נדר נקמני

"שעון כרונוגרף אחד מפלטינה. זוג חפתי יהלומים. טבעת חותם אחת מזהב. שש מאות עשרים וחמש לירות שטרלינג במזומן, וכרטיס אשראי, אובסידיאן פריבילג'. טוב, נראה לי שזה הכול אדוני, נא לחתום פה כדי לאשר את השבת כל רכושך."

זקיאו ג'יורדנו לא הגיב לנימת הבוז של הסוהר בשרבטו את חתימתו על הטופס המהוה. זקיאו גם לא הגיב לקנאה מלאת הטינה שניכרה בבירור בעיניו של האיש, כשמבטו נדד לעבר הלימוזינה האלגנטית הכסופה אשר המתינה לו מעבר לשלוש גדרות תיל ומחסומים.

רומיאו ברונטי, יד ימינו של זקיאו והאדם היחידי שלוֹ הוא היה שוקל להצמיד את התואר חבר, עמד לצד המכונית, קודר ומהורהר, לחלוטין לא מתרגש מנוכחותו של השומר החמוש בשער בית הכלא או מהנוף האפרורי סביבם של דרום מזרח אנגליה.

אילו זקיאו היה במצב רוח טוב קצת יותר, יכול להיות שהוא היה אפילו מחייך אליו.

אלא שמצב רוחו של זקיאו לא היה טוב בכלל. כבר די הרבה זמן שהוא לא היה טוב. ארבעה-עשר חודשים, שבועיים, ארבעה ימים ותשע שעות, למען הדיוק. זקיאו היה משוכנע שהוא מסוגל למנות את הזמן עד השנייה האחרונה אם רק יתבקש.

איש לא יבקש את זה ממנו, כמובן. הוא מילא את הזמן שנקצב לו. כששלושה וחצי חודשים הורדו מגזר הדין של שמונה-עשר החודשים בשל התנהגות טובה.

הזעם בער בדמו, פעפע מתחת לעורו. הוא לא הראה אף אות למתחולל בקרבו בעת שהכניס את חפציו לכיסים. חליפת שלושת החלקים המהודרת שבה הוא נכנס אל בית הכלא הסריחה כעת מעובש ומהזנחה, אבל לזקיאו זה לא היה אכפת.

בעצם הוא מעולם לא היה עבד לכל המותרות ולנוחות הפיזית. הצורך שלו לזכות בהכרה היה עמוק הרבה יותר. הצורך להתעלות למעמד גבוה יותר היה טבוע בנשמתו כבר מאז שהוא היה מספיק גדול כדי להבין את המציאות שלתוכה הוא נולד. חיים שהיו מערבולת אינסופית של השפלה, אלימות ותאוות בצע. חיים שהראו לו את אביו מושפל בלי סוף ומוצא את מותו בגיל שלושים וחמש.

זיכרונות צנחו סביב זקיאו כמו קוביות של דומינו בעת שצעד באור העז של המסדרון, החוצה, לכיוון החופש. הוא התאמץ לבלום את תחושת אי-הצדק הנוראית שתססה בתוכו במהלך החודשים הארוכים והנוראים הללו לבל תפרוץ החוצה מנקבוביות עורו.

הדלתות נסגרו בקול נקישה מאחורי גבו.

זקיאו קפא, ואז נשם לריאותיו את נשימת האוויר הראשונה שלו כבן-אדם חופשי, בעיניים עצומות ובאגרופים קפוצים. הוא הניח לקול ציוץ הציפורים בבוקר החורפי המאוחר הזה להיספג בתוכו, הקשיב לרעש העמום של הכביש הבין-עירוני המרוחק, כמו שעשה ברבים מהלילות בתא הכלא שלו.

הוא פקח את עיניו, צעד את חמשת המטרים האחרונים לעבר השער החיצוני, וכעבור רגע קצר הוא כבר היה בחוץ.

