מתרגמת ובת לוויה

1

לוקאס ויירה ממש רתח מזעם.

כל היום שלו לא התנהל כמו שצריך. לא כמו שצריך? לוקאס כמעט פרץ בצחוק.

זה בלשון המעטה שלא תיאמן.

היום שלו התנהל באופן מבולגן לגמרי, ועכשיו הוא כבר החל להפוך לקטסטרופה גמורה.

זה התחיל עם ספל של קפה שרוף. לוקאס לא היה מודע בכלל לאפשרות לשרוף קפה עד שהמזכירה שלו – המזכירה המאוד זמנית שלו – הכינה קנקן של איזה נוזל שחור, חם ושמנוני, ומזגה לו ממנו ספל.

טעימה אחת, והוא הדף את הדבר ההוא מעל פניו, פתח את הטלפון הסלולרי שלו כדי לבדוק עם יש לו הודעות ומצא אחת מאותו עיתונאי מטופש שמנדנד לו כבר שבועיים כדי לקבל ממנו ריאיון. איך הצליח האיש להשיג את מספר הטלפון שלו? הרי הוא חסוי ופרטי לחלוטין, ממש כמו כל חייו של לוקאס.

פרטיותו של לוקאס היתה חשובה לו ביותר.

הוא שמר מרחק מהעיתונות. הוא טס רק במטוסו הפרטי. אל הפנטהאוז הדו-מפלסי שלו, בשדרה החמישית של מנהטן, ניתן היה להגיע רק באמצעות מעלית פרטית. הנחלה שלו על שפת האוקינוס, בהאמפטונס, היתה מוקפת חומה; האי הפרטי בקאריביים, שהוא רכש רק בשנה הקודמת, היה זרוע בשלטי אזהרה מפני השגת גבול.

לוקאס ויירה, איש מסתורין, כינה אותו פעם בדחן אחד. זה לא היה לגמרי מדויק. היו מקרים בהם לוקאס לא היה מסוגל להימנע ממצלמות ומיקרופונים, ומלענות על שאלות. הוא היה מולטי-מיליארדר, ובתור שכזה עורר תמיד עניין רב בציבור.

הוא היה גם איש שהצליח לטפס עד לצמרת בתחום מקצועי, בו לרקע וליחוס משפחתי יש חשיבות רבה במיוחד...

לו לא היה אף אחד משני הדברים הללו.

או נכון יותר, היו לו – רק לא מהסוג הרצוי בדרך כלל בוול-סטריט. גם לא מהסוג עליו הוא היה יכול לדבר בחופשיות. השאלות היחידות שעליהן הוא היה מוכן לשקול לענות היו שאלות בנוגע לדימוי הציבורי של ויירה פיננשאל. ובאשר לשאלה כיצד הפכה ויירה פיננשאל לחברה רבת עוצמה כל כך, כיצד הפך לוקאס לסיפור הצלחה כזה בגיל שלושים ושלוש...

נמאס לו כבר להישאל על כך, אז הוא נידב לבסוף תגובה בריאיון שהעניק לאחרונה.

"הצלחה," הוא אמר בקולו העמוק מעט, עם שמץ המבטא שלו, "הצלחה זה מה שמתקבל כשהכנה מוקדמת והזדמנות חוברות יחדיו."

"וזה הכל?" שאל המראיין.

"זה הכל," הוא השיב והסיר את המיקרופון הזעיר מדש הז'קט של חליפת העסקים הכחולה שנתפרה במיוחד למענו אצל חייט עילית. הוא קם על רגליו וחלף על פני המצלמות בצאתו מהאולפן.

מה שהוא לא היה מוכן להוסיף הוא שכדי להגיע לנקודה הזאת, אסור לגבר להרשות לשום דבר, שום דבר שהוא, להתייצב בדרכו.

לוקאס הזעיף פנים, חג בכורסת העור שלו בהפנותו את גבו לשולחן הכתיבה הענקי שלו, העשוי עץ סיסם שחור שהובא מברזיל, ובהה בעיניים סומות מבעד לקיר הזכוכית שהשקיף ממשרדו על פני מרכז מנהטן.

מה שהשיב אותו ישר אל היום הזה ואל השאלה כיצד, בשם כל הקדושים, יעלה בידו להמשיך לדבוק באני מאמין הזה שלו.

חייבת להיות איזו דרך.

הוא למד את החשיבות של הסרת כל מכשול שעלול לחצוץ בין בן אדם למטרותיו כבר לפני שנים, כשהיה עוד בן שבע, מלוכלך ומורעב למחצה, מֶנִינו גֶ'ה רוּאָה – ילד רחוב משכונות העוני של ריו. הוא כייס ארנקים של תיירים, גנב כל מה שעלה בידו, אכל מפחי האשפה של מסעדות, ישן בסמטאות ובגנים ציבוריים, למרות שבעצם אתה לא יכול לישון כשאתה חייב להיות דרוך לכל רחש שנשמע.

לא היתה שום דרך היחלצות.

ברזיל היא מדינה של קצוות. יש בה את העשירים מאוד שמתגוררים בבתים שאי אפשר אפילו לתאר, ויש בה את העניים מאוד, הפָאוֶולאדוס, שמגרדים לעצמם קיום דל בפָאוֶולות, משכנות העוני הצמודות אל הגבעות של ריו. לוקאס אפילו לא היה אחד מאלה. הוא לא היה שום דבר. הוא היה משול למקק. ואיזה ילד בן שבע יכול לשנות מצב כזה?

