נבואה צוענית

 פרק ראשון נערת הפרחים

הכביש להט לאורה של שמש הקיץ. בשדות הקיבוץ הסמוכים, חמניות ענק שגובהן כקומת אדם הפנו אליה את ראשיהן בדממה. דניאל ישבה בתחנת האוטובוס ובהתה באד העולה מהכביש. כמו בכל יום שישי בשעות הצהריים, היא העמיסה על הרנו המסחרית החבוטה של הוריה את דליי הפרחים הרעננים שנאספו באותו בוקר מהחממות במושב הסמוך בו התגוררו ויצאה להציע אותם למכירה בצומת.

דניאל אהבה לסדר את הפרחים לסוגיהם השונים, להתאים את הצבעים ולעצב זרים מרהיבים שיופים משך את הנהגים של יום שישי אחר הצהריים. היו ביניהם קבועים הממהרים הביתה באותה שעה כדי להביא את הקניות לשבת או סתם שבים מהעבודה, והיו שחלפו שם באקראי בדרך מכאן לשם. כולם היו נעצרים בצומת המרומזר הזה, בין שדה התעופה לעיר פתח תקווה, ומתוך הרגל או שעמום מביטים לימין הדרך. ליד תחנת האוטובוס הישנה העשויה בטון ומוקפת בצינורות צהובים מתקלפים, תחנה שכמוה יש אלפים בכל הארץ, הבחינו בדליי הפרחים ובנערה העומדת לצדם. חלק נזכרו מיד שרצו להביא הביתה משהו שימלא אותו בצבע וריח, חלק נזכרו ביקיריהם המחכים בבית, ואחרים חשקו סתם בפרח שימלא את לבם שמחה.

התור ליד התחנה הקטנה צמח במהירות וידיה של דניאל היו מלאות עבודה. לזה מכרה זר פרחים כתומים שחמניות יפהפיות היו משובצות בו, ולזה ־ זר משולב של חבצלות וקאלות לבנות. חלקם הכירו אותה בשמה וניהלו איתה שיחה קלילה. אישה מבוגרת שדניאל הכירה כשופטת בדימוס, שאלה אותה תמיד לשלומם של הוריה, שכן בעבר נהגה להתגורר במושב הסמוך. החדשים שביניהם הציצו בה כשעמדה והכינה את הזרים: צעירה שגופה החטוב נתון בחולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס משופשפים, פנים יפות הנתונות במסגרת של שיער שחור, חלק למשעי, ועיניים ירוקות, עמוקות וגדולות מציצות מהן.

בזכות העיניים הצוחקות והמאירות הללו, גם הלקוח הטרוד והכעוס ביותר היה מתרצה ויוצא מהתחנה כשחיוך קטן על שפתיו, בלי לתת דעתו על סכומי הכסף, המופקעים לעתים, שדניאל היתה גובה עבור מרכולתה. רובם זכרו את תחנת הפרחים של יום שישי והשתדלו לעבור בה שוב ושוב כדי לחוות את החוויה הרגעית הזו של יפי הפרחים והריחות המשכרים המשולבים בעיניים הירוקות, החמות הללו. רק מעט מלקוחותיה הקבועים ידעו כי דניאל היתה בִתם היחידה של בני הזוג ארסוף, שחיו במושב הסמוך.

כל חייהם עסקו בני הזוג יובל ותרצה ארסוף בגידול פרחים בחממות. הם הכירו בתקופת לימודיהם בתיכון המקומי ואהבתם לפרחים השתלבה באהבת גבר ואישה. לשניהם היו "אצבעות ירוקות" שאפשרו להם לגדל בקלות גם את הזנים הנדירים והאקזוטיים ביותר, שהתקשו להשתרש בישראל החמה והיוקדת. אהבתם היתה כמו הפרחים שגידלו ־ קלה ומרחפת ולה גוונים, צבעים וריחות. רק דבר אחד חסר להם. תרצה היתה עקרה וכל ניסיונותיהם וטיפולי ההפריה עלו בתוהו. לבסוף, לאחר שנים של כאבים וייסורים פיזיים ונפשיים, עלה רעיון האימוץ. יום אחד אחר הצהריים, כשישבו על מרפסת ביתם הצנוע, נחים מעמל יומם בחממות, הציע יובל לתרצה שינסו לאמץ ילד. בתחילה גילתה תרצה התנגדות אך יובל המשיך לדבר על לבה יום אחרי יום עד שהתרצתה.

