נולדו לדם 6: ברית של אהבה

1 לפני, אריה

הכתף שלי עדיין כאבה כשהזזתי את הזרוע מהר מדי, אבל הרופא הוציא את התפרים אתמול ואמר לי שהכאב ייעלם בקרוב לחלוטין. נגעתי בצלקת האדומה שמתחת לעצם הבריח שלי. היא הייתה עדיין רגישה. הצלקת הראשונה שלי.

לוקה הגיע מאחוריי, מתנשא ביותר מראש מעליי והניח בעדינות את ידיו על כתפיי, עיניו האפורות קדרו מרוב כעס כשהביטו בצלקת. כמוני, הוא היה עירום לחלוטין אחרי המקלחת שלנו, אבל גופו היה מכוסה באינספור צלקות. התבוננתי בפניו ותהיתי אם אולי מפריע לו שאני כבר לא מושלמת. בכירים נשאו את צלקותיהם כעדות לאומץ ליבם – ולא היה אדם אמיץ יותר מלוקה. אבל אני הייתי אישה. אישה שנמסרה בגלל יופייה. "הרופא אמר שהיא תיעלם," לחשתי.

לוקה הרים את עיניו והישיר אליי מבט במראה, גבותיו הכהות התחברו זו לזו. הוא סובב אותי והרים את סנטרי. "אריה, לא מזיז לי אם הצלקת תיעלם או לא. הסיבה היחידה שהצלקת הזאת מפריעה לי, היא כי היא מזכירה לי שסיכנת את חייך בשביל מנוול כמוני וזה הדבר האחרון שאת צריכה לשקול לעשות אי פעם."

"הייתי עושה זאת שוב," אמרתי בלי היסוס.

לוקה תפס במותניי והרים אותי על הכיור. "לא," הוא נהם וקירב את פניו. עיניו בערו בכעס ואחרים היו מתמלאים פחד בעקבות עוצמת מבטו. "לא, את שומעת אותי? זו פאקינג פקודה."

"אתה לא יכול לפקוד עליי ככה," אמרתי בשקט.

הוא פלט נשימה כבדה. "אני יכול וכך אעשה. בתור הקאפו שלך ובעלך, את לא תסכני שוב את חייך למעני, אריה. תישבעי."

הבטתי בו. אולי הוא חשב שזה פשוט כל כך. לוקה היה רגיל לשלוט בכל הסובבים אותו, רגיל שאנשיו מצייתים לכל פקודה שלו, אבל אפילו הוא היה צריך להבין שיש דברים שאינם בשליטתו, שאפילו לכוח שלו יש גבולות.

"אריה, תישבעי," הוא אמר בקול הקאפו שלו, הקול שגרם לאנשים תחתיו ולאויביו להתכווץ בפחד.

עטפתי את צווארו בידי, שיחקתי בשערו השחור וחיככתי את שפתיי בשפתיו. "לא."

עיניו הצטמצמו. "לא?"

"לא. אף פעם לא אמרו לך 'לא'?" התגריתי בו וחזרתי על המילים שאמרתי לו בליל הכלולות.

"אוהו, אני שומע אותן לעיתים קרובות," אמר ושיחק את התפקיד.

פניי חייכו אבל פניו נותרו קודרות. "אריה, אני רציני."

"גם אני, לוקה. אני מגנה על אהובי ליבי. תצטרך להשלים עם זה."

הוא נענע את ראשו. "אני לא יכול כי את פועלת בלי לחשוב בכל פעם שאת פועלת מתוך אהבה."

משכתי בכתפיי. "כזאת אני."

הוא הניח את מצחו על מצחי. "לא אאבד אותך בגלל דבר כזה."

"לא תאבד אותי," לחשתי והצמדתי את כף ידי לקעקוע הפמיליה שעל חזהו.

נולדנו לדם. נשבענו לדם.

אולי לא קיבלתי על עצמי שבועת דם, אבל מה שכרך אותי אליו בברית היה חזק יותר מכל שבועה. כרתנו ברית של אהבה. "תמיד אעמוד לצידך."

עיניו התרככו. "בואי נצא לירח הדבש בשבוע הבא."

