נהר הקרח

כאשר מילי וליפא מגיעים לכפר רִידֶראַלפּ שבהרי האלפים השווייצריים, כבר עולה השחר. ״שני זקנים הגיעו,״ מודיע מנהל תחנת הרכבל בטלפון לבעל המלון, שבו שכרו דירת נופש לחמישה ימים. מילי, ששפת היידיש אינה זרה לה, קולטת את המילים בגרמנית ומגחכת לעצמה בעלבון: האומנם כך הם נראים? שני קשישים שהגיעו מארץ רחוקה להתארח בעיירה הזרה? בתנועת סירוב היא נחלצת מזרועו המחבקת של ליפא ויוצאת מתא הרכבל הדחוק. מזוודותיהם מוטחות ברצפת הבטון ברחבת תחנת הרכבל, ושיממון אפלולי מקיף אותם. רגליה עדיין כושלות מנסיעתם הממושכת. תחילה במטוס מישראל לציריך, אחר כך ברכבת מנמל התעופה לעיר בריג, ומשם ברכבל המיטלטל עד למרומי האלפים. קרון הרכבל שבו העפילו מתנדנד ומסתחרר לנגד עיניה, משיק לקרון שלפניו ונע לאורך הכבל המתוח אל המרחב מחוץ לתחנה. באצבעות רועדות היא מסדרת את תסרוקתה. הריח התפל והצונן העומד בחניון תחנת הרכבל מעלה בה קבס. ידה נשלחת להיאחז בליפא, ותחושת זרועו ושריריו התופחים לקראתה מבעד לז'קט חליפתו, מעודדת אותה ומעניקה לה סעד.

נהג בית המלון מגיע ומעמיס בזריזות את מזוודותיהם על גג רכבו החשמלי. מילי כמעט מועדת בדרכה אל המכונית, והנהג מושיט את ידו באדיבות לעזור לה. אבל ליפא מקדימו וכמכריז עליה בעלות עוזר לה לעלות על המושב האחורי ומתיישב לצדה.

שמש בוקר בהירה וצוננת נשקפת מבעד לשמשה הקדמית של הרכב. מילי ממצמצת לקראתה ומבחינה בהרים המיוערים ובפסגות הצוקים הקירחים המוארים באור הזריחה. בין קפלי הצוקים הגבוהים והאפורים, מתפתלים פה ושם ערוצים ששימרו קרעי קרח, ואולם המורדות מבליטים על חזותיהם יערות של עצי אשוח מוריקים וצפופים. ההרים הללו, על מצוקיהם ועל מורדותיהם, נראים לה בשעת בוקר מוקדמת זו שרויים בדממה עמוקה וכמו בתרדמת צל.

חדרם במלון ממוקם בקומת הקרקע, אבל בכניסתם מגלה מילי להפתעתה, שמרפסת החדר משקיפה מגובה רב על שרשרת ההרים. ארבע פסגות הרים ניצבות מולה, מתנשאות לגובה רב מעל המורדות המיוערים. מתחתם בעמק נראים גגות בתי הכפר נמוכי הקומה, רעפיהם האפורים כהים ורטובים מגשם או מטל, מדשאות זעירות מעטרות את פתחיהם ושיחים בפריחה סגולה לא מוכרת.

מסוחררת היא נאחזת במעקה המרפסת, כחוששת לצנוח מהגובה הרב הזה. הדממה הרחבה המקיפה את הסביבה כולה, סוגרת על הנוף מכל עבר. זמזום זבוב החולף על פניה ביעף, מרעיד את האוויר ומפר לרגע את השתיקה העבה. וגם ציוץ ציפור נשמע פתאום, נוסקת לעבר השמים הגבוהים.

מבין עצי האשוח במדרון מופיע קרון רכבל ואחריו עוד קרון ועוד שני ושלישי. הקרונות הללו מחליקים חרש לאורך הכבלים בין העצים. גולשים מטה, מתגלים ונעלמים בין האשוחים ובשמשותיהם הכהות מבזיקה לרגעים השמש הקרה. וגם הליקופטר מופיע פתאום מאי־שם ומנמיך על רקע הצוקים. רעמו נשמע בשמים הריקים ושובלו הולך ונמוג במרחבים שנמתחים מעליו. ועם היעלמו שוב קופאים ההרים בדממתם, ופסגותיהם חולשות על המרחב כולו בשתיקה עמוקה.