בתחילה קיבלה תרצה את האפשרות בהיסוס ובחשש גדול ואחר כך ־ בלב שלם, כאילו היתה שם מאז ומעולם. הם החליטו לבצע את הצעד בזהירות ובאיטיות. יובל פנה לכמה מקורות ולמד את תהליך האימוץ בקפדנות. אחר כך פנו לרשויות ונרשמו. חודשים ארוכים המתינו בסבלנות, משקיעים את כל מרצם בהרחבת חממות הפרחים מבוקר עד לילה. יום אחד חזר יובל מנסיעתו השבועית להביא את הסחורה לסיטונאים ופתח את הדלת כשהוא מתקשה לדבר מרוב התרגשות.

"מה קרה?" שאלה תרצה תוך שהיא מערבבת ולשה חומרים לעוגה של שבת.

"זהו זה", אמר יובל, "קראו לנו. יש ילדה אחת..."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט ותרצה כבר היתה בחוץ, מנגבת שאריות קמח ממכנסי העבודה.

"אתה עוד כאן? קדימה", האיצה בו בעודה מתיישבת במושב הקדמי ליד הנהג.

הם נסעו ליפו. הנסיעה נמשכה כשעה. יובל התקשה לאתר את הכתובת. לבסוף, לאחר ששאלו כמה עוברים ושבים שהפנו אותם לעבר הים, הגיעו לבית בודד ליד צוק המשקיף אל המים. זה היה יום סתווי וקר, ועלים יבשים נשרו מעץ בודד שעמד ליד הבית והסתחררו ברוח. אדוות לבנות זרמו על פני הים בשורות אחידות והתנפצו אל החוף בקצב מהפנט. הם נכנסו דרך השער אל חצר בית היתומים, חצר שהמתה מקולות הילדים ומשחקיהם. המטפלת האחראית הובילה אותם במסדרון ארוך, בקצהו היו חדרים גדולים בהם אכלו ושיחקו ילדים בשקט בנוכחות מטפלות. היא הכניסה אותם לאחד החדרים. שלושה ילדים בני שלוש עד ארבע ישבו מסביב לשולחן נמוך ואכלו ארוחת ערב. המטפלת החוותה בראשה לעבר ילדה שקטה ולה שיער שחור, ארוך וחלק ועיניים גדולות, עצובות וירוקות. תרצה ויובל עמדו בהתרגשות והחזיקו ידיים בחוזקה עד כי הלבינו פרקי אצבעותיהם.

המטפלת הרימה את הילדה בזרועותיה בעדינות ולחשה באוזנה. הילדה הנידה ראשה מצד לצד ואמרה: "לא אבא ואמא, לא אבא ואמא". המטפלת הביאה אותה ליובל ותרצה ואמרה: "תכירו, זו דניאל". תרצה רצתה לאחוז בה בזרועותיה אך דניאל בעטה בפראות וביקשה לרדת. אחר כך רצה לפינת החדר והתיישבה בוכה ומתייפחת.

"כך זה תמיד בהתחלה", אמר מנהל בית היתומים כשישבו במשרדו ולבבותיהם הולמים בפראות. "תצטרכו לבוא כל כמה ימים עד שהיא תתרגל אליכם".