"זקיאו, טוב לראות אותך שוב," אמר רומיאו בארשת רצינית, ועיניו הוצרו בבחנו אותו.

זקיאו ידע שהוא נראה זוועה. הוא לא הטריח את עצמו עם תער גילוח או מספרה בשלושת החודשים האחרונים, וכמעט שלא אכל מאז שהצליח לחשוף את האמת שמאחורי כליאתו. אך הוא בילה שפע של זמן בחדר הכושר של הכלא. זה היה כדי לפרוק שם את תסכולו, או שהיה משתגע מעוצמת הרעב המכרסם בו למצוא נקמה.

הוא הגיב בביטול לדאגתו של ידידו וניגש אל הדלת הפתוחה.

"הבאת את מה שביקשתי ממך?" שאל זקיאו.

רומיאו הנהן. "סי. שלושת הקבצים נמצאים במחשב הנייד."

זקיאו החליק פנימה והתיישב על מושב העור הרך. רומיאו נכנס והתיישב לצדו, ומזג לשניהם כוסות של קוניאק איטלקי.

"סאלוטה," הפטיר רומיאו.

זקיאו לקח את המשקה בלי להשיב לו, בלע אותו בלגימה אחת והניח לניחוח העושר והעוצמה – הכלים שהוא יזדקק להם כדי שתכניתו תצליח – לאפוף אותו.

לקול לחישת המנוע הגדול של מכונית הפאר שנושאת אותו מהמקום שבו הוא נאלץ לשהות במשך למעלה משנה, זקיאו שלח את ידו אל המחשב הנייד.

זעם צונן רעד בקצות אצבעותיו כשהלוגו של תאגיד ג'יורדנו הבינלאומי הופיע על המסך – מפעל חייו שכמעט נהרס בגלל תאוות הבצע של מישהו ושאפתנותו לזכות בכוח ובעוצמה. רק בזכות העזרה של רומיאו לא פשט התאגיד את הרגל וקרס אחרי שזקיאו נשלח לכלא על פשע שלא ביצע. הוא שאף מעט סיפוק מכך שהתאגיד לא רק שרד – תודות לרומיאו – הוא אפילו התחזק.

אך לא כך המוניטין שלו עצמו.

הוא בחוץ כעת. חופשי להביא את העונש הראוי לאשמים האמיתיים. הוא לא ינוח עד שאחרוני האנשים האחראיים לניסיון להרוס את חייו ישלמו את מלוא המחיר – בהרס מוחלט של חייהם.

הוא ניער את ידו, להיפטר מהרעד, ולחץ על מקש הפתיחה.

המידע היה מקיף, למרות שזקיאו כבר הכיר את רובו. במשך שלושה חודשים הוא בדק, ושב ובדק, את מקורות המידע שלו כדי לוודא שכל פרט נכון ומדויק.

הוא פלט נשיפה כשהתמונה הראשונה עלתה על המסך.

אוסקר פנינגטון השלישי. קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה. בוגר בית הספר הפרטי איטון. הון מדורי-דורות – אם כי הולך ומתמעט. אחד מעמודי התווך של הממסד. תאוותן. חסר עכבות. רשימת הנכסים המתדלדלת שלו קיבלה זריקת חמצן נחוצה מאוד בדיוק לפני ארבעה-עשר חודשים ושבועיים כשהוא הפך לבעלים היחידי של הבניין המדובר ביותר בלונדון – מגדל המחט.

זקיאו בלע את נהמת הזעם הפראית שבקעה ממעמקי נשמתו. בשלווה של גוש קרח הוא עבר על דפי מידע שתיארו איך פנינגטון חגג את הצלחתו המחודשת בערבי גאלה, סעודות פאר ושפע של משחקי פולו שהוא ארגן. באחד התצלומים הוא נראה צוחק בחברת אחת משתי בנותיו.

