נוכחות

 1 נוכחות מהי?

אנו משכנעים בעצם נוכחותנו.

וולט ויטמן (מתוך "שירת הדרך הרחבה")

אנו מזהים אותה כשאנו חשים בה ומזהים אותה כשאנו רואים אותה, אבל נוכחות היא דבר שקשה להגדיר. מצד שני, רבים מאיתנו יודעים טוב למדי לתאר את היעדרה. הנה הסיפור שלי - אחד מני רבים.

בתקווה להפוך למרצה (כמרבית התלמידים הטובים לדוקטורט) נכנסתי לשוק העבודה האקדמי בסתיו 2004. אם שפר מזלה של דוקטורנטית לפסיכולוגיה חברתית, היועץ האקדמי שלה יערוך את "הופעת הבכורה" שלה באיזה כנס שנתי קטן, שמשתתפים בו הפסיכולוגים החברתיים הטובים בעולם. זוהי מסיבה קיבוצית של כניסה לחברה עבור סטודנטים בשנה החמישית ללימודי הדוקטורט, והיא מציינת את עלייתם למעמד של אנשים־שאולי־אפשר־לקחת־אותם ברצינות. השלב הזה מזניק גם את "תחושת המתחזה" של הסטודנטית למפלס הגבוה ביותר. הסטודנטית, הלבושה במה שנראה לה כמחלצות האקדמיות הראויות ביותר, זוכה בשעת כושר להתערב בקרב אנשי אקדמיה בכירים, אשר רבים מהם מגיעים מאוניברסיטות מחקר נחשבות ביותר, שייתכן כי יקבלו אנשים לעבודה בשנה הקרובה. אנשי האקדמיה הבכירים, הלבושים בבגדי היומיום שלהם, מקבלים הזדמנות לבלוש אחר כישרונות חדשים - אבל הם נמצאים שם בעיקר כדי להתעדכן מה נשמע אצל עמיתיהם.

במובן מסוים, סטודנטים מתאמנים לרגע הזה במשך כל ארבע־חמש השנים המובילות אליו. הם מגיעים מוכנים. הם מוכנים לסכם בתמציתיות את תוכנית המחקר שלהם ואת היעדים שלהם בערך ב-90 שניות - פרק זמן קצר מספיק כדי לרתק את תשומת ליבו של הקהל, מבלי שייתקלו בבוז משום שגזלו ממנו זמן רב מדי. הם מצטיידים במה שמכונה - באקדמיה ומחוצה לה - כ"נאום המעלית".

חרדָתי לקראת הכנס הזה עלתה על כל מימד הגיוני.

המפגש התחיל במלון ועידות לא גדול ונטול סממנים מיוחדים, ששכן בעיר בינונית ונטולת סממנים מיוחדים. כשפניתי אל סעודת הפתיחה, יצאתי מהלובי ונכנסתי למעלית עם שלושה אנשים - כולם דמויות ידועות בשדה המחקר שלי, אנשים שהערצתי במשך שנים. הייתי כמו גיטריסטית מלווה בלהקת רוק אלטרנטיבית מעיירה קטנה, שבידה הדיסק שהקלטנו במרתף ביתה של אמו של המתופף, והיא נכנסת למעלית עם ג'ימי פייג', קרלוס סנטנה ואריק קלפטון. הייתי היחידה שם שבאמת היתה זקוקה לתג השם.

ללא דברי פתיחה אמר כלאחר יד אחד מכוכבי הרוק, שהגיע מאוניברסיטת מחקר מהוללת שהייתי להוטה להשיג בה עבודה, "יפה, אנחנו במעלית. בואי נשמע את הנאום שלך."

פניי בערו, פי התייבש. הייתי בהחלט מודעת לכך שלא אחד, אלא שלושה מלומדים מפורסמים לכודים איתי בחלל הזעיר הזה, ופתחתי בנאום שלי - ליתר דיוק, המילים התחילו להישפך מפי. כבר בסוף המשפט הראשון ידעתי שהתחלתי ממש לא טוב. שמעתי את עצמי אומרת דברים כמו: "אז... רגע, לפני שאסביר את החלק הזה..." בקושי הצלחתי לעקוב אחר הדברים שאמרתי. וכשהציפה אותי המודעות לכישלון הקרב ובא, התפוגגה גם היכולת לחשוב על משהו אחר מלבד על החרדה המוחצת שלי. הייתי בטוחה שחיסלתי את הסיכויים שלי, ולא רק באוניברסיטה אחת, אלא בשלוש - וגם באוניברסיטאות שבהן עובדים שותפיהם למחקר - ונכנעתי לבהלה. שיניתי הכול. ניסיתי שוב ושוב להתחיל מחדש. לא היה אפילו סיכוי קלוש שאצליח לסיים את דבריי בפרק הזמן הדרוש למעלית להגיע לקומה ה-120, שם נערכה ארוחת הערב. עיניי התרוצצו מכוכב לכוכב ותרו אחר ניצוץ של הבנה, אחר הבעה זעירה של תמיכה, של אישור, של אמפתיה. משהו, כל דבר שהוא, בבקשה.

הדלתות נפתחו לבסוף. שניים מהנוסעים נמלטו במהירות בראשים מורכנים. השלישי - זה שדחק בי לשאת את הנאום שלי - פסע מסף המעלית אל הקרקע המוצקה, נעצר, הסתובב אלי ואמר, "זה היה נאום המעלית הכי גרוע ששמעתי." (והאם היה רמז לחיוך זחוח על פניו?)

הדלתות נסגרו. צנחתי על קיר המעלית, מתקפלת כעובר, וירדתי איתה למטה, למטה, למטה... ישר אל הלובי. חרף הביקורת שלא השתמעה לשתי פנים, הרגשתי תחושה עמומה אבל חולפת של הקלה.

ומייד לאחר מכן: אוי, אלוהים, מה עשיתי? איך לא הצלחתי להגיד אפילו משהו חכם אחד על נושא שאני עוסקת בו כבר יותר מארבע שנים? איך זה בכלל מתקבל על הדעת?

מחוץ למעלית התחיל לחזור אלי הנאום שהתאמנתי עליו, נדחק דרך מסך הערפיח והחל לקבל צורה ניתנת לזיהוי. הנה זה, בבקשה. עלה בי דחף לחזור בריצה למעלית, לרדוף אחרי הפרופסורים בדרכם למטה ולבקש הזדמנות נוספת.

במקום זאת העברתי את שלושת הימים הבאים של הכנס בשידור חוזר של אותו רגע, בשחזור האופנים הרבים שהנאום היה אמור להיאמר בהם, בייסורים על הבוז, ואולי אפילו השעשוע, ששלושת חבריי למעלית ודאי הרגישו. ניתחתי ללא רחמים את הזיכרון, נעצתי את האזמל וסובבתי אותו בכל כיוון אפשרי, ולא שכחתי ולו לרגע שלא זו בלבד שנכשלתי בייצוג עצמי, אלא נכשלתי גם בייצוג היועצת שלי, שהכשירה אותי במשך שנים רבות כל כך וביזבזה חלק מהמוניטין שלה כשלקחה אותי לכנס. שוב ושוב חזרתי במוחי על הכישלון בן הדקה וחצי שרדף אותי. כך העברתי את שלושת הימים האלה בכנס, אבל לא הייתי נוכחת שם אפילו יום אחד.

תיארתי את הניסיון הקשה הזה לחברתי הטובה אליזבת, והיא אמרה, "אה, חוכמת חדר המדרגות!"

"מה?"

ואז היא סיפרה לי את הסיפור הזה, כפי שזכרה אותו מקורס הפילוסופיה בתואר הראשון.

דֶני דידְרוֹ, הפילוסוף והסופר הצרפתי בן המאה ה-18, היה בסעודת ערב ושקע בוויכוח על נושא שהיה בקיא בו. אבל אולי הוא לא היה במיטבו באותו ערב - נבוך מעט, מוסח דעת, וחשש שהוא נראה מטופש. כשהתגרו בו לגבי נקודה מסוימת, דידרו גילה שהמילים נעתקות מפיו ושאינו מסוגל להוציא מפיו תגובה נבונה. זמן קצר לאחר מכן הסתלק מהמסיבה.

מייד לאחר שיצא וירד במדרגות, המשיך דידרו לשחזר במוחו את הרגע המשפיל וחיפש לשווא את המענה המושלם. ברגע שהגיע לתחתית המדרגות, הוא מצא אותו. האם עליו להסתובב עכשיו, לעלות שוב במדרגות, לחזור למסיבה ולענות את התשובה השנונה? מובן שלא. מאוחר מדי, הרגע חלף - ואיתו שעת הכושר. הוא נשטף צער. לוּ רק היתה לוֹ הנוכחות הנפשית למצוא את המילים האלה כשהיה זקוק להן.