השבועות חלפו ביעף וביקוריהם של יובל ותרצה בבית היתומים הלכו ותכפו. דניאל החלה להתרגל אליהם וקיבלה את נוכחותם. תחילה בשתיקה, אחר כך בחיוך ולבסוף, פעם אחת כשהגיע יובל בגפו, ראה אותה עומדת ליד שער הברזל וממתינה לו בציפייה דרוכה. אז ידע שזה היום. כשנכנס, אחזה בידו, הביטה כלפי מעלה אליו ואמרה: "אבא בוא. חיכיתי לך, בוא לשחק". כשהגיעו הביתה לא ידעה תרצה את נפשה מרוב אושר. הם עמדו חבוקים כשדניאל בזרועותיהם שעה ארוכה, תרצה מתייפחת ויובל מוחה דמעה בסתר. דניאל פרצה אף היא בבכי וחיבקה אותם בידיה הקטנות.

הם הובילו אותה לחדר שבנו וריהטו בקפידה. הם הראו לה את מיטת העץ עם ציור של פרפרים מעל הכרית, את הווילונות שתפרה תרצה ואת השטיח הוורוד. באותו רגע ידעה דניאל שהגיעה הביתה. היא חשה לראשונה בחייה מוקפת אהבה אמיתית שמיועדת רק לה.

דניאל גדלה במושב כילדה יחידה. היא הביאה לתרצה ויובל אושר רב. עבדה מגיל צעיר בחממות, התעקשה לסחוב דליים כבדים ולפרוש צינורות השקיה. היא היתה ילדת טבע. באביב היתה רצה בשדות ונוגעת בפרחים בידיה. היא ידעה לרכב על הסוסה של השכנים ללא אוכף. היא ציירה וכתבה, בלעה את החיים והיתה עליזה ומאושרת. רק בלילות היתה לפעמים מתעוררת בבהלה מסיוט שחזר על עצמו בכל פעם, עוד מבית היתומים, בו היא נופלת מצוק לתוך בור אפל, תהום עמוקה שאין בה אור. היא מנסה לצעוק אך קולה אינו נשמע, עד שהיא מתעוררת וזיעה קרה על מצחה.

התהום הזו שכנה עמוק בלבה וככל שגדלה כך הלכה וגדלה גם התהום שבתוכה. עם השנים הבינה דניאל שהתהום הזו היא הריקנות שבה, ריקנות של בדידות איומה ותחושה שהיא לבד בעולם.

כמובן שלא היתה לבדה. יובל ותרצה היו שם, בית הספר והחממות, ותמיד היו ילדים שהקיפו אותה ורצו בחברתה, מוקסמים מהחיוּת המגנטית והשמחה שהקרינה סביב. אך בלילה תמיד נשארה לבדה במיטה, מתמודדת עם הבדידות הפעורה בה.

המורים התרגלו לכך ששנת הלימודים של דניאל אינה כמו זו של שאר הילדים. בשליש הראשון, הסתווי, תמיד היתה שקטה מאוד, שקדנית, מכינה את שיעורי הבית בקפידה ומשתתפת בכל הפעילויות החברתיות. בשליש השני, בשיא החורף, פתאום היתה אחרת לגמרי: נעלמת מבית הספר לימים שלמים ומשוטטת בשדות, מריחה את ריח הגשם במגעו עם האדמה השחורה והכבדה ורצה בין פרחי הבר שרק הנצו. תמיד סירבה לצרף אליה ילדים אחרים. הטבע היה רק שלה. אז היו מתחילים להגיע מכתבי האזהרה: "דניאל נעדרת מזה יומיים מבית הספר. האם היא חולה?" היתה המחנכת כותבת. יובל ותרצה היו מחייכים. הם השתדלו בתקופה זו לעזור לה בהכנת השיעורים ובעיקר להניח לה לנפשה.

בשליש האחרון, זה האביבי, היה הכל משתנה. כך ידעו. דניאל היתה מתנפלת על הלימודים, הספרים והמחברות בתאווה בלתי מרוסנת, משלימה את כל החסר, עוזרת לחברים, עובדת בחממות באנרגיות בלתי נלאות עד שהיתה מסיימת בהצטיינות עוד שנת לימודים עם בוא הקיץ. קיץ של ים, גלים ובעיקר חופים שאותם כה אהבה.