סופי פנינגטון. עם חינוך פרטי מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון לנערות. יופי קלאסי. אופי קשוח ונוקשה. היא הוכיחה מעל לכל ספק שבכוונתה להפוך להעתק המושלם של אוסקר.

בפנים קודרות הוא סגר את הקובץ שלה ועבר אל התיק האחרון.

אווה פנינגטון.

הפעם הוא כבר לא הצליח להשתלט על הנהמה. הוא גם לא הצליח למנוע את הרעד ששב ואחז בידו בלחצו כדי לפתוח את הקובץ.

שיער בלונדיני כהה, כמו קרמל, צונח על כתפיה בגלים פראיים. גבות וריסים כהים מעל לעיניים ירוקות שהודגשו בדרמטיות על ידי עיפרון שחור. העיניים הללו לכדו את תשומת הלב שלו, חזק יותר מכפי שהוא שש להודות, כבר בפעם הראשונה שבה הוא זכה להביט בהן. בדיוק כמו הקשתות המלאות של שפתיה, שהיו מתוחות בצילום שלפניו, בחיוך לוהט. המסך שלו הראה תצלום ראש וכתפיים, אבל גם שאר גופה של אווה היה חקוק במוחו של זקיאו. הוא לא התקשה להיזכר בדמותה הקטנטונת ומלאת הקימורים, או בכך שהיא אילצה את עצמה להסתובב בעקבים, למרות שממש שנאה את זה, כדי להיראות גבוהה יותר.

הוא בטח לא התקשה לזכור את פִשעה. הוא בילה אינסוף שעות במיטתו בתא הכלא כשהוא מאשים את עצמו על כך שבכלל הופתע מבגידתה, אחרי שהכישלונות של שני הוריו וההיתקלויות שלו בממסד היו אמורים להכין אותו לכך. הוא התגאה תמיד ביכולתו לקרוא בין השורות ולזהות, מקילומטרים, רמאים תאבי בצע. ובכל זאת, הוא נפל בפח.

הזמן שהוא בזבז עם המרירות חסרת התועלת הזאת היה החלק שהכי הרגיז אותו; הוא היה שמח מאוד להשיב אותו לעצמו אילו היה יכול.

הוא דפדף בקובץ, בהקשיחו את שפתיו, עבר על התנהלות חייה במשך השנה וחצי האחרונות, וקפא כשהגיע אל הדף האחרון.

"כמה חדש המידע האחרון הזה?"

"אני הוספתי את זה לקובץ רק אתמול. חשבתי לעצמי שתרצה לדעת," השיב לו רומיאו.

זקיאו הביט בהעתק של גזיר העיתון כשגלים של הלם מתפשטים בתוכו. "סי, גרציה..."

"אתה רוצה לנסוע לאחוזת אשר או לפנטהאוז?" שאל רומיאו.

זקיאו שב וקרא את ההודעה, התעמק בפרטים הרלבנטיים. אחוזת פנינגטון, שמונה בערב. שלוש מאות אורחים, ולאחר מכן ארוחת ערב אינטימית בחוג המשפחה, ביום ראשון, במגדל המחט.

מגדל המחט... הבניין שהיה אמור להיות הישגו הגדול ביותר של זקיאו.

"לאחוזה," הוא השיב. זה היה קרוב יותר.

הוא סגר את הקובץ בעת שרומיאו העביר את ההוראות לנהג.

בהשעינו את ראשו על משענת הראש של המושב, זקיאו ניסה לתת לרחשו של המנוע להרגיע אותו. אבל ללא הועיל. הוא היה רחוק מלהיות רגוע.

יהיה עליו לשנות את התכנית שלו. לא שזה משנה יותר מדי בטווח הארוך.

שרשרת לא יכולה להיות חזקה יותר מהחוליה הכי חלשה שלה. למרות שכל שלושת בני משפחת פנינגטון חברו יחדיו כדי להביא לכליאתו, המידע החדש הזה מחייב אותו לנקוט בטקטיקה אחרת, כזאת שהוא שקל מראש וזנח. איך שלא יהיה, זקיאו לא התכוון להרפות עד ששלושתם יאבדו לגמרי את מה שהיה יקר להם מכול – ההון והעושר שלהם.

