נוף הירח

 הפרק הראשון

הגעתי לפריז באוקטובר 1927 ולמדתי בחריצות כל החורף ובמשך חודשי האביב הארוכים. בהתחלה גרמה לי השפה קשיים, אף על פי שהתכוננתי בקפידה למסעי. אמת ויציב, קראתי בקלות יחסית אפילו טקסטים קשים בצרפתית, ועד עצם היום הזה נדמה לי שייחודה של לשון צרפת הוא ביכולתה להביע בקלילות יוצאת מן הכלל גם מחשבות שקשה לעכלן, לפעמים אף בקלילות כזאת שהדבר טורד את שלוותו של החוקר הרציני ומבלבל אותו. כוונתי היא בראש ובראשונה למנהג המרגיז הרווח אפילו בקרב צרפתים מפורסמים לפזר לאורך כתביהם בכל הזדמנות הנקרית להם אמרות שפר כאלה ואחרות או משחקי מילים, גם כאשר מדובר בהגות תובענית מאין כמוה, כזאת שהבנתה מצריכה ריכוז מוחלט מצד הקורא. בעיני רוחי אני רואה אז תמיד פרופסור כבד ראש המתייצב באמצע הרצאתו על הקתדרה בעמידת ידיים בלי שום סיבה פרט לרצונו להפגין את גמישותו, ותכף אחר כך שב וצונח בניחותא על כיסאו וממשיך בלי הנד עפעף בדבריו, בדיוק למן הנקודה שבה קטע אותם רגע קודם לכן.

אני מודע לאיטיות ולכבדות המאפיינות את המנטליות הסקנדינווית שלי, ולפיכך הייתי מוכן להשלים עם קלות הדעת הזאת שאינה יאה ואינה נאה לעבודה רצינית, ולראות בה בסך הכול מבע לטבעו של עם הזר לי. אולם לנוכח העובדה שבשעשועי ההגות הללו כלולה לרוב ציניות מחוספסת המפתיעה באטימותה, והיא מסתתרת בדרך כלל מאחורי חיוך מתעתע ומאיר פנים למראית עין, איני יכול אלא לחוש סלידה.

ההרהורים האלה עולים בדעתי כמו מעצמם כאשר אני חושב על החורף הרחוק של לימודיי בצרפת, והם בוודאי יפתיעו קורא עתידי בקשר לסיפור שאני סוף כל סוף נכסף להשתחרר ממנו בכך שאעלה אותו על הכתב, ובדרך זו איפטר אחת ולתמיד משרידי האי־שקט שעודם מציקים לי לפעמים. אולם גם אם הדבר יחייב אותי לתאר איך מעדתי מבחינה מוסרית, הריני חפץ להדגיש כי השלכותיה של מעידתי לא היו חמורות מדי. בהחלט ייתכן שמתישהו בעתיד אקרא בדברים שאתעד וארגיש כמו נשים שהכתימו ספר רב ערך בהתעקשן לשמר פרח בין דפיו, וככלות שנים רבות הן שבות ומתבוננות בפרח המתפורר מרוב יובש, פרח שאיבד כבר מזמן את ניחוחו, ואינן מצליחות עוד בשום פנים ואופן להיזכר על מה ולמה רצו לשמרו בשקיקה כה רבה.

כל זה מפני שהחוויה שהתנסיתי בה לא היתה מרעישה במיוחד משום בחינה, ואף לא נודעה לה חשיבות מכרעת בהמשך חיי. עכשיו אני כבר רואה את מה שאירע בתור חלקיק תלוש מהשתלשלותם המובהקת של קורות חיי ועבודתי. לשם משל: גוף האדם מבודד קליע שלא עלה בידו לסלק מתוכו בכך שהוא מצמיח סביבו רקמת מגן, ואז העצם הזר אינו עוד מטרד בגוף, אלא פשוט דבר־מה שנשכח בתוך מעטה השכבה המגוננת. נפש האדם פועלת באותו האופן: מסביב לטעויותינו, לצערנו ולאכזבותינו היא מצמיחה אט אט את רקמות המגן של השִּׁכחה, ובכך היא מבודדת אותם מעשיית החולין וממחשבותינו היומיומיות.