היא היתה עצמאית, פראית וסקרנית עד אין גבול. מוחה החקרני קלט כל שביב מידע ושמר אותו. "בור סוּד שאינו מאבד טיפה", אמר עליה אחד מזקני המושב, פרופסור מפורסם.

גברים תמיד הקיפו אותה. כמו הילדים בבית הספר הם היו מוקסמים מנשיותה המתפרצת, המתריסה, מהעובדה שמעולם לא נקשרה לאף אחד מהם. רובם התאהבו בה ורצו שתהיה שלהם לתמיד, לזמן מה ואפילו לזמן מועט, אך ברגע שהבחינה דניאל בסימני ההתאהבות הראשונים האלה היתה קמה ועוזבת. מעולם לא ענתה לטלפונים שאחרי ואף פעם לא טרחה להיפרד. היא פשוט לא היתה שם יותר ולאחר זמן הם היו מניחים לה.

אחרי תום שירותה הצבאי חזרה דניאל הביתה והחלה ללמוד באוניברסיטה. יובל בנה לה יחידת דיור נפרדת בחצר ושם תכננה להישאר במשך כל שנות הלימודים. היא מילאה את הגינה ואת השביל המוביל אל הבית בצמחי תבלין וערוגות פרחים. יובל היה תמיד מחייך ואומר שהיא ירשה את "האצבעות הירוקות" שלו ודניאל טענה שמשהו באווירה של הבית טוען את הקשר עם הצמחים והאדמה היישר אל תוך נשמתה.

שלוש שנים חלפו. שוב היה זה סוף הקיץ שניכר בשדות הקיבוץ הסמוך. שדה החמניות פרח שוב במלוא עוזו, ודניאל עמלה בשזירת זרים של כריזנטמות כתומות עם חמניות צהובות בגוון השמש. היא הוסיפה ירק וגבעולים דקים נושאי פרחים לבנים, מילאה דליים עם זרי ורדים בשלל צבעים והוסיפה כהנה וכהנה מפרחי החממות של הוריה. אחר עמסה את הדליים עמוסי הזרים על הרנו החבוטה, סגרה את הדלת וניגבה את אגלי הזיעה הדקים שעל מצחה. היתה זו שעת בוקר מאוחרת והחום היה כבד. אחר נסעה בזהירות סביב בין פסי האטה ומעליהם, משתדלת שהאוטו לא יקפוץ, שלא יפלו הפרחים שמאחור.

כשהגיעה לתחנת האוטובוס "שלה" בכביש הראשי, החנתה את האוטו בצד ופרקה את הדליים הכבדים עם הפרחים הרעננים. אחר הכינה את חגורת הכסף ועודף בתוכה, ונעמדה להביט אל הכביש. מעט מעט החלו מכוניות לעצור בצד הדרך. בשעות הצהריים היו אלה לקוחות מזדמנים שחלקם יהפכו לקבועים בעתיד. חלקם קראו לה בשמה והיא ידעה מה העדיפו. בהדרגה הלכה והתמלאה חגורת הכסף ודליי הפרחים הלכו והתרוקנו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דווקא כשהתנועה נעשתה דלילה לקראת כניסת השבת, הלך התור בחנות הפרחים המאולתרת של דניאל והתארך. היא הקשיבה בסבלנות לכל גחמותיהם של הקונים ואף הניחה לחלקם לחטט בדליים. בזווית העין הבחינה בגבר שעמד בסבלנות בקצה התור. שיערו היה שחור וחלק ועיניו כחולות. הוא לבש מכנסיים מחויטים וחולצה לבנה תואמת וניכר כי הגיע מפגישת עסקים כלשהי. דניאל הבחינה בשעון היקר שעל ידו. מבנה גופו האתלטי ופניו השזופות מצאו חן בעיניה והיא חייכה לעצמה כשחשה בגופה מתעורר למראהו. התור התקדם והוא התקרב אליה.

