נדרים בלתי שבירים

זנטי קרמייקל נכנסה בצעדים גדולים אל תוך הלובי המעוצב בפלדה ובזכוכית, של מגדל המשרדים בן עשרים ושש הקומות, שבו שכן הסטודיו רדמונד עיצובים, בווסט-סייד של מנהטן. היא עשתה זאת בביטחון מלא שנקישתם המהירה של עקביה על רצפת השיש הבוהקת מבטאת בדיוק את מה שיש לה להגיד.

זהירות, בחורים, אישה שנזנחה עולה פה על נתיב המלחמה.

עשר שנים אחרי שדיין רדמונד נטש אותה בחדר מוטל מרופט בפרבריה של בוסטון, היא היתה מוכנה להוריד סוף-סוף את המסך הסופי על הקשר החטוף וההרסני שהיה להם.

אז הסומק שהתגנב אל לחייה, למרות מערכת המיזוג היעילה של הבניין והבור חסר התחתית שנפער בתוך בטנה, לא עניינו אותה בכלל.

אחרי טיסה של שש שעות מהית'רו, שהיא בילתה בתנומה בנוחות חסרת האופי של מחלקת התיירים, ואחרי שיומיים ושני לילות שבהם היא התלבטה איך בדיוק להתמודד עם הפצצה הנפיצה שראש הצוות המשפטי שלה, ביל ספנסר, הטיל על שולחנה ביום רביעי אחרי הצהריים, היא היתה מוכנה לקראת כל מה שיתחולל כעת.

לא משנה כמה משמעותי היה לה דיין רדמונד כשהיא היתה בת שבע-עשרה, המצב המסוכן פוטנציאלית, שביל חשף כעת, כבר לא היה עניין אישי – זה עסקים. ושום דבר לא יכול לעמוד בפני עסקים.

חברת הספנות בת מאתיים השנים של משפחת קרמייקל, אשר היתה ברשות המשפחה זה ארבעה דורות, היא הדבר היחיד שמעניין אותה כעת. היא היתה מוכנה לעשות הכל כדי להגן עליה ועל מעמדה החדש כבעלת המניות הראשית והמנכ"ל של החברה.

"שלום, אני מיס סנדרס, מלונדון, אנגליה," היא אמרה לפקידת הקבלה הלבושה בהידור מוקפד, כשהיא נותנת לה את השם הבדוי שבו היא הנחתה את העוזרת האישית שלה להשתמש לשם קביעת הפגישה הזאת. בטוחה ככל היא היתה, לא היתה לה שום כוונה לתת שום התרעה מוקדמת ליריב קשוח כמו דיין. "נקבעה לי פגישה עם מר רדמונד, לצורך דיון בענייני עסקים."

האישה שלחה לעברה חיוך מוקפד בדיוק כמו כל הופעתה החיצונית. "נעים מאוד לפגוש אותך, מיס סנדרס." היא טפחה על מסך המגע שלפניה והרימה את הטלפון. "אם תרצי לשבת ולהמתין, מל מת'יוס, העוזרת האישית של מר רדמונד, תבוא ללוות אותך אל הקומה השמונה-עשרה."

ליבה של זנטי הלם בכוח בתוך חזהּ בעת שהיא חצתה את הלובי, מתחת לדגם בגודל מלא של קטמרן ענקי בעל מפרש כנף, שהיה תלוי מהתקרה. לוח נחושת ממורק הכריז על כך שזוהי הסירה שהביאה לרדמונד עיצובים את שתי הזכיות הרצופות בגביע השיט היוקרתי.

היא התגברה על הדחף לנגוס בשפתה ולהרוס את הליפסטיק שמשחה במונית, בדרך משדה התעופה.

הפצצה שביל הטיל עליה לא היתה בעייתית כל כך אם דיין היה עדיין אותו הנער שאביה הגדיר בביטול בתור "זבל לבן של המזחים, ללא שום קלאסה ועם עוד פחות סיכוי לעתיד מוצלח." אבל היא סירבה להיבהל מכל ההצלחה המדהימה של דיין לאורך העשור האחרון.

היא היתה שם כדי להראות לו עם מי בדיוק יש לו עסק.