כל מה שהיה לו בעולם היתה אמו, עד שלילה אחד, גבר שהיא הביאה הביתה העיף מבט אחד בלוקאס, שהתכווץ בפינת בקתת הקרטון שלהם וניסה להיות בלתי נראה, ואמר תשכחי מזה. הוא לא התכוון לשלם כסף טוב כדי לשכב עם איזו פּוּטה בזמן שהילד שלה מסתכל.

למחרת בבוקר, אמו של לוקאס הוליכה אותו אל אחד הרחובות המלוכלכים של קופקבנה, אמרה לו להיות ילד טוב והותירה אותו שם לבדו.

הוא לא חזר לראות אותה.

לוקאס למד לשרוד. להמשיך לנוע, לרוץ כשהשוטרים הגיעו בגלל שהסיכוי לחטוף מהם מכות רצח היה גדול מהסיכוי שהם יניחו אותך לנפשך. עד שלילה אחד, מישהו צעק "בִּישוֹס!" חיות! אלא שלוקאס לא היה מסוגל לרוץ. הוא היה חולה, קודח מרוב חום, מיובש לגמרי אחרי שהקיא את המעט שהיה לו בבטנו.

הוא היה אבוד.

אלא שדווקא לא.

באותו הלילה, חייו השתנו לנצח.

איזו עובדת סוציאלית טובת-לב היתה עם השוטרים. מי בכלל יודע למה? זה לא משנה. מה שכן משנה זה שהיא לקחה אותו אל המבנה בו שכן אחד הארגונים שדווקא כן ראה את ילדי הרחוב כבני אדם. שם הם מילאו את גופו באנטיביוטיקה, השקו אותו במיץ פירות, ומאוחר יותר, כשהוא היה מסוגל לבלוע ולא להקיא, נתנו לו גם לאכול. הם ניקו אותו, גזזו את שערו, הלבישו אותו בבגדים שלא התאימו לו, אם כי למי היה אכפת בכלל?

הבגדים היו נקיים מכּינים. זה מה שהיה חשוב.

לוקאס לא היה טיפש. למען האמת, הוא היה מאוד פיקח. הוא לימד את עצמו לקרוא, לימד את עצמו חשבון. ועכשיו הוא התנפל על הספרים שהם נתנו לו, התבונן בהתנהגותם של האחרים, למד לדבר כמו שצריך, להקפיד לרחוץ ידיים ולצחצח שיניים, להגיד אוֹבּריגדו וגם פּוֹר פאבור.

והוא למד לחייך.

זה היה החלק הקשה ביותר. חיוך לא היה חלק ממי שהוא היה, אך הוא הכריח את עצמו ללמוד.

שבועות חלפו, חודשים, ואז קרה לו נס נוסף. זוג צפון אמריקאי הופיע. הם שוחחו אתו במשך מספר דקות – עד אז לוקאס כבר הצליח לרכוש לעצמו טיפת אנגלית מאחד המורים שלו – והדבר הבא שהוא ידע היה שהם לקחו אותו למקום שנקרא ניו ג'רזי ואמרו לו שמעתה הוא בנם.

הוא היה צריך לדעת מראש שזה לא יוכל להימשך.

לוקאס נראה נחמד מאוד בהופעתו החדשה. שיער שחור, עיניים ירוקות, עור זהוב. הוא הריח טוב. הוא דיבר ברהיטות. אבל בתוכו, הילד שלא בטח באף אחד הוסיף לשלוט. הוא שנא שאומרים לו מה לעשות, ובני הזוג מניו ג'רזי היו מאלה שבטוחים שילדים צריכים לקבל הוראות, במשך כל רגע של כל שעה של כל יום.

העניינים הִדרדרו במהירות.

הוא כפוי טובה לגמרי, טען האיש שהתיימר להיות אביו, וניסה להכניס בו הכרת תודה באמצעות מכות. שדים שוכנים בלבו, טענה מי שהתיימרה להיות אמו החדשה, ודרשה ממנו לבקש ישועה על הברכים.

בסופו של דבר, הם אמרו ששום טוב כבר לא יצמח ממנו לעולם. ביום הולדתו העשירי הם הסיעו אותו לבניין גדול ואפרורי, ושם מסרו אותו לידי רשויות הרווחה.

לוקאס בילה את שמונה השנים הבאות במעבר מבית אומנה אחד אל משנהו. אחד או שנים מהם היו בסדר, אבל רובם... אפילו כעת, בתור מבוגר, אגרופיו נקמצו כשהוא חזר במחשבותיו אל מה שהיה עליו ועל הילדים האחרים לסבול. המקום האחרון היה נורא כל כך שבשעת חצות, ביום שבו מלאו לו שמונה-עשרה, הוא הכניס את מעט החפצים שהיו לו בעולם, לתוך ציפית, הטיל אותה על כתפו ופשוט עזב את המקום.

אבל הוא למד בינתיים את מה שהפך להיות הלקח החשוב ביותר של חייו.

הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה.

כבוד. זה היה העניין, במילה אחת. וגם היה ברור לו שכבוד מגיע כשלבן אדם יש כוח. וגם כסף. ואת שני אלו הוא רצה.