"שלום", אמרה דניאל בחיוך ממיס והסיטה את שיערה מעיניה. הוא התבונן בה לרגע, ולפתע שכח לשם מה בא.

"אני א..." אמר, מנסה למצוא את המילים.

"אני אעזור לך", אמרה דניאל. "פרחים בשבילך?"

"כן", אמר, משחרר אנחת רווחה.

"מה דעתך על זה?" שאלה דניאל והצביעה על זר יפהפה, לבן וכתום, שהיה מונח בפינה.

"זה יהיה נפלא", אמר וחייך במבוכה. היא ארזה את הזר בזריזות, בידיים מיומנות.

"שישים שקלים בבקשה".

הוא הושיט לה כמה שטרות ודניאל החזירה לו את העודף.

"שמי עמוס", אמר לה כשהוא מהופנט.

"ואני דניאל" אמרה. והוא לא ידע שהיא בחרה בו כבר הרבה קודם.

"זה אולי יישמע לך מוזר, כך להיפגש לרגע בתוך התור הזה", אמר והפנה את ראשו לאחור, אל האנשים שכבר החלו לגלות סימני עצבנות, "אבל הייתי רוצה לראות אותך שוב".

דניאל מדדה אותו במבטה.

"מחר בערב", אמרה קצרות וחייכה. הוא הנהן בראשו והם החליפו מספרי טלפון בזריזות. אחר נפרד ממנה ופנה אל רכבו. לפני שנכנס לרכב האמריקאי היוקרתי העיף בה מבט אחרון ואז מיהר להתניע ולהפליג משם.

דניאל הביטה בו בזווית העין ואז הפנתה את ראשה אל הלקוחה הבאה: "כן גברתי, במה אפשר לעזור לך?"

בשבת בבוקר צלצל הטלפון. דניאל ישבה בגינה ועישנה סיגריה. זה היה עמוס. הוא הזמין אותה לאותו ערב למסעדה בתל אביב. היא הסכימה לשעה שבה נקב וסגרה את הטלפון. היה חם והציפורים שהציפו את העצים בחצר נעלמו אחת אחת ומצאו מחסה מפני השמש היוקדת, במקום שם יכלו לצנן את עצמן מהחום הכבד.

לקראת הצהריים נכנסה דניאל אל הבית להתקלח ולהתקרר קצת. תרצה הכינה ארוחת צהריים קלה. שלושתם לא אהבו לאכול בכבדות בקיץ. סלט גדול, לחם טרי ופסטה היו מנת חלקם. הם שתו מים או יין לבן קר שיובל צינן מבעוד מועד.

דניאל עזרה לתרצה לשטוף את הכלים ואחר כך הלכה לדירה הקומפקטית שלה בחצר כדי לנוח. היא נרדמה כשהיא קוראת עיתון, ורק אוושת המזגן מלחשת ברקע.

כשהתעוררה כבר היתה השעה שבע בערב. היא נכנסה למקלחת וכיוונה את זרם המים לשיא עוצמתו וחומו. תמיד, בחורף ובקיץ כאחד, התקלחה במים מעלי–אדים. טיפות המים הלהיטו את עורה והפכו אותו לאדום ולוהט. דניאל אהבה את התחושה ואת העקצוצים שבאו בעקבותיה. היא נטלה ספוג נוקשה והחלה לסבן את עורה עם סבון ריחני. היא אהבה את גופה, חשה בו בנוח והיתה מחוברת לכל תחושה שחשה דרכו. בטקס קבוע החלה עוברת עם הספוג על זרועותיה, עוברת לאט לחזה ומתעכבת באזור שבין שדיה המוצקים. היא חשה בהנאה את פטמותיה מתקשחות ונגעה בהן ברפרוף, מתענגת על התחושה ההולכת ומחריפה. אחר כך מתחה את רגליה הארוכות ועברה על אצבעות הרגליים, עולה בהדרגה אל ברכיה ובין ירכיה. היא חשה זרמים בכל גופה, ההולכים ומתכנסים באזור שמתחת לטבור ומכים בה בעוצמה עד שנשימתה נעתקה. היא נשענה בכתפיה אל דופן המקלחת עד שנשימתה חזרה לסדרה.