סיפרתי על הקשיים שהשפה הסבה לי בהתחלה. חוסר מיומנותי בצרפתית, או ליתר דיוק האיטיות שבה התבטאתי, בודדה אותי מחברת אנשים בחודשים הראשונים של מגוריי בפריז. איני יכול לומר שסבלתי מכך יתר על המידה, כי כל המבנה הנפשי שלי וכל הוויית קיומי כיוונו אותי מאז ומתמיד אל הבדידות. למיטב זיכרוני אפילו בשנים שבהן חבשתי את ספסלי בית הספר לא היה לי ולו רק חבר קרוב אחד.

הם שחֶברה וחברוּת חשובים להם, הם שאינם יכולים להסתדר אלא אם כן מזדמן להם לדבר, להסביר ולספר לזולת את מחשבותיהם ואת דעותיהם, בוודאי מרחמים עליי בתוך תוכם וחושבים שאני אדם אומלל. לפיכך ברצוני להעיר שזו תפיסה מעֻוותת לגמרי. לבדידות יש חן משלהּ, הבודד אינו נתקל באדם המנצח אותו בוויכוח, לעגו של זר אינו פוגע בציפור נפשו, הוא אינו פוגש מבטים המורים לו כי אין יורדים לסוף דעתו, והוא אינו שומע ביטויים של קוצר רוח כלפיו. אולי הדחף המסורתי של העֵדר פורץ אצל אנשים רבים בכוח שיסודו באָטָבִיזְם, עד שהם ממש מרגישים כי נפשם מתייסרת, אם הם אינם יכולים לשתף אחרים בידיעותיהם ובדעותיהם. אני עצמי לא חוויתי זאת. השמחה החשאית, הלא היא החדווה החבויה בגילוי, גרמה לי תמיד סיפוק רב יותר מן השמחה שיש לה שותפים. גם את צערי ידעתי לקבור לבדי, ומעולם לא נזקקתי לביטויי סולידריות צוננים או ללחיצות יד המתיימרות להביע חמימות.

לפיכך נוהגים לראות בי אדם סר וזועף. אומרים עליי שבחֶברת הבריות אני חמוץ ומשעמם, ואני אכן מודה שמעצבן אותי לשמוע אנשים המדברים על הבלים וזוטות בארשת שכל כולה עליצות, כאילו לשטויות הנפלטות מפיהם יש בעיניהם חשיבות עמוקה ותוכן משמח.

בחורף ההוא בפריז עדיין לא הייתי כזה. טרם זכיתי בעצמאות גמורה, ולפיכך נבצר ממני לבקר אחרים, וטרם זכיתי להכרה החיצונית שהביטחון העצמי המוחלט מצריך. נעוריי ניעורו לחיים בשלב מאוחר וצונן, תקופת לימודיי היתה גדושה בקשיים כלכליים ובעימותים שנבעו מהם, ובמשך כמה וכמה שנים נאלצתי לעבוד כממלא מקומו של מורה הרחק מעיר הבירה, כדי שאוכל לפרוע בשקט ובשלווה את חובותיי ואחסוך לצורך נסיעות הלימודים והמחקר שלי.

התרגלתי לחיות בחסכנות ובתנאים לא נוחים, לאכול אוכל שהוכן ברשלנות ולהסתדר בלי חברים. משום כך העוני מחויב המציאות ברובע הלטיני לא הציק לי כלל ועיקר. אדרבה ואדרבה, תכף לאחר שהתאקלמתי בסביבתי החדשה, ירא וחסר כל ניסיון קודם, פיעמה בי בלי הרף שמחה אדירה. החדווה הזאת היתה מנקודת מבטי חדשה מרעישה אחרי התקופה המיוסרת של לימודיי ובתום השנים החדגוניות שביליתי באזור הנידח, המרוחק מעיר הבירה. החיים בקרב עם זר עוררו בי תחושה זרה לאופי שלי, תחושה מוזרה של השתחררות כמעט חסרת עכבות ומעצורים. הרחובות והמבנים ההיסטוריים, וכן אינספור הפסלים שהוצבו בפריז לזכרם של אישים דגולים כאלה ואחרים, לא פעם שכוחים, ולא כל שכן הספרייה הלאומית והקטלוגים העצומים שלה, כל אלה נסכו בי עליצות ותחושת כוח שהקלו עליי בעבודתי. הודות להן נעשו מחשבותיי חדות ומהירות להפליא.

