מבוא
מה מבדיל בין אלפי השנים הראשונות של ההיסטוריה לבין מה שאנו מכנים העידן המודרני? התשובה לכך מרחיקה לכת הרבה מעֵבר להתקדמות המדע, הטכנולוגיה, הקפּיטליזם והדמוקרטיה.
העבר הרחוק היה משופע במוחות מבריקים — אנשי מדע, מתמטיקאים, ממציאים, טכנולוגים ופילוסופים פוליטיים. מאות שנים לפני הולדת ישו, בני־אדם כבר מיפו את השמים, בנו את הספרייה הגדולה באלכסנדריה ולימדו את הגיאומטריה האֶוּקלידית. גם אז, כמו היום, הרעב לחדשנות טכנולוגית בתחום כלי המלחמה לא ידע שובע. בני־אדם מכירים אלפי שנים את השימוש בפחם, בברזל ובנחושת, וכבר מראשית הציוויליזציה המתועדת עמדו לרשותם אמצעי תחבורה ותקשורת.
הרעיון המהפכני שמגדיר את קו הגבול בין העידן המודרני לבין העבר הוא אמנות השליטה בַּסיכּוּן: הרעיון שהעתיד אינו רק גחמה של האלים ושבני־האדם אינם פּסיביים לנוכח הטבע. עד אשר למדו בני־האדם לחצות את הגבול הזה, העתיד היה רק בּבוּאת־מראָה של העבר או נחלתם אפופת־העלטה של נביאים ומגידי־עתידות, שהחזיקו במעין מוֹנוֹפּוֹל על חיזוי אירועי העתיד.
הספר הזה מספר את סיפורה של קבוצת הוגים שראייתם יוצאת־הדופן גילתה איך אפשר לרתום את העתיד לשירות ההווה. על־ידי כך שהראו לעולם איך להבין את הסיכון, למדוד אותו ולשקול את השלכותיו, הם הפכו את לקיחת הסיכון לאחד הזָרָזים העיקריים המניעים את החברה המערבית המודרנית. כמו פּרוֹמֶתֵאוּס שהעניק לאדם את האש, הם קראו תיגר על האלים וגיששו בחשיכה לעבר האור שהפך את העתיד מאויב להזדמנות. הודות להישגיהם, השינוי שחל בהתנהגות האנושית לכיוון של ניהול סיכונים ניתב את תאוותם של בני־האדם למשחקים ולהימור לעֵבר צמיחה כלכלית, איכות חיים משופרת וקידמה טכנולוגית.
בכך שהגדירו תהליך רציונלי של לקיחת סיכונים, המחדשים הללו סיפקו את המרכיב החסר שדחף את המדע והיוזמה אל העולם של מהירות, כוח, תקשורת מיידית ומסחר פיננסי מתוחכם, המאפיינים את העידן שאנו חיים בו. תגליותיהם לגבי אופיו של הסיכון ולגבי האמנות והמדע של הבחירה עומדות בבסיס כלכלת השוק המודרנית שלנו, שאומות מכל קצווי תבל ממהרות להצטרף אליה. למרות כל הבעיות והמוקשים הטמונים בה, הכלכלה החופשית — שהבחירה נמצאת במרכזה — הביאה לבני־האדם נגישוּת שלא היתה כמותה מעולם לדברים הטובים שבחיים.
היכולת לאפיין את מה שעשוי לקרות בעתיד ולבחור בין אלטרנטיבות נמצאת בלב־ליבן של החברות בנות־זמננו. ניהול הסיכון מדריך אותנו במיגוון רחב של קבלת החלטות: מחלוּקת העושר ועד לשמירה על בריאות הציבור, מניהול מלחמות ועד לתיכנון משפחה, מתשלום פּרמיוֹת ביטוח ועד לחגירת חגורת בטיחוּת, משתילת תירס ועד לשיווק דגני בוקר.