ההפתעה הציפה אותי. "באמת?" שאלתי וההתרגשות בעבעה בתוכי. היינו נשואים חודשיים ולא היו דיבורים על ירח דבש, בהתחלה מפני שהנישואים שלנו לא נבעו מאהבה אלא מנוחות, ובהמשך כי חשבתי שלוקה עסוק מדי.

"מה לגבי הברטווה? הם לא יתקפו שוב?" המתקפה על אחוזת ויטיאלו בהמפטונס לפני שבועיים, גבתה את חייהם של כמה מאנשיו של לוקה וכמעט גבתה את חיי. איבדתי את שומר הראש מילדותי, אומברטו. הוא נורה בראשו וכתיבת המכתב לאלמנתו שברה את ליבי.

"הם יתקפו שוב אבל לא בקרוב. הם יצטרכו להתאושש אחרי שאיבדו את ויטלי. אני לא יכול להיעדר לאורך זמן אבל אנשיי יכולים להתמודד בלעדיי למשך שבוע. מתיאו זוכה לכבוד לא פחות ממני. הוא יכול לנהל את העניינים לתקופה קצרה."

לא הפסקתי לחייך. "לאן ניסע?"

לוקה נשק לי לפני שהזדקף בחיוך משלו. זו הייתה הבעת פנים שהייתה שמורה לי והיא הרחיבה את ליבי מרוב אהבה. "לאבא שלי הייתה יאכטה בנמל פלרמו ועכשיו היא שלי. נוכל לשוט בה למשך שבוע ברחבי הים התיכון."

התבוננתי בפניו כדי לבדוק אם מות אביו מטריד אותו אך אף על פי שהאיש מת לפני שבועות ספורים, לוקה לא הפגין שמץ עצבות. סלבטורה ויטיאלו היה אדם שהמיט פחד אבל לא הערצה או חיבה בקרב הזולת. לא הכרתי אותו טוב מספיק כדי להתעצב על מותו ואם הייתי מכירה אותו בהחלט לא הייתי מרגישה כך.

"זה יהיה מדהים," אמרתי לבסוף. אף פעם לא ביקרתי בסיציליה ואשמח לראות מאין הגיעה המשפחה של לוקה.

"ביקרת באיטליה בעבר?" שאל.

"רק פעם אחת," אמרתי בצער. "אבא לקח אותנו לבולוניה ללוויה של דוד שלו, אבל היינו שם רק יום אחד לפני שביקרנו בטורינו ובמילאנו. המקום היה יפהפה ותמיד רציתי לחזור, אבל אבא היה עסוק בתפקיד הקונסיליירי ולא רצה שניסע בלעדיו."

"אז קבענו," אמר. "שבוע לעצמנו."

"אני מחכה בקוצר רוח," לחשתי ופי מצא את פיו של לוקה. הידקתי את אחיזתי בצווארו ולשונו גלשה פנימה. ידו טיילה על כתפי ואז על צד גופי ועל ירכי. רעדתי נוכח המחווה העדינה.

בגלל הפציעה שלי, לוקה נזהר כשהתעלסנו ושוב מגעו היה עדין להפליא כשפישק את רגליי וליטף אותי בתנועות מיומנות. הבטתי בו כשהחדיר לתוכי שתי אצבעות לפני שהחליף אותן באיברו, קצהו נדחק בפתח שלי. כרכתי את רגליי סביבו וקיבלתי אותו לתוכי, נפעמת מתחושת המלאות. פיותינו נעו זה על זה, לוקה חדר אליי בקצב איטי. הרגשתי את כל איברו כשנכנס ויצא והמתח החל להצטבר במרכז גופי.

לוקה הרחיק את פיו ולחש בצרידות באוזני, "תגמרי בשבילי, אהובה."

גנחתי כששינה את זווית החדירה כלפי מעלה. ואז פיו שב אל פי ולשונו ליטפה אותי בריקוד מענג. עיניו האפורות ננעצו בעיניי. הוא לא נגע בי כמו תמיד ואני החלקתי את ידי בינינו כדי לגעת בדגדגן שלי ולהוביל את עצמי אל הקצה, אבל לוקה הסיט אותה הצידה. "בואי ננסה לגרום לך לגמור רק עם הזין שלי."

