נדל”ן לא רק לעשירים

 מבוא

כל בית, כל דירה, כל מבנה, מספרים סיפור מעניין משלהם. סיפור שאינו נדל"ני בלבד, אלא אנושי ונוגע ללב.

כל איש נדל"ן מספר סיפור משלו. סיפור שאינו כלכלי בלבד, אלא עוסק בחלומות, בדבקות במטרה ובעבודה קשה.

בחרתי לספר את סיפורה של הדירה הראשונה שקניתי.

המטרה שלי בכתיבת הספר היא לעודד אנשים שרוצים לעסוק בנדל"ן אך נרתעים מכך. רובם נרתעים מעיסוק בנדל"ן בגלל הדעה הקדומה שכדי להיות איש נדל"ן צריך להיות מיליונר. האמת היא שלא צריך כסף, צריך בראש ובראשונה ידע.

את הידע הבסיסי הדרוש לשם עיסוק בנדל"ן אני מעביר בספר הזה. כמובן, לאנשים שרואים בנדל"ן עיסוק מרכזי, מומלץ ללמוד את התחום בהרחבה.

סיפורה של הדירה הראשונה מעיד על כך שאיש נדל"ן זקוק לְחלום — וליֶדע. כל שאר הדברים הם תוספת רצויה, אך לא הכרחית. אני עצמי הוכחה חיה לכך. אינני אלא אדם מן היישוב שחלם חלום — והפך את חלומו למציאות.

כמו שאמר האיש הגדול, חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בספרו "אלטנוילנד": "אם תרצו — אין זו אגדה. אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה, ויישאר אגדה".

מדינת ישראל היא הוכחה לכך שחלום, רצון ועשייה — הם השילוב המנצח למימוש חלומות.

בהצלחה!

א. מארץ הסמבה לארץ הקודש

נולדתי בברזיל, בעיר הנמל הגדולה והתוססת פוֹרְטָלֶזָה. בהיותי תינוק בן ארבעה חודשים התאהבו בי הוריי, איציק ואתי, אימצו אותי והביאו אותי הביתה, לדירה המטופחת במעלה אדומים.

שנתיים אחר כך נולד אחי הצעיר, עידן.

אחי ואני גרנו יחד באותו חדר. בחדר היו שולחן עבודה וספרייה שעליה כלי השחמט של אחי וספרי המתח שלו. מאוחר יותר הצטרפו למדפים ספרי הכלכלה שלי.

מאז ומעולם ידעתי שאני ילד מאומץ. גם הסביבה ידעה, ואיש לא עשה מזה עניין. הוריי התייחסו אל אחי ואליי בשוויון מלא, באהבה גדולה ומתוך רצון הורִי עז שנצליח בחיים.

בגיל שש התחלתי להתאמן בקרטה. העיסוק בקרטה פיתח את האינסטינקטים שלי, ונִיטרל את הפחד ממכות.

פעילות חשובה נוספת בחיי הייתה כדורגל. רוב שנותיי שיחקתי במכבי מעלה אדומים בהפועל ירושלים וגם בבית"ר ירושלים. בבית"ר ירושלים שיחקתי עם אנשים שהצליחו מאוד בתחום הכדורגל, ביניהם אבי ריקן וקובי מויאל.

אימא הייתה גאה בי מאוד! בשבתות הגיעה בקביעות לראות אותי משחק. ידעתי שאם אני מרים את הראש אני יכול לראות אותה מסתכלת בי בעיניים נוצצות.

זו הרגשה טובה לילד לדעת שיש בחייו אנשים שמתגאים בו.

למדתי בחטיבת הביניים דקל וילנאי במעלה אדומים. בתקופה הזו הכרתי את האהבה הראשונה שלי — מורן.

כמו אהבות ראשונות רבות, הקשר שלי עם מורן לבלב ופרח, ואז דעך. כעבור שנתיים נפרדנו.

המשכתי את לימודיי בתיכון דקל וילנאי. בבית חינכו אותי להשקיע בלימודים כדי להוציא תעודת בגרות טובה. ״תעודת בגרות טובה תחסוך לך הרבה מאוד זמן אחרי הצבא״, הייתה אמי אומרת לי. בעודי תלמיד תיכון, ניסתה להכין אותי לחיים שאחרי השירות הצבאי. ״ברגע שתרצה ללמוד לתואר ראשון, תוכל להתחיל מיד ולא יהיה לך צורך להשלים בגרויות".

מבחינה חברתית, הלימודים בתיכון היו תקופה נהדרת. הכרתי הרבה אנשים.