אבל בהביטה סביבה, על המטה החדש והרברבני הזה, ברובע המיטפקניג, הסופר אופנתי, עם הנוף מעורר ההתפעלות של נהר ההאדסון, שנשקף מהלובי שבקומה השלישית, ומעל הסירה המפלצתית, היא היתה חייבת להודות שהעלייה המטאורית של העסק שלו ושל מעמדו כמעצב סירות המפרש המוביל בעולם אינו מפתיע אותה כלל וכלל.

מאז ומעולם הוא היה חכם ושאפתן – שייט מבטן ומלידה, שחש בבית בהיותו על פני הים יותר מאשר בהיותו על קרקע יציבה – ובדיוק זאת הסיבה לכך שמנהל האחוזה של אביה שכר אותו באותו הקיץ, במרתה'ס ויניארד, למלא משימות אחזקה שגרתיות על הצי הקטנטן של שתי היאכטות וסירת המפרש בעלת הקבינה, שאביה החזיק בבית הנופש של המשפחה.

את עבודות האחזקה השגרתיות על בתו הנאיבית והנוחה להתרשם של צ'רלס קרמייקל, דיין עשה בזמנו הפנוי.

איש לא הטיל מעולם שום דופי במוסר העבודה של דיין.

שרירי ירכיה של זנטי רעדו בגלל הזיכרון הבהיר במידה מדאיגה, של אצבעותיו המגששות על גבי עורה הרגיש, אבל היא לא האטה את צעדיה.

כל האנרגיה והנחישות הללו משכו אותה אליו כמו טיל המתמקד במטרתו. זה, וכוח העל שהם גילו במשותף – יכולתו הייחודית ללקק אותה לכדי אורגזמה שהוציאה את כל האוויר מריאותיה בזעקות של אקסטזה, בתוך שישים שניות או פחות.

היא השעינה את תיק המסמכים שלה על רגל שולחן הקפה ושקעה באחת מכורסאות העור אשר ניצבו בלובי.

עצרי, זן, מספיק עם המחשבות על כוח העל הזה.

היא שילבה רגליים ולחצה בכוח את ברכיה זו אל זו, בהחלטה נחושה לבלום את ההתלהטות שהחלה להיקוות בנקודת המפגש של ירכיה. אפילו כוח העל הזה של דיין לא יהיה מספיק כדי לפצות אותה על הכאב שהוא גרם לה.

היא הסתירה את המחשבה המעיקה הזאת מאחורי חיוך הדוק, כשבחורה בת שלושים ומשהו פנתה לכיוונה בצד השני של ים השיש המלוטש של רצפת הלובי. היא נטלה את תיק המסמכים אשר הכיל את הדפים, שכדי למסור אותם היא טסה אלפי קילומטרים, קמה על רגליה ושמחה להיווכח שירכיה כמעט לא רועדות.

דיין רדמונד הוא לא הקשוח היחידי בעיר. לא עוד.

זנטי הרגישה הרבה פחות קשוחה והרבה יותר כמו שה המובל לעולה, חמש דקות מאוחר יותר, כשהעוזרת האישית הובילה אותה על פני חבורות גדולות של אנשי שיווק צעירים ואופנתיים שעמלו במרץ סביב לוחות שרטוט ומחשבים, בקומה השמונה-עשרה. אפילו הנקישות המהירות של עקביה נבלעו בשטיח התעשייתי.

האדרנלין שזרם בעורקיה בארבעים ושמונה השעות האחרונות והשאיר אותה ערה ומתפקדת, הלך והתמעט בהתקרבן אל קירות הזכוכית של המשרד הפינתי, ואל הגבר שבתוכו, שצלליתו בלטה על רקע קו החוף של ניו-ג'רזי. הטלטלה שאחזה אותה בראותה אותו הפכה את הבור הפעור בתוך בטנה לתהום בלי קרקעית.

כתפיים רחבות ומותניים צרים היו עטופים באלגנטיות של מכנסיים אפורים כהים וחולצה צחורה. אך קומתו הגבוהה, העוצמה של שריריו שנחשפו על ידי השרוולים המקופלים של חולצתו, הזיפים הכהים שעיטרו את גולגולתו והקעקוע שגלש על זרועו השמאלית עד למרפק, לא עשו שום ניסיון להסתיר את העובדה שזה זאב בלבוש מאוד מחויט ויקר.

