נופלת ברשת

1

"איזה יום מושלם," אמרתי.

בוסטון הפשירה מהחורף שחלף ועת האביב הגיעה. הקמפוס התעורר לחיים, רוחש תלמידי קולג', תיירים ובני המקום.

רבים הסתובבו עדיין בגלימות מטקס קבלת התואר אחר הצהריים, שעוד לא הספקתי לעכל את כולו. הכול נראה הזוי, החל בפרידה מחברים ברגשות מעורבים וכלה בציפייה לבעיות של העולם האמיתי שעימן ניאלץ להתמודד בימים הבאים. מערבולת של רגשות שטפה אותי; גאווה, הקלה, חרדה, אבל בעיקר אושר. על הרגע הזה עכשיו. ועל זה שמארי איתי.

"בהחלט, וזה מגיע לך יותר מכולם, אריקה." מארי מרטֶלי, החברה הטובה ביותר של אמא שלי והמושיעה האישית שלי, מעכה קלות את ידי בחיבה ושילבה את זרועה בזרועי.

מארי, הגבוהה ודקת הגו, היתמרה מעל קומתי הזעירה. עורה הרך היה בגוון שוקולדי עשיר ושערה החום נשזר בעשרות צמות קצרות, סגנון שביטא גם נעורים נצחיים וגם אופנתיות אקלקטית. מי שהיה מסתכל עלינו מהצד לא היה מעלה על דעתו בחיים שהיא האמא היחידה שהיתה לי במשך קרוב לעשור.

אמרתי לעצמי לאורך השנים שלפעמים עדיף להיות בלי הורים מאשר לגדול עם הורים מהסוג שיצא לי לשמוע עליו ולפעמים גם לפגוש. לכמה מחבריי ללימודים היו הורים שקשה להסתדר איתם; נוכחים בגוף אך לא ברוח או מבוגרים דיים להיות סבא וסבתא שלי, עם כל הבעיות שנובעות מפער הדורות. היה לי הרבה יותר קל להצטיין כשרק אני לחצתי על עצמי להצליח.

עם מארי זה אחרת. היא תמיד ידעה לתמוך בדיוק במידה הנכונה. היא הקשיבה לדרמות שלי עם חברים ולקיטורים על העבודות והבחינות, אבל אף פעם לא דחפה אותי. היא ידעה שגם ככה אני דוחפת את עצמי מספיק.

טיילנו בשבילים הצרים שמתפתלים בקמפוס של הרווארד. רוח קלה נשבה בצמרות העצים הסמיכות שרישרשו חרש מעלינו.

"תודה שבאת להיות איתי היום," אמרתי.

"אל תהיי מצחיקה, אריקה! לא הייתי מפספסת את זה בחיים. את יודעת את זה טוב מאוד." היא חייכה וקרצה אלי. "חוץ מזה, אני תמיד שמחה להעלות זיכרונות. אני לא זוכרת מתי ביקרתי בקמפוס בפעם האחרונה. זה גורם לי להרגיש שוב צעירה!"

ההתלהבות שלה הצחיקה אותי. רק מישהי כמו מארי יכולה לבקר באוניברסיטה שלמדה בה ולהרגיש צעירה כאילו לא עברו מאז שנים.

"את עדיין צעירה, מארי."

"נו, נגיד. אבל השנים עוברות מהר. את עוד תגלי בעצמך." היא נאנחה חרש. "מוכנה לחגוג?"

הינהנתי. "בהחלט. בואי נלך."

יצאנו משערי הקמפוס ועצרנו מונית שלקחה אותנו מעל נהר צ'ארלס לתוך בוסטון. דקות ספורות לאחר מכן נכנסנו דרך דלתות העץ הכבדות של אחת ממסעדות הבשר הנחשבות בעיר. אחרי הרחובות שטופי השמש היתה המסעדה אפלה וקרירה, ואווירה של הידור מעודן אפפה את שיחתם השקטה של סועדי הערב.