כשהירהר באירוע הזה בשנת 1773, כתב דידרו: "אדם רגיש כמוני, שנעשה נסער בשל טיעון המופנה נגדו, מתבלבל ומצליח לחשוב שוב בצלילות רק כשהוא מגיע לתחתית המדרגות."2

וכך הוא טבע את הביטוי l'ésprit de l'escalier - חוכמת המדרגות או שנינות המדרגות. ביידיש זה טְרֶעפּוֶורְטֶר, הגרמנים קוראים לזה treppenwitz [ובעברית: חוכמת חדר המדרגות]. זה נקרא גם חוכמת המעלית, ביטוי בעל ערך סנטימנטלי לגביי. הביטוי החביב עלי באופן אישי הוא חוכמה שלאחר מעשה. אבל הרעיון זהה - זו ההערה השנונה שאתה הוגה מאוחר מדי. זו התגובה המעוכבת, המענה הניצַח המיותם. ויש בזה גם תחושת צער, אכזבה והשפלה. כולנו רוצים הזדמנות שנייה, אבל לא נזכה בה לעולם.

מתברר שלכל אחד מאיתנו יש רגעים כמו סיוט המעלית שעברתי בכנס, אפילו לפילוסופים צרפתים מן המאה ה-18.

ראג'יב, אחד הזרים הראשונים שכתבו אלי אחרי שפורסמה ההרצאה שלי ב-TED, תיאר זאת כך: "אני יוצא מסיטואציות רבות בחיים בתחושה שלא נתתי את כל כולי ושלא הצגתי את כל הקלפים שלי, אם לומר זאת כך. וזה תמיד אוכל אותי אחר כך, כשאני מנתח את זה שוב ושוב במוחי, ותמיד מוביל בסוף לרגשות של חולשה וכישלון."

לרובנו יש גרסה אישית של החוויה הזו: אחרי ראיון קבלה לעבודה, אחרי אודישן לתפקיד, אחרי יציאה לדייט, אחרי הצגת רעיון או פרויקט עסקי, אחרי שאנחנו נואמים בישיבה או בכיתה או מתווכחים עם מישהו בארוחת ערב.

אבל איך הגענו למצב הזה? קרוב לוודאי שחששנו מפני מה שאחרים יחשבו עלינו, אבל סברנו שאנחנו כבר יודעים מה הם חושבים, חשנו חסרי אונים וכבר קיבלנו על עצמנו את ההרגשה הזו. נצמדנו לתוצאה וייחסנו לה חשיבות רבה מדי, במקום להתמקד בתהליך. כל הדאגות הללו מתמזגות לקוקטייל רעיל של תחושת תבוסה. כך אנחנו מגיעים למצב הזה.

אפילו לפני שאנחנו מתייצבים על מפתנה של הזדמנות מסוימת, אנחנו חוברים לרגשות האימה והחרדה, שואלים את הצרות מעתיד שעדיין לא התרחש.3 כאשר אנו נכנסים בהלך נפש כזה לסיטואציה הכרוכה בלחץ רב, אנו נידונים לצאת ממנה בהרגשה רעה.

אם רק הייתי זוכר להגיד את זה... אם רק הייתי עושה את זה ככה... אם רק הייתי מראה להם מי אני באמת. איננו יכולים להתמקד באינטראקציה הנוכחית באופן מוחלט, אם אנו עסוקים ללא הפסק במתיחת ביקורת על עצמנו ומתעסקים בגלגל המסתובב בראשנו - בניתוח המבולבל, הנסער והמפקפק כל כך בעצמנו, של מה שנדמה לנו שמתרחש בחדר. זוהי המודעות העצמית המייסרת שלנו, כאשר אין ספק שאנחנו נמצאים בעיצומה של סיטואציה הכרוכה בלחץ רב. ואנחנו מפשלים בגדול. בדיוק ברגעים שבהם אנו הכי צריכים להיות נוכחים, הסבירות לכך היא הכי נמוכה.

כפי שכתב אלן ווטס ב'חוכמת חוסר הביטחון': "כדי להבין מוזיקה, חייבים להאזין לה. אבל כל עוד אתה חושב, 'אני מאזין למוזיקה הזו', אתה לא מאזין."4 כשאתה נמצא בראיון עבודה וחושב, 'אני נמצא בראיון עבודה', אינך יכול להבין את המראיין וליצור איתו קשר או להציג את העצמי שהיית רוצה להציג - את העצמי האמיתי ביותר שלך, החריף, האמיץ והרגוע.

ווטס תיאר את הציפייה החרֵדה לרגעים העתידיים האלה כמרדף אחר "רוח רפאים שלא חדלה לברוח, וככל שתרדוף אחריה במהירות רבה יותר, כך היא תברח מהר יותר".5 הרגעים האלה הופכים לרוחות רפאים. ואנו מעניקים להם את הכוח לרדוף אחרינו - לפני האירוע, בזמן האירוע ואחריו.

בפעם הבאה שבה תתמודדו עם אחד הרגעים המתוחים האלה, דמיינו את עצמכם ניגשים לסיטואציה בביטחון ובהתרגשות, ולא מתוך ספק ואימה. דמיינו את עצמכם מרגישים נמרצים ונינוחים כשאתם נמצאים שם, משוחררים מהפחד איך האחרים אולי שופטים אתכם. ודמיינו את עצמכם יוצאים מהסיטואציה ללא חרטה, מרוצים מכך שפעלתם כמיטב יכולתכם, בלי קשר לתוצאה הניתנת למדידה. אין רוח רפאים לרדוף אחריה, אין שד מתחת למדרגות.

טינה, ילידת ניו־אורלינס, כתבה אלי וסיפרה עד כמה פגעה בה העובדה שנשרה מהתיכון - לא רק משום שהגבילה את האפשרויות שלה להשיג עבודה יציבה ומשתלמת, אלא גם משום שעירערה את תחושתה שמגיע לה להשיג זאת. במשך שנים רבות עבדה בעבודות רבות, ובגיל 34 סיימה את הלימודים לתואר ראשון. לאחר מכן לימדה את עצמה לאט ובאמצעות שינויים קטנים והדרגתיים להתייחס "אפילו לאינטראקציות הקשות ביותר כשעות כושר לחשוף את מה שאני מסוגלת לעשות ולבטא את הערך שלי".

דמיינו את זה. זה נשמע כמו נוכחות.

מרכיבי הנוכחות

לפני כמה שנים, במהלך מפגש מעבדה במחלקה שלי, היה לי רגע של הארה, שעורר בחריפות את העניין שלי בפיצוח הפסיכולוגיה של הנוכחות.

באותו יום ביקשה סטודנטית אורחת, לַקְשְמי בָּלָצָ'נְדְרָה, משוב על כמה נתונים חדשים. היא חקרה את האופן שבו יזמים נואמים בפני משקיעים פוטנציאליים וכיצד מגיבים המשקיעים. אחרי שניתחה בקפדנות סרטונים של 185 פרזנטציות הון־סיכון - ובחנה את ההתנהגות המילולית והלא־מילולית - לקשמי הגיעה לתוצאות שהפתיעו אותה: הגורם המרכזי שניבא מי יקבל את הכסף לא היה כישוריו של האדם וגם לא תוכן הנאום שלו. הגורמים העיקריים שניבאו מי יקבל את הכסף היו התכונות הללו: ביטחון, מפלס נינוחות ולהט ההתלהבות. האנשים שהצליחו לא ביזבזו את הרגעים היקרים שניתנו להם להצגת הנושא בחשש מפני מה שהם עושים או מפני מה שאחרים יחשבו עליהם. שום שד לא חיכה להם מתחת למדרגות, כי הם ידעו שהם עושים כמיטב יכולתם. במילים אחרות, האנשים שהצליחו היו נוכחים לחלוטין, ונוכחותם היתה מוחשית. היא באה לידי ביטוי בעיקר בדרכים לא־מילוליות - מאפיינים קוליים, תנועות ידיים, הבעות פנים וכדומה.6

הממצאים הביכו לא מעט מהנוכחים בחדר. האם החלטות בדבר השקעות ענק מבוססות אך ורק על רשמים מהאדם הנושא את נאום קידום המכירות? האם הכול עניין של כריזמה?

כשהאזנתי לדבריה של לקשמי במפגש המעבדה, התגובה שלי היתה שונה לחלוטין. חשדתי שהמאפיינים האלה - ביטחון, נינוחות, להיטות והתלהבות - מרמזים על משהו שהוא עוצמתי יותר ממילים ביחס לערך השקעתו של היזם. הם מרמזים עד כמה האדם הזה באמת מאמין ברעיון שלו, בשלמותו וביכולתו להביאו לידי ביצוע, מה שמרמז על איכותה של ההצעה עצמה.