הוא עבד כמו חמור. קטף בקיץ יבולים בשדות ניו-ג'רזי, עשה כל עבודה פיזית שהצליח למצוא במשך חודשי החורף. הוא הצליח להשלים בגרות אקסטרנית – מפני שהוא לא חדל מעולם מלקרוא, וקריאה הובילה ללימוד. הוא נרשם למכללה אזורית קטנה, ישב בהרצאות כשהוא הרוג מעייפות ומשתוקק לקצת שינה. תוסיפו לזה קצת נימוסים טובים ובגדים שמתאימים לגופו הגבוה הרזה והשרירי, ופתאום העליה אל הפסגה החלה להיראות כבר אפשרית.

יותר מאפשרית. היא נראתה בת-השגה.

בגיל שלושים ושלוש, ללוקאס ויירה כבר היה הכל.

כמעט.

כמעט, הוא חשב לעצמו בקדרות ביום שהחל עם קפה נורא ומזכירה חסרת תועלת, ואין לו את מי להאשים בזה מלבד אותו עצמו.

זעם גאה בתוכו והוא התרומם ונעמד בבת אחת כדי להתחיל לפסוע כה וכה במשרדו הענקי.

סימן מבשר רעות, מפגן הכעס הלא אופייני הזה. הוא למד לשלוט ברגשותיו מפני שזה היה חיוני להצלחה שלו. ובכל זאת, זה לא היה גרוע כמו העובדה שהוא לא הבחין בסימנים המקדימים לרעיונות הלא ריאליים שהיו למאהבת האחרונה שלו בנוגע למה שהיא כינתה מערכת היחסים שלהם.

כשהוא חשב על זה בכלל, הוא התייחס לזה כאל רומן.

מה שזה לא היה, זה כבר ריחף על סף אסון.

הוא עמד לפספס את רכישת החברה של ליאוניד רוסטוב, השווה עשרים מיליארד דולר. והעסקה כבר היתה קרובה, ממש קרובה לסיכום...

כולם היו מעוניינים בשליטה בתאגיד של רוסטוב, רק שלוקאס רצה אותה יותר מכל האחרים. הוספת הנכסים של רוסטוב לאימפריה הענקית שלו תשים את הדגש על כל מה שהוא עבד קשה כל כך כדי להשיג.

כמה חודשים מוקדם יותר, כשהחלו לצוץ השמועות על כך שרוסטוב עשוי למכור, על כך שהוא צפוי להגיע לניו-יורק, לוקאס לקח הימור גדול. הוא לא שלח לרוסטוב הצעות רכישה בכתב. הוא לא התקשר למשרדו של האיש במוסקבה. הוא רק שלח לרוסטוב קופסה של סיגרים קובניים – בכל תמונה של הרוסי, האיש נראה כשסיגר תקוע בין שיניו – וכרטיס ביקור. על גבו של הכרטיס הוא כתב בכתב ידו: ארוחת ערב בניו-יורק, שבת הבאה, שמונה, מלון פלאס.

רוסטוב בלע את הפיתיון.

הם סעדו בנחת באחד החדרים הפרטיים, ללא שום דיבורים בענייני עסקים. לוקאס ידע שרוסטוב מנסה לאמוד אותו. רוסטוב אכל בתיאבון ניכר, שתה באותה המידה, בעוד שלוקאס אכל בצמצום ודאג למשוך כל משקה זמן רב ככל שרק היה יכול. בסוף הערב, רוסטוב טפח על גבו והזמין אותו למוסקבה.

ועכשיו, אחרי טיסות הלוך ושוב בלתי פוסקות, ושעות של הִדיינויות באמצעות מתורגמנים – האנגלית של רוסטוב היתה קלושה אם כי לוקאס שהרוסית שלו החלה עם זדרבטוי – שלום, והגיעה עד דסבידנייה, לא היה יכול ממש להאשים אותו.

כעת, רוסטוב היה שוב בניו-יורק.

"אנחנו אוכלים עוד ארוחה אחת, לוּק-אהס. עוד בקבוק אחד של וודקה, ואחרי זה אני עושה אותך מאוד שמח."

היתה רק בעיה אחת.

רוסטוב הביא אתו את אשתו.

אילאנה רוסטוב הצטרפה אליהם גם בפעם האחרונה בה לוקאס ביקר במוסקבה. היו לה פנים יפהפים, אם כי כתוצאה מסדרה של ניתוחים; עגילי יהלומים שיכלו להתחרות בנברשות הקריסטל של הבולשוי היו תלויים על תנוכי אוזניה. היא התנועעה בתוך עננה של בושם מחניק ודיברה אנגלית שוטפת; היא שימשה כמתורגמנית של בעלה באותו הערב.

היא גם טמנה את ידה במעמקי מפשעתו של לוקאס, מתחת למפת השולחן המעומלנת.

איכשהו, לוקאס הצליח לעבור בשלום את הארוחה, בלי שהמתורגמן, שהוא שכר למשך הערב, יבחין במשהו, בלי שרוסטוב יבחין במשהו. רק לוקאס ואילאנה רוסטוב ידעו מה מתרחש. בקושי רב עלה בידו לצאת משם בלא שום פגע לכבוד שלו, שלא לדבר על נזקים חמורים יותר.

והערב רוסטוב שוב עמד להביא אותה אתו.