עברנו על התפריטים והזמנו אוכל ושתייה. המלצר הביא לנו מייד שתי כוסות של ויסקי בן שש־עשרה שנים, עם קרח, שלמדתי לאהוב בארוחות הלא מעטות שמארי הזמינה אותי אליהן. אחרי שבועות של כמויות מוגזמות של קפה ומשלוחי מזון בלילות, כוס ויסקי צוננת וסטייק משובח היו דרך מושלמת לחגוג.

שירטטתי פסים ברטיבות שהתעבתה על הכוס שלי, ותהיתי איך היה נראה היום הזה לו היתה אמא שלי בחיים. אולי הייתי בכלל בבית בשיקגו, והחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.

"על מה את חושבת, ילדה?" קולה של מארי החזיר אותי למציאות.

"כלום. רק חבל שאמא שלי לא פה," אמרתי בשקט.

מארי אחזה בידי מעל השולחן. "שתינו יודעות שפטרישה היתה כל כך גאה בך היום. אין מילים להגיד עד כמה."

מארי הכירה את אמא שלי טוב יותר מכולם. למרות המרחק שהפריד ביניהן אחרי הלימודים הן נשארו קרובות – ממש עד הסוף המר.

התחמקתי ממבטה, מסרבת להיכנע לרגשות שתמיד הציפו אותי כמו מבול מחורבן בכל חג ומועד. אני לא אבכה היום. היום יום שמח ולא משנה מה; יום שאזכור לנצח.

מארי עזבה את היד שלי והרימה את כוסה, ועיניה אורו. "אולי נרים כוסית לפרק הבא בחייך?"

הרמתי את כוסי וחייכתי למרות העצב, עד שהקלה והכרת תודה מילאו את החלל הריק בליבי.

"לחיים." השקתי את כוסי בכוסה ולגמתי לגימה הגונה, מתענגת על צריבת האלכוהול בדרכו מטה.

"ואם כבר הנושא עלה, מה את מתכננת הלאה, אריקה?"

חזרתי להתמקד בחיים שלי ובלחצים האמיתיים שבהם עדיין הייתי נתונה. "טוב, השבוע יש את פגישת הגיוס באנג'לקום ואחר כך אני צריכה באיזשהו שלב להחליט איפה אני הולכת לגור."

"את תמיד יכולה לגור אצלי לתקופה."

"אני יודעת, אבל אני צריכה למצוא לי מקום משלי לשם שינוי. האמת היא שאני דווקא מצפה לזה."

"יש לך רעיונות?"

"לא ממש, אבל אני חייבת לקחת הפסקה מקיימברידג'."

נהניתי מאוד בהרווארד, אבל הרגשתי שאני והאקדמיה צריכות קצת חופש אחת מהשנייה. כל השנה השקעתי בהישגיות מטורפת, מצד אחד כתבתי תזה, מצד שני הקמתי חברה חדשה, ובמקביל התמודדתי עם העומס הרגיל לקראת סיום התואר. רציתי כבר להתחיל בפרק הבא של חיי הרחק מהקמפוס.

"אני כמובן לא רוצה שתעזבי, אבל את בטוחה שאת רוצה להישאר בבוסטון?"

הינהנתי. "אני בטוחה. יכול להיות שבגלל העבודה אצטרך לעבור לניו־יורק או לקליפורניה בשלב כלשהו, אבל בינתיים טוב לי פה."

בוסטון יכולה להיות עיר קשה. החורפים קטלניים, אבל האנשים חזקים, נלהבים ובדרך כלל ישירים ולעניין. עם הזמן הפכתי לאחת מהם. לא יכולתי לדמיין את עצמי עוברת לגור במקום אחר ככה סתם. ובנוסף לכך, מאחר שלא היו לי הורים לנסוע אליהם הביתה, העיר הפכה לי לבית.

"את חושבת לפעמים לחזור לשיקגו?"

"לא." לעסתי את הסלט שלי בשתיקה לרגע, מנסה לא לחשוב על כל האנשים שהיו יכולים להיות איתי כאן היום. "כבר אין לי שם אף אחד. אליוט התחתן מחדש ויש לו ילדים. והמשפחה של אמא תמיד היתה... את יודעת, מרוחקת."