לעיתים אנו מקרינים בקלות ביטחון נלהב ושליו. כפי שעולה ממחקרה של לקשמי וממחקריהם של אחרים, יש בכך חשיבות רבה. יש בכך כדי לנבא אילו יזמים יקבלו מימון ממשקיעים. יש בכך כדי לנבא את ההערכה שייתנו מראיינים למועמדים לעבודה, והאם הם יקראו להם לריאיון שני ולבסוף יחליטו להעסיק אותם.7 האם אנו צודקים כאשר אנחנו מייחסים ערך כה רב לתכונות אלו? האם אין זו העדפה שטחית? ההצלחה שנוחלות החלטות ההעסקה וההשקעה האלו מעידה על כך שזו אינה העדפה שטחית. למעשה, התלהבות בטוחה בעצמה היא אינדיקטור מרשים להצלחה. בחקר היזמות מנבאת ההתלהבות מרץ, נכונות לעבוד קשה, יוזמה, התמדה לנוכח מכשולים, פעילות מוחית מאומצת, יצירתיות ויכולת לזהות שעות כושר ורעיונות חדשניים.8 זה לא נגמר כאן. ההתלהבות הטבועה ביזמים מידבקת ומעוררת מחויבות גבוהה, ביטחון, התלהבות ורמת ביצוע טובה בקרב העובדים איתם ולמענם. לעומתם, יזמים ומועמדים להעסקה שאינם משדרים התלהבות נשפטים לרוב כפחות בטוחים בעצמם וכפחות אמינים, כאלה שהתקשורת עימם יעילה פחות, ובסופו של דבר כאנשים שרמת הביצועים שלהם נמוכה יותר.9

קיימת סיבה נוספת לכך שאנו נוטים לתת אמון באנשים המקרינים להיטות, ביטחון והתלהבות: קשה לזייף בקלות את התכונות האלה. כשאנו מרגישים אמיצים ובטוחים בעצמנו, גובה הקול שלנו והמשרעת שלו מגוונים יותר באופן ניכר, מה שמאפשר לנו להישמע רגועים ורבי־הבעה. כשאנו חוששים ומסויגים - ומפעילים את תגובת "הילחם או ברח" של מערכת העצבים הסימפטתית - מיתרי הקול והסרעפת מתכווצים וחונקים את ההתלהבות המקורית שלנו.10 אם נאלצתם פעם לשיר בזמן שסבלתם מפחד במה, תכירו את ההרגשה הזו: השרירים המפיקים את הקול ננעלים וגורמים לקול להישמע חלוש ולחוץ - שונה לחלוטין ממה שאנו מדמיינים במוחנו.

כאשר אנו מנסים לזייף ביטחון או התלהבות, אנשים אחרים מרגישים שמשהו צורם, גם אם הם לא מסוגלים לבטא בדיוק במילים מהו הדבר הזה. למעשה, כשמועמדים לעבודה מתאמצים מדי להשאיר רושם טוב באמצעות טקטיקות לא־מילוליות כמו חיוכים מאולצים, הדבר יכול לפעול לרעתם - המראיינים מזלזלים בהם ורואים בהם צבועים ומניפולטיביים.11

לשם הבהרה: בתחום המחקר שלי, הפסיכולוגיה החברתית, נצברה כמות גדולה של ראיות לכך שאנשים מגיעים בעקביות להחלטות מוטות, המבוססות על רשמים ראשוניים מינימליים ומטעים, שאינם מובנים נכון. הוכחנו בבירור שרשמים ראשוניים הם לעיתים קרובות קלושים ומסוכנים, ואיני מטילה בזה ספק. למעשה, חלק גדול מהמחקר שלי מבוסס על זיהוי הדעות הקדומות ההרסניות האלו ועל הבנתן.12 מה שאני אומרת כאן הוא שהרשמים הראשוניים המבוססים על תכונות כהתלהבות, להיטות וביטחון עשויים בעצם להיות מבוססים למדי - דווקא מפני שקשה כל כך לזייף אותם. כשאינך נוכח, אנשים מרגישים בזה; כשאתה נוכח, אנשים מגיבים.

בואו נעצור לרגע בנקודה זו, כי אני רוצה לוודא שלא איבדתי אתכם. זה אינו ספר־יעץ נוסף המיועד רק ליזמים ולמנהלים. הנוכחות שאתם זקוקים לה כדי לשכנע חדר מלא משקיעים לממן את הפרויקט שלכם, היא בדיוק אותה נוכחות שאתם זקוקים לה כדי לשכנע את עצמכם שזה בסדר לפְצוֹת את הפה בישיבה, לבקש משכורת טובה יותר או לדרוש יחס מכבד יותר.

כשאני יושבת כאן וכותבת, אני חושבת על רבים כל כך מכם ששיתפו אותי בסיפוריהם: נימָנְתי מסרי־לנקה, דור ראשון לסטודנטים באוניברסיטה מקרב בני משפחתה, הנאבקת להרגיש ביטחון; סדריק מאלבמה, שמתאמץ לשמור על עצמאותו אחרי שאשתו נפטרה מסרטן ובעודו מתמודד עם בעיות בריאותיות משלו; קתרינה מגרמניה, שמנסה לחזור לעצמה אחרי שיצאה ממערכת יחסים לא בריאה; אוּדוֹפוֹיוֹ מניגריה, המשתדל להתגבר על לקות גופנית שמונעת ממנו להשתתף בשיעורים; ניקול מקליפורניה, שמחפשת דרכים עוצמתיות לשלב את תלמידיה - מבוגרים הלוקים בתסמונת דאון; פָאריחה מקראצ'י, המנסה לנצל את שעת הכושר לרכוש השכלה, שעת כושר שלא ציפתה מעולם שתזדמן לה; מרקוס מברזיל, שאוזר אומץ לפתוח עסק משפחתי קטן; אלטה מרוצ'סטר שמאששת את זהותה לאחר חבלה מוחית טראומתית; קָמֶש מהודו, שמשתדל להחזיר את חייו למסלול לאחר ששכל קרוב משפחה צעיר. הספר הזה הוא למענם ולמענכם.13

הסיפורים המפיחים בי את ההשראה הרבָּה ביותר הם סיפוריהם של האנשים שהאתגר הגדול ביותר שלהם הוא להתמודד עם כל יום חדש בקצת יותר אופטימיות וכבוד מאשר עם היום שקדם לו - אנשים בעלי משאבים מוגבלים וכוח ומעמד מועטים מאוד, אנשים שרבים מהם עברו תלאות קשות ושעדיין מוצאים בקרבם את הכוח להשתדל. לנסות להרגיש נוכחים וחזקים, לא רק למען עצמם אלא גם למען האנשים שהם אוהבים ומכבדים. הם אינם נאבקים כדי להשיג משרה מצוינת או עסקת הון־סיכון, הם משתדלים למצוא דרך להתחבר לכוח שלהם ולהשתמש בכוח הזה כדי להיות נוכחים כשהם מתמודדים עם האתגרים הרגילים של החיים.

ובכן, הבהרנו שהנוכחות היא מצב עוצמתי להדהים, אבל עדיין לא ענינו על השאלה הגדולה יותר: מה היא בדיוק נוכחות? ואיך משיגים אותה?

נוכחות היא חמש הדקות הבאות

נוכחות היא סילוק השיפוט, המחיצות והמסכות - על מנת ליצור קשר אמיתי ועמוק עם אנשים או עם חוויות.

- פּאם, מדינת וושינגטון, ארצות־הברית

נוכחות היא אנשים אוהבים סביבך והנָאָה ממה שאתה עושה למענם.

- אלמוני, קרואטיה

נוכחות היא להיות אני עצמי ולהמשיך להיות בטוח בעצמי - ויהי־מה.

- עבדלע'אני, מרוקו

אלו רק מעט מהתשובות שקיבלתי לשאלה: "איך להגדיר נוכחות?" שהצגתי באינטרנט, ושנעניתי עליה מאנשים מכל רחבי העולם. אני המומה הן מהשוני והן מהדמיון שבתשובות המגוונות.

נוכחות אולי עדיין נראית כמושג מעורפל. ברור שהיא מבטאת דברים שונים לגבי אנשים שונים. האם היא קשורה לפן הגופני, לפן הנפשי או לפן הרוחני? האם היא קשורה אך ורק באדם או גם ביחסיו עם הזולת? האם זוהי תכונה קבועה או חוויה רגעית?

הרעיון של צורה קבועה ונשגבת של נוכחות צמח בקרקע פילוסופית ורוחנית. כפי שכתבה הבלוגרית מריה פּוֹפּוֹבה: "מושג הנוכחות מעוגן רעיונית בתרבויות המזרח - ברעיון המודעות הקַשוּבה, כלומר ביכולת להתנהל בחיים עם מודעות צלולה ולמצות באופן מוחלט את חוויותינו."14 באמצע המאה ה-20 רכש המושג פופולריות במערב בזכות הפילוסוף האנגלי אלן ווֹטְס, כפי שמסבירה פופובה: "הטוען כי שורש התסכול האנושי והחרדה היומיומית שלנו הוא הנטייה לחיות למען העתיד, שהוא מושג מופשט", וכי "האופן הראשוני שבו אנו מוותרים על נוכחות הוא באמצעות עזיבת הגוף ונסיגה אל הנפש - אל הקדירה הרותחת, המחשבת ללא הרף ומעריכה ללא הרף וגדושה במחשבות, תחזיות, חרדות, שיפוטים ואינסוף מטא־חוויות על החוויה עצמה".