בעבר, הכלים ששימשו לחקלאות, למלאכה ולתעשייה, לניהול עסקים ולתקשורת, היו פשוטים למדי. תקלות קרו לעיתים קרובות, אבל אפשר היה לתקן אותן ללא עזרתם של שרברב, חשמלאי, מדען מחשבים — או רואי חשבון ויועצי השקעות. כשל באזור אחד היתה לו רק לעיתים רחוקות השפעה ישירה על אזור אחר. כיום, הכלים שאנו משתמשים בהם הם מורכבים, ותקלות עלולות להיות הרות־אסון ובעלות השלכות מרחיקות־לכת. עלינו להיות ערים כל העת לאפשרות של כשלים ושגיאות. ללא השליטה בתיאוריית ההסתברות ובכלים אחרים של ניהול סיכון, המהנדסים לא היו מסוגלים בשום אופן לתכנן את הגשרים הגדולים המחברים את גדותיהם של הנהרות הרחבים ביותר בעולמנו, הבתים היו ממשיכים להיות מוסקים באח־עצים או בתנורי־קמין פשוטים, מכשירי חשמל לא היו קיימים, הפּוֹליוֹ היה ממשיך לגרום שיתוק לילדים, מטוסים לא היו טסים בשמים ומסע בחלל היה נשאר בגדר חלום. ללא הביטוח לסוגיו השונים, מותם של מפרנס או מפרנסת היה מביא משפחות צעירות אל סף רעב והיזקקות לצדקה, הרבה יותר אנשים היו מנוּעים מטיפול רפואי, ורק העשירים ביותר היו יכולים להרשות לעצמם לרכוש בית. אילו לא היתה לאיכרים אפשרות למכור את יבולם במחיר שנקבע לפני הקציר, הם היו מייצרים הרבה פחות מזון מכפי שהם מייצרים היום.
אילו לא היו לנו שווקים של הון נזיל המאפשרים לחוסכים לגוון את הסיכונים שלהם, ואילו משקיעים היו רשאים להחזיק מניה אחת בלבד (כפי שאכן היה הדבר בימי הקפּיטליזם המוקדם), הפרויקטים החדשניים הגדולים שעיצבו את זמננו — חברות כמו מייקרוסופט, גוגל, מֶרְק, דוּפּוֹנט, אַלְקוֹאָה, בּוֹאינג ומקדוֹנלדס — לא היו באים כלל לעולם. היכולת לנהל סיכון, ואיתה התיאבון לקחת סיכונים ולקבל החלטות מרחיקות־ראות, הם מרכיבי מפתח של האנרגיה המניעה את המערכת הכלכלית קדימה.
*
החשיבה המודרנית על הסיכון נטועה בשיטת המיספור ההודית־ערבית שהגיע למערב לפני 700-800 שנה בערך. אבל המחקר הרציני בתחום הסיכון החל בתקופת הרנסאנס, כשאנשי אירופה השתחררו מכבלי העבר והעמידו לבחינה מחודשת אמונות שהיו מקובלות מימים ימימה. זו היתה תקופה שבה האירופאים החלו לגלות חלקים גדולים מכדור הארץ ולנצל את משאביהם. זה היה עידן של תסיסה דתית, של הולדת הקפּיטליזם ושל גישה נמרצת למדע ולעתיד.
ב־1654, כשהרנסאנס היה בשיא פריחתו, אציל צרפתי שאהב גם הימורים וגם מתמטיקה, איש בשם שֶבַלְיֶיה דֶה מֶרֶה (Chevalier de Méré), הציע למתמטיקאי הצרפתי הנודע בְּלֵז פַּסְקָל (Pascal) חידה מאתגרת. השאלה היתה כיצד לחלק את הסיכויים של משחק מזל לא־גמור בין שני שחקנים בשעה שאחד מהם מוביל. החידה הזאת טרדה את מוחם של מתמטיקאים רבים מאז העלה אותה — מאתיים שנה קודם לכן — הנזיר־המתמטיקאי לוּקָה פַּצ'וֹלי (Pacioli). פַּצ'וֹלי היה האיש שהביא לתודעתם של מנהלי העסקים של זמנו את שיטת הנהלת החשבונות הכפולה (double-entry bookkeeping) — ובין השאר גם לימד את ליאונרדו דה וינצ'י את לוחות הכפל. פַּסְקָל פנה לעזרתו של פּייר דֶה פֶרְמָה (Fermat), המשפטן שהיה אף הוא מתמטיקאי מבריק. תוצאת מאמציהם המשותפים היתה חומר נפץ אינטלקטואלי. מה שיכול אולי להיראות כגירסת המאה ה־17 למשחק "מצא את הטריוויה",1 הוביל לגילויה של תיאוריית ההסתברות — הלב המתמטי של מושג הסיכון.
משמעות הפיתרון של פַּסְקָל ופֶרְמָה לחידה של פַּצ'וֹלי היתה שאנשים יכלו לראשונה לקבל החלטות ולחזות את העתיד בעזרת מספרים. בימי הביניים ובעולם העתיק, ואפילו בתרבויות טרום־הכתב ובחברות חקלאיות, בני־אדם ידעו לקבל החלטות, לקדם את האינטרסים שלהם ולעסוק במסחר. אבל הם עשו זאת ללא הבנה אמיתית לגבי הסיכון או לגבי טבעה של קבלת ההחלטות. היום אנחנו נשענים פחות מאשר בעבר על אמונות תפלות ומסוֹרוֹת, אבל לא מפני שאנחנו רציונלים יותר, אלא מפני שיכולתנו להבין את הסיכון מאפשרת לנו לקבל החלטות באופן רציונלי.