מעולם לא הצלחתי לגמור בלי חיכוך נוסף אבל הייתי מוכנה לנסות. הוא שילב את אצבעותינו והצמיד אותן למשטח השיש. הוא חדר אליי שוב באותה זווית כמו קודם ואני השתנקתי נוכח העונג שרטט מהמקום הרגיש שבו נגע. עיניי התרחבו כשהבטתי בעיניו הרכושניות. בכל פעם שהתעלסנו, הוא הטביע בי את חותמו מחדש, סימן אותי בתור שלו. לוקה היה אחד הגברים הרכושניים ביותר שהכרתי ואני גדלתי בקרב בכירים.

הוא נגע באותו מקום ואני השתנקתי. התחושה הייתה מופלאה אבל לא ידעתי כמה זמן יידרש לי לגמור ככה, ובכל זאת לוקה לא מיהר כשכיוון לאותו מקום שוב ושוב בחדירות איטיות וחזקות.

"איך את מרגישה?" הוא רעם בקול צרוד, הזיעה הבריקה על חזהו כשהטיח את גופו בי שוב ודחק את הישבן שלי על דלפק השיש, אבל ידו גררה אותי אל הקצה ולא נתנה לי לזוז לקראת החדירה הבאה.

ליקקתי את שפתיי היבשות. "כמה שזה נעים," השתנקתי כשהעונג הציף אותי שוב. בהונותיי התקפלו שוב ואיברי החל להתכווץ.

"כן, אהובה," נהם לוקה. "תגמרי בשבילי."

לשונו גלשה בין שפתיי כשהגיע למקום הרגיש שוב וגבי התקמר כלפי מעלה, עיניי נעצמו קלות. התנתקתי מפיו וראשי נשמט לאחור כשזעקתי את הפורקן. לוקה נדרך, חדר אליי בכוח ואז פלט גניחה גרונית וגמר בתוכי.

גופי רעד בצמוד לגופו והאורגזמה שלי התעצמה כשאיברו פעם בתוכי.

לפני שהצלחתי לדבר שוב, לחשתי, "וואו, זה היה מדהים."

לוקה גיחך בעיניים שתלטניות ומרוצות. "בהחלט. אני אוהב שאת יכולה לגמור רק מהזין שלי."

קימטתי את מצחי. "זה לא נורמלי?" שמץ של היסוס התגנב לקולי. לוקה ואני שכבנו כבר חודש אבל ממש לא הייתי מיומנת.

הוא חפן את לחיי והצמיד אותי לנשיקה מתוקה. "את ממש לא נורמלית, אריה. בכל מובן." לא הפסקתי לקמט את מצחי. הוא גיחך. "זה דבר חיובי, תאמיני לי. אני אוהב שאת יכולה לגמור ככה. הרבה נשים צריכות שייגעו להן בדגדגן, ואפילו אז חלקן לא מוצאות פורקן בזמן הסקס."

"אה," אמרתי בהפתעה. לא הצלחתי לדמיין שאישה לא תגמור בזמן סקס עם לוקה אבל לא רציתי לחשוב על לוקה עם אף אישה אחרת. הוא היה רק שלי.

לוקה נישק אותי שוב לפני שיצא מתוכי באיטיות. "כדאי שאכין הכול לירח הדבש שלנו."

חייכתי. אם מישהו היה אומר לי לפני החתונה שאהיה מאושרת עד הגג עם לוקה, הייתי בטוחה שהוא יצא מדעתו.

לוקה

התקשיתי להתמקד בקולו של מתיאו. הצלחתי לחשוב רק על אריה ועל כל הדרכים שבהן רציתי שתגמור בירח הדבש שלנו.

"לוקה, למה שלא תצא ותפסיק להעמיד פנים שאתה שם זין על שאני אומר," אמר מתיאו בחיוך כשהתיישב בכורסה במשרדי במועדון ה'ספרה' ואחת מרגליו שעונה על מסעד הכורסה.

צמצמתי את עיניי אליו. "אני מקשיב. אתה לא צריך לשאול אותי לגבי כל פרט קטן. אתה יכול לקבל החלטות לבד ולזכות לתמיכה מרומרו. אל תתקשר אליי כל יום עם שאלות מרגיזות."

