"קשקושים", ציור וביטחון עצמי: מה הקשר?
לצורך כתיבת ספר זה ביקשתי ממכרה, שיש לה ילד בן שנתיים וחצי, ציורים שלו. היא ענתה לי "אבל אלו רק קשקושים".
באמת? רק קשקושים?
לשרבוט, השם המקצועי לקשקוש, יש משמעות עצומה. הוא מסמן את תחילת תהליך היצירה ונותן ביטוי להתפתחות הרגשית של הילד, חושף את "ההדהוד הפנימי" של הדברים, כדבריו של הצייר וסילי קנדינסקי .
שרבוטים משקפים מצבי חיים. ככל שהילד ישרבט בהנאה ובספונטניות רבות יותר - כך היכולת שלו לתרגם את רגשותיו ומחשבותיו תשתכלל, וההתאמה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני - תגדל. השרבוט מאפשר לבטא את היחסים עם הסביבה. זו צורת ביטוי מלאת חיים ודרך נפלאה להביע רגשות, להביע את החיוניות ואת העולם הפנימי העשיר עוד לפני הולדת המילים. אם מבינים את משמעות השרבוט, אפשר לכבד ולהעריך כל קו בו. עם בניית ההערכה הזו מעמיק גם הכבוד כלפי הילד והוא מרגיש מוּבן יותר. בדרך זו יגדל ביטחונו העצמי, הוא ירגיש חופשי להתבטא, מוערך על מי ומה שהוא, ויהיה לו אומץ לחקור ולהתנסות. מתוך כך הוא יוכל להמשיך לשרבט ולצייר בהנאה ולהניח את היסודות לייחודיות שלו.
מדוע השרבוט, הציור, הדימויים החזותיים והתגובה המיטיבה חשובים כל כך?
הם מאפשרים ניסוי וטעיה ומרחב בדיקה לשאלה: "מי אני?" הם מאפשרים לחוש שמחה, הנאה, סיפוק ורגיעה. הילד זוכה למרחב שבו הוא יכול ללמוד ולהכיר את יכולותיו.
הציור והשרבוט מאפשרים דרכי ביטוי חופשיות, המעניקות אומץ וביטחון, ואת היכולת לסמוך על עצמך ולבנות זהות עצמאית. כל אלה כלים התורמים לבניית דימוי עצמי גבוה.
השרבוט והציור גם פותחים מרחב נוסף ואלטרנטיבי בו אפשר לתפוס מקום, לראות ולהיראות. זהו מקום לבטא את קשת הרגשות הפנימיים, גשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, כלי להכרה והעשרה לעולם הדמיון ולעולם הממשי, המציאותי.
שרבוט וציור עוזרים לשפר את יכולת התכנון וההתארגנות, ההתמדה וההתמסרות לדבר. הם כלים נפלאים לפיתוח יכולת ההסמלה והדמיון, וגם לשיפור מיומנות ההבעה והתקשורת הבינאישית של הילד, המהווה אמצעי לקירוב בין הורים (ודמויות משמעותיות נוספות בסביבה) וילדיהם.
ולאמא ששואלת אותי: למה הילד שלי אף פעם לא מצייר? מדוע מגירות הציורים שלו בגן היו תמיד ריקות? אני בדרך כלל מסבירה: השרבוט והציור נוצרים בטבעיות ובאינטואיטיביות בכל מקום ובכל דרך. הפעוט ישרבט בחוף הים או בשעת משחק, או תוך כדי אכילת דייסה. ילדים ש"לא מציירים" הגיעו אלי לפעמים לטיפול - וראו זה פלא - הילד החל לאהוב לצייר וליהנות מהציור.
איך זה קרה? לא עשיתי הרבה. "פשוט" הקשבתי לציור בלי ציפייה ובהנאה רבה ממה שהוא הביא. וזה עבד. הילד החל לצייר בשמחה ובאהבה.
אז מדוע לפעמים נמנעים מלצייר על נייר? ציפיות. יתכן שציור על נייר מכתיב יותר ציפיות לתוצאות, ציפיות שאותן הילד קולט מהסביבה, והן משפיעות על יכולת הייצור בחזקת "חרדת ביצוע". יתכן שאם אותו ילד היה גדל בג'ונגל היה מצייר בחופשיות, במקום שבו הציפיות לתוצאות לא קלקלו את הנטיות הטבעיות של הפעוט.
נכון, לא כל הילדים שווים בשליטתם בשרבוט וביכולות הציור. יש ילדים עם יכולות ושליטה גבוהות או נמוכות יותר, הפרעות התפתחותיות, מוטוריות, וקשיים בקשב ובריכוז (אותם לעיתים כדאי לבדוק). אבל מה קרה לאהבת המשחק ככה סתם? ליצור רק כדי ליהנות? בספר זה לא נעסוק בהבדלים ביכולות, אלא באהבת המשחק וביצירה האפשרית והחשובה להתפתחות של כל אחד מאיתנו.
"מעשה הציור הוא חלק מצרכיו של האדם וכל אחד יכול לעשות זאת. הוא מעניק עונג שאין שיעור לו".
ארנו שטרן, חלוץ החינוך היצירתי
קוראים כותבים
There are no reviews yet.