בזמן שפּסקל ופֶרְמָה עשו את פריצת הדרך שלהם אל תוך העולם המרתק של ההסתברות, החברה האירופית היתה נתונה בגל יוצא־דופן של חידושים ומחקר. עד 1654, הרעיון שהעולם הוא עגול כבר הפך לנחלת הכלל, התגלו שטחי ארץ ענקיים חדשים, אבק השריפה הלך ופורר לאבק את הטירות הימי־ביניימיות, הדפוס עם האותיות הנעות (דפוס הבֶּלֶט) התפשט, האמנים כבר היו מיומנים בשימוש בפּרספּקטיבה, העושר זרם לאירופה והבורסה של אמסטרדם שגשגה. כמה שנים לפני־כן, ב־1630, התפוצצה בועת המסחר בפרחי הצבעונים ההולנדיים כתוצאה מהנפקת אוֹפּציות שתכונותיהן העיקריות זהות לאלה של הכלים הפיננסיים המתוחכמים הנמצאים בשימוש היום.
לחידושים האלה היו השלכות מעמיקות שגרמו לירידת קרנה של המיסטיקה. עד אז, מַרְטין לוּתֶר, יוזם הרפורמה בכנסייה הנוצרית, כבר אמר את דברו, וברוב הציורים של השילוש הקדוש נעלמו ההילות מעל ראשי הקדושים. גילוי מחזור הדם על־ידי ויליאם הארווי (Harvey) באנגליה ודקארט בצרפת טאטא לשוליים את הידע הרפואי העתיק, ורמברנדט כבר צייר את השיעור באנטומיה שלו, שבו נראית גופת אדם קרה, לבנה ועירומה. בסביבה שכזו, במוקדם או במאוחר מישהו היה מפַתח את תיאוריית ההסתברות, גם אם שֶבַלְיֶיה דֶה מֶרֶה לא היה מציג אי־פעם בפני פּסקל את החידה של פַּצ'וֹלי.
עם חלוף השנים, המתמטיקאים הפכו את תיאוריית ההסתברות ממשחק של מהמרים לכלי רב־עוצמה לאירגון, פירוש ויישום של מידע. ובעוד הרעיונות הגאונייים הולכים ונערמים זה על גבי זה, צמחו טכניקות כמותיות לניהול סיכון והן סייעו להתניע את קצב העידן המודרני.
עד 1725, המתמטיקאים כבר התחרו זה בזה בהכנת טבלאות של תוחלת חיים, וממשלת אנגליה מימנה את עצמה על־ידי מכירת ביטוחי חיים. עד אמצע המאה ה־18, הביטוח הימי כבר התברר כעסק משגשג ומתוחכם בלונדון.
ב־1703, המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד פון לַייבּניץ (Leibniz) כתב ליאקוֹבּ בֶּרְנוּלי (Bernoulli), המדען והמתמטיקאי השווייצרי, כי "לטבע יש דפוסים קבועים שמקורם הוא חזרה על אירועים, אבל רק על־פי־רוב". בכך הוא עודד את בֶּרְנוּלי להמציא את "חוק המספרים הגדולים" ושיטות של דגימה סטטיסטית המשמשות למיגוון פעולות מודרניות, כמו סקרי דעת קהל, טעימת יינות, בחירת מניות וניסוי תרופות חדשות.2 הזהרתו של לייבּניץ "אבל רק על־פי־רוב" היתה יותר עמוקה מכפי שהוא עצמו אולי שיער, שכן הוא נתן את המפתח לשאלה מדוע בכלל יש דבר כזה שנקרא סיכון. ללא הסיוג הזה הכל היה צפוי, ובעולם שבו כל אירוע זהה לאירוע קודם — לא יכול להתרחש שום שינוי.