הוא נענע את ראשו. "אתה הקאפו."

"ואתה קונסיליירי. אני איעדר רק לשבוע. אתה יכול לשלוט במשפחה שלנו לתקופה קצרה כזאת. הדודים ובני הדודים שלנו לא יסתכנו במתקפה. כולם רוצים להפוך לקאפו בעצמם. הם לא יצליחו לעבוד יחד."

"אני לא חושש שהם יתקפו. אני יכול לשלוט בחיילים שלך ובמשפחה שלנו, אבל אני לא יכול להבטיח שלא אחסל אחד או שניים מהם."

גלגלתי את עיניי. מתיאו היה חמום מוח מדי. "אז לפחות תחסל את אלה שעושים צרות."

"לאריה יש בטח כוּס פלא אם היא מכשפת אותך ככה, או שהיא מוצצת כמו אלילה?"

לא חשבתי. הסתערתי עליו ותפסתי אותו בגרונו, הטחתי אותו על המשענת. גופו נדרך וידו הימנית נחה על הסכין שלו, אך הוא לא שלף אותה. אם זה לא היה אני, הסכין שלו הייתה ננעצת עמוק בחזי. הרפיתי את אצבעותיי והתרחקתי, נושם נשימה עמוקה ומרגיעה בעודי מביט באחי בזעם כשהוא משפשף את גרונו בעיניים חומות, בוערות וזהירות.

"וואו," אמר בצרידות. סימני אצבעות אדומים התפשטו על עורו. "תמיד תהיתי איך בן הדוד היקר שלנו הרגיש כשריסקת לו את הגרון. אף פעם לא חשבתי שתחלוק איתי את התחושה."

לא התנצלתי. העברתי יד בשערי, ניגשתי לארון המשקאות שליד השולחן ומזגתי לשנינו משקה. לאחר מכן נשאתי את הכוסות אל מתיאו והושטתי לו אחת מהן לפני ששקעתי בכורסה. הוא לקח אותה ממני ורוקן את הוויסקי ברחש. הוא הזדקף אבל המשיך לצפות בי.

"אני חושב שקיבלתי תשובה," אמר.

"לאיזו שאלה?"

"מה צריך לקרות כדי שתנסה להרוג אותי."

קימטתי את מצחי לעומתו. "לעולם לא אהרוג אותך, מתיאו. אתה דמי ובשרי. אתה יודע שהייתי מפקיד את החיים שלי בידיים שלך."

מתיאו שלח אליי חיוך כרישי. "לוקה, שנינו יודעים שזה לא נכון. אנחנו רוצחים. שנינו נהרוג זה את זה אם התמריץ יהיה מתאים. והתמריץ שלך הוא אריה."

לא אמרתי דבר כי הוא צדק.

"אם כמה מילים מלוכלכות מוציאות אותך מאיפוס, אני יודע מה יקרה אם אי פעם אפגע בה."

אצבעותיי התהדקו סביב הכוס אבל הפעם הצלחתי לשבת בכיסא. "לא תפגע בה ולכן הדיון חסר משמעות. ואתה אחי, מתיאו. אתה ואריה האנשים היחידים שיקרים לי."

הוא הנהן והמתח התפוגג ואז הוא רכן קדימה כדי לחבוט בכתפי.

אפשרתי לו וגיחכתי, "אתה יודע ללחוץ לי על הכפתורים הרגישים."

"אני מצטיין בתחום," אמר מתיאו ואז הוסיף ברגע נדיר של רצינות, "הייתי עושה כנראה את אותו הדבר אם היית מעליב את ג'יאנה."

נאנחתי. ניסיתי לשכוח שהוא ביקש להתחתן איתה ושמסיבת האירוסים שלהם אמורה להתקיים בעוד שלושה שבועות. היא תהיה בלגן. כולם ידעו את זה חוץ ממתיאו. הוא עדיין האמין שאם יתחתן עם הג'ינג'ית הכלבה מחכה לו הרפתקה. סיבוב באש הגיהינום, ללא ספק.