כשאמא שלי חזרה הביתה מהקולג' עשרים ואחת שנה קודם לכן, בהיריון טרי ובלי חתונה באופק, היחסים שלה עם הוריה התערערו קצת, אם לומר זאת בעדינות. אפילו בתור ילדה, הזיכרונות המעטים שיש לי מסבא וסבתא שלי היו לא נעימים והוכתמו בגלל הדרך שבה הגעתי לחייהם. אמא אף פעם לא דיברה על אבא שלי, אבל אם הנסיבות היו כל כך לא נעימות שהיא העדיפה לא לפרטן, כנראה שעדיף היה לי לא לדעת. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי בכל פעם שסקרנותי התעוררה.

העצבות בעיניה האוהדות של מארי שיקפה את זו שלי. "את שומעת לפעמים מאליוט?"

"בעיקר בחגים. יש לו עכשיו שני ילדים קטנים שמספקים לו תעסוקה מלאה."

אליוט הוא האבא היחיד שהיה לי. הוא התחתן עם אמא שלי כשהייתי קטנה, ושנים רבות חיינו יחד כמשפחה מאושרת. אבל פחות משנה אחרי שאמא שלי מתה, הכורח לגדל לבדו ילדה מתבגרת התחיל להכביד עליו יותר מדי, והוא רשם אותי לפנימייה בחוף המזרחי על חשבון הירושה שלי.

"את מתגעגעת אליו," אמרה מארי חרש, כאילו קראה את מחשבותיי.

"לפעמים," הודיתי. "לא היה לנו סיכוי להיות משפחה בלעדיה." נזכרתי כמה אבודים ומבולבלים היינו כשמתה. כעת הדבר היחיד שחיבר בינינו היה זיכרון אהבתה, זיכרון שהלך ודעך עם כל שנה שחלפה.

"היתה לו כוונה טובה, אריקה."

"אני יודעת. אני לא מאשימה אותו. לשנינו טוב, וזה כל מה שמשנה כרגע." עם תואר ועסק חדש בכיס, אין לי סיבה לבוא אליו בטענות על הדרך שבה בחר. בסופו של דבר זה מה שהביא אותי למקום שאני נמצאת בו עכשיו, אבל אי אפשר להכחיש שהתרחקנו במרוצת השנים.

"אז נעזוב את זה עכשיו. בואי נדבר על חיי האהבה שלך." מארי חייכה אלי בחמימות, ועיני השקד היפהפיות שלה נצצו באפלולית המסעדה.

צחקתי, כי ידעתי שאם היה לי מה לספר היא היתה רוצה לשמוע את זה לפרטי פרטים. "אין חדש, לצערי. אולי נדבר במקום זה על שלך?" ידעתי שתתפתה.

עיניה אורו והיא התחילה להשתפך על הגבר החדש בחייה. ריצ'רד היה עיתונאי בינלאומי וצעיר ממנה בעשור כמעט, מה שלא הפתיע אותי כלל. מארי לא רק נראית מעולה לגילה, היא גם צעירה ברוחה. פעמים רבות הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהיא בגיל של אמא שלי.

בזמן שמארי דיברה ניהלתי רומן חפוז ומענג עם המנה שלי. הפילֶה על העצם, שהוכן בצורה מושלמת ונטף רוטב יין מצומצם, ממש נמס בפי. הארוחה היתה כל כך מספקת שכמעט פיצתה על חודשים של חסך מיני. ואם זה לא הספיק, צלחת תותים מצופים שוקולד לקינוח בהחלט עשתה את העבודה.

לא חסרו לי הזדמנויות לרומנים חולפים בקולג', אבל בניגוד למארי, אני אף פעם לא חיפשתי אהבה. ומאחר שהייתי צריכה לתחזק מיזם עסקי, בקושי נשאר לי זמן לחיי חברה, שלא לדבר על חיי מין. העדפתי להסתפק בסיפורים של מארי בתחום, ובאמת שמחתי בכל ליבי שיש גבר חדש שמכניס קצת פלפל לחייה.