ב־1730, המתמטיקאי הצרפתי אבּרהם דֶה מואַבְר (de Moivre) ניסח את המיבנה של ההתפלגות הנורמלית הידועה כעקומת פעמון, וגילה את מושג סטיית התקן. שני המושגים האלה יחד מרכיבים את מה שידוע כ"חוק הממוצעים" והם רכיבים חיוניים בטכניקות המודרניות לכימוּת הסיכון. שמונה שנים אחר־כך, דניאל בֶּרְנוּלי — אחיין של יאקוֹבּ ומתמטיקאי ומדען מכובד לא פחות ממנו — הגדיר לראשונה את התהליך השיטתי שבעזרתו רוב האנשים מגיעים להחלטות. יותר חשוב מזה, הוא גם העלה את הרעיון שהסיפוק הנובע מכל תוספת קטנה בעושרו של אדם "יעמוד ביחס הפוך לכמות הרכוש שהיה בבעלותו לפני־כן". בעזרת הערתו התמימה־לכאורה הסביר בֶּרְנוּלי מדוע המלך מידאס, שמגעו הפך הכל לזהב, היה אדם אומלל, מדוע אנשים נוטים לשנוא סיכון, ומדוע המחירים צריכים לרדת כדי לשכנע צרכנים לקנות יותר. אמירתו של בֶּרְנוּלי נעשתה הפָּרָדיגמה השלטת של התנהגות רציונלית למשך 250 השנים הבאות והניחה את התשתית לעקרונות המודרניים של ניהול השקעות.
כמעט בדיוק מאה שנים לאחר שיתוף הפעולה בין פּסקל ופֶרְמָה, כומר אנגלי מרדן בשם תומאס בֵּייס (Bayes) עשה צעד חשוב קדימה בסטטיסטיקה כשהדגים איך ניתן לקבל החלטות יותר מבוססות על־ידי עירוב מתמטי של מידע ישן ומידע חדש. התֵיאוֹרֶמָה של בֵּייס מתמקדת במקרים התכופים שבהם יש לנו שיפוטים אינטוּאיטיביים הגיוניים לגבי הסתברותם של אירועים מסוימים ואנחנו רוצים להבין איך לעדכן את השיפוטים האלה כשהאירועים מסביבנו מתרחשים והולכים.
כל הכלים שאנו משתמשים בהם היום לניהול סיכונים ולניתוח החלטות ובחירות, החל ברציוֹנָליוּת החמורה של תורת המשחקים ועד לאתגר של תיאוריית הכָאוֹס, נובעים מן הפיתוחים של השנים 1654 עד 1760, עם שני יוצאים מן הכלל בלבד:
ב־1875, פרנסיס גַלְטוֹן (Galton), מתמטיקאי חובב שהיה גם בן־דוד של צ'ארלס דרווין, גילה את הרֶגְרֶסיה לתוֹחֶלֶת (regression to the mean), שמסבירה מדוע "גאוות אדם תשפילנו" ומדוע "אין רעה שאין טובה באחריתה". כל פעם שאנחנו מקבלים החלטות המתבססות על הציפייה שדברים יחזרו להיות "נורמליים", אנחנו משתמשים ברעיון של רֶגְרֶסיה לתוֹחֶלֶת.
ב־1952, זוכה פרס נוֹבּל הארי מרקוֹביץ (Markowitz), שהיה אז סטודנט לתואר מתקדם שלמד חקר ביצועים באוניברסיטת שיקאגו, המחיש מתמטית מדוע לשים את כל הביצים בסל אחד זו אסטרטגיה מסוכנת מדי, ומדוע הגיווּן הוא הדבר הקרוב ביותר לארוחת־חינם שיכול לקבל משקיע או מנהל עסק. התגלית הזאת שימשה קרש קפיצה לתנועה אינטלקטואלית שהביאה למהפכה בווֹל סטריט, בניהול הפיננסי של תאגידים, ובהחלטות עסקיות בכל רחבי העולם. את השפעותיה אנחנו מרגישים עד היום.
*
הסיפור שיש לי לספר רצוף לכל אורכו במתח המתמיד בין אלה שטוענים כי ההחלטות הטובות ביותר מתבססות על כּימוּת ומספרים, הנקבעים על־ידי דפוסים מן העבר, ובין אלה שמבססים את החלטותיהם על אמונות יותר סוּבּייקטיביות על העתיד הלא־נודע. המחלוקת הזאת לא יושבה מעולם.
בשורה התחתונה מדובר בעצם בתפיסה שלנו ביחס לשאלה איך העבר קובע את העתיד. אין לנו אפשרות לכַמֵת את העתיד, כיוון שהוא לא ידוע, אבל למדנו איך להשתמש במספרים כדי לנתח לעומק את מה שקרה בעבר. אבל באיזו מידה נוכל לסמוך על דפוסי העבר שיאמרו לנו איך ייראה העתיד? מה חשוב יותר כשאנחנו ניצבים מול סיכון — העובדות כפי שאנו רואים אותן, או האמונות הסוּבּייקטיביות שלנו על מה שמסתתר אולי במחשכי הזמן? האם ניהול הסיכון הוא מדע או אמנות? האם נוכל בכלל לומר איפה בדיוק עובר הגבול בין שתי הגישות?