זיעה החלה להיקוות בין שדיה של זנטי, וחליפת המשי התכולה שלה עם הכותונת האדמדמה, שאותן היא בחרה לשלב יחדיו לפני שתים-עשרה שעות, בלונדון, בגלל שהשילוב הזה הפגין ביטחון עצמי וקשיחות, ואת כל התכונות שביניהם, שיפשפה לה את העור כמו נייר זכוכית.

האינטרנט לא עשה צדק עם מראהו של דיין רדמונד. כי בזיכרון שלה, התמונות שהיא ראתה בחטף, יום קודם, בהכנה לפגישה הזאת, לא הכינו אותה בכלל ולא מנעו את הגוש הענקי שנתקע לה בגרון.

היא אילצה את רגליה להמשיך להתקדם כשהעוזרת האישית הקישה חרש על הדלת והכניסה אותה אל גוב האריות.

עיניים כחולות עזות ננעלו על פניה של זנטי.

הבהוב של תדהמה ריכך לרגע את תוויו המחוספסים, ואז לסתותיו שוב התהדקו, מה שגרם לתזוזה בגומה שבסנטרו. מבטו החורך גרם להלמות ליבה של זנטי לצנוח אל תוך התהום הפעורה ההיא.

האם היא באמת חשבה שכל הכסף, ההצלחה והגיל יצליחו למתן את דיין – לאלף אותו, אפילו – או לכל הפחות, להפוך אותו לפחות עוצמתי ומפחיד? כי אם כן אז היא לגמרי טעתה. או שברק היכה אותה.

"זוהי מיס סנדרס מ – "

"תשאירי אותנו לבד, מל," קטע דיין את העוזרת האישית שלו באמצע ההיכרויות. "ותסגרי בבקשה את הדלת."

הפקודה התקיפה שלחה את ליבה של זנטי לדהרה פראית במעלה גרונה, שם הוא פגש את הגוש שנתקע לה קודם, בהזכירה לה את כל הפקודות שהוא היה מנפק לה בעבר, בטון של מי שכולם מצייתים לו. ואת המהירות המשפילה שבה היא מילאה אותן תמיד.

"תירגעי, אני לא אכאיב לך. אני נשבע."

"תחזיקי חזק. זה הולך להיות המסע של החיים שלך."

"אני דואג למי ששייך לי, זן. זה לא נתון כלל לוויכוח."

הדלת נסגרה בנקישה חרישית אחרי המזכירה הנאמנה.

זנטי אחזה בידית של תיק המסמכים שלה, בעוצמה שהספיקה לשבירה של אחת מציפורניה, והרימה את סנטרה בדחפה קדימה את שאריות הקשיחות שעוד נותרו בה אחרי מכת הברק ההיא.

"שלום, דיין," היא אמרה ושמחה להיווכח שקולה נותר יציב יחסית.

היא לא היתה מוכנה לתת לתגובה הגופנית שלה כלפיו, שתאריך התפוגה שלה עבר לפני עשר שנים וממילא לא היתה יותר מזיכרון מעיק של נעוריה, להסיט אותה ממסלולה. זה יעבור, בסופו של דבר.

"שלום, מיס סנדרס."

המיאוס שהוא לא השתדל כלל להסתיר, כלפי התרמית הזאת שלה, עורר זעם שהצטרף אל כל שאר הרגשות שהשתוללו בקרבה.

"אם באת לקנות סירה, אז מצטער, זה לא ילך."

המבט החורך נע מטה עד בהונותיה, והבּחינה החצופה הזאת היתה מרגיזה לא פחות מהתחושות שהמבט הזה עורר לאורך כל הדרך.

"אני לא עושה עסקים עם בחורות קטנות ומפונקות."

מבטו התרומם בחזרה אל פניה, אחרי שהצליח לערער לגמרי את שלוות הנפש שלה.

"בעיקר לא עם כאלה שאיתן התחתנתי פעם ברוב טיפשותי."