הקפדתי להגיע לכל שיעור ולא לאחר. רק מחלה יכלה למנוע בעדי להתייצב בכיתה. מעולם לא הברזתי משיעור, גם כשכל התלמידים האחרים החליטו להבריז. פעם הייתי לבד בכיתה עם המורה לספרות. אפילו המורה רמז שאלך לדרכי.

החברים שלי צחקו על היחס שנתתי למורים. אני טענתי שהמורה טרח והתכונן ולהגיע לשיעור, ועליי לכבד אותו על כך.

התקרב מועד הגיוס. קיבלתי הביתה את המנילה המפורסמת. בכל האפשרויות ציינתי את ההעדפה שלי — קרבי.

אימא דחפה אותי לקריירה צבאית. היא זיהתה אצלי יכולות מתאימות מבחינת כושר ונכונות להשקיע, ושכנעה אותי ללכת ל"הכי קרבי".

לקראת הגיוס המתקרב קיבלתי מהצבא זימון לגיבושונים. הזימון גרם לי לשקול את העיסוק שלי בכדורגל. ידעתי שכדורגל דורש השקעה ומיקוד. אני העדפתי להתמקד בקריירה צבאית, לכן הורדתי את נפח הפעילות שלי בתחום הכדורגל. תוך כדי השתתפות בגיבושונים לקראת הגיוס, המשכתי לשחק במכבי מעלה אדומים. שיחקתי עד שהיה עליי להתגייס לצבא.

כמו כל בני ירושלים וסביבותיה, תהליך הגיוס שלי החל בגבעת התחמושת. הוריי ואחי ליוו אותי. לפני כן, מעולם לא ראיתי את ההורים שלי מתרגשים ובוכים. זה היה מטלטל מאוד. ברגע אחד הבנתי לעומק את האהבה הגדולה שהייתי עטוף בה.

אימא שלי היא אדם חזק. היה עבורי לא טבעי לראות את אימא שלי בוכה. היא כל כך רצתה שאהיה קצין, וכבר ראתה אותי בעיני רוחה במדים של רמטכ"ל.

עלינו לאוטובוסים. אוטובוס אחר אוטובוס יצא לדרכו, לבקו"ם בתל השומר. אני כבר ידעתי שאני מיועד לחטיבת הצנחנים.

הגענו לבקו"ם ביום חמישי. עברנו שרשרת חיול ותרגילי משמעת ונשלחנו לישון. ביום שישי יצאנו הביתה. נדרשתי להגיע בכוחות עצמי ביום ראשון בבוקר למחנה נתן ליד באר שבע, לתחילת הטירונות.

ההורים שמחו להרוויח אותי לסופשבוע נוסף.

ביום ראשון בבוקר התייצבתי במחנה נתן. חיילים רבים התייצבו יחד איתי. אוטובוסים חיכו לנו. עלינו על האוטובוסים ונסענו לבסיס אימון חטיבתי. שם עברנו טרום טירונות לצורך גיבוש היחידות.

עם החיילים האחרים ביחידה השתתפתי בגיבוש טרום טירונות של ארבעה ימים. הגיבוש נקרא "יח"טיות" (יחידות חטיבתיות), כלומר — גיבוש היחידה המהווה את גרעין החטיבה. מגלן היא אמנם לא יחידה חטיבתית אלא מטכ"לית, אך גיבוש טרום טירונות נערך בבסיס האימון של חטיבת הצנחנים.

אחרי הגיבוש נערכת הטירונות עצמה עם יחידת דובדבן, בפלוגה נפרדת מחטיבת הצנחנים.

ברקע עמדה מלחמת לבנון השנייה. טילים התעופפו מעל מדינת ישראל ואזרחים רבים נפגעו. בטירונות דאגו להזכיר לנו את המלחמה כדי להגביר עוד יותר את המוטיבציה שפיעמה בנו.

מסלול הטירונות והאימון המתקדם והמפרך שנועד להפוך את חבריי ואותי ללוחמים נמשך קרוב לחצי שנה בבסיס החטיבתי.

בתום הטירונות והאימון המתקדם נשלחנו לבסיס ג'וליס ליד קריית מלאכי. זה היה בסיס הבית שלנו. שם המשכנו את ההכשרה עוד כשנה וממנו יצאנו לפעולות שונות ואליו חזרנו לנוח ולאסוף כוחות לקראת הפעולה הבאה.

בתקופה הזו חזרה לחיי מורן, חברתי מימי התיכון. היא שירתה כמש"קית ת"ש בפיקוד העורף, והבסיס שלה היה בירושלים, קרוב לבית. אני יצאתי הביתה לכל היותר פעם בשבוע, ואז זכינו להיפגש.