"בלי מתרגמים," הוא אמר הבוקר בתקיפות. "מתרגמים הם פונקציונרים של המדינה, דה? ברור שאתה יכול מביא איתך אישה. אבל בשביל מדברים, אילאנה דואגת לך כמו שהיא דואגת לי."

לוקאס כמעט צחק אז בקול. והוא כבר היה יכול לצחוק. הפעם היה לו אס חבוי בשרוול.

שמה היה אלין ג'נסון, ילידת פינלנד, דוברת רוסית שוטפת. היא היתה דוגמנית; היא היתה המאהבת הנוכחית של לוקאס. היא תוכל להיות בת הזוג שלו לארוחה הזאת, המתורגמנית שלו...

וההגנה שלו נגד אילאנה רוסטוב.

לוקאס רטן בקול, ניגש אל החלון שתפס את כל הקיר שמאחורי שולחנו והצמיד את המצח אל הזגוגית הצוננת.

הכל נראה לו אפשרי, אבל היה עליו לדעת שזה לא יכול להיות. החיים אינם פשוטים כל כך, והיום הזה שב והוכיח זאת.

"מר ויירה?"

לוקאס חג בחטף. מזכירתו הזמנית חייכה בחשש בפתח המשרד. היא היתה צעירה והקפה שלה היה נורא, אבל נורא מכך, לא משנה מה הוא עשה בניסיון לגרום לה להרגיש בנוח, היא נותרה מבוהלת מפניו כמעט עד מוות. ברגע זה, היא נראתה כאילו משב רציני אחד של רוח עלול להעיף אותה משם.

ובצדק, היא אמורה להיראות כך, הוא חשב לעצמו בכעס. הוא השאיר לה הוראה ברורה לא להפריע לו.

"מה העניין, דניס?"

"קוראים לי אליס, אדוני," הנערה בלעה בפה יבש. "אני הקשתי בדלת, אבל אתה לא – " היא עשתה עוד ניסיון לבלוע. "מר רוסטוב התקשר. אמרתי לו שאתה לא זמין, בדיוק כמו שהורית. ואז הוא אמר לי להודיע לך שיתכן שהוא וגברת רוסטוב יאחרו בכמה דקות לפגישה אתך ושהוא – "

קולה גווע.

"אז הודעת לי," אמר לוקאס בנימה חדה. "עוד משהו?"

"אני רק – אני פשוט שואלת את עצמי אם אני צריכה להתקשר למסעדה ו – ולהודיע להם שתהיו רק שלושה לארוחת הערב."

מרדה! המצב מִדרדר מרע לבלתי אפשרי. האם כל העולם יודע כבר על מה שקרה?

"האם ביקשתי ממך לעשות את זה?"

"לא אדוני. אני רק חשבתי – "

"אל תחשבי. רק תעשי מה שאומרים לך." פניה של הנערה צנחו. טוב, אז הוא לא ממש מצליח לשלוט ברגשותיו. "דניס, אני מצטער שהתפרצתי כך עליך."

"קוראים לי אליס," היא אמרה בקול בלתי יציב. "ואתה לא צריך להתנצל בפני, אדוני. אני פשוט – אני יודעת שאתה כועס..."

"אני לא כועס," אמר לוקאס באלצו את עצמו לחייך כמו שנהג לעשות כשהיה עוד ילד. "למה שאכעס?"

"טוב – בגלל שמיס ג'נסון – כשהיא היתה פה קודם – " עוד בליעה קולנית שלה. "מר גורדון היה ליד השולחן שלי. ואנחנו לא יכולנו שלא לשמוע – זאת אומרת, אני לא הצלחתי לעצור את מיס ג'נסון מלחלוף על פני, ואז, כשהיא נכנסה למשרד שלך..."

"ובכן," אמר לוקאס בשיניים חשוקות, "מסתבר שהיה לי קהל." הוא השתדל לחייך, אבל ניחש שזה נראה יותר כמו העווייה. "מה עם האנשים בשאר הקומות, גם הם שמעו הכל?"

"אני לא יודעת, מר ויירה, אדוני. אני יכולה לנסות לברר, אם זה מה שאתה – "

"מה שאני רוצה," אמר לה לוקאס, "זה שלא תשובי להזכיר את זה יותר. לא באוזני ולא באוזניו של אף אחד. ברור?"

הנערה הינהנה.

הערה לעצמי, חשב לוקאס ביבושת, להציע למזכירה הקבועה להכפיל את שכרה פי ארבעה, בשובה מהחופשה שלה, בתנאי שהיא תבטיח לא לעזוב שוב את שולחנה למעט במקרה של מוות, מחלה קשה, או אלוהים ישמור עלינו, נישואים.

"ברור לגמרי, אדוני. ואני רוצה שתדע שצר לי מאוד שאתה ומיס ג'נסון – "

"שובי בחזרה לשולחן שלך," ירה לוקאס לעברה. "ואל תפריעי לי שוב, או שתמצאי את עצמך במחלקת כוח האדם, אוספת את תלוש המשכורת האחרון שלך. מובן?"

מסתבר שכן. דניס, אליס, או איך לעזאזל שלא קוראים לה, הלכה לה בסגרה את הדלת אחריה. לוקאס הביט בה בכעס למשך עוד כמה שניות, ואז שקע שוב בכורסת העור שמאחורי המכתבה שלו, היטה אותה אחורה ובהה בתקרה.

