילה סגר את הקסדה, התניע את האופנוע והתרחק מהרחוב.

נשארתי עומדת שם עוד רגע או שניים עד שהוא נעלם מאחורי הפנייה, והרגשתי איך כל החיים מתפרקים לי מול העיניים ואין לי שום סיכוי לעשות משהו כדי לעצור את זה.