אף שהשגת הוויה קבועה וממושכת של הימצאות עכשווית פילוסופית היא מטרה נערצת, אין זה סוג הנוכחות שאני חוקרת ושאני כותבת עליו, וזאת מטעמים המעוגנים במציאות של... ובכן, במציאות עצמה. המרדף אחרי "מודעות צלולה" קבועה וממושכת מחייב אותנו להיות בעלי האמצעים והחירות להחליט בדיוק כיצד נבלה את זמננו וכיצד נכלה את המרץ שלנו - את החיים שלנו. הלוואי שלכולנו היתה החירות הזו, אבל רוב האנשים אינם יכולים לזכות בה, לא רק מפני שיש לנו פיות להאכיל, אנשים להשגיח עליהם, עבודות לבצע וחשבונות לשלם, אלא גם מפני ששום מוח אנושי אינו מסוגל לחסום כל הזמן את כל המחשבות המסיחות את הדעת. קשה לקרוא דף שלם בספר או לשבת במשך חמש דקות של שיחה מבלי שיצוצו כמה מחשבות מסיחות. ופירוש הדבר שאנו חייבים למצוא דרכים אחרות להרגיש נוכחים וחזקים.

נוכחות, כפי שאני מתכוונת אליה בדפים האלה, היא המצב שבו אנו מכווננים ומסוגלים לבטא בנינוחות את המחשבות, הרגשות, הערכים והפוטנציאל האמיתיים שלנו. זהו זה. זה אינו מצב ישותי קבוע ונשגב. זה בא והולך. זוהי תופעה המשתנה מרגע לרגע.

נוכחות מגיחה כשאנו מרגישים חזקים באופן אישי, והדבר מאפשר לנו להיות מכווננים בחדות אל העצמי הכֵּן ביותר שלנו. במצב הנפשי הזה אנו מסוגלים לשמור על נוכחות אפילו בסיטואציות מעיקות ביותר, שגורמות לנו בדרך כלל להרגיש מוסחים וחסרי אונים. כשאנו מרגישים נוכחים, הדיבור, הבעת הפנים, תנוחת הגוף והתנועות שלנו עולים בקנה אחד. הם מסונכרנים וממוקדים. ההתלכדות הפנימית הזו, ההרמוניה הזו, היא מוחשית ומהדהדת - כי היא אמיתית. זה מה שהופך אותנו למשכנעים. אנחנו כבר לא נאבקים בעצמנו, אנחנו פשוט אנחנו עצמנו. החיפוש שלנו אחר נוכחות אינו מתמקד בגילוי כריזמה ומוחצנות, או בטיפול זהיר ברושם שאנו מותירים על אנשים אחרים. הוא מתמקד בקשר הכן והאמיץ שאנו יוצרים עם עצמנו בקרבנו.

נוכחות כזו נוצרת באמצעות שינוי הדרגתי. אין צורך לצאת למסע צליינות ממושך, לחוות התגלות רוחנית או לפעול למען שינוי פנימי מוחלט. אין שום רע בדברים האלה, אבל הם מבהילים. הם "גדולים". עבור רבים מאיתנו הם חמקמקים, מופשטים, אידיאליסטיים. במקום זאת בואו נתמקד ברגעים - בהשגת מצב של נוכחות נפשית שנמשך זמן רב די הצורך כדי לעבור את הסיטואציות המאתגרות והמסוכנות ביותר, סיטואציות שבהן הרבה דברים מונחים על כף המאזניים, סיטואציות כמו ראיונות עבודה, שיחות קשות, העלאת רעיונות, בקשת עזרה, נאומים בציבור, הופעות וכדומה.

נוכחות היא עניין יומיומי, ואעז אפילו לומר שהיא עניין רגיל. כולנו יכולים לעשות את זה. אולם רובנו לא יודעים עדיין כיצד לגייס את הנוכחות כשהיא חומקת מאיתנו זמנית דווקא ברגעים המכריעים ביותר של החיים.

כמות מרשימה של מחקרים מדעיים מציעה הצצה למנגנונים הנפשיים והגופניים של הנוכחות החולפת הזו. ומה שטוב הוא שאנו מסוגלים לכוון את המנגנונים האלה. אנו יכולים להשיג נוכחות באמצעות דחיפות עצמיות קלות ובאמצעות כוונונים קלים של שפת הגוף ושל דפוסי החשיבה שלנו. אנו מסוגלים להביא את עצמנו לנוכחות. במידה מסוימת, הדברים אמורים בכך שהגוף יוביל את הנפש - אבל נגיע לזה בהמשך.

האם נוכחות מן הסוג הזה מסוגלת לעזור לנו להפוך למצליחים יותר במובן המסורתי? ייתכן מאוד. אבל מה שחשוב יותר הוא שהיא תאפשר לנו לגשת לסיטואציות מעיקות ללא חרדה, פחד ואימה, ולצאת מהסיטואציות האלו ללא חרטה, ספק ותסכול. במקום זאת נתקדם הלאה בידיעה שעשינו כל מה שיכולנו לעשות, שהצגנו בצורה שלמה ומדויקת את עצמנו ואת הכישורים שלנו, שהראינו להם מי אנחנו באמת, שהראינו לעצמנו מי אנחנו באמת.

תמיד יהיו אתגרים חדשים, מצבים לא נעימים חדשים, תפקידים חדשים - דברים שמערערים את שיווי המשקל, מלבים את החרדה ומאלצים אותנו לבחון מחדש מי אנחנו ואיך אנו יוצרים קשרים עם הזולת. על מנת שנהיה נוכחים, עלינו להתייחס אל האתגרים האלה כאל רגעים. נוכחות אינה הכול או לא כלום. לפעמים אנו מאבדים אותה וצריכים להתחיל מחדש, וזה בסדר.

אם כן, בואו נבחן את הרעיונות האלה, נראה כיצד הם משתלבים עם המדע וניישם אותם - לא על החיים בכללותם, אלא על הרגע או על חמשת הרגעים שאנו ניגשים בהם לראיון עבודה או לראיון קבלה לאוניברסיטה, עומדים לבעוט בעיטת עונשין, להעלות נושא מציק עם חבר לעבודה או עם ידיד, או להציג רעיון חדש שמלהיב אותנו אבל גם מלחיץ אותנו. אלה רגעי האמת. אלה הרגעים שבהם אנו מפיקים את המירב מהלמידה להיות נוכחים.

איך נראים ואיך מרגישים כשנוכחים?

נוכחות היא ביטחון ללא יהירות.

- רוהאן, אוסטרליה

נוכחות באה לידי ביטוי בשתי צורות. ראשית, כשאנו נוכחים אנו משדרים את התכונות שזיהתה לקשמי בלצ'נדרה במחקרה על הנאומים לגיוס הון־סיכון - להיטות, ביטחון והתלהבות נינוחה. או כפי שתיאר זאת רוהאן מאוסטרליה - ביטחון ללא יהירות. שנית, הנוכחות מתבטאת באמצעות משהו שאקרא לו "סינכרוניות" ושנגיע אליו מייד.

בואו נחזור אל בעלי ההון־הסיכון, שמרתקים במיוחד לעניין השאלה איך מרגישים ואיך נראים כשנוכחים. עליהם להחליט במהירות האם רעיון, וחשוב מכך - בעל הרעיון, ראויים להשקעה. מה מחפשים אפוא בעלי הון־סיכון מוצלחים? אם הם משווים הצעות עסקיות טובות רבות, אילו רמזים זעירים מטים אותם מיזם אחד המבקש מימון לעבר יזם אחר?

אסכם את התצפיות שליקטתי במהלך השנים מבעלי הון־סיכון מוצלחים רבים:

• אני מחפש רמזים שיאפשרו לי להבין שהם לא ממש קונים את מה שהם מוכרים. אם הם לא קונים את מה שהם מוכרים, אני לא קונה את מה שהם מוכרים.

• הם מתאמצים מדי לעשות עלי רושם טוב, כשעליהם להראות לי כמה חשוב להם הרעיון שהם מקדמים את מכירתו.

• הם נמרצים ותוקפניים מדי, ואולי קצת שתלטנים. ההתנהגות הזו נראית מתגוננת. אני לא מצפה שיהיו להם כל התשובות. למעשה, אני לא רוצה שיהיו להם כל התשובות.

• לא אכפת לי אם הם עצבניים קצת. הם עושים דבר גדול, דבר שחשוב להם, ולכן הגיוני שיהיו עצבניים קצת.