הטלפון שלי צלצל וגנחתי כשראיתי שזאת נינה, אימי החורגת. ניסיתי להתקשר אליה כדי להגיד שאנחנו צריכים את היאכטה אבל היא לא ענתה, ועכשיו כשהחזירה לי צלצול, הרגשתי שהתיעוב הקבוע שלי כלפיה מרים את ראשו.

מתיאו הביט במסך וקם. "אל תמסור ד"ש ממני. אני אלך לפגוש את האנדרבוסים ואת הקפטנים." הוא הביט בעצמו במראה ליד הדלת וסידר את שערו הכהה עד שהיה מרוצה לפני שהסתלק לו. גלגלתי עיניים. ממזר שחצן. כאילו לחיילים שלי אכפת איך הוא נראה.

צלצול הטלפון שלי נמשך. השיחה עם נינה והצורך להקשיב לדודיי כל הערב היו בזבוז זמן מוחלט, כשבמיטה חיכתה לי אישה מדהימה. עניתי לשיחה, "נינה."

"לוקה, יקירי, התקשרת?"

יקירי? שנינו ידענו שאין אהבה בינינו. שנאתי אותה מהרגע שבו התחתנה עם אבא שלי כשהייתי בן עשר בלבד. לפעמים כמעט ריחמתי עליה כשאבי הסדיסט הכה אותה, אבל זה פסק כשראיתי אותה מוציאה את התסכול על עוזרות הבית. היא הייתה טיפוס שתוקע סכינים בגב – כמו הרבה נשים בסביבתנו, בין אם לא הייתה להן דרך אחרת להתגונן, או כי הן היו משועממות. לפני שזכיתי להכיר את אריה, חששתי שהיא תסתיר אישיות מכוערת מאחורי הופעתה המרשימה, אבל היא הייתה מושלמת מבפנים ומבחוץ. ואני שמח כי עם אישה כמו נינה לצידי, המצב היה נגמר בכי רע.

"אני צריך את היאכטה של אבא בעוד ארבעה ימים. תצטרכי לבלות את השבועיים הקרובים בבית הנופש אם את לא רוצה לחזור לניו יורק," אמרתי לה.

"אני מטיילת בחוף סרדיניה. אתה לא יכול לצפות ממני לחזור רק כי החלטת שאתה צריך חופשה," התרגזה.

נהגתי בה ביד רכה מדי מאז מותו של אבא לפני שלושה שבועות. "את תעשי מה שאגיד לך, נינה. אני הקאפו עכשיו וכדאי שתזכרי שאני הבן של אבא שלי. אולי שכחת למה אני מסוגל?"

דממה. אני לא אוהב לפגוע בנשים אבל זמן קצר אחרי שהיא התחתנה עם אבא שלי, תפסתי אותה מכה את מתיאו. הייתי רק בן עשר אבל בגובה שלה וחזק ממנה. תפסתי אותה בגרונה ולא הייתי מרפה אלמלא אבא נכנס באותו רגע. נינה ראתה בעיניי שאני רוצח. אבא הכה אותה מכות נמרצות על שנגעה בבנים שלו, אף על פי שהוא עינה את מתיאו ואותי כל הזמן כדי לחשל אותנו. כעבור שנה הרגתי את הקורבן הראשון שלי ולאחר שש שנים ריסקתי את גרונו של בן דודי, כמו שרציתי לעשות לנינה כשפגעה באחי. היא ידעה את זה.

"איך אתה יכול לבקש ממני לחזור כשאתה יודע שאני עדיין באבל?" היא הוסיפה את הרטט המרגיז לקולה כאילו היא על סף דמעות. שנינו ידענו שזה לא נכון.

"אל תשקרי לי," סיננתי. "שנאת את אבא שלי לא פחות ממני. רצית להרוג אותו בעצמך אז אל תעמידי פנים שאת עצובה שהוא מת. ואל תעמידי פנים שלא נתת לאיזה נווט פושע לזיין לך את הצורה על היאכטה של אבא."

