נוילנד

 

אל: דורי

מאת: ענבר

נושא: דואגת לך

השגתי את המייל דרך האתר של בית הספר שלך. אני יודעת שסיכמנו שלא, אבל אני יודעת גם שהיית אמור להתגייס למילואים. וזה מדיר פעימות מלבי. אז אני רק רוצה לשמוע שהכול בסדר איתך.

אחר כך אני מבטיחה לא להטריד אותך שוב.

אל: ענבר

מאת: דורי

נושא: RE: דואגת לך

הי,

אני בסדר. לא נעים להרוס את תדמית הגיבור, אבל לא גייסו אותי בסוף. נסעתי ליחידה שלי בוקר אחרי שנחתנו. ייבשו אותי יום שלם בהמתנה לקצין קישור שהיה אמור להחליט מה לעשות איתי. הסתבר שכלום לא השתנה בשק"ם. אפילו מכונת הפחיות עדיין מקולקלת. בערב שלחו אותי הביתה ואמרו שאני צריך להיות בכוננות. הם מילאו כבר את המכסות של התצפיתנים, אבל יכול להיות שאצטרך לעלות צפונה בהמשך.

מה שלום סבתא שלך? חזרה לעצמה?

כאן בית משוגעים אמיתי. ההורים של אשתי ברחו אלינו מהקיבוץ אחרי שטיל נפל להם באמצע חדר האוכל, ומרגע שהם הגיעו נהיה פה כמו בנוילנד. אספות, סדר יום, נהלים. גם אחותי והילדים שלה מגיעים הרבה, כי מפחיד אותה לישון לבד. יש מזרנים בכל פינה, כמו שהיה אצל הדודים שלי מערד בזמן הפסטיבל, ואתמול בלילה, בדרך לשירותים, דרכתי על מישהו ועד עכשיו אין לי מושג מי זה היה. אולי זר גמור שניצל את הבלגן כדי לישון אצלנו. ואולי בעצם אני הזר בבית הזה.

גם אצלך צריך להיות צפוף, עם אמא שלך והכול, לא?

תכתבי לי. למרות שאני לא בטוח שזה רעיון טוב שנתכתב.

דורי

אל: דורי

מאת: ענבר

נושא: RE:RE: דואגת לך

הי,

שמעת את אנחת הרווחה שלי? היא הצליחה לטפס את הקסטל ולהגיע לירושלים?

איזה כיף שענית. וטוב שאתה לא שם, בחזית. זאת אומרת, אני בטוחה שאתה התצפיתן הכי מעולה בצה"ל, אבל מנקודת מבטי הצרה והדואגת, שהמכסות יישארו מלאות.

גם אצלי בית משוגעים!

סבתא שלי, לשאלתך, נעה בין רגעים שהיא צלולה לחלוטין לבין רגעים שהיא מבולבלת לחלוטין. ובשני מצבי הצבירה האלה היא לא מפסיקה לריב עם אמא שלי. ככה בערך הן נשמעות: את לא תגידי לי/ אני כן אגיד לך/ חם, אני פותחת את המזגן/ מזגן זה לא בריא, חנה/ זה דווקא כן בריא/ בריא כמו לגור בגרמניה?/ החבר שלי גרמני, מה לעשות/ מה הוא עשה בשואה?/ אמרתי לך, אמא, הוא היה ילד/ אז מה אבא שלו עשה?

ואם זה לא מספיק, אבא שלי נחת פה פתאום. היו להם כרטיסי טיסה מוזמנים מראש, שאי אפשר לבטל, וכמו שזה נראה לו מאוסטרליה, "זאת לא מלחמה אמיתית, רק מבצע שיימשך כמה ימים." אז הם נחתו כאן, הוא והאישה החדשה שלו והחצי אח שלי, שכרו חדר במלון ובאים לבקר בשעות מתואמות מראש, כדי שאמא שלי תוכל לצאת מהבית לפני שהם מגיעים. אתה מבין? ולאחת כמוני נתנו לערוך תוכנית רדיו על בעיות במשפחה.