ככל שהלכה עבודתי והתקדמה, יכולתי להרשות לעצמי להרגיש לראשונה, בזכות ולא בחסד, שאני אדם נבון, ושום דבר לא יוכל להתחרות בעונג שהסבה לי ההרגשה הזאת. המחקר הראשון שלי, מחקר שהתבסס על פרי עמלי במשך החורף ההוא, עודנו יצירתי הקרובה ביותר ללבי על אף ניסוחיה המסורבלים, למרות תשוקתה להאמין באמינותם המוחלטת של מקורות המידע וחרף יראת הכבוד הילדותית שהבעתי בה אפילו ביחס לשגיאותיהם של חוקרים קודמים. כיום לא הייתי מגלה עוד התחשבות כזאת ברגשות הזולת, אבל בעת ההיא לא הייתי מסוגל עדיין להעלות על דעתי שהעוסקים בעבודה מדעית עלולים להיות, אם הדבר אפשרי בכלל, נבזיים וערמומיים בנכלוליהם אף יותר מן הבריות הפועלות בעולם הכספים.

שעת ערב דמומה עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים האלה, ואני קם משולחני וניגש אל ספריי, הלאה מאלומת האור שמטילה המנורה. עיניי עייפות וכאשר אני עוצם אותן כדי להעניק להן רגע של מנוחה, שוב צפים זיכרונות מהחורף ההוא ועולים על דעתי במלוא רעננותם. דריכותי שואפת לאפס, ולרוב מודעותי אינה מיטיבה להבחין בעצים כאשר היא בוחנת את היער. משום כך אני חש כמגשש באפלה ומרגיש חסר ישע כל אימת שאני מנסה להמחיש את הפרטים שיצרו בעת ההיא את האווירה סביבי.

אולם עודני חש בפי טעם של חלב חם מהול בקפה מן הבקרים הקרים שבהם כיסה הכפור את עצי הגנים, ובמרפסות הזכוכית של בתי הקפה הפיצו הקמינים חמימוּת מתוקה שנעדרה מחדרי בבית המלון. לכן התרגלתי לרשום את הערותיי בבית קפה קטן סמוך למלון שעמד בסמטה צדדית צרה, שם נאלצו עוברי האורח להיזהר בכל פסיעה לבל יחליקו על הירקות שהושלכו בתור אשפה. אני זוכר בבירור את ריח החסה הרקובה ואת צחנת הערמונים הקלויים שנדפה מפתח בתי הקפה הגדולים שבשדרה.

בדרך כלל אכלתי אז רק ארוחה אחת ביום, כי באותה סעודה יכולתי לאכול לחם כאוות נפשי. כמו כן קניתי לעתים קרובות תפוחי אדמה מטוגנים בשומן ונהגתי לאכול אותם בעודי פוסע ברחוב, היישר מנייר העיתון שבו נארזו.

כל זה נראה דל בדיעבד, אבל אני מעיד בהן צדק שמעולם לא עלה על דעתי שחסר לי משהו. ההפך הוא הנכון, הייתי מאושר בחודשים הראשונים של שהותי שם וכפי שכבר אמרתי, תחושת חירות יפה וקלילה עשתה בזמן ההוא בחיי כבשלהּ. איש לא פיקח על צאתי ועל בואי, איש לא השגיח מתי אני אוכל ומתי נשכב לישון, והחופש הזה עמד בניגוד גמור לחיים שהורגלתי אליהם קודם לכן, כאשר גרתי בבית משפחתי המחמירה, או כעבור זמן מה, כשהתגוררתי באכסניה. אין בכוונתי לומר שניצלתי לרעה את החופש שלי, לא ולא. אולם מצא חן בעיניי שאני יכול לאכול כל אימת שאני רוצה, ושאני רשאי להיכנס ולצאת בלי שאצטרך להסביר לאף אחד לאן מועדות פניי. נבצר ממני לחשוב אז שחירות כזאת עלולה להעמיד בסכנה את התנהגותי המוסרית.

