נובלה לירית

1

העיר הזאת קטנה כל כך, אחרי טיול קצר ברגל אפשר להכיר בה כל פינה. כבר הספקתי לגלות חצר עתיקה ויפהפייה מאחורי הכנסייה ואת הסַפָּר הכי טוב בעיר, שגר ברחוב צדדי מרוצף אבנים. כשהתרחקתי מהמספרה מרחק כמה צעדים מצאתי את עצמי לפתע ביציאה מהעיר, היו שם רק עוד וילות אחדות בנויות מלבנים, והרחוב נהפך לדרך עפר ונראה כמו שביל בין שדות. בקצה הדרך כבר התחיל היער. סבתי על עקבי, שוב עברתי על פני הכנסייה וכבר יכולתי להתמצא בסביבה לא רע. מהחצר העתיקה היה אפשר להגיע אל הרחוב הראשי; נכנסתי אל בית הקפה “הנשר האדום" כדי לכתוב קצת. בחדרי במלון שב ועולה הפיתוי להשליך את עצמי על המיטה ולבלות את השעות הקצרות של היום בבטלה. הכתיבה עולה לי במאמץ רב כי יש לי חום גבוה, וראשי הולם כאילו מכה בו פטיש.

נדמה לי שאילו פגשתי כאן אדם מוכר, היו אובדים לי עשתונותי. אבל פי מוסיף לשתוק, רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי.

בית הקפה הזה מוזר בעיני. למעשה מדובר בקונדיטוריה עם ארונות זכוכית, עוגות בתצוגה ומוכרת בשמלת צמר שחורה וסינר לבן. בפינה עומד תנור מצופה אריחי תכלת, והספות מוצבות לאורך הקיר עם משענות גב משופעות ומרופדות. כלבלב צעיר מתרוצץ סביב ונובח בקול צורמני, בעל חיים קטן, מוזנח ואומלל. אישה אפורת שיער מנסה ללטף אותו, אך הוא חומק ממנה בגב קמור ומפוחד. הזקנה הולכת אחריו, מפתה אותו בקוביית סוכר ולא מפסיקה לדבר אליו בקול רם.

היא כנראה חולת רוח. איש בבית הקפה אינו מתייחס אליה.

עד עכשיו כתבתי רק שני עמודים, וכבר חזרו הכאבים. אלה דקירות בצד ימין, והן פוסקות ברגע שמזדמן לי לנוח במיטה או לשתות משקה אלכוהולי חזק. אבל אין לי חשק לשכב במיטה, מוטב לי לכתוב עכשיו, הבדידות וחוסר המעש מדכאים אותי מאוד.

הזקנה המשוגעת הלכה, מסקרן אותי לראות איך היא הולכת ברחוב ואם גם בחוץ היא מדברת אל עצמה כמו הקבצניות אפורות השיער בפריז.

פעם לא יכולתי להבחין בין חולי רוח לשיכורים, התבוננתי בהם במעין יראת כבוד שנובעת מאימה. עכשיו שיכורים כבר אינם מפחידים אותי. גם אני הרביתי לשתות לשוכרה; זה מצב יפה ונוגה, דברים שלעולם לא הייתי מודה בהם בפני עצמי מתחילים להתבהר, רגשות שמבקשים להסתיר ולמרות זאת יש גרועים מהם.

הרגשתי השתפרה במעט. אבקש את סליחת הקוראים על מה שכתבתי היום. אבל סִיבִּילֶה אמרה לי שגם השעות הקשות והאבודות ביותר בחיי אמורות לשאת איזה פרי. לכן חשוב לי כל כך להתמסר לחולשה, גם במצב זה של אין אונים, ואז לבחון את החולשה בעין ביקורתית, את הדבר היחיד שמעסיק אותי: האם יום אחד, באיזשהו מובן, אוכל לגרום לסיבילה להתייחס אלי ברצינות.