לאחר שעה ארוכה יצאה מהמקלחת, התנגבה ביסודיות ולבשה ג'ינס חדש עם טי–שירט חושפת בטן. היא נעלה מגפיים שחורים, סידרה את שיערה השחור, המבריק, וענדה שרשרת מוכספת שהלמה את עורה הכהה.

תרצה ויובל נהגו להתלוצץ כששאלה אותם לאיזו עדה היא שייכת. מצד אחד היה שיערה שחור, חלק וארוך ועורה שחום, ומצד שני היו עיניה ירוקות–יפהפיות ועצמות לחייה הגבוהות יכלו לשייך אותה לכל עדה שהיא. תרצה ויובל אמרו שהיא שילוב מרוקאי, רוסי, תימני ופולני, אך אחרי שחקרה אותם כמה וכמה פעמים הבינה דניאל שגם להם לא היה שמץ של מושג מי היו הוריה ומנין באו, והיא לא הוסיפה לחקור ולא ושאלה עוד.

השעה היתה שמונה וחצי. דניאל נכנסה אל הבית ונפרדה לשלום מיובל שישב וקרא עיתון.

"להתראות, אמא", אמרה לתרצה שנפנפה לה מהמטבח. "אני יוצאת". תרצה חייכה. הם מעולם לא הגבילו אותה ולא שאלו עם מי היא יוצאת ומתי. הם הסכימו ביניהם שכאשר יהיה מישהו רציני היא כבר תודיע להם. מעולם לא הביאה הביתה חבר למרות שהם ידעו שהיו לה מחזרים רבים. לפעמים שמעו את שיחות הטלפון שלה איתם. הם ידעו שהיא הילכה קסם על גברים רבים, אך מעולם לא נקשרה למי מהם. פעם, ברגע של אינטימיות עם תרצה, היא הודתה שלמרות ריגושים והתאהבויות קצרות מעולם לא אהבה מישהו באמת. כששאלה תרצה האם היתה רוצה להיסחף לאהבה אמיתית, התעטפה דניאל בשתיקה ארוכה ותרצה הניחה לה מאז.

דניאל סגרה את הדלת ונכנסה לרנו המסחרית. היא היתה באיחור לפגישה וידעה שתתקשה למצוא חניה. האזור בו נמצאה המסעדה המה מאדם והיא מצאה חניה אך בקושי. 'אני מאחרת', חשבה לעצמה ופסעה אל פתח המסעדה.

הוא ישב בקצה אולם האוכל ונופף לה. דניאל עטתה חיוך שחשף את שיניה הצחורות וניגשה אליו.

"מצטערת", אמרה, "בעיות חניה קשות".

"אני יודע", ענה, "אין בעיה".

הוא מדד אותה מכף רגל עד ראש:

"היה כדאי לחכות".

דניאל התיישבה והוא מזג לה מבקבוק היין האדום שעמד על השולחן.

"את אוהבת יין?"

"כן", אמרה, "מאוד".

הם הזמינו ארוחת ערב קלה של סלטים וטוסט ושקעו בשיחה. דניאל התבוננה בו. הוא היה מבוגר ממנה בחמש–עשרה שנה לפחות. מצליחן. בעל חברה משלו. שני ילדים. בתוך מרוץ מטורף של הישגים וכסף. בזמן האחרון החל להאט קצת לראשונה בחייו. מתחיל לחשוב כבר על גיל ארבעים ההולך וקרב. עמוס הציג את עצמו כגרוש החי לבד ומסור לעבודתו, אך דניאל הרגישה בחושיה החדים ובשפת הגוף שלו כי הוא אינו אומר את כל האמת, וכי למרות העדר הטבעת על ידו ־ הוא נשוי.