ליפא מפקיד את דרכוניהם אצל מנהל המלון, חוזר לחדרם ומספר שפגש בכניסה יהודי מאנטוורפן. היהודי סיפר לו על מניין לתפילת שחרית שמתקיים מדי בוקר באחד הבתים בסביבה. הוא מחליט להצטרף אל המתפללים וממהר להוציא ממזוודתו את התפילין ואת הטלית ויוצא לתפילת שחרית. ושוב היא נשארת לבדה.

תחילה היא מתעסקת בפריקת מזוודותיהם, אבל עד מהרה נופלת עליה עייפות כבדה. אולי בגלל ההמתנה הארוכה בנמל התעופה וטיסת הלילה, אולי בגלל השקט העמוק שמפיקים ההרים. תנועותיה נעשות איטיות ועצביה נמרטים, ולאחר שעה קלה נשמטות ידיה והיא משתרעת מתחת לשמיכת הפוך הכחולה ושוקעת בתרדמה עמוקה.

כעבור שעה היא מתעוררת, והחדר עדיין עומד בריקנותו. רק האור השתנה. זוהר הבוקר דעך, וכמו סדין אפור נמתח בחלון הרחב ובדלת הזכוכית של המרפסת. מהמרפסת נגלים לעיניה סובכי ערפל סמיכים צונחים מפסגות ההרים וגולשים על מורדותיהם, מכסים את יערות האשוחים כמו בשמיכה אפורה עבה. מעליהם נחשפים ראשי הצוקים, והם עוטים אדמומית שחמחמה בגון השזיף. חזותם העטופה בצעיפים הלילכיים הללו משחימה בשוליה ומתגוונת בשובלי קפלים מעודנים.

המראה המדהים הזה מרהיב אותה ביופיו. הנוגה האדמומי מאיר לסירוגין גם את המורדות המכוסים בשמיכת העננים. ועוד שעה ארוכה היא צופה במחזה הפלאי הזה כמו בהתגלות, עד שנמוגים ענני הערפל ואור חדש, כתום ואפרסקי, חושף את היערות ואת הערוצים. הפיתולים המושלגים מפציעים מתוכם כאפופים בנוזל דבשי הגולש במורדות.

צל מוזר, כמראה אדם שרוע על גבו באיברים פשוטים, מצטייר בשולי אחד הערוצים הללו. נשמתה כמעט נעתקת מרוב הפתעה לנוכח המראה הזה. של מי הצל שתווי המתאר שלו כה ברורים וחדים? עיניה עוקבות אחריו באי־שקט, עד שזריחת האור מפוגגת אותו, והוא מתמזג עם צללי ההר האחרים.

ליפא חוזר נרגש לאחר פגישתו עם המתפללים. למרות בחירתו במקום מרוחק להינפש בו — להתרחק מלחצי היומיום כמנהל המוסד לנערים ״עמלים״ — הנה פגש פה אנשים כלבבו. הללו הציעו לו את עזרתם, והודות להם למד איפה הקואופ בכפר, ואיפה אפשר להשיג מצרכים כשרים למהדרין. פניו מאירים, וכמבקש לפצות את מילי על היעדרותו הממושכת, הוא מתנדב לצאת מיד לקניות ולהביא לחדרם מצרכים לארוחת הבוקר.

מילי נשארת לבדה לסיים את פריקת מזוודותיהם. ומכיוון שליפא מתמהמה, אולי משום שפגש בדרכו עוד ידידים להתרועע עמם, או משום שהתור בקואופ מתארך בגלל התיירים הרבים ברידראלפ, היא מתיישבת לקרוא בספר שהביאה עמה לנסיעה הזו: ״תשמעו סיפור״ מאת יצחק בשביס־זינגר.

לאחרונה נרשמה להרצאות בקורס לספרות יידיש באוניברסיטה העברית, וקראה סיפורים מאת י״ל פרץ, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, וגם מאת בשביס־זינגר. היא אהבה את ״שושה״, את ״העבד״ וגם את ״בית הדין של אבא״. דמות האישה בסיפורת של בשביס־זינגר העסיקה אותה. הנשים בספריו נראו לה נטועות בעולם המציאות יותר מהגברים התלושים המרחפים בעולם הרוח. אמו ואהובותיו משכו את תשומת לבה. אפילו שושה, הילדה הנצחית, תבעה מאהובה לאחוז בה כמו בבלון מעופף ולקשור אותה חזק לאדמה.