בואו ננתח את הרשמים האלה:

• אני מחפש רמזים שיאפשרו לי להבין שהם לא ממש קונים את מה שהם מוכרים. אם הם לא קונים את מה שהם מוכרים, אני לא קונה את מה שהם מוכרים.

אם אדם שמבקש ממך להשקיע אינו מאמין בסיפור שלו, מדוע תאמין בו אתה? "התכוון למה שאתה אומר," כתב המומחה לניהול, ג'ונתן הֵיי. "זה באמת לב הצגת הרעיון."15 רעיון שמי שהגה אותו אינו נאמן לו לא יעמוד לעולם במבחן הזמן.

נוכחות נובעת מהאמונה ומהביטחון בסיפור שלך - ברגשות, באמונות, בערכים ובכישורים שלך. אולי נאלצתם פעם למכור מוצר שלא מצא חן בעיניכם, או לשכנע מישהו ברעיון שלא האמנתם בו. זה מייאש, זה מדכא, קשה להסתיר את זה. אנחנו מרגישים כמו רמאים מפני שזו באמת רמאות.

קשה לי להאמין שאנשים מסוגלים ללמוד למכור משהו שהם לא מאמינים בו, ואפילו לו האמנתי בזה, לא הייתי רוצה ללמד אף אחד איך לעשות זאת. אז אם זה מה שאתם מחפשים, אתם קוראים את הספר הלא־נכון.

באותו אופן, לא תוכלו למכור מיומנות שאין לכם. יש אנשים הסוברים לעיתים בטעות שאני רומזת שאנחנו יכולים לזייף יכולת.16 נוכחות אינה העמדת הפנים שאנו מסוגלים לעשות משהו, זו האמונה בכישורים האמיתיים שלנו ובחשיפתם. זו ההשלה של מה שחוסם אותנו לבטא מי אנחנו באמת. זה לתעתע בעצמנו כדי שנשלים עם כך שאנחנו באמת כשירים.

לפעמים אנחנו חייבים לברוח מעצמנו כדי להיות עצמנו.

לא מזמן ערכתי עם הדוקטורנטים קרוליין וילְמוּת וניקו תוֹרנְלי מחקר שהמשתתפים בו נאלצו לעבור ראיונות עבודה מדומים.17 אמרנו להם לדמיין שהם מתראיינים למשרת החלומות שלהם, וביקשנו שיכינו נאום בן חמש דקות, שישיב על השאלה שנשאלת בתדירות הגבוהה ביותר בראיונות עבודה (ושהיא ללא ספק גם השאלה המביכה ביותר): למה כדאי לנו לקבל אותך לעבודה. נאמר להם שאסור להם לשקר כשהם מציגים את עצמם - עליהם לענות ביושר. לאחר מכן הם נשאו את הנאומים שלהם מול שני מראיינים קשוחים והסבירו למה כדאי לקבל אותם לעבודה. על מנת להגביר את המתח התבקשו המראיינים לא לענות למרואיינים, לא לעודד אותם ולא להמריץ אותם בזמן שינאמו - לא לספק שום משוב במשך חמש דקות תמימות. אולי זה לא נשמע מבהיל במיוחד, אבל תארו לעצמכם שאתם מנסים לשכנע שני אנשים לקבל אתכם לעבודה, והם מתבוננים בכם בשתיקה, רושמים הערות ושופטים אתכם - ושומרים כל הזמן על הבעת פנים נייטרלית לחלוטין. ובנוסף, נאמר למשתתפים במחקר שהראיונות יצולמו בווידיאו ויקבלו לאחר מכן הערכה של כמה שופטים מיומנים נוספים.

שישה שופטים עשו הערכה לסרטי הווידיאו: שני שופטים דירגו את המרואיינים על סקלה בת חמש נקודות, שמדדה כמה נוכחות הם הפגינו - כמה שובי לב, נינוחים, בטוחים ונלהבים הם היו; זוג שופטים נוסף דירג את המרואיינים על סקלה בת חמש נקודות שמדדה את אמינותם - כמה אמיתיים, ראויים לאמון וכנים היו; וצמד שופטים נוסף דירג את המרואיינים על פי הופעתם הכללית והתאמתם לקבלה לעבודה - עד כמה רמת הביצוע שלהם היתה טובה והאם כדאי לקבל אותם לעבודה.

בהתאמה לממצאי נאומי היזמות, ככל שהמרואיינים הפגינו נוכחות רבה יותר, כך הם זכו להערכה טובה יותר ולהמלצה חמה יותר של השופטים לקבל אותם לעבודה - והאפקט הזה של הנוכחות היה בולט מאוד. אבל יש כאן מלכוד. הנוכחות היתה חשובה לשופטים כיוון שרמזה על כנות, אמינות ואותנטיות. היא סיפרה לשופטים שיוכלו לתת אמון באותו אדם, שמה שהם צופים בו הוא אמיתי... שהם יודעים מה הם מקבלים. בקצרה, התכונות הבולטות של הנוכחות - ביטחון, התלהבות, נינוחות, קסם אישי - מפורשות כסימנים של כנות, וזאת מסיבה טובה: ככל שאנו מסוגלים יותר להיות אנו עצמנו, כך אנו מסוגלים יותר להיות נוכחים. וזה הופך אותנו למשכנעים.

נוסף על כך, שאלנו את המשתתפים אחרי הראיונות האם הרגישו שעשו כמיטב יכולתם. למרואיינים שהפגינו נוכחות רבה יותר היתה הרגשה טובה הרבה יותר ביחס לרמת הביצוע שלהם. נראה שהרגישו כי הם ייצגו את עצמם בצורה הטובה ביותר האפשרית. הם יצאו מהריאיון בתחושת שביעות רצון ולא בתחושת חרטה - ללא התחשבות בתוצאה.

לפני שנמשיך הלאה, ברצוני להבהיר אי הבנה נפוצה ביחס לנוכחות - האמונה שהיא שמורה לאנשים מוחצנים בלבד. ואומר זאת בבירור: אין שום קשר בין נוכחות למוחצנות. לא זו בלבד שאנשים מופנמים מפגינים נוכחות מהדהדת בדיוק כמו אנשים מוחצנים, מחקרים שנערכו בעשור האחרון גם הראו באופן גורף שלאנשים מופנמים יש בדרך כלל תכונות המועילות למנהיגות וליזמות, כגון היכולת להתרכז במשך פרקי זמן ארוכים, עמידות רבה יותר בפני החלטות מוטות שעלולות לגזור את דינם של ארגונים שלמים, צורך קטן יותר בתיקוף חיצוני של מושג העצמי שלהם, ויכולות האזנה, צפייה וסינתזה גדולות יותר.

סוזן קיין, בוגרת בית־הספר למשפטים של אוניברסיטת 'הרווארד' ומחברת רב־המכר רב־ההשפעה 'שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר', מסבירה זאת כך: "אנשים מופנמים נוטים מטבעם להתלהב רק משניים־שלושה דברים בחייהם... וכדי לשרת את התלהבותם מרעיון כלשהו, הם יקומו ויכרתו בריתות ויקימו רשתות וירכשו מומחיות ויעשו את כל מה שצריך לעשות כדי להוציא אותו לפועל." אין צורך להיות קולני או חלק מקהל כדי להיות אדם נלהב ויעיל. למעשה, נראה שמעט שקט מקרב אותנו מאוד אל הנוכחות.18

• הם מתאמצים מדי לעשות עלי רושם טוב כשעליהם להראות לי כמה חשוב להם הרעיון שהם מקדמים את מכירתו.

כשאנו מנסים לשלוט ברושם שאנו עושים על אנשים אחרים, אנו מביימים את עצמנו בצורה לא טבעית. זו עבודה קשה, ואין לנו מספיק תדרים קוגניטיביים ורגשיים כדי לבצע אותה כהלכה. התוצאה היא שאנחנו נראים מלאכותיים.

ובכל זאת, אנשים רבים מנסים לשלוט ברושם שהם עושים על אנשים אחרים באמצעות ביום התקשורת המילולית והלא־מילולית שלהם. ההנחה שבבסיס הגישה הזו היא שיש לנו קצת יותר שליטה על כל סיטואציה שהיא מאשר יש לנו באמת. אבל האם הניסיון לשלוט ברושם שאנו מותירים מצליח לפעול?