כשהסתיימה הארוחה קבעתי עם מארי שתפגוש אותי בחוץ אחרי שתתרענן. הלכתי לכיוון הדלת, מאושרת ומעט מסוחררת ממשקה, וכשהסתובבתי אל המארח שהודה לי כשחלפתי על פניו, נתקלתי חזיתית בגבר שבדיוק נכנס מבעד לדלת.

הוא תפס במותניי לעזור לי להתאזן אחרי שכמעט מעדתי.

"מצטערת, אני—" ההתנצלות גוועה על שפתיי כשמבטינו נפגשו. טורנדו מהפנט של חוּם־דבש וירוק הציף אותי ונטל ממני את יכולת הדיבור. מהמם. הוא היה פשוט מהמם.

"את בסדר?"

קולו הרטיט אותי כל כך שנתקפתי חולשה. הוא הידק את אחיזתו סביב מותניי בתגובה וגופינו התקרבו מעט, מה שממש לא עזר לי להתעשת. הדרך שבה החזיק בי, ברכושניות בטוחה בעצמה, כאילו יש לו זכות מלאה להחזיק בי כך כמה שירצה, גרמה לליבי להלום במהירות.

מצד אחד, הצד שלא ניצת בתשוקה לגבר הזר הזה, רציתי למחות על התעוזה, אבל השכל הישר שלי נמוג סופית כשבלעתי בעיניי את פניו. הוא לא היה מבוגר ממני בהרבה, ומלבד שערו החום־כהה הפרוע נראה כמו איש עסקים בבלייזר בגון פחם מעל חולצת צווארון לבנה שכמה מכפתוריה פתוחים. הוא נראה יוקרתי. אפילו הריח שלו היה יוקרתי.

לא בליגה שלך, אריקה, פסק קול קטן בתוכי, ונזכרתי שאני אמורה לדבר.

"כן, אני בסדר. אני מצטערת."

"אל תצטערי," הוא מילמל בקול מפתה ובשמץ חיוך. שפתיו המשורטטות נראו מבטיחות ביותר, ולא יכולתי להתעלם מהן כשפניי כל כך קרובות לפניו. כשהעביר את לשונו על שפתו התחתונה כמעט נאנחתי בקול. אלוהים ישמור, הגבר הזה הקרין אנרגיה מינית בעוצמה של צונאמי.

"מר לנדון, מחכים לך בשולחן."

בזמן שהמארח חיכה לתגובתו התאוששתי מספיק כדי להזדקף והרגשתי בטוחה לעמוד בכוחות עצמי. לצורך כך השענתי לרגע את ידיי על חזהו, שהיה קשה למגע ותקיף גם דרך החליפה. הוא הרפה ממני, וידיו שהתרחקו לאיטן מגופי הותירו בעקבותיהן שובל של אש. אלוהים ישמור. אף קינוח אפילו לא מתקרב לגבר הזה.

הוא הינהן למארח אבל לא התיק ממני את עיניו, ושיתק אותי באותו חיבור סמוי שקשר בינינו. משום־מה השתוקקתי בכל מאודי להרגיש שוב את ידיו עלי, שולטות בי באותה טבעיות כמו קודם. אם עצם מגעו סיחרר עלי את ראשי, אין לדעת מה יוכל לעשות במיטה. תהיתי אם יש ארון מעילים בקרבת מקום. נוכל לרדת לשורש העניין בו במקום.

"מכאן, אדוני," אמר המארח, מסמן למושיעי לבוא איתו.

הוא התרחק ממני בנינוחות חיננית, מותיר אותי מאחוריו מרוגשת מכף רגל עד ראש. כשמארי הצטרפה אלי עדיין הסתכלתי עליו מתרחק, מראהו תאווה לעיניים.

במקום להרגיש נבוכה דווקא שמחתי שאני לא מסוגלת לשמור על שיווי משקל בעקבים של עשרה סנטימטרים. בהיעדר אהבה בחיי, הגבר המסתורי הזה עתיד לספק לי חומר בעירה לפנטזיות רבות בעתיד.