ממש נפלא. בעוד כשעתיים הוא יאלץ להיפגש עם גבר שלא מדבר כמעט אנגלית, ועם אישה שכל רצונה הוא להכניס את ידיה מבעד לרוכסן מכנסיו. לו אין מתרגמת, וכעת חייו הפרטיים גם הפכו לנושא שיחה בקרב העובדים שלו.

ולמה שלא יהיו?

אלין חוללה סצנה שממש לא תיאמן, כשנכנסה אל המשרד בסערה, תבעה לדעת מה הסיפור עם "הפרחה הבלונדינית הקטנה הזאת?" בהטילה תצלום על שולחנו. זאת תמונה שהתפרסמה ברשת, באיזה אתר רכילויות, היא הסבירה. מבט אחד חטוף, ולוקאס כבר ידע שהתמונה נוצרה בפוטושופ ונעשתה ברשלנות כזאת שאותה "הפרחה" – שחקנית לפי הטקסט הנלווה – נראתה בה מרחפת לצדו, כשכפות רגליה נמצאות כעשרה סנטימטרים מעל לקרקע.

הוא הרים את עיניו, מחייך כבר, כשהוא כבר ממש עומד להסביר לאלין את העניין הזה. ואז הוא הסתכל בעיניה הצוננות כקרח, בהבעה הנרגנת של פיה, והכעס חסר החשיבות שלה החל פתאום להיות מובן לו.

תיק האיפור הקטן של אלין, שהושאר במגירה בחדר האמבטיה שלו. הג'ינס, החולצה, הסניקרס שהושארו בארונו. בשביל שהיא תוכל לצאת מהמונית ליד ביתה, השכם בבוקר, היא התחנחנה, בלי שאנשים יסתכלו עליה בהרמת גבה.

טיפש שכמותך, הוא חשב לעצמו, טיפש מטופש! לאלין ממש לא אכפת שאנשים ירימו גבה. חוץ מזה, מחצית הנשים במנהטן יוצאות ממוניות השכם בבוקר, לבושות עדיין כמו שהיו בצאתן בערב הקודם.

ואולי החלק הברור ביותר בכל השקר הזה היה העובדה שהוא היה מסוגל למנות על אצבעות ידו האחת את מספר הפעמים בהן אלין, או מישהי אחרת, ישנה לילה שלם במיטתו.

זה לא היה הקטע שלו. סקס הוא רק סקס; שינה זה שינה. את הראשון אתה עושה עם אישה. את השני אתה עושה לבד.

"זה נראה לך מצחיק שאתה מתגנב לך עם כל מיני בחורות? שאתה בגדת בי?" אלין הניחה בטפיחה את ידיה על מותניה. "אני מחכה להסבר שלך."

זה היה סוף הסיפור.

לוקאס קם על רגליו. אלין היתה גבוהה, אבל עם המטר ותשעים שלו, הוא התנשא מעליה.

"אני לא בוגד," הוא אמר לה בצינה. "אני לא מתגנב. ואני לא נותן הסברים, לא לך ולא לאף אחד אחר."

היא התאבנה לגמרי. זאת התקדמות, הוא חשב לעצמו, והמשיך, בשלווה מוחלטת, להסביר לה איך התנהלו העניינים בינם. הם ניהלו רומן בסך הכל, רומן מהנה מאוד אבל –

היא צרחה עליו משהו. בפינית, אבל הוא ידע ללא ספק שמה שהיא אמרה לו לא היה מחמיא.

שנייה אחר כך, היא כבר לא היתה שם.

לא אבידה גדולה, זה מה שהוא חשב. למען האמת, זה כבר היה צריך לקרות הרבה יותר מוקדם...

ואז המציאות טפחה על פניו במלוא עוצמתה.

ארוחת הערב. ליאוניד רוסטוב. אשתו. לשנייה אחת מטורפת, לוקאס חשב לצאת בעקבות אלין ולשאול אותה אם זה אומר שהיא לא מתכוונת להתלוות אליו בערב.

הוא ניגש אל ארונית עץ הסיסם השחור שקובעה בקיר משרדו, ובהחליטו לעקוף את הקפה הנורא של דניס-אליס, פתח את דלת ההזזה והוציא כוס קריסטל מתוצרת בקרה ובקבוק וויסקי סינגל מאלט של מקאלאן.

הכל היה באשמתו. היה עליו לדעת שאסור לערבב בין עסקים לבילויים, אבל זה נראה לו כמו סידור מושלם. אישה יפהפייה ומתוחכמת, שיודעת באיזה מזלג צריכים להשתמש, ומתרגמת במקביל לאנגלית את מה שנאמר ברוסית ולהפך. איפה לעזאזל יכול בן-אדם למצוא אישה כזאת ברגע האחרון, אפילו בניו –

"מ – מ – מר ויירה?"

"לכל הרוחות," נהם לוקאס וסובב את כורסתו לכיוון הדלת. מזכירתו עמדה בה רועדת. לצדה עמד, לעזאזל, ג'ק גורדון. לוקאס שכר אותו לפני שנה. גורדון היה בחור פיקח ורב תושייה, אך לפעמים לוקאס שאל את עצמו אם יש בו יותר משנראה לעין במבט ראשון.

או שאולי פחות, בעצם.

לוקאס הניע את ראשו. דניס-אליס עזבה וסגרה את הדלת אחריה, ולוקאס הפנה מבט צונן אל גורדון. "מוטב שזה יהיה טוב."