ימיי היו ארוכים, אבל אף על פי כן הם חלפו על פניי במהירות הבזק, עד שלפתע פתאום התעשתי והופתעתי לגלות שבלי משים הנה כבר הגיע האביב. נבהלתי, כי הכסף שעדיין עמד לרשותי לא אִפשר לי עוד אלא שהות קצרצרה בצרפת. בשום פנים ואופן לא רציתי לקטוע את מחקרי באבו. לכן התמסרתי כליל ללימודיי, ולוח הזמנים שלי נעשה צפוף שבעתיים. מבט מבחוץ היה מגלה כי האביב שלי אינו טומן בחובו אלא עומס עבודה על־אנושי. אפילו כמות הנייר שהשתמשתי בה לכתיבת הגיגיי היתה עצומה, אבל כשאני חושב על כך בדיעבד, אני מבחין להפתעתי שימי העבודה באותה סביבה עצמה, שעוּן על אותם שולחנות דוממים, חלפו ביעף, זהים כולם, ולא השאירו אחריהם שום זיכרון, ואילו הטיול הרגלי הקצר או חצי השעה שביליתי בבית הקפה מאוחר בערב, הטביעו את חותמם על דעתי בשלל זיכרונות עתירי חיוניות וצבע.

וכך לעולם לא אשכח את הבוקר יוצא הדופן שבו פסעתי בזריזות לאורך הטיילת הצמודה לחוף, ובבת אחת התעשתי והתבוננתי במלוא תשומת הלב, עד שהייתי מוכרח לעצור. עצי הדולב סוככו על המעקה האפרפר והנצו בפריחה ירוקה, בזריחת החמה בהק הירק לנוכח הגזעים השחורים המחוספסים בזוהר כמעט צהוב, ומה מתוקה היתה חמימות השמש הזורחת על גב מעילי השחור בתום החורף הקר.

עבדתי אז קשה כל כך, ולמרות זאת, אוי, תקופת לימודיי השאננה! האביב הפך אותי לקל דעת, הודות לו נתמלטו מפי מילים חסרות שחר ובזכותו התוודעתי למכרים מקריים שהזדמן לי לברך לשלום בבית הקפה. סיגלתי לעצמי את המנהג לשתות בכל ערב כוס בירה בבית הקפה שברחוב הסמוך לשדרה, ולא חשבתי כלל וכלל על השפעת המשקה התמים כביכול בסילוק עכבות מוסריות. כשהייתי שב למגוריי, נראו לי הצללים כהים ורכים עד מאוד. השמים נצבעו בתכלת בלתי־טבעית מעל לפנסי הרחוב, ופעמים אחדות אירע שאישה העומדת ומצפה בקרן רחוב נגעה בזרועי, הישירה אל עיניי מבט מצועף מבעד לריסיה השחורים ופנתה אליי בקול מפתה. מרוב בהלה הלם לבי ביתר שאת, ולא תמיד הצלחתי לשלוט בקולי כשניסיתי להסביר שאני ממהר לדרכי. אולם לפרקים התעקשו הנשים, ותכופות נאלצתי למצוא מפלט בתירוץ: פעם אחרת. בסבר פנים יפות ניאותו להשלים עם האמתלה הזאת.

אני בוש ונכלם כשאני שם לב באיזו בדיחות דעת אני שב ונזכר במקרים כאלה, שביחס לעליבותם לא יכולה לשרור אלא תמימות דעים מוחלטת. אולם בזמן ההוא ראיתי בהם הרפתקה, ועתה מן הסתם אין עוד צורך שאדגיש כי מעולם לא הרגשתי אף שמץ של פיתוי ללכת אחרי הנשים ההן. זה נבע בין השאר מהעובדה שבדרך כלל לא היו צעירות, אם כבר - בשלות מדי.

הורים לקחו את ילדיהם לטיול בשבילי החול שבגנים הציבוריים, צבעי הבגדים נעשו עליזים, הסוחרים העמידו את דוכניהם ברחובות, ומעל לפריז ריחפו חום הקיץ והשרב, עד שיכולתי להשאיר את חלוני פתוח יומם ולילה, וחדלתי להשתמש בגרבי צמר. לפעמים, מאוחר בערב, כשפסעתי מהסמטה המצחינה אל חדר המדרגות האפל של מלוני, קיננה בי ההרגשה שחזי כמו בותר ויד סמויה מן העין לופתת את צווארי. לא פעם ישבתי לצד חלוני הפתוח במשך שעות הלילה הארוכות והקשבתי לכל הקולות, לצחוק ולמתק הלחישות, למוזיקה הרועשת שנישאה מרחבת הריקודים. לבי נתקף חולשה ופיק ברכיים אחז בי, עד שחשבתי לתומי כי אכלתי משהו מקולקל או שתיתי מים מזוהמים.