***

טיפסתי במדרגות הגרניט הרחבות של הספרייה וחציתי את האולמות רחבי הידיים אל משרדו של פרופסור קווינלן. מבטו היה נעוץ בריכוז בצג המחשב שלו כשדפקתי על הדלת.

הוא הסתובב בכיסאו. "אריקה! מנכ"לית הסטארט־אפ האינטרנטי החביבה עלי."

מבטאו האירי המתנגן היטשטש מעט בשנים הארוכות שבילה באמריקה, אך בעיניי הוא נותר מקסים וגמעתי בשקיקה כל מילה.

"תגידי, איך ההרגשה להיות חופשייה?"

ציחקקתי, מתרגשת מההתלהבות הכנה שבה קידם את פניי. קווינלן היה גבר מושך בשנות החמישים המוקדמות לחייו, שערו מאפיר מעט ועיניו תכולות בהירות.

"עדיין מתרגלת, אם להודות על האמת. מה איתך? מתי מתחיל השבתון שלך?"

"אני טס לדבלין עוד כמה שבועות. את חייבת לבוא לבקר אם תמצאי זמן פנוי השנה."

"אשמח מאוד, כמובן," אמרתי.

איזו שנה מצפה לי? קיוויתי שהחברה שלי תעשה בהצלחה את צעדיה הראשונים, אבל למען האמת, לא היה לי מושג למה לצפות.

"משום־מה נראה לי שיהיה מוזר לראות אותך מחוץ לקמפוס, פרופסור."

"אני כבר לא הפרופסור שלך יותר, אריקה. קראי לי ברנדון, בבקשה. עכשיו אני חבר ומנטור שלך, ואני בהחלט מקווה שנתראה לא מעט מחוץ לקירות אלה."

דבריו של הפרופסור נגעו לליבי וגרוני נחנק מעט. אוף, השבוע הזה מלא רגעים מרגשים. קווינלן עזר לי מאוד בשנים האחרונות, הדריך אותי בלימודים והפעיל קשרים כדי לקדם את החברה שלי. הוא תמיד היה נכון לעודד אותי בכל פעם שנזקקתי לחיזוק.

"אני לא יודעת איך להודות לך. חשוב לי שתדע כמה אני אסירת תודה."

"בשביל לעזור לאנשים כמוך, אריקה, שווה לי לקום בבוקר. וזה גם מרחיק אותי מהפאב." הוא חייך חיוך שובב שהבליט גומה יחידה.

"ומקס?"

"טוב, למרבה הצער חיבתו של מקס למשקאות ולנשים עולה בהרבה על שאיפותיו להצליח בעסקים, אבל נראה שבסופו של דבר הוא הצליח לעשות מה שצריך. אני לא בטוח כמה עזרתי, אולי קצת. לא כולם כמוך, יקירתי."

"אני כל כך דואגת שהחברה לא תצליח בטווח הארוך," הודיתי, מקווה שהוא רואה את העתיד אחרת ממני.

"אין לי ספק שאת תעשי חיל, בדרך כזו או אחרת. אם לא בכיוון הזה, יבוא משהו אחר. אף אחד לא יודע מה יילד יום, אבל את משקיעה ועובדת קשה כדי להגשים את החלומות שלך. כל עוד תישארי נאמנה לחלומות האלה ותתמקדי בהם, תמשיכי להתקדם בכיוון הנכון. לפחות זה מה שאני אומר לעצמי."

"נשמע הגיוני." עצביי היו מתוחים עד להתפקע לקראת הפגישה מחר, שאמורה להיות מכרעת לעתיד החברה שלי ולעתידי שלי. הייתי זקוקה לכל טיפת עידוד שאוכל לגייס.

"בכל מקרה, אני מבטיח לספר לך כשאדע בעצמי," אמר.

לא ידעתי אם העובדה שגם הוא מרגיש לפעמים מבולבל כמוני אמורה לגרום לי להתייאש או להפיח בי תקווה.

"בואי נראה בינתיים מה הכנת לידידנו מקס מחר." הוא הצביע אל הקלסר שנח בחיקי ופינה מקום על השולחן.

"בהחלט." שלפתי את התוכנית העסקית ואת ההערות שלי והתחלנו לעבוד.