גורדון החוויר אך לא נסוג אחורה. לפחות על זה לוקאס היה צריך להעריך אותו.

"אדוני. לוקאס. אני חושב שכשתשמע מה יש לי להגיד לך – "

"תגיד מה שיש לך לומר וצא מכאן."

גורדון לקח נשימה עמוקה. "זה לא פשוט..." הוא לקח עוד נשימה. "שמעתי על מה שקרה. עליך ועל הבחורה הזאת, ג'נסון... רק רגע, בסדר? לא על זה באתי לדבר איתך."

"אני מקווה מאוד שלא, לטובתך."

"היא היתה אמורה ללכת אתך הערב. לפגישה הזאת," מיהר גורדון והמשיך. "אתה הזכרת את זה ביום שני בבוקר, את העובדה שרוסטוב לא רוצה מתורגמנים אמיתיים, כך שהוא ישתמש בעזרה של אשתו ואתה – "

"תגיע לעניין כבר."

"אדוני, אני מכיר מישהו ששולט ברוסית."

"אולי לא הקשבת לכל מה שאמרתי ביום שני," אמר לו לוקאס בדיקנות מקפיאה. "רוסטוב לא מוכן שיהיה שם הערב אף אחד שהוא חושב לפונקציונר. לטענתו כל המתרגמים המקצועיים הם כאלה, ויכול להיות שזה אכן נכון, בעולמו, אבל בשורה התחתונה – "

"הוא יחשוב שדני שם בתור הדייט שלך."

פיו של לוקאס התעוות בחיוך עקום. "לא נראה לי שאצליח לגרום לידידנו הרוסי להאמין שהחלטתי פתאום להתחיל לצאת עם בחורים."

"דני היא בחורה, אדוני. בחורה יפהפייה. היא גם נבונה מאוד. והיא דוברת רוסית שוטפת."

לוקאס חש תקווה ניצתת בו. ואז הוא התייצב מול המציאות. בחורה בלתי מוכרת? לערב בעל חשיבות גדולה כל כך? בשום פנים ואופן. למיטב ידיעתו, יכול להיות שהוא ידרדר בכך ערב בעייתי ממילא, לכלל אסון מוחלט.

"תשכח מזה."

"אדוני, זה יעבוד."

לוקאס נד בראשו. "זה רעיון פקחי, ג'ק, אבל מדובר פה בעיסקה של עשרים מיליארד דולר. אני לא יכול לקחת את הסיכון שאיזו בחורה תהרוס לי את הכל."

גורדון צחק ועיניו של לוקאס הוצרו לכדי שני חרכי בָּרֶקֶת קשים.

"אמרתי משהו מצחיק?"

"לא. לא, כמובן שלא. תשמע, אני מכיר את דני כבר שנים. היא בדיוק מה שנחוץ לכך במצב הנוכחי."

"ואם הייתי טיפש מספיק כדי להיענות בחיוב להצעה המטופשת שלך, היא תסכים לעשות את זה בגלל ש..."

"כמו שאמרתי, אנחנו חברים וותיקים. היא תעשה את זה בתור טובה לי."

שריר זע בלסתו של לוקאס. עסקה של עשרים מיליארד דולר תלויה באדם ששותה יותר מדי וודקה, באישה עם יותר ידיים וליבידו מתמנון חרמן ובבחורה שהוא לא פגש מעולם?

בלתי אפשרי.

ובלתי אפשרי גם לוותר על ההזדמנות.

"בסדר," הוא אמר בחדות. "תתקשר אליה."

גבותיו של ג'ק גורדון התרוממו בפליאה. "אתה מתכוון לזה?"

"האם לא לשם כך נועדה כל השיחה הזאת? צלצל אליה, תגיד ל – "

"דני, דני סינקלייר."

"דני. תגיד לה שאני אאסוף אותה בשבע וחצי. איפה היא גרה?"

"היא תפגוש אותך," אמר לו ג'ק במהירות.

"בלובי של מלון פלאס, שמונה בערב, בדיוק. לא. שזה יהיה בעשרה לשמונה." ככה יהיה לו די זמן לתת לבחורה הזאת כסף למונית ולהיפטר ממנה אם יתברר שהיא לגמרי לא מתאימה לתפקיד. "תגיד לה להתלבש בהתאם." הוא השתתק לרגע. "היא מסוגלת לעשות את זה, נכון?"

"היא תתלבש בהתאם, אדוני."

"וברור לגמרי, תגיד לה שאני אשלם לה עבור הזמן והמאמץ שלה. אלף דולר, נאמר, תמורת הערב הזה."

הוא ראה איך גורדון בולע עוד פרץ צחוק אחד. כן, חשב לוקאס לעצמו בצינה. למה שהאיש לא ימצא את המצב, בו מעבידו מוצא את עצמו, משעשע? אם זה יעלה יפה, הוא יוכל לקחת קרדיט לעצמו על כך שהציל את התחת של לוקאס. אבל הו, אם זה לא יצליח...

"זה נשמע בסדר גמור, אדוני." גורדון פשט קדימה את ידו. "שיהיה בהצלחה."

לוקאס הביט ביד המושטת אליו, נאבק בתחושת סלידה שידע עד כמה מגוחכת היא, ולחץ את ידו של האיש.

ג'ק גורדון מיהר בחזרה אל משרדו, ושם שלף את הטלפון הסלולרי שלו ולחץ על מקש של חיוג מקוצר.