האי־שקט שבדעתי השתקף בוודאי ממכתביי, כי ביולי 1928 קיבלתי בהפתעה גמורה מכתב רשום מידיד של אבי המנוח, אדם שסייע לי כספית לעתים קרובות. חשתי שאני מחויב ליידע אותו על התקדמותי בלימודיי ועל מצבי הבריאותי. כעת כתב לי שכפי הנראה עבדתי קשה מדי, והדעת מחייבת שכבר הגיע הזמן שאצא לחופשה. לשם כך צירף למכתבו המחאה וציין שהוא מבקש ממני לראות בהמחאה מתנה, כדי שהסכום הנקוב בה לא יציק יתר על המידה למצפוני ההגון. כמו כן העיר כי הפתרון הבּריא לי ביותר יהיה לצאת למסע הוללוּת אל מוֹנְפַּרְנָס ולשתות כדת וכדין, אבל עם זאת, הניח, כנראה אעדיף לנסוע לשבועיים הרחק מן העיר ולבלות את עתותיי במנוחה.

מטבע הדברים היו ספרים שרציתי לרכוש ויהי מה, ומפתה מכול היתה המחשבה על האפשרות להאריך את תקופת לימודיי בחודש נוסף. אולם ראיתי לי חובה לגלות הגינות ולהשתמש בכסף למטרה שלשמה נשלחה אליי ההמחאה. מובן שאיני מתכוון להלצה הלא־מוצלחת בקשר למוֹנְפַּרְנָס, אלא לחופשה שתכלול נסיעה אל מחוץ לעיר. כה רָווח לי כאשר גמרתי אומר לעשות זאת, שפרצתי בצחוק והלמתי בהפגנתיות על שולחני בספריי ובמחברתי. הלמתי בכזאת פראות, שרגל השולחן אשר קרטעה במשך כל החורף באופן מעורר חשד, ניתקה סוף סוף כליל ממשטח השולחן וצנחה ברעם על הרצפה.

חום הקיץ היה אז בעיצומו, והאוויר המצחין שלא נע ולא זע ריחף בסמטאות הצרות של הרובע הישן והציק לי בכל נשימה. לרובע הלטיני היתה תקופה מתה משלו. כל מי שיכלו, כבר נמלטו מהעיר. סטודנט לרפואה מאלבניה שאיתו נהגתי להחליף בבית הקפה בערבים כמה מילים מדי פעם בפעם, נעלם בלי להיפרד לשלום, ובעל בית הקפה סיפר לי כי שלח את ילדיו לבְּרֵטָן. הוא הוסיף שבְּרֵטָן עשויה להיות מקום כדאי ביותר לבילוי חופשה. בעלת המלון שבו התגוררתי טענה בדיוק אותו דבר, ובה בעת הביעה את צערה על כך שהשולחן בחדרי נשבר. השולחן החזיק מעמד במשך כל עת שהותה במקום, והיא עדיין זכרה איך קנתה אותו במחיר סביר בשוק הפשפשים. היה זה רהיט מיושן אבל בנוי לתלפיות, והיא חששה ששום נגר בן־ימינו לא ייאות לתקנו ולהשיבו למצבו הקודם. הרגשתי אומנם אשם, ובכל זאת לא מצאתי לנכון אלא לקבל את עצתה של בעלת המלון. לפיכך מיהרתי לתחנת הרכבת דוֹרְסֶה, קניתי כרטיס נסיעה ללוֹרְיָן וביררתי באיזו שעה תצא לדרך רכבת הלילה. על הקיר הקודר של אולם התחנה היו תלויים כמה וכמה תצלומי פרסומת שהציגו את בְּרֵטָן, אבל רק לאחר שקניתי את הכרטיס, נעצרתי להתבונן בהם. בין הרים מסולעים, נופי ים וחופים נאים מכוסים בחול השתהה מבטי על תצלום מוזר. טורים טורים של פסלי אבן העומדים זקופים חלשו בו על נוף מישורי נמוך ודומה היה כי הם משתרעים עד האינסוף. על התצלום הופיע השם קַרְנָק. הוא נחקק תכף ומיד בזיכרוני והעלה על דעתי שילוב של מחשבות שהתמקדו במצרים ובקסם שיָבַשׁ כליל בחיקה של תרבות עתיקה, שנכחדה לפני עידן ועידנים.