תכניתו המקורית היתה להמתין יום-יומיים, לוודא שאוסקר פנינגטון נמצא בדיוק איפה שהוא רוצה אותו לפני שיהלום בו. התכנית הזאת כבר לא היתה בגדר האפשר.

הפלת המשפחה אשר הפלילה אותו ברשלנות פושעת לא תוכל להמתין עד יום שני.

וקודם כול הבת הצעירה של המשפחה – אווה פנינגטון.

ארוסתו לשעבר.

אווה פנינגטון הביטה בשמלת הערב שאחותה החזיקה לפניה. "את רצינית? בשום פנים אני לא לובשת את הדבר הזה. למה לא אמרת לי שכל הבגדים שהותרתי פה נמסרו לצדקה?"

"כי כשעזבת אמרת שאת לא רוצה אותם. חוץ מזה, הם היו ישנים וכבר לא אופנתיים. אני הזמנתי את זה במיוחד בשבילך, הבוקר, וזה הוטס במיוחד מניו-יורק. זאת שמלה ייחודית, חדשה לגמרי, והיא ניתנה לנו בהשאלה לעשרים וארבע שעות בלבד," השיבה סופי.

אווה כיווצה את שפתיה. "לא מעניין אותי אם עשרת אלפי תולעי משי טוו את זה באופן ספונטני. אני לא לובשת שמלה שגורמת לי להיראות כמו נפקנית שמחפשת לעצמה חתן עשיר. ועוד בהתחשב במצבנו הכספי. "הייתי מצפה ממך להפגין קצת תבונה בבזבוזים שלך." היא לא היתה מסוגלת להסתיר את פליאתה מכך שסופי ואביה התעלמו בעקשנות מהעובדה שמצבם הכספי היה לחוץ מאוד.

סופי התנשפה. "השמלה הזאת היא ייחודית לגמרי, ואם אני לא טועה, היא מסוג השמלות שבעלך העתידי אוהב לראות על נשים. איך שלא יהיה, את תהיי מחוץ לשמלה הזאת תוך פחות מארבע שעות, אחרי שיצולמו התמונות הנחוצות והמסיבה תסתיים."

אווה חרקה שיניים. "תפסיקי כבר לנסות לנהל לי את החיים, סופי. את שוכחת מי ארגן את כל מהלך החילוץ הזה. אם לא הייתי מגיעה להסכם עם הארי, היינו טובעים תוך פחות משבוע. ובאשר למה שהוא אוהב שהנשים שלו לובשות, אילו היית טורחת לדבר איתי קודם, הייתי יכולה לחסוך לך את הטרחה ואת ההוצאה המיותרת. אני מתלבשת רק בשבילי ולא למען אף אחד אחר."

"לדבר איתך קודם? בשעה שאת ואבא לא טרחתם להפגין כלפי את אותה מידה של התחשבות כשרקמתם את התכנית הזאת מאחורי הגב שלי?" התלוננה סופי.

לבה של אווה התכווץ לשמע הקנאה הבוטה בקול של אחותה.

כאילו לא היה די בכך שההחלטה עליה היא התייסרה במשך השבועיים האחרונים עדיין גרמה לכל קרביה להתכווץ בחרדה. לא משנה שהגבר שאיתו היא הסכימה להתחתן הוא ידידה, והיא תסייע לו

המידה שבה הוא יסייע לה. נישואים היו מהלך שהיא היתה מעדיפה לא לעשות.

אך זה היה ברור לחלוטין שאחותה אינה רואה את הדברים כמוה. לחוסר שביעות הרצון ההולך וגובר של סופי, מכל מערכת יחסים שאווה ניסתה לבנות עם אביהן, היה חלק בהחלטתה של אווה לעזוב את אחוזת פנינגטון. ולא שאביהן היה אדם שקל לחיות איתו.