"דני מותק, השגתי לך הצעה עסקית!"

הוא הסביר לה במהירות רבה ככל שרק היה יכול; דני סינקלייר לא היתה בחורה שהאריכה בשיחות, אבל מאידך, לא תמורת זה נוהגים אנשים לשלם לה. כשהוא סיים את דבריו, הוא שמע את הנשימה שהיא שחררה לאיטה.

"אז בוא נראה אם אני מבינה אותך כהלכה. אתה אמרת לאיזה בחור – "

"לא לסתם איזה בחור. מותק, זה לוקאס ויירה. לוקאס ויירה האחד והיחיד. לאיש יש יותר כסף מאשר לאלוהים."

"אתה הבטחת לו שאני אצא אתו לדייט?"

"כן. רק שלא לדייט מהסוג הזה. מדובר פה בארוחת ערב עם ויירה, עם איזה טיפוס רוסי ועם אשתו של הרוסי. את צריכה להתנהג כאילו ויירה ואת בני זוג. ואת צריכה לתרגם." ג'ק צחק חרש. "אני מניח שהתואר שהוצאת בלימודים קיריליים יביא לך תועלת בכל זאת בסופו של דבר."

"אני עושה כבר את התואר השני שלי," אמרה לו דני סינקלייר. "ובחורה צריכה לחשוב על העתיד שלה." היא השתתקה לרגע. "כמה אמרת שהוא ישלם?"

"אלף."

דני צחקה. "מה, ג'ק, שכחת את התעריף הקבוע שלי? זה עשרת אלפים לערב."

"מותק, אנחנו מכירים כבר מיליון שנה. בית הספר היסודי. חטיבת הביניים. בית הספר התיכון."

"בסדר. אני אעשה לך הנחה מיוחדת. חמשת אלפים."

"אל תגזימי, בשביל ארוחה אחת?"

"וכמובן, התעריף הרגיל שלי, אם מר ויירה ירצה עוד משהו נוסף."

ג'ק גורדון שפשף את רקותיו. "אם הוא ירצה עוד משהו, תוכלו לדון על זה כבר ביניכם."

דני צחקקה. "ג'ק, שועל ערמומי שכמותך. אתה לא סיפרת לו עלי. מה, אתה רוצה שהוא יחטוף שוק?"

"אני רוצה שהוא יהיה חייב לי." נימת קולו של ג'ק נעשתה קפואה פתאום. "והוא יהיה חייב לי. לא משנה מה יצא מהערב הזה."

"מקסים. בסדר גמור. אז מתי זה אמור להתרחש?"

"חשבתי שאמרתי לך. הערב. בלובי של מלון פלאס. עשרה לשמונה."

"הו, אבל אני..." דני השתתקה. חמשת אלפים בשביל איזו סעודת ערב מפוארת, לדבר קצת רוסית, ובין לבין, להעמיד פנים שהיא הדייט של לוקאס ויירה, החתיך הסקסי ההורס הזה מוול-סטריט, ומינימום עשרת אלפים, אם בסופו של דבר הוא ירצה להאריך את הבילוי איתה.

כה מפתה, אם רק היא היתה יכולה לעשות את זה. הצרה היא שכבר היה לה דייט אחר לערב זה, עם איל נפט טקסני שמגיע לעיר לערב אחד בחודש, באופן קבוע, כמו שעון שוויצרי.

חייבת להיות איזו דרך...

"דני?"

והנה היא מצאה אותה. היא תוכל להרוויח, נאמר ארבעת אלפים חמש מאות, בלי לעשות יותר מאשר שיחת טלפון אחת.

"כן," היא אמרה בהחלטיות. "בסדר. מלון פלאס. בלובי. עשרה לשמונה."

היא ניתקה, עברה על רשימת אנשי הקשר בטלפון הסלולרי שלה ולחצה על חיוג. קול נשי ענה לה אחרי הצלצול השלישי, ונשמע קצר נשימה וטיפה לחוץ.

"קרולין? זאת דני. דני מהסמינר על צ'כוב? תקשיבי, חמודה, קיבלתי עבודת תרגום שאין לי זמן לבצע, ומיד חשבתי עליך."

קרולין המילטון טרקה בעזרת המותן את דלת דירתה בבניין חסר המעלית שבהלס קיצ'ן. ואז, כשהיא מחזיקה את הטלפון הסלולרי שלה בין כתפה לבין אוזנה, היא העבירה ליד אחת את שקיות הקניות שהביאה מהמכולת וביד שהשתחררה היא מיהרה לנעול את שלושת הבריחים שעל דלתה.

דני מהסמינר על צ'כוב? קרולין ניסתה להעלות את דמותה בזיכרונה בעת שחצתה את קצת פחות משני המטרים שהובילו אל מה שבעל הבית התעקש לכנות מטבח. אוקיי, כן, דני, סטודנטית כמוה לתואר שני ברוסית ולימודים סלאביים. גבוהה, מהממת, לבושה במיטב בגדי המעצבים העדכניים ביותר. הן לא החליפו מעולם מילה מעבר לאמירת "הי" או "להתראות בשיעור הבא," ולהחלפת מספרי טלפון למקרה שאחת מהן תצטרך להשיג את השנייה בקשר למטלות אקדמיות.

"קרולין, את עדיין שם?"