השיחה ביניהם קלחה ואחרי הארוחה הם עזבו את המסעדה. במהרה מצאה את עצמה אצלו בדירה וידעה שצדקה: זו איננה הדירה שבה הוא חי אלא קן אוהבים. אך לא היה לה אכפת. הם בילו ליל אהבה סוער.

כשהיה עדיין חושך בחוץ קמה דניאל מהמיטה וללא מילים החלה להתלבש. הוא ליטף את שערה וביקש ממנה להישאר קצת. היא נדה בראשה לשלילה:

"אני צריכה ללכת".

היא התלבשה במהירות מבלי להביט בו.

"אתקשר אלייך מחר", אמר עמוס. דניאל הנידה בראשה לשלילה:

"אל תתקשר אלי".

"זה היה עד כדי כך גרוע?" שאל, בולע את עלבונו הגברי.

"היה נהדר", ענתה דניאל, "אבל אני לא יכולה להיות בקשר כרגע".

"אז אולי רק לקפה בהמשך השבוע?"

"בבקשה, אל תתקשר אלי", אמרה. היא ידעה שהוא ינסה שוב ושוב. היא יצאה מהדירה בחופזה, משאירה אותו פגוע, נעלב ותוהה מה קרה.

כשחזרה אל המושב כבר היו דמדומי בוקר. השמש עדיין לא עלתה והאופק במזרח החוויר בצבעי ורוד וכתום רכים. פסי עננים דקים השתרעו מקצה לקצה אך כבר היה חם. החקלאים שהחלו יוצאים אל השדות הביטו בה בסקרנות מעל גבי הטרקטורים הגדולים. אחד מהם נופף לה לשלום. היתה לה הרגשה שהם יודעים היכן היתה ומה עשתה. לא כולם במושב קיבלו את הילדה השונה כל כך ואת נשמתה החופשית.

היא התנערה ממחשבותיה ופסעה בשביל המוליך אל הבית.

דניאל פתחה את הדלת ונכנסה אל יחידת המגורים שלה. מסביב למיטה היו פזורים נרות ריחניים בצבעים שונים. היא הדליקה אחדים מהם, התפשטה והתיישבה במרכז המיטה בשיכול רגליים. אחר שאפה אל קרבה את הריחות הטובים של וניל וקינמון. היא רעדה כולה. הניחה את ידה על בטנה וחשה זרמים סובבים בה. היא נשמה עמוקות, נרגעה לאט וטיהרה את עצמה. היא חשה ריקנות ועצב. תמיד אחרי ערבים כאלה מילאה אותה תחושת אכזבה קשה. היא ידעה שאף אדם לא יוכל למלא את בור הבדידות העצום ששכן בה. היא היתה לבד ותמיד תהיה לבד. מדי פעם ניסתה להתאהב או לחוש משהו כלפי אותם גברים אך מעולם לא הצליחה. חייה היו טובים והיא היתה אסירת תודה ליובל ותרצה שאימצו אותה ונתנו לה בית, אך תמיד חשה ציפייה דרוכה למשהו שאמור לקרות. תמיד חשה שהיא נמצאת בעמדת המתנה למשהו. שכל זה נועד רק לעצב את אישיותה, למלא את חייה ולו באופן חלקי, עד שיקרה מה שצריך לקרות.

היא כיבתה את הנרות, נשכבה עירומה על המיטה ושקעה בשינה כבדה. בחלומה הופיעה אישה לא מוכרת, מחייכת אליה ומאמצת אותה אל לבה. כשקמה בשעת בוקר מאוחרת זכרה דניאל את החלום ותהתה האם ראתה את אמא שלה, אך היא שמרה את מחשבותיה לעצמה ולא אמרה דבר.