אפשר כמובן להציב מודל מתמטי המתיימר להסביר את הכל. אבל כשאנחנו עומדים מול המאבק של חיי היומיום, המתאפיין ברצף מתמשך של ניסוי וטעייה — כאן עמימותן של העובדות, כמו גם עוצמת פעימות הלב של בן־אנוש, עלולות למוטט את המודל תוך זמן קצר. פישר בּלק (Black) המנוח, תיאורטיקן חלוץ בתחום המימון המודרני, שעבר מאוניברסיטת MIT לוול סטריט, אמר: "השווקים נראים הרבה פחות יעילים מגדות ההַדסון מאשר מגדות הצ'ארלס".3
עם הזמן, המחלוקת בין כּימוּת המבוסס על תצפיות העבר ובין דרגות של אמונות סוּבּייקטיביות קיבלה משמעות עמוקה יותר. המודלים המתמטיים של ניהול סיכון מודרני מכילים את זרעי הדה־הוּמניזציה והטכנולוגיה של ההרס העצמי. הכלכלן זוכה פרס נובל קֶנֶת אֶרוֹ (Arrow) הזהיר כי "הידיעה שלנו על איך הדברים פועלים, בַּחברה או בַּטבע, מזדנבת אחרי עננים של עירפול. רָעוֹת אין־קץ צמחו מתוך האמונה בוודאות". בתהליך ההשתחררות מן העבר אולי הפכנו להיות עבדיה של דת חדשה, אמונה שהיא אכזרית, מגבילה ושרירותית כמו אלה שקדמו לה.
החיים שלנו רוחשים מספרים, אבל לפעמים אנו שוכחים שהמספרים הם רק כלים. אין להם נשמה, ועל־כן הם עלולים להפוך לפֶטיש. הרבה מן ההחלטות המכריעות ביותר לחיינו נעשות היום על־ידי מחשבים, מיתקנים שזוללים מספרים כמו מפלצות רעבתניות ותובעים שיזינו אותם בכמויות הולכות וגדלות של ספרות, שאותן יוכלו ללעוס, לעכל, ולירוק בחזרה החוצה.
*
כדי שנוכל לשפוט עד כמה השיטות להתמודדות עם סיכון בימינו יש בהן תועלת או איוּם, עלינו להכיר את הסיפור כולו, מראשיתו. עלינו לדעת מדוע אנשים בעבר ניסו, או לא ניסו, לרסן את הסיכון, איך הם ניגשו למשימה, איזה אופָנים של חשיבה ושפה צמחו מתוך ניסיונם, ואיך השתלבו פעולותיהם באירועים אחרים, גדולים וקטנים, כדי לשנות את מהלכה של התרבות. נקודת מבט כזאת תעניק לנו הבנה מעמיקה יותר בשאלה היכן אנו עומדים ולאן אנו הולכים.
לאורך הדרך נתייחס פעמים רבות למשחקי מזל, שהשלכותיהם מרחיקות לכת הרבה מעבר לסיבוב גלגל הרוּלטה. רבים מן הרעיונות המתוחכמים ביותר לגבי ניהול סיכון וקבלת החלטות התפתחו מניתוח המשחקים הילדותיים ביותר. לא צריך להיות מהמר או אפילו משקיע כדי להבין איזה לֶקח על סיכון אפשר להפיק מהימורים ומהשקעות.
הקוביות וגלגל הרוּלטה, יחד עם שוּקי המניות ואיגרות־החוב, הם מעבדות טבעיות לחקר הסיכון משום שהם ניתנים בקלות לכימוּת. שפתם היא שפת המספרים. הם גם מגלים לנו הרבה דברים על עצמנו. כשאנחנו עוצרים את נשימתנו ומביטים בכדור הלבן הקטן מקפצץ לו על גלגל הרוּלטה המסתובב, או כשאנחנו מתקשרים לבּרוֹקר שלנו כדי שיקנה או ימכור לנו קצת מניות, ליבנו פועם יחד עם המספרים. כך גם בכל תוצאה חשובה אחרת התלויה במזל.
המלה risk (סיכון) נובעת מן המלה האיטלקית הקדומה risicare שמשמעותה "להעֵז". במובן הזה, הסיכון הוא בחירה יותר מאשר גורל. סיפורו של הסיכון הוא בעצם סיפורן של הפעולות שאנו מעיזים לנקוט, פעולות התלויות בשאלה עד כמה אנחנו חופשיים לבחור. והסיפור הזה עוזר להגדיר מה המשמעות של היותנו בני־אנוש.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.