לאחר ארוחת הבוקר משתרע ליפא במיטה הזוגית, והפעם זה הוא שנופלת עליו תרדמת עייפת. כמעט דמדומים יורדים על הכפר כאשר ליפא מתעורר לבסוף, מוטרד והלום משנתו הארוכה, וכדי לפצות אותה ״ולגאול אותה משיממונה״, לדבריו, הוא מציע למילי לצאת איתו לסיור ראשון בכפר.

באור השקיעה מתרוממים לשמאלם ההרים ועוטים דוק של ערפילי ערב. על השביל התלול המוביל למרכז המסחרי כבר משתרעים צללים ארוכים. אישה נקרית בדרכם, ונדמית למילי — אולי בהשפעת הקריאה בסיפורת של בשביס־זינגר — כדמות מסיפוריו. גבוהה וגרמית, ולבושה במקטורן ובמכנסיים כהים, מגבעת לבד אפורה חבושה לראשה ושערה המאפיר קצוץ, ונראית כגבר. ואולי משום כך פונה אליה ליפא בשאלה, אם תוכל להפעיל את הטלפון הסלולרי שרכש לפני טיולם לשווייץ.

האישה הגברית משחקת קצת במכשיר, ואחר מנענעת בראשה לשלילה. בקולה העבה היא מנחה את ליפא לגשת אל בית הדואר שבמרכז הכפר. ומכיוון שניחשה מחיצוניותו — מזקנו העבות ומחליפתו הכהה — שהוא יהודי אורתודוקסי, היא שואלת אם הם מישראל. ״אתם שם בצרות,״ היא מבליטה את סנטרה. ומציגה את עצמה כקתולית וכאחות מוסמכת, מוסיפה באנגלית ובטון ביקורתי: ״נחוץ לכם שם שלום.״ וחוזרת ואומרת בתקיפות וכמאשימה אותם במחדל: ״שלום. שלום. ושוב שלום.״

בבית הדואר היחיד בכפר רגילים לתיירים מארצות שונות, ואיש לא מופתע למראם. קבוצת צעירים מיפן עומדת בתור לפקיד, מצלמות כבדות תלויות על צווארם ומשתלשלות על חזותיהם, ובידיהם שמשיות צבעוניות להגנה מפני קרינת השמש הצפונית. הפקיד מבליע גיחוך למראה ליפא עב הכרס, הנדחק ביניהם לבקש את עזרתו בהפעלת הטלפון הסלולרי שלו. מילי נרתעת לאחור, מעדיפה לחכות לליפא בחוץ.

ילדים משתעשעים ברחבה שלפני בית הדואר. ספסל נדנדה מתנועע הלוך ושוב, ושרשראותיו חורקות כשורטות את שתיקת הערב היורד. קרעי הצל של הילדים מיטלטלים מתחת לנדנדה בתזזית. המרכז המסחרי הקטן שומם בשעה זו. הקואופ נסגר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ותושבי המקום מקדימים להסתגר בבתיהם בטרם חשכה. מלמעלה, כמתייצבים על משמרתם, משקיפים על העיירה ההרים על פסגותיהם ומאפילים על בתי הכפר.

קולות הילדים מהדהדים בכיכר המתרוקנת. הם מתחרים זה בזה על מקומם בנדנדה, וילדה קטנה נהדפת לאחור ופורצת בבכי. לולא שפתם הלא מוכרת ותחושת זרותה, היתה מילי מתערבת לטובתה. מצהלותיהם הפרועות וחוסר האונים שלה מדכדכים אותה, ונדמה לה שגם שתיקת ההרים ואדישותם הקודרת אינה מיטיבה עמה.

לבסוף יוצא ליפא מבית הדואר זחוח ושבע רצון. הצלחתי, הוא מכריז גאה בעצמו. הטלפון הסלולרי פועל. פקיד הדואר אמנם לא ידע מה לעשות בו, אבל אחד התיירים היפנים הפעיל את המכשיר. ״עכשיו הכול בסדר,״ הוא מבטיח לה. וכמי שיודע את דרכו מדריך אותה בחשכה שהתעבתה סביבם. גומא בצעדיו הכבדים והבטוחים את המרחק חזרה אל חדרם במלון.