וזה עוד לא הכול. אתמול בערב התכנסנו כולנו מול הטלוויזיה וניסינו לחשב איפה יוצא "בעדה חיפה" ואיפה יוצא "בעדה בעדה חיפה", ואיתן שאל אם זה יהיה בסדר — אם הטילים יגיעו גם ליקנעם — שניתן מקלט גם למשפחה שלו, אז אמרתי לו, עוד חמישה אנשים, פחות חמישה אנשים, מה זה משנה.

אתה זוכר בכלל שרק לפני כמה ימים עוד היינו בנוילנד, דורי? "פתאום זה נראה לי רחוק" — אנשים תמיד אומרים ככה, נכון? אבל זה לא נכון. לפחות לא אצלי. אני עוד פונה לאנשים בספרדית לפעמים, תמונות הנוף עוד בראש שלי, קצב הנסיעה עוד בגוף שלי. וגם אתה, למען האמת, עוד זורם בדמי.

תכתוב לי עוד?

שלך,

סניוריטה ענבר

נ"ב

העניין עם סבתא שלי בעצם די עצוב. קשה לי מאוד לראות אותה ככה. היא תמיד היתה העוגן שלי.

נ"ב 2

המלחמה הזאת, יש בה משהו מופרך. אתה לא חושב? יכול להיות שמר נוילנד צדק, אחרי הכול?

אל: ענבר

מאת: דורי

נושא: RE:RE:RE: דואגת לך

סניוריטה ענבר,

המיילים האלה מזכירים לי — לקראת סוף הצבא לקחו אותנו לסיור בחטיבת המחקר של חיל המודיעין. כבר היו אז מחשבים, אבל הם עוד לא היו מאובטחים עד הסוף, אז את הידיעות המסווגות באמת היו שולחים לראשי המדורים באמצעות מערכת תעלות אוויר שהיו לה פתחי תיבות בכל חדר. קראו לידיעות המסווגות האלה "טילים", כי מנגנון של ואקום היה משלח אותן, בצורה של מגילה, לתיבה האישית של מי שהיה מורשה לקרוא אותן. קיבלת טיל! היה מודיע סגן ראש המדור לראש המדור —

וככה גם אני מרגיש כשאני רואה את השם שלך באינבוקס. אני מקווה שאת שומרת את המיילים שלי לעצמך, אגב. פורוורד אחד ואני מת.

אני חייב להודות שמהצד שלי המסע שלנו כן נראה קצת רחוק. יש משהו בילדים שלא משאיר לך ברירה אלא להיות. ואצל הילד שלי זה אפילו יותר בולט (בעצם לא דיברנו עליו אף פעם, נכון?). הוא עושה לי בית ספר מאז שחזרתי. ביומיים הראשונים הוא לא הסכים שאני אחבק אותו אפילו. אחר כך הסכים שאני אחבק, אבל הודיע שהוא לא מתכוון להחזיר חיבוק. והלילות בכלל סיוט. אדיפוס הקטן התרגל לישון עם אמא שלו, ולא מוצא חן בעיניו שתפסתי לו את המקום. אז בערך בשלוש בלילה הוא קם מהמיטה שלו, נכנס לשלנו ומתחיל לבעוט אותי החוצה. וזה ילד שאני — אין לי מילים אחרות לתאר את זה — אוהב כמו משוגע. ותמיד היה לנו קשר מאוד חזק. הוא ילד מופלא (אובייקטיבית...). חכם ורגיש ויפה תואר. אבל לפני הנסיעה שלי היו לו הרבה בעיות. הפרידות ממנו בגן בבוקר היו קשות מנשוא. ילדים לא רצו לבוא אלינו הביתה. ולא ממש הצלחנו להבין למה. והיו עוד קטעים שלא ידענו איך לאכול. כמו זה שהוא טען שיש בבית ריח מסריח, ומה שלא עשינו כדי לאוורר הוא המשיך לבכות על זה. הוא כל הזמן היה בוכה לפני שנסעתי. והנה מסתבר שדווקא הנסיעה שלי עשתה מה שטיפול משפחתי של שנה לא עשה, והילד הפסיק לבכות ומסתובב בעולם מבסוט, כאילו אני או הקשר ביני לבינו היו הבעיה לכל אורך הדרך.

אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני כותב עליו. פשוט נראה לי מוזר לכתוב על דברים אחרים כשזה מה שבאמת מעסיק אותי.

שתביני באיזה רמות אנחנו מחוברים, הוא ואני — אתמול רחצתי אותו, ופתאום הוא הרים את העיניים שלו, כחולות כמו של אבא שלי, ואמר: אבא, מי זאת ענבר?

נשבע לך, זה מה שהוא אמר.

לא יודע, אמרתי לו. אולי ילדה בגן שלך?

לא, הוא פסק בביטחון, אין ענבר בגן. ואז ביקש שאביא לו את הצבעים של האמבטיה ושכח מכל העניין.

אבל אני לא. אף פעם לא קרה לי דבר כמוך, ענבר. ואין לי מושג איך לעכל אותו. אולי בכלל אי אפשר לעכל דבר כזה, והדרך שלא נלקחת צריכה להישאר מחוץ למציאות. מה שאומר שאנחנו צריכים להפסיק להתכתב. מיד. אפילו את המייל הזה, תכל'ס, כדאי שלא אשלח.

דורי

נ"ב

זה באמת עצוב מאוד לראות בן אדם שאתה אוהב דועך לך מול העיניים. אני זוכר את זה עם אמא שלי. כבר רציתי שהיא תמות בסוף.

נ"ב אחרון ודי

המלחמה הזאת באמת נהיית מוזרה מיום ליום. לא יודע אם מר נוילנד צדק, אבל דבר אחד טוב בטוח יצא לי מהביקור שם. התקשרתי אתמול למישהו שמלמד אצלנו מוזיקה, שאלתי אותו אם הוא מוכן להעביר לי שיעורי רענון בחצוצרה, וקבענו לשבוע הבא. נחמד, לא?

אל: דורי

מאת: ענבר

נושא: מי שבאמת רוצה להפסיק להתכתב שלא יסיים מיילים בסימן שאלה

אני שמחה לבשר לך שגם אצלנו יש עכשיו מהומת מזרנים. גראד נפל חמישים מטר מהבית של המשפחה של איתן ביקנעם, וגם הם נמלטו לכאן. אבא שלי ואיתן פינו את המרפסת מכל הג'אנק שהיה בה וניקו וסגרו עם ברזנט והתקינו תאורה ומאוורר עילי, ופתאום יש לנו ארבעה חדרים.

אפילו הריח של הבית השתנה בימים האחרונים. לכל בית יש ריח משלו, ולבית שלנו היה ריח ששילב את האפטרשייב של איתן, השמפו שלי, מרכך הכביסה האהוב על שנינו וארומה עבשה למדי שמדיף השטיח הגדול והישן שבסלון.

עכשיו יש כל כך הרבה ריחות חדשים: ריח הזִקנה של סבתא שלי. ריח של בושם גרמני, שאמא שלי התחילה כנראה להשתמש בו. ריח השוקולד, שראובן משאיר אחריו. ריח המבוכה, שאבא שלי משאיר אחריו. והחריף מכולם: ריח הזיעה של האחים המתבגרים של איתן. או אם לדייק: ריח של דאודורנט זול שהם מתיזים לבית השחי אחרי שהם כבר הזיעו.

שלא תבין אותי לא נכון. אני מתה על המשפחה של איתן. אבל מוזר להיות איתם כשאני יודעת שאני כנראה נפרדת ממנו בקרוב.

אני חושבת שבתוך תוכי, במקום שמתחת לשכנועים העצמיים, ידעתי מזמן שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל שני מפגשים עזרו לי להודות בזה.

אחד, איתך. והשני, עם ראובן. אח שלי. זה מאוד מדויק, מה שכתבת, על זה שילדים מכריחים אותך להיות. ברגע שהוא נכנס בדלת של הבית — אני לגמרי שלו. בכמה שעות שהוא נמצא איתי, אני לא חושבת על שום דבר חוץ מאיך לגרום לו שמחה (אפילו לא עליך!). אנחנו משחקים בכל מה שהוא מבקש: לגו. מחבואים. תופסת. לימדתי אותו גם דג מלוח, ובכל פעם כשהוא אומר את זה במבטא האוסטרלי שלו, "דאאג מלווואה," אני נקרעת מצחוק. טוב לי להיות איתו. וטוב לו להיות איתי. ובזכותו אני מבינה שטעיתי: זה לא שאני לא רוצה לעשות ילדים, אני לא רוצה לעשות אותם עם איתן.