המדע התייחס לשאלה הזו, בעיקר בהקשר של רמת ביצוע בראיונות עבודה ובהחלטות קבלה לעבודה. אנשים עשויים לנסות, למשל, לכפות תדמית חיובית של עצמם על המראיינים, כשהם מסתערים על כל שעת כושר כדי לדקלם סיפור על הישגיהם, או באמצעות חיוכים ויצירת קשר עין תכוף. התשואה של גישת ניהול הרשמים האלו היא דלה בדרך כלל, בייחוד כשהראיונות מובְנים וארוכים וכשהמראיינים מיומנים היטב. ככל שהמועמדים משתדלים יותר לשלוט ברושם שהם עושים - ככל שהם נוקטים טקטיקות רבות יותר - כך המראיינים מתחילים לראות את המועמדים כצבועים וכמניפולטיביים, מה שבסופו של דבר מנבא סיכויים נמוכים יותר להשיג את העבודה.19

אבל זה לא חל רק על האדם העומד למבחן. זכרו שבכל יחסי הגומלין שני הצדדים בוחנים ושני הצדדים נבחנים. בראיונות עבודה מרביתנו חושבים על המועמד כעל האדם המקבל את ההערכה, אבל גם המועמדים לעבודה בוחנים את המראיינים שלהם. הדבר נובע בחלקו מכך שאנחנו נוטים מוכנית ליצור רושם על כל אדם שיש לנו יחסי גומלין איתו. אבל יש לכך גם סיבה מעשית: המראיין מייצג את הארגון, ולכן המועמד בוחן גם אותו, או אותה, ותר אחר מידע שימושי.

כתוצאה מכך, מראיינים "מוכרים" לעיתים קרובות את עצמם ואת הארגון שלהם במאמץ להתאים זאת למה שנדמה להם שהמועמדים לעבודה רוצים לשמוע. במחקר שערכו לאחרונה ג'ניפר קרסון מַאר ודן קֵייבּל, מרצים בכירים להתנהגות ארגונית, הם ביקשו לדעת האם שאיפתם של המראיינים להציג למועמדים תדמית מושכת של עצמם ושל החברות שלהם - בהבדל מהשאיפה להעריך את המועמדים בדייקנות ולקבל אותם לעבודה - תשפיע על טיב הערכותיהם ובחירותיהם. בשילוב של מחקרי שטח ומעבדה הם גילו כי ככל שהמרואיינים היו ממוקדים יותר במשיכת מועמדים (כלומר, ככל שהם רצו יותר ש"יחבבו" אותם), כך הם דייקו יותר בבחירת המועמדים שיצליחו יפה בעבודתם לאחר שיתקבלו אליה - הן מבחינת הביצועים, הן מבחינת האזרחות הטובה והן מבחינת ערכי הליבה.20

המסר אפוא הוא זה: התמקדו פחות ברושם שאתם עושים על אחרים ויותר ברושם שאתם עושים על עצמכם. הרושם שאתם עושים על עצמכם משרת את הרושם שאתם עושים על אחרים, וזו תופעה שצריכה להפוך ברורה יותר ויותר במהלך קריאת הספר הזה.

• הם נמרצים ותוקפניים מדי, אולי קצת שתלטנים. ההתנהגות הזו נראית מתגוננת. אני לא מצפה שיהיו להם כל התשובות. למעשה, אני לא רוצה שיהיו להם כל התשובות.

למרבה הצער, לעיתים קרובות מבלבלים בין ביטחון עצמי לרברבנות. כפי שהבהירו המשקיעים ששוחחתי איתם, ביטחון עצמי אמיתי אינו זהה לאמונה עיוורת ברעיון. אם אנשים מאמינים באמת ובתמים בערכה של עבודתם ובפוטנציאל שלה, הם ירצו לתקן את הפגמים שלה ולשפר אותה. הם יראו אותה בצורה מדויקת - ויכירו באיכויותיה ובחולשותיה. מטרתם אינה לכפות אותה על מישהו, אלא לעזור לאנשים אחרים לראות אותה בצורה מדויקת, כדי שגם הם יוכלו לתרום לה. ביטחון עצמי אמיתי נובע מאהבה אמיתית ומוביל למחויבות ארוכת טווח לצמיחה. ביטחון עצמי מעושה נובע מלהיטות נואשת ומוביל למערכות יחסים לא מתפקדות, לאכזבות ולתסכול.

הספרות המסובכת להכעיס העוסקת בסוגיית ההערכה העצמית עשויה להטיל אור רב יותר על הרעיון הזה. ההתערבויות שמטרתן שיפור ההערכה העצמית נחשבו פעם כנוגדנים לכל תחלואיה של החברה, אולם בשנים האחרונות ירדה קרנן. סיבה אחת לכך היא שקשה למדוד בצורה מדויקת את ההכרה בערך עצמנו. חלק מהאנשים הטוענים שיש להם דימוי עצמי חיובי אכן ניחנו בו; אבל אחרים מבטאים משהו הידוע כהערכה עצמית גבוהה אך שברירית - הראייה החיובית לכאורה של עצמם תלויה בתיקוף חיצוני בלתי פוסק, וזו הערכה עצמית המבוססת פחות על המציאות ויותר על משאלת לב. הם אינם סובלניים כלפי אנשים וכלפי משובים העלולים לפגוע בדעה הטובה־אך־הפגיעה שלהם על עצמם. ייתכן שמבחינות מסוימות הם נראים בטוחים, אבל אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה אך שברירית נוטים להתגונן במהירות ולהתייחס בזלזול לסיטואציות ולאנשים שהם תופשים אותם כמאיימים.21

לחלופין, מקור ההערכה העצמית הגבוהה והבטוחה הוא פנימי. הערכה עצמית זו אינה זקוקה לתיקוף חיצוני כדי לפרוח, והיא אינה דועכת עם הסימן הראשון של איום. אנשים בעלי תחושת ערך עצמי גבוה מקרינים את הרגש הזה באמצעות דרכים בריאות ויעילות של התמודדות עם אתגרים ועם מערכות יחסים, מה שעושה אותם לגמישים ולפתוחים יותר.

אמנם הערכה עצמית וביטחון עצמי אינם מושגים נרדפים, אבל יש להם בהחלט מאפיינים דומים. אדם בטוח בעצמו באמת אינו זקוק ליהירות, שאינה אלא מסך עשן המכסה את חוסר הביטחון. אדם הבטוח בעצמו - שמכיר את זהותו ומאמין בה - מצויד בכלי עבודה ולא בכלי נשק. אדם הבטוח בעצמו אינו צריך להוביל אנשים אחרים. אדם הבטוח בעצמו יכול להיות נוכח עבור אנשים אחרים, לשמוע את נקודות המבט שלהם ולשלב אותן באופנים היוצרים ערך עבור כולם.

אמונה אמיתית - בעצמך וברעיונות שלך - היא כמו הארקה. היא מנטרלת את האיום.

• לא אכפת לי אם הם עצבניים קצת. הם עושים דבר גדול, דבר שחשוב להם, ולכן הגיוני שיהיו עצבניים קצת.

כשדבר־מה חשוב לנו מאוד, הצגתו בפני אדם שהמשוב שלו חשוב לנו עשויה להפוך אותנו לעצבניים. אנו יכולים להיות בטוחים בעצמנו וחרדים מעט בעת ובעונה אחת. בסיטואציות מאתגרות עשויה מידה סבירה, מתונה ונשלטת של עצבנות להיות מסתגלת, במובן האבולוציוני. היא שומרת על הערנות שלנו לסכנה ממשית ומעידה לעיתים על כבוד. מעט דאגה שומרת על כך שנהיה מכווננים לדברים האמיתיים שאינם עולים יפה וממקדת אותנו במניעת אסון. בעיני הזולת, מעט עצבנות עשויה אפילו להעיד על להיטות. ככלות הכול, לא היינו עצבניים אם זה לא היה חשוב לנו, ולא נוכל לשכנע משקיע או לקוח פוטנציאלי לקנות את הרעיון שלנו אם אין זה ברור שחשוב לנו מאוד אם הוא יצליח או לא.22

כך שלא כדאי להיתפס לרעיון שעליכם למחוק איכשהו באורח פלא כל סימן של עצבנות. הניסיון לכפות על עצמנו להרגיש רגועים לא יעזור לנו להפוך לנוכחים. עם זאת, חרדה הדבֵקה בנו עלולה להתיש אותנו ולפגוע בריכוז. מה שנרצה לעשות הוא להימנע מלהיצמד לעצבנות שלנו. עלינו להבחין בה ולהמשיך הלאה. חרדה עלולה להפוך לדביקה ולהרסנית כשאנחנו חרדים מכך שאנחנו חרדים. באופן פרדוקסלי, החרדה הופכת אותנו גם למרוכזים יותר בעצמנו, מאחר שכאשר אנחנו חרדים באופן קיצוני, אנחנו חושבים באובססיביות על עצמנו ועל מה שאחרים חושבים עלינו.23

הנוכחות באה לידי ביטוי כביטחון ללא יהירות.

העצמי הסינכרוני

נוכחות נוצרת כאשר כל החושים מתמקדים באותו דבר באותו זמן.

- מג'יד, איחוד האמירויות הערביות

להלכה, כל התיאוריות העוסקות בעצמי האמיתי - כלומר בנוכחות - דורשות היערכות כלשהי, שאכנה אותה סינכרוניות. על מנת שאדם ירגיש נוכח באמת ובתמים, חייבת להיות הרמוניה בין כל המרכיבים של העצמי - הרגשות, המחשבות, הבעות הפנים והגוף, ההתנהגות. אם הפעולות שלנו אינן עולות בקנה אחד עם הערכים שלנו, לא נרגיש שאנחנו כנים עם עצמנו. אם הרגשות שלנו אינם משתקפים בהבעות הגוף שלנו, לא נרגיש אמיתיים.