נינה כחכחה בגרונה. היא חשבה שאין לי אנשי קשר בסיציליה? דוד רבא שלי היה הקאפו של הפמיליה שם, וברור שאחד מאנשיו השגיח עליה בהוראתי. ראיתי תמונות שלה עם נווט בן עשרים ומה ששניהם עשו על הסיפון לא נראה לי כמו אבל. היא הייתה בת שלושים ומשהו אחרי שנאלצה להתחתן עם אבא בגיל תשע־עשרה בלבד. לא הזיז לי אם היא מזדיינת עם מישהו כל עוד זה לא מעורר בעיות אצלי. "ונינה, אני קאפו, אני יכול להחליט לחתן אותך שוב. יש מספיק גברים תחת פיקודי עם מזג דומה למזגו של אבא."

היא נשמה עמוק. לא הייתה לי שום כוונה להשיא אותה לאף אחד. לא משנה כמה תיעבתי אותה, היא סבלה מספיק תחת שלטונו של אבא.

"אתה יכול לקבל את היאכטה אבל אני לא אחזור לניו יורק," אמרה בשקט.

"מבחינתי את יכולה לעבור לאיטליה, נינה. לא אתגעגע אלייך, תאמיני לי." לפני שניתקתי, הוספתי, "ותדאגי שמישהו ינקה את היאכטה ביסודיות. אני לא רוצה להיתקל בסימנים מהזיונים שלך בכל מקום, ברור?"

היא השתנקה אבל לא חיכיתי לתגובה.

לאחר השיחה עם נינה, הייתי זקוק לחופשה אבל קודם היה עליי לשרוד פגישה עם האנדרבוסים של הפמיליה, שניים מהם היו דודים שלי ושניים בעלים של דודות שלי. יצאתי מהמשרד וניגשתי לדלת האחרונה בירכתי המועדון.

נכנסתי פנימה, כולם כבר היו מכונסים סביב שולחן העץ הסגלגל. הבעתו של מתיאו לא בישרה טובות. טוב שהצטרפתי אליהם, אחרת הוא היה רוצח מישהו.

הגברים קמו, לרבות מתיאו, כי הוא ידע לשמור על מראית עין גם אם מעולם לא התייחס אליי בתור קאפו כשהיינו לבד – אבל דוד גוטרדו התעכב עד שקם מהכיסא, כנראה כדי להראות לי כמה הוא לא מכבד אותי.

סימנתי להם להתיישב ומבטי שוטט ביניהם. ישבו שם דוד ארמנו, אחיו הצעיר של אבא, האנדרבוס של אטלנטה, ודוד גוטרדו ששלט בוושינגטון הבירה בשמי. מולם ישב דוד דורנט ששלט בפיסטבורג והיה בעלה של דודתי קרימלה, ולידו ישב דוד פליקס, בעלה של דודה אגידיה והאנדרבוס של בולטימור. האנדרבוסים ששלטו בצ'רלסטון, נורפוק, בוסטון ופילדלפיה לא היו קשורים אליי, לפחות במידת קרבה שנחשבה משפחתית. כל הגברים היו בגילים שנעו בין סוף שנות הארבעים לסוף שנות השישים לחייהם, למעט מתיאו ואני. הדודים שלי חשבו שאני צעיר מכדי להיות קאפו. הם לא אמרו את זה בקול אבל המבטים ביניהם העידו על כך, וגם ההערות המתריסות מפעם לפעם.

"יש לנו הרבה על מה לדבר. אני יודע שזו רק הישיבה השנייה שלנו ואתם צריכים להתרגל לאופן שבו אני מטפל בעניינים. אני בטוח שנוכל להשתלט על האיום הרוסי אם נעבוד בשיתוף פעולה."

"בתקופה של אבא שלך, הברטווה לא הייתה מעיזה לתקוף את אחוזת ויטיאלו. הם הפגינו כבוד," אמר גוטרדו. עיניו הביעו בוז. הוא עדיין שנא אותי על שריסקתי את גרונו של בנו לפני שש שנים, אבל בן דודי קיבל את המגיע לו על שניסה לרצוח את מתיאו ואותי כדי לשפר את מעמדו. אם זה היה תלוי בי, גוטרדו היה זוכה לאותו גורל. עדיין פקפקתי לגבי מעורבותו של גוטרדו בכל הסיפור. אבא האמין בחפותו מסיבות לא ברורות אבל אני לא סמכתי עליו. אם יהיה עליי לעשות הצהרה קטלנית כדי לבסס את מעמדי כקאפו, אתחיל בו.