אין לי צל של ספק כי תחושת ההזדהות הטבעית שלי עם כל מה שהתכלה כבר מזמן ולפיכך גיבוש תפיסה אובייקטיווית ביחס אליו אינו גורם עוד כל קושי, היא שהביאה את עיני לצוד דווקא את התצלום הזה מבּין שאר התצלומים שנועדו לפרסם אתרי קיט אוויליים. טרם ידעתי אז שקַרְנָק הנמצאת בבְּרֵטָן היא אחד המקומות המפורסמים ביותר שמונומנטים מגליטיים נשתמרו בהם, וכי רק הסְטוֹנְהֶנְג' שבאנגליה עולה על האתר הזה.

במשך החודשיים שקדמו לנסיעתי לבְּרֵטָן, לקחתי שיעורים פרטיים בצרפתית מדוברת אצל גברת קשישה וחירשת שביקשה תמורת ההוראה פרנקים ספורים בלבד. בימי השרב המתישים ביותר הורתה לי לקרוא בקול מן העיתון כדי לתקן את הגייתי. בעיניים עצומות הקשיבה לקריאתי, מדי פעם בפעם העירה לי הערה כלשהי וביקשה ממני לחזור אחריה, אבל בדיעבד אני תוהה אם לא ניצלה את פסקי הזמן האלה לצורך התנמנמות בריאה. היא העבירה שיעורים כאלה במשך שלושים ושמונה שנים, שתים־עשרה שעות ביום, ואין ספק שהיתה מסוגלת להעיר את ההערות הנחוצות אפילו בעודה מתנמנמת. מכל מקום, כאשר הלכתי לשיעור האחרון קניתי לה בחצי פרנק חרוט ממתקים וביקשתי ממנה לספר לי על קַרְנָק ולומר לי מאיזו תקופה הם טורי הפסלים שראיתי בתצלום.

היא סיפרה לי רבות על פסלי האבן, אבל הגייתה הקשתה עליי להבין את דבריה בגלל הממתקים שאותם נאלצה למצוץ, משום שכבר לא היו לה שיניים. גם הידיעה שאצא לדרך בקרוב ואסע לחוף הים, חיבלה ביכולתי להתרכז, וכך, בשעה שהקשבתי לדבריה, חשבתי יותר מכול איך אסתדר במשך שבועיים תמימים ועמי כבודה מועטה כל כך. אמרתי בלבי כי ככל שאקח איתי חפצים מעטים יותר, כך אהיה חופשי יותר לעבור ממקום למקום. ביני לבין עצמי כבר החלטתי לתור בקפידה את כל האתרים שראוי לבקר בהם בסביבות לוֹרְיָן. התעניינותי בדבריה של הקשישה התעוררה רק כאשר שלפה הגברת אי־משם מפה בלויה של צרפת והראתה לי שבמשך הנסיעה ללוֹרְיָן, אוכל לעצור ולרדת בתחנה שבדרך. היא הוסיפה שמהתחנה הזאת אפשר לנסוע במסילה צדדית לקַרְנָק. החלטתי לשקול בכובד ראש את ההצעה הזאת.

כך נשזר צירוף מקרים אחד במשנהו. ההחלטה שהחלטתי להנאתי, מתוך רצון להרחיב את אופקיי, היתה הרת גורל לשלוות הנפש שלי. מאוחר בערב עליתי לרכבת בדוֹרְסֶה ועמי מזוודה קטנה ותו לא. מובן מאליו שנסעתי במחלקה השלישית. עד שהרכבת החליקה על פני טורי הפנסים של התחנה, קראו הסבלים על הרציף את מספרי הקרונות, או ליתר דיוק צעקו אותם בקולי קולות כפי שרק הצרפתים יודעים לצעוק, ואני התרווחתי על מושבי בתחושת הקלה. הצטיידתי מבעוד מועד במקטרת ובטבק שחור, כי בצרפת סיגלתי לעצמי את העישון בלוויית מנהגים נוספים שמקורם בקלות הדעת, ובחרתי לעשן דווקא מקטרת, משום שהשימוש בה היה זול יותר מעישון סיגריות.

הרכבת יצאה לדרך, אבל מעולם לא הגעתי ללוֹרְיָן.