קרל יונג סבר שהתהליך החשוב ביותר בהתפתחות האנושית הוא האינטגרציה של החלקים השונים של האני - המודע עם הלא־מודע, מה שמוטבע באדם ומה שהוא לומד מניסיונו, מה שרציף ומה שאינו רציף. הוא כינה את התהליך הזה, הנמשך כל החיים, "אינדיווידואציה". בסופו של דבר, טען יונג, תהליך האינדיווידואציה יכול להפגיש אותנו פנים אל פנים עם ה"אישיות האמיתית" שלנו, ולתהליך הזה, כדבריו, יש "השפעה מרפאת ביותר" מבחינה נפשית וגופנית כאחת. באמצעות האינדיווידואציה, טען, האנשים הופכים להרמוניים, לרגועים, לבוגרים ולאחראים.24 בפסיכותרפיה האנליטית היונגיאנית היעד הוא האינדיווידואציה. ואשר ליעד שלנו: כשאנו משיגים את ההיערכות הנפשית הפנימית הזו, אנו מתקרבים לנוכחות.

כאשר אנו באמת נוכחים ברגע מאתגר, קולחת התקשורת המילולית והלא־מילולית שלנו. איננו שרויים יותר במצב נפשי מבולבל - כפי שהייתי באותה נסיעה אומללה במעלית - איננו מנתחים יותר בעת ובעונה אחת את מה שאנחנו חושבים שאנשים אחרים חושבים עלינו, את מה שאמרנו רגע קודם לכן ואת מה שאנחנו חושבים שהם יחשבו עלינו אחרי שנלך, ואיננו משתדלים כל הזמן לתקן כאחוזי טירוף את מה שאנו אומרים ועושים על מנת ליצור את הרושם שנדמה לנו שהם רוצים לראות.

בדרך כלל קל לנו יחסית לשלוט במילים שאנו אומרים. אנו יכולים להשתמש בביטויים ובמונחים שלמדנו ושהתאמַנוּ עליהם מול המראה. קשה הרבה יותר, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לשלוט על שאר מנגנוני השיחה - על מה שפנינו, גופנו וההתנהגות הכללית שלנו מספרים לעולם החיצוני. ושאר הדברים האלה - הדברים הלא־מילוליים האלה - חשובים מאוד.

"אני משוכנעת שלא המילה היתה ראשונה, אלא התנועה," הסבירה הפרימה־בלרינה מאיה פְּליסֶצְקאיה, "את התנועה מבינים כולם... אין צורך בשום דבר אחר. ללא מילים."

אף שחלק מתנועות הגוף ייחודיות לסביבות חיים תרבותיות, הצדק עם פליסצקאיה. תנועות רבות הן אכן אוניברסליות ואינן קשורות לשפה המדוברת, למי שמבצע אותן או לצופה בהן. כשאנחנו מבטאים באותנטיות רגש כן, ההפגנה הבלתי מילולית של הרגש נוטה לפעול על פי דפוסים הניתנים לחיזוי.

המבדקים החשובים ביותר בסוגיית האוניברסליות של הבעת הרגשות נערכו על ידי החוקר החלוצי פול אקמן, החוקר את הרגשות כבר יותר מ-50 שנה, יחד עם הפסיכולוגים קרול איזארד ו-וואלאס פרייזן. במסעותיהם ברחבי העולם אל מקומות כמו בורנאו ופפואה גינאה החדשה הם גילו שאנשים בכל מקום, הן בתרבויות אורייניות והן בתרבויות שעדיין אינן אורייניות, זיהו הבעות פנים במידה ניכרת. במילים אחרות, איננו זקוקים לשפה מילולית כדי לקרוא את פני הזולת.

למעשה, יש כיום תמיכה חוצת־תרבויות באוניברסליות של תשע הבעות רגש לפחות: כעס, פחד, גועל, אושר, עצב, הפתעה, בוז, בושה וגאווה. הבעת הפנים שלנו, הפקת הצלילים ואפילו היציבה ותנועות הידיים והגוף נוטות לעלות בקנה אחד זו עם זו, מה שמשדר מידע חברתי חשוב בנוגע לשאלה במי ובמה עלינו לבטוח, ממי וממה עלינו להישמר וכיוצא באלה. ביטויי הרגשות האלה הם אוניברסליים. למעשה, בכל חברה בעולם הם נראים דומים.

שוו בנפשכם שאתם שואלים ידידה כלשהי איך היה בעבודה ביום מסוים, והיא מספרת לכם שמשהו ממש הרגיז אותה. גופה יספר סיפור זהה לסיפור שתספר במילים. גבותיה יתכווצו, ייתכן שעיניה יבהיקו בזעם, שפתיה ייחשקו ויצטמצמו, עוצמת קולה תיעשה נמוכה יותר, אך האינטנסיביות שלו עשויה לגבור. קרוב גם לוודאי שפלג גופה העליון ייטה קדימה ושתנועותיה ייעשו מהירות ומתוחות.

מישהי השרה שיר ערש צריכה להיראות ולהישמע אחרת לגמרי. אם אין זה כך, היא רומזת בהיסח הדעת על עימות פנימי כלשהו (כלומר, סביר שהיא לא ממש מאושרת מכך שהיא שרה את השיר הזה). הרגש - בין שהוא שלילי ובין שהוא חיובי - הוא אותנטי, ועל כן ביטוייו, הן בערוצים הלא־מילוליים והן בערוצים המילוליים, הם מסונכרנים.

דרך אחרת להבין את הסינכרוניות המתרחשת כשאנו כנים היא היעדר הסינכרון המופגן כשאיננו אותנטיים. הולכת שולל עשויה לספר לנו הרבה על הסיבות לכך שנוכחות מובילה להתנהגות סינכרונית.

אפתח בשאלה: איך אתם יודעים אם מישהו משקר? בדומה לתשובתם של מרבית האנשים, תגובתכם הראשונה תהיה ודאי משהו בנוסח: "שקרנים לא יוצרים קשר עין." בסקר שנערך בקרב 2,520 מבוגרים ב-63 מדינות, 70 אחוזים מהמשיבים סיפקו את התשובה הזו.25 אנשים נוטים גם למנות סימנים נוספים שמרמזים לכאורה על אמירת שקר, כגון: תנועות תזזיתיות, עצבנות ודיבור לא ממוקד. בריאיון ל'ניו־יורק טיימס' אמר הפסיכולוג צ'רלס בונד, החוקר את נושא ההונאה, שהסטריאוטיפ בדבר מה ששקרנים עושים "היה פחות חידתי אם היתה לנו סיבה נוספת לתאר לעצמנו שזה נכון".26 מתברר ש"אפקט פינוקיו" לא קיים.27 אין רמז לא־מילולי יחיד המסגיר את השקרן. שפיטת כנותו של אדם אינה כרוכה בזיהוי "חשיפה" סטריאוטיפית אחת, כתנועה תזזיתית או כהסבת המבט, אלא בטיב שיתוף הפעולה בין ערוצי התקשורת המרובים שלנו - הבעות הפנים, היציבה, התנועה ואיכויות הקול והדיבור.

כאשר איננו כנים - כשאנו מקרינים רגש מעושה או מסתירים רגש אמיתי - ההתנהגויות המילוליות והלא־מילוליות שלנו אינן עולות בקנה אחד. הבעות הפנים שלנו אינן תואמות למילים שאנו אומרים. תנוחות הגוף אינן מסוכרנות עם הקול שלנו והן אינן נעות בהרמוניה זו עם זו. הן מתפרקות, ונוצרת קקופוניה.

הרעיון הזה לא ממש חדש. למעשה, דרווין הציע אותו: "אדם הכועס במידה מתונה, ואפילו אדם זועם, עשוי לשלוט בתנועות גופו, אבל... שרירי הפנים, שמצייתים פחות לרצונו, יסגירו לעיתים רגש קל וחולף."28

כשאנשים משקרים, הם מלהטטים בין היבטים רבים: מה שהם יודעים שהוא נכון, מה שהם רוצים שיהיה נכון, מה שהם מציגים כנכון, וכל הרגשות הנלווים לכל היבט - פחד, זעם, אשמה ותקווה. וכל אותו זמן הם משתדלים להקרין תמונה אמינה של עצמם, והדבר נעשה לפתע קשה ביותר. האמונות וההרגשות שלהם שרויות בקונפליקט עם עצמן וזו עם זו.29 הניסיון לשלוט בכל הקונפליקט הזה - המודע והלא־מודע, הנפשי והגופני - מסיט אנשים מהרגע.