אז למה את לא עוזבת אותו? אני שומעת את קולך העמוק שואל מעבר להרי יהודה.

כי בכל זאת, מיסטר דורי, דרוש עוז כדי לעזוב מישהו שאוהב אותך ככה.

אני אוזרת אותו עכשיו, את העוז. יום אחרי יום. שעה אחרי שעה. וגם מחכה קצת שתיגמר המלחמה ויהיה אפשר לנהל שיחת פרידה נורמלית בבית הזה.

שלך,

ענבר

נ"ב

איזה יופי שאתה חוזר לנגן. ניגנת נפלא בנוילנד. כאילו התופים הם ממש חלק מהגוף שלך. ואני בטוחה שגם בחצוצרה תככב. וכשתופיע לצד דיוויד ברוזה במקלטים, במלחמה הבאה, אוכל לספר שהייתי שם כשזה התחיל. בכל אופן, תספר לי איך היה השיעור. גם אני, אגב, התחלתי לכתוב סוף־סוף. עוד לא את הרומן הגדול, רק סיפור קצר על נערה יהודייה מבואנוס איירס שמתאהבת בבן של נאצי שברח לארגנטינה (אהבות בלתי אפשריות מעסיקות אותי בזמן האחרון משום־מה...)

נ"ב 2

אל תדאג בקשר לפורוורד. אני לא רוצה שתמות.

נ"ב 3

אל תדאג גם לגבי הבן שלך. כשגיליתי שלאבא שלי יש משפחה חדשה, כעסתי עליו נורא. אבל אי אפשר לכעוס יותר מדי זמן על ההורה שאליו אתה קשור בעבותות חזקים יותר. עובדה — הוא כאן עכשיו ואין בלבי עליו. כמעט.

אל: דורי

מאת: ענבר

נושא: רעיון

הי,

אני יודעת שעכשיו אני אמורה לחכות שאתה תענה. אבל פתאום חשבתי להשליך לך מעבר לחומה פתק שכתוב בו: אולי ניפגש?

אני יודעת שזה נועז, אבל א. דון אנחל כבר פסק שאני נועזת מטבעי. ב. נמאס לי לכתוב מיילים מהוגנים שמכסים על זה שאני מתה לראות אותך, ו־ג. אני בירושלים בשבוע הבא, ביום שני.

אל: ענבר

מאת: דורי

נושא: :RE רעיון

לא נראה לי, ענבר. כלומר, זה מפתה. מאוד מפתה. השיחות שלנו חסרות לי מאוד. וכשאני שומע בחדשות שמדברים על זה שהעורף מפגין חוסן, אני נזכר ביד שלך מלטפת לי את העורף בדרך לנוילנד. אבל אני לא יכול להיפגש. לא עכשיו. וכנראה גם לא אחר כך. גם ההתכתבות הזאת מסובכת לי. אני לא הטיפוס, את מבינה. אף פעם לא ידעתי להסתיר. אני שמח בשבילך (באמת) שקיבלת את ההחלטה שלך. אבל אצלי הדברים קצת יותר מורכבים. לא נראה לי נכון להכניס אותך לזה — אבל בואי נגיד שגם אצלי עלו שאלות בגלל מה שקרה לאבא שלי ובגלל המפגש... איתך. רק שאצלי מדובר בשלישייה, ואיך אמר דון אנחל? גיאומטריה של משולש זה עניין מורכב.

סבא שלי, פימה, אמר לי פעם: רק אל תעשה את הטעות שאני עשיתי — לבלות כל החיים במחשבות על אישה אחרת. אז נראה לי שאני אסרב להזמנה שלך, כי גם ככה, בלי שניפגש, אני חושב עלייך לא מעט. בבקשה, תקבלי את זה בהבנה?

דורי

נ"ב

הלילות כאן יכולים להיות קרירים, אז אם את עולה לירושלים תביאי איתך איזה ז'קטיטו.