מאז שהיא יכלה לזכור את עצמה, סופי היתה רכושנית בנוגע לתשומת לבו של אביהן. כל עוד אמן היתה עדיין בחיים, זה היה נסבל, יחסית, וקל יותר היה להשלים עם היותה של סופי בתו המועדפת. אווה היתה הבת המועדפת של אמהּ, למרות ששאיפתה היתה להיות נאהבת במידה שווה על ידי שני ההורים שלה.

אחרי מות אמן, כל ניסיון של אווה לתקשר עם אביהן נתקל בתגובה עוינת מצדה של סופי, ובאדישות מצד אביהן.

אבל, עד כמה שזה היה לא רציונלי, זה לא עצר את אווה מלנסות להידבר בהיגיון עם האחות שפעם היא כה העריצה.

"אנחנו לא עשינו שום דבר מאחורי גבך. את היית במסע עסקים –"

"בניסיון לנצל את התואר שלי במנהל עסקים, למרות שנראה לי שכבר אין בו שום תועלת. לא אם את מסוגלת להופיע פתאום, אחרי שלוש שנים של שירת בלדות עלובות בכל מיני פאבים מעופשים, כדי להציל את המצב," השיבה סופי בנוקשות.

אווה התאמצה להיאחז בקור רוחה, אך הזלזול המרושע במה שהיא אוהבת לעשות הכאיב לה עמוק בפנים. "את יודעת שעזבתי את העסק המשפחתי כיוון שאבא העסיק אותי רק כדי שאשיג את הבעל ההולם. ורק כיוון שהחלום שלי אינו תואם את זה שלך –"

"זה בדיוק העניין. את בת עשרים וארבע וממשיכה עדיין לחלום. לשאר האנשים אין את הלוקסוס הזה. ואנחנו בטח לא נוחתים על הרגליים ברגע שאנחנו רק מקישים באצבעות שלנו ואיזה מיליונר מופיע ופותר לנו את כל הבעיות."

"הארי מציל את כולנו, לא רק אותי. ובאמת נראה לך שאני נוחתת על הרגליים עם אירוסין שניים בתוך שנתיים?" שאלה אווה.

סופי שמטה את השמלה המחוצפת על מיטתה של אווה. מבחינת כל מי שחשוב, אלה אירוסייך הראשונים. הקודמים נמשכו בקושי חמש דקות. כמעט לאף אחד אין מושג שזה בכלל קרה."

עלבון מהול בזעם הציף את דמה של אווה. "אני יודעת שזה קרה."

"אם עדיין יש פה איזו חשיבות לדעתי, אז אני מציעה לך להימנע מלשדר את זה. זה משהו שמוטב לך להותיר מאחורייך, בדיוק כמו את הגבר הנוגע בדבר."

הכאב בפנים הלך והתגבר. "אני לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה בגלל מה שקרה אחר כך."

"הדבר האחרון שאנחנו צריכים כרגע הוא איזה רמז לסקנדל. ואני לא יודעת למה את מאשימה את אבא במה שקרה, כשעלייך להודות לו בעצם על כך שחילץ אותך מציפורני האיש ההוא לפני שנהיה מאוחר מדי," הגנה סופי בלהט על עמדתה.

האיש ההוא.

זקיאו ג'יורדנו.

אווה לא ידעה לבטח אם הכאב שהשתכן מתחת לצלעותיה נבע מהמחשבה אודותיו או מהתזכורת שניתנה לה, לכמה נאיבית היא היתה כשהאמינה שהוא עשוי להיות שונה מכל גבר אחר שהיא פגשה.

היא שחררה את אגרופיה המהודקים, ואז שבה וקפצה אותם. זאת הסיבה שהיא מעדיפה לחיות הרחק מבית המשפחה שלה, שניצב בלב האזור הכפרי של סארי.