"אבא שלי חטף כדור בראש מהברטווה. איך זו הפגנת כבוד?" שאלתי בקול מאיים כשניגשתי לקדמת השולחן. לא התיישבתי כי רציתי שהם יסובבו את הצוואר ויביטו בי. שיבינו מי שולט עכשיו בעיר, מי שולט בהם. לא הזיז לי אם הם היו מרוצים מהעובדה שאני קאפו בגיל עשרים ושלוש או לא. אהרוג כל מזדיין בחדר הזה אם זה יאפשר לי לשמור על כוחי.

מתיאו חייך אליי. הוא הוציא את הסכין כשגוטרדו דיבר ועכשיו סובב אותו בידיו. רגליו היו שעונות על השולחן. הוא היה נהנה מהצהרה קטלנית.

גוטרדו ושאר דודיי שלחו אליו מבטים לחוצים. הם לא היו הופכים לאנדרבוסים אלמלא אבא שלי. שאר הגברים שזכו במעמד הזה היו אלה שהייתי צריך לשכנע ביכולותיי כי הם נהנו מכבוד מצד חייליהם.

"אתה צריך להעביר להם עוד מסר," אמר גוטרדו בחדות.

פסעתי ונעצרתי ליד הכיסא שלו. הוא זז כדי לקום אבל הושבתי אותו. "שלחתי להם את ויטלי בחתיכות קטנטנות, בצירוף מכתב אזהרה שהיה מחובר לזין הכרות שלו. אני חושב שהמסר נקלט. השאלה היא אם אתה קלטת את המסר שאני הקאפו שלך, גוטרדו." הוא שרבב את צווארו לאחור כדי להישיר אליי מבט. ואז הוא העביר אותו לארמנו שלידו לעזרה ולאחר מכן לשאר הדודים. אף אחד מהם לא זע כדי להיחלץ לעזרתו.

"כדאי שתכבד את המבוגרים ממך. אולי האחרים פוחדים להגיד את זה בקול אבל לא היית צריך להפוך לקאפו. אתה אולי חזק ואכזרי אבל צעיר מדי," מלמל וניסה להציל את כבודו.

מתיאו הוריד את רגליו מהשולחן והחיוך נמחק מפניו.

"ומי, לדעתך, אמור להפוך לקאפו במקומי? אתה, דוד?" שאלתי בשקט. "הרי המשפחה שלך ניסתה למנוע ממני להיות קאפו בעבר, והבן שלך שילם על הבגידה בגרון מרוסק."

גוטרדו זינק והפעם אפשרתי לו. הוא הגיע רק לאפי, ולכן אם חשב שיוכל להרשים אותי, הוא טעה בגדול. "הוא היה יכול להיות קאפו טוב ממך. אני אהיה קאפו טוב ממך. אתה, כמו אבא שלך, לא ראוי לכבוד הזה."

"גוטרדו, אתה מדבר שטויות ואתה יודע את זה," מלמל דורנט ועיניו התרוצצו במתח בין מתיאו וביני.

חייכתי אל גוטרדו חיוך קר כקרח. "נשמע כמו הפרת השבועה. אני הקאפו שלך."

"מעולם לא נשבעתי לציית לך."

ארמנו תפס את אחיו וניסה להושיב אותו, אבל גוטרדו התנגד. "סתום, גוטרדו, למען השם. מה נכנס בך?"

"לא," הוא התיז. "קודם סלבטורה ועכשיו הוא. לא אציית לפקודות של מישהו שיכול היה להיות הבן שלי. אלמלא אבא שלו, הוא לא היה קאפו. הוא ירש את התואר אבל הוא לא ראוי לו."

"אם לא היינו בני משפחה, הייתי כורת לך את הלשון," אמר מתיאו ונעמד מאחוריי.

רציתי להרוג את גוטרדו במקום, רציתי לרסק את גרונו כפי שעשיתי לבנו. הייתי בטוח במאת האחוזים שהוא שלח את בנו לחסל אותי לפני שנים.

הבטתי בכל אחד מהאנדרבוסים שלי. "באיזו מהירות תוכלו לזמן את הקפטנים ואת החיילים שלכם לישיבה?"