אל: דורי

מאת: ענבר

נושא: פימה?

לסבתא שלי היה אהוב־מסע שקראו לו... פימה. היא פגשה אותו באונייה בדרך לארץ, ואין לי מושג אם קרה ביניהם משהו אפילו, אבל מאז היא היתה חולמת עליו כל הזמן, ובבוקר מספרת לסבא שלי את החלומות. אני במקום סבא שלי הייתי מקנאת — חלק מהחלומות היו ממש מפורשים, אבל הוא היה רק מקשיב לה ומלטף לה את היד בסבלנות תוך כדי.

אחרי שהוא מת אני מילאתי את התפקיד שלו. הייתי מתקשרת אליה בדרך לעבודה והיינו מספרות אחת לשנייה מה חלמנו בלילה. כולל הדברים הכי מביכים.

המצב שלה החמיר בימים האחרונים. אם קודם היחס בין רגעי צלילות לרגעי בלבול היה פיפטי־פיפטי, עכשיו זה טוונטי־אייטי. היא לא מצליחה לזכור איך קוראים לאיתן, למשל. היא קוראת לו בכל השמות של החברים שלי לשעבר, רק לא בשם שלו. הוא לא נעלב כי הוא לא טיפוס שנעלב. אבל כשהיא קוראת לאמא שלי בשם של אחת החברות שלה, היא כן נעלבת. היא ממשיכה לטפל בה, אבל בכל פעם שהיא טועה בשם שלה, נוספת לה עוד שערה לבנה.

אותי סבתא שלי תמיד מזהה. תמיד. ציפקה פויר, היא קוראת לי. ציפור האש. וגם ענברי, לפעמים.

כל בוקר היא מתיישבת על הכיסא שהביאה מהדירה שלה, מול החלון, ואז מבקשת שאציב לה את המאוורר מול הפנים, אפעיל אותו על דרגה שלוש ואכין לה תה רגיל של ויסוצקי, "לא כל החדשים האלה עם השמות המצחיקים." כשאני מביאה לה את הכוס עם האדים, היא לוקחת אותה ממני, לוגמת לגימה קטנה, ואז מבקשת ממני לצאת מהחדר כי היא צריכה עכשיו לעשות משהו. אתמול כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה מה היא עושה כשהיא לבד. אז היא שתקה רגע ולקחה עוד לגימה ואמרה, "מה כבר אישה בגילי יכולה לעשות? להיזכר."

לא נסעתי לירושלים בסוף. גם לא באמת היתה לי פגישה. אני הבת של יוסי בנבנישתי, אתה מבין. אני משקרת לעולם ומשקרת לעצמי כל הזמן. איתך השתדלתי כמה שפחות, אבל עקרבית תמיד תעקוץ בסוף.

שלך, בכנות, סניוריטה ענבר

נ"ב

הבית של סבתא שלי חטף פגיעה ישירה אתמול. זהו, אין לה יותר בית לחזור אליו. גם מעבר לגבול לאלפי אנשים אין יותר בית. והכי מופרך, שכל זה בעצם שידור חוזר של מלחמה שכבר היתה. אתה חושב שמעכשיו כל המלחמות יתחילו לחזור על עצמן בסדר הפוך? שתהיה לנו מלחמת יום כיפור השנייה? מלחמת ששת הימים השנייה? אתה מבין למה יש כוח במה שמר נוילנד מנסה לעשות? נכון שהאמצעים שלו רדיקליים, אבל אולי רק אמצעים רדיקליים יכולים לעבוד כשהכול תקוע?

אל: ענבר

מאת: דורי

נושא: ציפקה פויר

מתאים לך מאוד, הכינוי הזה.