זאת הסיבה שכל עמיתיה המלצרים מכירים אותה כאווה פן, המארחת של הסירנה, מועדון הלילה הלונדוני, שבו היא נוהגת גם לשיר לפעמים, ולא בתור ליידי אווה פנינגטון, בתו של לורד פנינגטון.

יחסיה עם אביה היו תמיד טיפה בעיתיים, אך היא מעולם לא חשבה שגם את אחותה היא תאבד בצורה כל כך מוחלטת.

היא כחכה בגרונה. "סופי, ההסכם הזה עם הארי לא נועד לפגוע בשום מהלך שאת עושה עם אבא להצלת הנכסים של המשפחה. אין שום צורך להתרגז או לקנא. אני לא מנסה לתפוס את מקומך –"

"ישו, אל תהיי מגוחכת," לעגה לה סופי, למרות שנימת הפאניקה בקולה שברה לאווה את הלב. "ואת לא מסוגלת בכלל לתפוס את המקום שלי. אני יד ימינו של אבא, בעוד שאת... את שום דבר מלבד –" היא עצרה את עצמה וכעבור מספר שניות הרימה את אפה בהפגנתיות. "האורחים שלנו יתחילו להגיע עוד מעט. בבקשה אל תאחרי למסיבת האירוסין שלך."

אווה בלעה את צערה. "אין לי שום כוונה לאחר. אבל גם אין לי כוונה ללבוש שמלה שיש בה פחות בד מאשר חוטי התפירה שמחברים אותו."

היא צעדה אל הארון הענקי העתיק שניצב מול המיטה, למרות שבדיקתה המוקדמת הראתה לה שנמצא בו רק חלק קטנטן בלבד מכל הבגדים שהיא הותירה בו כשעזבה, ביום הולדתה העשרים ואחת.

בימים אלה היא שמחה בהחלט ללבוש את מדי המארחת בשעות העבודה שלה, או ג'ינס וסוודרים בזמן שישבה לכתוב שירים, בימיה הפנויים. בגדי אופנת עלית, בילוי ימים בספא והתייפייפות כדי לשאת חן בעיניו של מישהו – הם חלק מהעבר שהיא שמחה להותיר מאחוריה.

היא ניסתה לשווא לכבוש את הזיכרונות שאיימו לשוב ולעלות בגלל שהיתה באחוזת פנינגטון.

זקיאו נמצא בעברה, טעות שלא היתה צריכה בכלל להתרחש. תזכורת לכך שהתעלמות מלקח שנלמד תוביל אך ורק לעוד שברון לב.

היא נאנחה בהקלה כשידה סגרה על צעיף של משי. השמלה האדומה תהיה הרבה יותר מדי חושפנית, ממש מחזה לעיניהם של שלוש מאות האורחים שאביה הזמין, אך לפחות הצעיף הזה יעניק לה איזושהי כסות.

בהציצה שוב בשמלה הזאת, היא נרעדה.

היא היתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר, לא כאן, לא להשתתף במעשה התרמית הזה. אבל מצד שני, הרי כל החיים שלה היו תרמית. החל בהוריה שנודעו ברבים כזוג הכי מעורר קנאה למרות שבפרטיות ביתם הם לא חדלו לריב עד לטרגדיה שהכתה עם מחלת הסרטן של אמהּ, וההמשך באינספור מסיבות פאר שהם ערכו והחופשות היקרות, שאילצו את אביה ללוות כספים בלי הרף. משפחת פנינגטון היתה תרמית אחת גדולה מאז שאווה יכלה לזכור את עצמה.

כניסתו של זקיאו אל חייהם רק הגבירה את ההתנהגות הזאת של אביה.

לא, היא סירבה להמשיך לחשוב על זקיאו. הוא שייך לפרק של חייה שבפירוש נחתם. הערב הזה נוגע רק להארי פיירפילד, המושיע של משפחתה, ומי שעומד בקרוב מאוד להיות הארוס שלה.