מנסואטו, האנדרבוס של פילדלפיה, קם ותמך במשקלו בעזרת מקל ההליכה. מאז התקף הלב השני שעבר לפני שלושה חודשים, הוא הפך לצל אדם. משפחתו גילתה נאמנות מוחלטת. אם ימות, יתעוררו עוד צרות. פילדלפיה הייתה חשובה ובנו קאסיו היה מבוגר ממני בארבע שנים בלבד. "הערב. מחר בבוקר לכל המאוחר."

שאר הגברים הנהנו בהסכמה, כולם למעט גוטרדו שצפה בי בחשד וארמנו שאמר, "יידרשו חמש־עשרה שעות לפחות לנהוג לכאן מאטלנטה. ואני לא יודע אם נוכל להטיס מישהו מהר כל כך. מחר בבוקר עדיף אם אתה רוצה לערב גם את החיילים."

מתיאו הביט בי בשאלה אבל אני הבטתי בגוטרדו. "אז מחר בבוקר. תקראו לכולם. מחר אדאג שכל בכיר בפמיליה יישבע לי אמונים."

גוטרדו גיחך, "למה לדעתך הם יעשו דבר כזה? אולי הם ירצו שמישהו אחר יהיה קאפו."

הנהנתי. "אאפשר לכל מי שחושב שהוא ראוי ממני לקרוא עליי תיגר. אתה יכול להתחרות בי. אם תקבל את תמיכתם של רוב החיילים, אפנה את מקומי."

מתיאו הביט בי כאילו יצאתי מדעתי אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לכפות על כל הקולות שהטילו בי ספק בגלל גילי לשתוק.

"מחר באחת־עשרה בתחנת הכוח הנטושה ביונקרס," הוריתי. אנשיי החליפו מבטים. שם התקיים מרחץ הדמים האחרון בתולדות הפמיליה, והתקשורת קראה למקום 'שער הגיהינום'. גיחכתי אל גוטרדו ואמרתי, "בהצלחה, דוד."

הסתובבתי והשארתי אותם המומים. סיימתי עם הפגישה הזאת. עד שאזכה לתמיכתה המלאה של הפמיליה, לא היה היגיון לדון בברטווה.

מתיאו רץ אחריי. "לוקה, אתה קאפו. למה אתה מסכן הכול?"

"אני לא," אמרתי. "האנשים שלי יישבעו לי אמונים."

מתיאו עצר אותי והניח את ידו על כתפי. "היית צריך לשסף לדוד גוטרדו את הגרון. ככה היית משתיק גם את שאר הספקנים. אנחנו לא הסנאט. לא מצביעים מי הקאפו, לוקה."

"אני הקאפו הצעיר בהיסטוריה ואני צריך להשתיק את כל האויבים שלי. הפעם אתן להם הזדמנות להשמיע את קולם."

"ואתה בטוח שתהיה עדיין קאפו מחר?" שאל מתיאו בשקט.

"הפמיליה צריכה כוח. היא צריכה יד ברזל. האנשים שלי יודעים זאת. וכולם ידעו שאין אף אחד שיוכל לנקום באכזריות יותר ממני."

מתיאו הנהן ואז לחץ על כתפי. "אני מקווה שאתה צודק כי אם לא, יהיה שם מרחץ דמים."

הישרתי אליו מבט. "אני לא אוריד את הראש בפני פקודות של אף אחד. או שאשלוט במזרח, או שאצא להילחם."

"אני יודע. אז אם העניינים לא יתקדמו כמתוכנן, נצטרך לדקור ולירות כדי לצאת. ואולי שנינו נמות, לצערי. אני ממש לא אשמח למות לפני שתהיה לי הזדמנות לזיין את ג'יאנה לפחות פעם אחת."

נענעתי את ראשי. "אולי אני חוסך לך הרבה צרות אם אוביל למוות שלנו."

הוא גיחך, "אני אוהב צרות," אמר כאילו לא ידעתי את זה. "תספר על זה לאריה?"

עצרתי. הייתי צריך למצוא דרך לשמור על ביטחונה אם המצב יידרדר. יותר מדי גברים בשורותיי היו רוצים לשים עליה יד וזה לא יקרה לעולם. "לא," אמרתי. "אני לא רוצה שתדאג לגביי."