בלשון פשוטה, לשקר - או להיות לא אמיתיים - זו עבודה קשה. אנו מספרים סיפור אחד ואגב כך מדחיקים סיפור אחר, וכאילו לא די בקושי הזה, מרביתנו חווים רגש אשמה משום שאנו עושים את זה, וגם את רגש האשמה הזה אנו מנסים להדחיק. פשוט אין לנו מספיק אינטליגנציה כדי לשלוט בכל אלה מבלי שמשהו יחמוק - מבלי "להדליף". שקר והדלפה צמודים זה לזה. למעשה, אחת הדרכים להבין את הסימנים הקלאסיים המרמזים על שקר היא להבין שהם פשוט סימנים שכיחים של הדלפה, כפי שמסבירה לין טֶן בּרינְקֶה, פסיכולוגית חברתית ומומחית לרמאות:

אנשים הרגילים לרמות חייבים לשמור על הכפילות שלהם באמצעות זיוף הביטויים הרגשיים התואמים לשקר ודיכוי ה"הדלפה" של רגשותיהם האמיתיים. כך למשל, עובד הנוטה לרמות חייב לבטא בצורה משכנעת את עצבותו כשהוא מסביר למנהל שייאלץ להחמיץ עבודה כדי להשתתף בלוויה של דודתו הנערכת מחוץ לעיר, ובה בעת לכבוש את התלהבותו מתוכניתו האמיתית להאריך חופשה עם ידידים.30

***

בספרו הפופולרי 'לשקר' טוען פול אֶקְמַן, מומחה לרגשות, שלא ייתכן מצב שבו שקרים לא ידלפו, ומסביר שבעזרת אימונים רבים אפשר ללמוד לזהות את הדליפות האלה באמצעות צפייה בהבעות פנים ובהתנהגויות לא־מילוליות אחרות. לטענתו, עלינו לחפש בייחוד את הסתירות שבין מה שאנשים עושים לבין מה שהם אומרים.31

כדי לבחון זאת ניתחו טן ברינקה ועמיתיה כמעט 300 אלף קטעי וידיאו שמוצגים בהם הן אנשים המביעים חרטה אמיתית והן אנשים המביעים חרטה מעושה על עבירות ממשיות. האנשים שהביעו חרטה אמיתית הציגו מפגן רגשי גמיש באמצעות התנהגויות מילוליות ולא־מילוליות. החרטה המעושה, לעומת זאת, התגלתה כהפכפכה וכאוטית: אנשים ביטאו טווח גדול של רגשות סותרים, והיו הרבה יותר היסוסים והפוגות לא טבעיות. החוקרים תיארו את מפגני הרגש שלא היו כנים במילים "סוערים רגשית".32

אחד המחקרים המרתקים ביותר בנושא הפסיכולוגיה של הולכת שולל נערך על ידי ננסי אֶטְקוֹף, פסיכולוגית מ'הרווארד' ועמיתיה. מתברר שקיים רק סיכוי מקרי שנזהה בדייקנות שקרים, אף שרובנו סבורים כי אנחנו מצטיינים בזה.33 אטקוף העלתה את ההשערה שהדבר נעוץ אולי בכך שכשאנו מנסים לזהות הולכת שולל, אנו מייחסים תשומת לב רבה מדי לשפה - לתוכן של מה שהאדם אומר. אטקוף החליטה לבחון אוכלוסיית מחקר של אנשים שאינם יכולים לשלוט בשפה: אנשים הלוקים באפזיה, הפרעה ביכולת עיבוד השפה הפוגעת קשות ביכולתו של המוח להבין מילים.34

במחקר המסוים הזה כל הלוקים באפזיה סבלו מנזק להמיספרה השמאלית, אזור במוח הקשור לשפה וליכולת הבנת הדיבור והפקתו. אטקוף השוותה את האנשים האלה לאנשים שסבלו מנזק להמיספרת המוח הימנית (שאינה קשורה לשפה וליכולת הבנת הדיבור והפקתו) ולאנשים בריאים שלא סבלו משום נזק.

כל המשתתפים במחקר צפו בסרט וידיאו שבו דיברו עשרה אנשים זרים. הזרים דיברו פעמיים: בסרטון האחד הם שיקרו, ובסרטון האחר הם אמרו את האמת. הלוקים באפזיה, שלא היו מסוגלים לעבד ביעילות את המילים שנאמרו בווידויים, הצליחו לזהות את השקרנים בצורה טובה הרבה יותר מהמשתתפים בשתי הקבוצות האחרות, והדבר מרמז על כך כי באופן פרדוקסלי ההתייחסות למילים עשויה לחבל ביכולתנו לזהות שקרים.

בהתאמה לממצאים האלה, בשני ניסויים שנערכו לאחרונה הראו טן ברינקה ועמיתיה כי בני־אדם, בדומה לקופי־אדם אחרים, מזהים טוב יותר רמאות באמצעות החלקים הלא־מודעים של המוח.35 החלקים המודעים של המוח ממוקדים כמובן בשפה - ולכן השקרים משטים בהם. הממצאים האלה רומזים על כך שככל שאנו מתמקדים במודע ברמזים המילוליים שנדמה לנו כי הם מאותתים על חוסר אמת, כך קיימת סבירות נמוכה יותר שנבחין בסימנים הלא־מילוליים שלמעשה חושפים אותו.

ברור שקל לנו הרבה יותר לשקר במילים מאשר בפעולות הגופניות המלוות את הדברים שאנו אומרים. לעומת זאת, כשאנו מחפשים במודע סימנים להולכת שולל או לאמת, אנו מקדישים תשומת לב רבה מדי למילים ולא מקדישים די תשומת לב לכל המחוות הלא־מילוליות של ההתרחשות. אנו עושים אותו דבר כשאנו מחליטים איך להציג את עצמנו: אנו מתעסקים יותר מדי במילים שאנו אומרים, ולא מצליחים לעקוב אחר מה שהגוף שלנו עושה, והדבר הזה כשלעצמו פוגע בסינכרוניות. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט בכל הפרטים הקטנים, המכלול מתייצב. זה פועל. אולי זה נראה פרדוקסלי לטעון שעלינו להיות מודעים לגוף על מנת לנהוג בצורה טבעית, אבל כפי שנראה בהמשך, שני הדברים למעשה משתלבים זה בזה.

האמת נחשפת בבירור רב יותר באמצעות הפעולות שאנו מבצעים מאשר באמצעות המילים שאנו אומרים. כפי שניסחה זאת הרקדנית האמריקנית מרתה גרהם: "הגוף רואה את מה שהמילים אינן יכולות לראות." היא אמרה גם: "הגוף אינו משקר לעולם." מובן שחוסר כנות אינו זהה להולכת שולל מכוונת, אבל התוצאות נראות דומות. הצגת גרסה לא אמיתית של עצמך משפיעה על הצופה בדיוק כפי שהולכת שולל מכוונת משפיעה עליו, וזאת בשל ההתנהגויות הלא־מילוליות שאינן סינכרוניות. ככל שאנחנו נוכחים פחות, כך רמת הביצועים שלנו נמוכה יותר. השניים מחזקים זה את זה באופן הדדי.

לאמיתו של דבר, אפשר לגרום לנו אפילו לאבד ביטחון ולבצע הופעה גרועה מול קהל בשל סינכרוניות מעושה, דבר שחוקרים בחנו במחקרים.36 נגנים מסתמכים במידה רבה על משוב שמיעתי סינכרוני של ההופעות שלהם - הם שומעים את המוזיקה שהם מנגנים בזמן הנגינה. כשהסינכרוניות מתומרנת באופן מלאכותי באמצעות אוזניות, הנגנים מאבדים ביטחון ביכולתם, דעתם מוסחת כשהם מנסים להבין את חוסר הסינכרוניות, והדבר פוגע ברמת הביצוע שלהם.

לכן, כפי שכתב מג'יד, "נוכחות נוצרת כאשר כל החושים מתמקדים באותו דבר באותו זמן." הנוכחות באה לידי ביטוי כסינכרוניות מהדהדת.

מה אנו יודעים עד כה? נוכחות נובעת מהאמונה בסיפורים שלנו. כשאיננו מאמינים בסיפורים שלנו, איננו כנים - ובמובן כלשהו אנו מוליכים שולל הן את עצמנו והן את הזולת. וההונאה העצמית הזו ניכרת לעין הזולת כשהביטחון שלנו מתפוגג ונוצר חוסר התאמה בין ההתנהגויות המילוליות להתנהגויות הלא־מילוליות שלנו. האנשים לא חושבים "הוא שקרן", אלא "יש תחושה שמשהו כאן מזויף. אני לא יכול להשקיע את כל הביטחון שלי באדם הזה". כפי שוולט ויטמן אמר: "אנו משכנעים בעצם נוכחותנו." וכדי לשכנע את הזולת עלינו לשכנע את עצמנו.

אז איך אנחנו לומדים להאמין בסיפורים שלנו?