אתמול — ביקשת שאספר לך, נכון? — היה שיעור הנגינה הראשון שלי. אז קודם כול, לא רק אצלך ואצלי יש מהומה. הבית של המורה שלי הפך בגלל המלחמה לכלבייה. יש שם גולדן רטריוור מקריית שמונה, תחש מעכו ומעורב מגוש חלב (נשבע לך, לא בשביל החרוז). הם ננטשו על ידי הבעלים שלהם שברחו למרכז, והוא נסע לשם ואסף אותם לבית שלו. כשנכנסתי אליו כל הכלבים האבודים קפצו עלי ולא ממש הצלחתי לדמיין איך נעשה ככה שיעור. אבל אז הוא לקח אותי לחדר אקוסטי, שהתקרה שלו מלאה בקרטוניות של ביצים, סגר את הדלת מאחורינו ואמר לי: נגן. מה לנגן? שאלתי. מה שאתה רוצה, הוא אמר. אז ניגבתי את האבק מהחצוצרה של סבא פימה וניגנתי קטע שהוא לימד אותי פעם. אין לי מושג איך קוראים לקטע הזה. משהו יהודי כזה, נוגה. תוך כדי נגינה נזכרתי בסבא, איך הוא היה יושב איתי שעות, בסבלנות. ולוקח אותי להופעות שלו, שתמיד ציפה שיבואו אליהן הרבה אנשים, ותמיד היו באים מעט. אבל זה לא משנה, הוא תמיד היה אומר, אני מנגן כי חוץ מאהבה, מוזיקה זה הדבר היחיד שמאפשר לסבול את החיים.

נזכרתי בזה תוך כדי נגינה. וכשסיימתי המורה אמר, או־קיי, אתה עושה שבע טעויות בדקה, אבל יש לך נשמה של מוזיקאי. בוא נתחיל לעבוד. ותוך כדי שעבדנו חשבתי: כמה זמן לא הייתי במקום של זה שלומד, שמקבל, מאז האוניברסיטה בעצם, וכמה נחמד היה אם הייתי יכול להאמין שסבא שלי ואמא שלי, שתמיד טענה שחבל שאני לא מנגן, רואים אותי עכשיו מלמעלה.

דורי

נ"ב

אחותי התחילה לדבר על זה שגם היא רוצה לנסוע לנוילנד אחרי שתיגמר המלחמה. לא יודע מה להגיד לה על זה.

נ"ב 2

איך קוראים לסבתא שלך?

אל: ענבר

מאת: דורי

נושא: מאוחר יותר (מקווה שלא מאוחר מדי)

אני יודע שתורך עכשיו, אבל אני לא מצליח להירדם. התהפכתי במיטה שעתיים ובסוף חזרתי למחשב. פתאום, בדיליי של שבועיים (אני אטי, אני יודע), יש לי שטף של תמונות מהמסע בראש. קולות, צלילים, אנשים. למשל — נדמה לי שלא סיפרתי לך את זה — אלפרדו ואני עצרנו במין מכולת קטנה כזו בדרך לשוק באוטאוואלו, לתפוס מחסה מהגשם. זה היה לפני שפגשנו אותך. בקיצור, כשבעל המכולת שמע שאני מ"ח'רוסלן", הוא התעקש לתת לי פתק שאשים בשבילו בכותל. שכחתי מזה לגמרי, אבל אתמול לבשתי את המכנסיים שלבשתי באותו יום והפתק היה שם. בתוך הכיס. שתביני, המכנסיים היו מאז בכביסה לפחות פעם אחת, ואיכשהו הפתק לא התפורר ולא נמחק. ככה שאני מרגיש שאני חייב לשים אותו בכותל, אחרת יבולע לי. ו... חשבתי להציע לך להצטרף אלי.

לא עכשיו, כמובן. אחרי המלחמה. כשהבתים שלנו יתרוקנו מאורחים והשמים ממטוסי קרב.

מה את אומרת? אני יודע שזה בדיוק ההפך ממה שכתבתי לך קודם. והדבר האחרון שאני רוצה זה לשגע לך את השכל, אבל כל היום אני מנהל איתך שיחות בראש, ענבר, והמיילים האלה, הקשר שלהם למציאות הולך ומתרופף, והם יוצרים עולם נפרד, אוטופי, ואולי אם נפסיק להתכתב וניפגש באמת — פגישה אחת, לא יותר — זה יעזור לנו לשחרר אחד את השני באמת. ולסיים סוף־סוף את המסע.

אני אבין אם תסרבי, סניוריטה. ובכל זאת —

שלך, דורי