"אני פה." קרולין הניחה את השקיות על הדלפק, הוציאה חפיסת מזון קפוא מתוך אחת מהן ופתחה את העטיפה במקום המיועד, כשהטלפון צמוד עדיין לאוזנה. "עבודת תרגום, את אומרת?"

"נכון מאוד. משהו יוצא דופן. כרוכה בזה גם ארוחת ערב."

בטנה של קרולין קירקרה. היא דילגה על ארוחת הצהרים. לא היה לה זמן וזה חסך גם כסף. הטלפון החליק מכתפה כשהיא הצליחה להוציא סוף-סוף את המכל מתוך החפיסה. היא תפשה אותו לפני שהוא התנפץ על משטח הפורמיקה.

"...כשאת מעמידה פנים שאת החברה של בחור עשיר אחד."

"מה?" אמרה קרולין, תוך עיון בהוראות ההכנה. שלוש דקות בעוצמה המרבית, לקלף את מכסה נייר האלומיניום, לערבב, עוד דקה וחצי – "

"אמרתי שמדובר בארוחת ערב. את נפגשת במלון פלאס עם איש העסקים המצליח הזה ומעמידה פנים שאת החברה שלו. את מבינה, יש עוד זוג שמצטרף אליכם, והם דוברי רוסית. הבחור שלך לא מדבר רוסית, כך שאת תתרגמי לו."

קרולין הניחה את המנה הקפואה במיקרו, הסירה בפיתול כתפיים את הז'קט שלה, הדפה את שערה הישר כמקל ונטול כל צבע ממשי אחורה ונשפה להעיף כמה קווצות שלו מעל עיניה החומות.

"למה שאני אעמיד פנים שאני החברה שלו?"

"את פשוט תעשי את זה," אמרה לה דני. "זה הכל."

קרולין כיוונה את המיקרו לשלוש דקות. "תודה, אבל אני מוותרת. זאת אומרת, זה נשמע ממש מוזר, כל הסיפור הזה."

"מאה דולר."

"דני, תראי..."

"מאתיים. פלוס הארוחה. ובסוף הערב, את הולכת הביתה עם מאתיים דולר בכיס הג'ינס שלך. רק ש – " היא מיהרה להוסיף. "רק שברור לגמרי שאת לא תלבשי ג'ינס."

"אז זהו זה, אם כך. בכל מקרה אין לי – "

"אני מידה שש. ואת?"

"גם שש. אבל – "

"נעלים במידה שבע, נכון?"

קרולין התיישבה בכיסא העץ הרעוע שניצב בפינה. "נכון. אבל באמת – "

"שלוש מאות," אמרה לה דני בנימה נחרצת. "ואני בדרך. שמלה, נעליים, איפור. רק תחשבי איזה כיף זה יהיה."

קרולין הצליחה לחשוב רק על שלוש מאות הדולר. לא צריך שום תואר בבלשנות כדי לתרגם אותם לחלק מתשלום שכר הדירה של החודש הבא.

"קרולין, אני צריכה את הכתובת שלך. מתחיל להיות לנו קצת מאוחר כבר."

קרולין נתנה לה את הכתובת, אמרה לעצמה להתעלם מתחושת הדקירה המטרידה שרקדה במורד חוט השדרה שלה, ושבה ואמרה לעצמה את אותו הדבר גם כעבור כשעתיים, כשדני הפנתה אותה לעבר המראה שלה והיא ראתה...

"סינדרלה," אמרה דני בקול צחוק לנוכח הבעת התדהמה של קרולין. "היי, רק עוד דבר אחד, בסדר? תני לבחור לחשוב שזאת אני. את מבינה, החבר שלי שאירגן את זה חושב שאני הולכת לעשות את הדייט הזה – כלומר, לצאת לדייט הזה, והכל יהיה פשוט יותר לכולנו אם ככה גם נשאיר את זה."

קרולין שבה והביטה בהשתקפות שלה. הקונדישנר של דני, שבוודאי עלה כחמישים דולר למכל, לקח את שערה מחוסר כל גוון לצבע זהב חיוור. עיניה החומות זהרו תודות לבוהק של הצללית המוזהבת שנמרחה על עפעפיה. עצמות לחייה ושפתיה היו בגוון וורוד מעודן והשימלה שלה... דקה כמו קורי עכביש, קורי עכביש שחורים וצמודים שחשפו מרגליה יותר מכפי שהיא חשפה אי-פעם, פרט לפעמים בהן היא לבשה מכנסים קצרים או בגד ים. ועל רגליה, זוג סנדלי זהב עם עקבים גבוהים כל כך שהיא שאלה את עצמה אם תוכל בכלל לצעוד בהם.

היא כבר לא נראתה כמו עצמה, ומשהו בזה הטיל עליה מורא.

"דני, אני לא – לא מסוגלת – "

"את פוגשת אותו בעוד חצי שעה."

"לא. באמת. זה מרגיש לי לא בסדר. לשקר. להעמיד פנים שאני את, שאני החברה של לוק ויירה הזה – "

"לוקאס," תיקנה אותה דני בקוצר רוח. "לוקאס ויירה. בסדר, אז חמש מאות."

קרולין הביטה בה. "חמש מאות דולר?"

"הזמן אוזל לנו. אז מה החלטת? כן או לא?"

קרולין בלעה במאמץ. ואז אמרה את הדבר היחידי שהיתה יכולה להגיד.

היא אמרה, "כן."