הוא נוגע גם לבריאותו של אביה.

רק מהסיבה הזאת היא שבה ועשתה עוד ניסיון עם סופי.

"למען אבא אני רוצה שהערב הזה יתנהל בצורה הכי חלקה. אז אנחנו יכולות להשתדל להסתדר אחת עם השנייה?"

סופי התאבנה. "אם את מתכוונת לאשפוז של אבא לפני שבועיים, אני לא שכחתי את זה."

לראות את אביה מתקשה לנשום, במה שהרופאים כינו אירוע לבבי, הפחיד מאוד את אווה. זה היה הגורם הסופי שגרם לה לקבל את הצעתו של הארי.

"הוא בסדר גמור היום, נכון?" למרות המרירות שלה בגלל יחסה של משפחתה כלפיה היא לא יכלה שלא לדאוג להורה היחידי שנשאר לה. והיא גם לא יכלה להיפטר מהתשוקה העלומה לאיזושהי גרסה אחרת של אביה, שאליו היא הצליחה להתקרב למשך זמן קצר, מיד אחרי מות אמה. האיש הזה שלא היה מגלומן עם נטייה עזה להגזמות, שלא התייחס אליה כאל מטרד מעיק, לא היה פרי דמיונה בלבד.

"הוא יהיה בסדר, אחרי שניפטר מכל הנושים שמאיימים להביא אותנו לכדי פשיטת רגל."

אווה פלטה נשיפה. לא היתה שום דרך להיחלץ מזה; שום טעם לקוות במעמקי לבה לאיזה פתרון אחר שיופיע פתאום להציל אותה מההקרבה שהיא עומדת להקריב.

כל הדרכים האחרות נבחנו באופן יסודי. אווה תבעה לראות במו עיניה את הספרים של חברת פנינגטון, ובילתה יום שלם בחברת רואי החשבון של החברה כדי לוודא שמצבם אכן חמור כל כך. מהלכו הפזיז של אביה, של רכישת מגדל המחט, מתח את קו האשראי של החברה עד סף פקיעה, והארי פיירפילד היה תקוותם היחידה.

היא פתחה את רוכסן השמלה האדומה, בהתגברה על הדחף לקרוע אותה לגזרים ולהשליך אותה לפח.

"את צריכה עזרה?" שאלה אותה סופי, אך אווה חשה שהצעתה אינה ניתנת ממניעים אלטרואיסטים.

"לא. אני יכולה להסתדר."

בדיוק כמו שהיא הסתדרה אחרי מות אמהּ; למרות הדחייה של אביה, והתנהגותה של סופי, שהלכה ונעשתה פחות ופחות רציונלית; למרות כאב הלב שנגרם לה כשלמדה על בגידתו של זקיאו.

סופי הנהנה קצרות. "אז אני אראה אותך כבר למטה."

אווה לבשה את השמלה, נמנעה מלשלוח מבט נוסף אל המראה כשההצצה הראשונה הראתה לה את מה שהיא אכן חששה לראות. כל חמוקיה הודגשו ושפע של בשר חשוף. באצבעות רוטטות היא משחה שפתון והחליקה את רגליה לתוך נעלי הפלטפורמה התואמות.

היא התעטפה ברדיד המשי האדום-זהוב ושלחה מבט אחרון אל המראה.

תרימי את הסנטר, ילדה. רגע האמת הגיע.

אווה היתה מעדיפה לשמוע את המילים הללו מפי המנהלת של מועדון הסירנה, שאומרת אותן כל פעם שהיא מתעתדת לעלות על הבמה לשיר.

לרוע המזל, היא לא נמצאת במועדון. היא הבטיחה להינשא לגבר שאותו היא לא אוהבת, רק כדי להציל את השם הטוב של משפחתה היקרה.

שום דברי עידוד לא היו יכולים לבלום את החשש שזרם בעורקיה.