נחובש

האנשים שאבא שלח לסבתא נַחוּבָּש באו בצד הלא נכון שלה. אם הם היו יודעים שמתי שהירח בננה לצד ימין, זה הזמן שהיא מביאה תמרים עם מרציפן ומוזגת תה מלמעלה עד למטה בזרם אחד מהבראד לכוס הקטנה וצוחקת בלי שיניים ומתופפת על השולחן העגול ומכינה ברבורים ממפיות ושוטפת את הבית עם מרכך כביסה ופותחת את החלונות ושמה מוזיקה בטייפ הקטן ולובשת את השמלה הירוקה עם הפרחים ומדגדגת בבטן ורודפת מתחת לשולחן ומוצאת מטבע ומחביאה אותו מאחורי הגב ומעיפה בין הידיים שלושה תפוחים כמו ליצן בקרקס ואז זורקת שניים דרך החלון ומשאירה אחד ומקלפת אותו בפס ארוך של קליפה שלא נקרע בכלל ונוחש כמו נחש וממלאת את הצלחת בדבש ומרשה לדחוף את האצבעות וללקק, מה שאמא לא מרשה וגם לא סבתא עאישה ובטח שלא סבתא צביה — שלא מרשה אף פעם להתלכלך כשאוכלים, כי זה ברברי — אם הם היו יודעים, אולי הם היו שותים תה עם תמרים, וצוחקים, והולכים הביתה עם ידיים מלאות בפירורים של קוקוס.

אבל האנשים שאבא שלח לסבתא נחובש באו כשהירח היה בננה לצד שמאל. בדיוק כשכל החלונות היו סגורים, מתי שהיא אוהבת להתנדנד ליד הקיר ולשחק כאילו היא לא זוכרת מי אני ומי אף אחד בכלל ומפחידה בכאילו ומוציאה לשון ועושה "סססססססססססססססססס..." הם באו ממש לפני הזמן שהיא בורחת לשדה של החמניות או לחלק המסוכן שמאחורי הכביש הראשי או לפרדס של האשכוליות דם, או למקום אחר חדש ואז חוזרת מלאה בעלים ואדמה ושוכבת על המיטה עם נעליים ולכלוך והכול, שזה, אם סבתא צביה היתה רואה, היא היתה בכלל מתעלפת, כי זה לא מקובל עליה להיכנס למיטה בלי שמתקלחים קודם. אפילו אם מגיעים באמצע הלילה וכל הגוף בנעימות של השינה מהאוטו, ורק רוצים ליפול אל תוך קורי עכביש ענקיים ולהתנדנד בתוכם עד שהעיניים נעצמות והחלום ממשיך. כי אצל סבתא צביה יש גבולות, מה שאצל סבתא נחובש וסבתא עאישה ואמא וכל המשפחה הברברית שלנו אין בכלל, ובגלל זה יצאתי ככה, כנראה.

הכול התחיל כשבסוף היומולדת בבית של אמא, סבתא נחובש נתנה לי עוד מתנה אחת הפתעה — קופסה ירוקה עם סרט מזהב. מעצמי החלטתי לפתוח אותה רק כשאני אגיע לעוד יומולדת שלי, בבית החדש של אבא עם החברה שלו מהעבודה אֵלָה, וסבתא צביה ודודה ברכה ודוד יוסי והבנות דודות שלי המחונכות יעלי ומיכל. אחרי שכיביתי את הנרות מהעוגה, וגם אחד לשנה הבאה, וכולם מחאו לי כפיים, ואבא ליטף אותי על הראש, פתחתי את המתנות. מברכה — חולצה וחצאית, מסבתא צביה — שלוש חוברות צביעה ולורדים בחבילה, מאלה החברה של אבא מהעבודה — צמידים עם נצנצים, ומאבא — פוני ענקי שאפשר לתלות עליו מעילים ותיקים, לחדר החדש שלי. בסוף הוצאתי את המתנה של סבתא נחובש ושמתי על השולחן, ויעלי ממש רצתה שאני אסכים לה להוריד את הסרט, ומיכל ממש ביקשה לקרוע את העטיפה, ואז כשהנחש השחור נפתח מהשבלול שלו וזחל ישר מתחת לספה הלבנה של אבא, מרוב פחד — כולם צרחו וצעקו וסבתא צביה נתנה לי סטירה, ואבא צרח עליה שמה זה אשמתי והיא צרחה שהיא מתקשרת למשטרה, ואבא צרח שהוא בעצמו מתקשר למשטרה, ודודה ברכה לקחה את יוסי מהחולצה ואת יעלי ומיכל מהספה והם הלכו ישר חזרה לקיבוץ.

כשאבא התקשר בעצמו למשטרה, סבתא צביה ואלה החברה של אבא מהעבודה חיפשו אותי בכל מקום, רק לא מאחורי הספה הלבנה. לחשתי לנחש, "ססססססססססססס," והבטחתי לו שלמרות שאין לי תינוקות, אני יכולה להביא לו חלב מהמקרר, אם הוא רק יסכים להיכנס חזרה לקופסה ולעשות מהזנב שלו שבלול ושאני אשים עליו את העטיפה, ואת הסרט, עד שאני אחזיר אותו לסבתא נחובש, כי היא לא התכוונה. הבעיה היתה, שלא הייתי יכולה להגיע למקרר של אבא בלי שיראו אותי, ובגלל זה הנחש נשאר מתחת לספה, על יד הקיר, ורק בכה. אבא אמר, אלוהים ישמור, והרים אותי, ויחד עם סבתא צביה ואלה חברה שלו מהעבודה נעל את הדלת של הבית וכולנו הלכנו לבית של סבתא צביה, ואחר כך אבא חזר להראות לשוטרים איפה הלוחש נחשים וללוחש נחשים איפה השוטרים, ולהביא לי את התיק עם הבגדים. סבתא צביה הכריחה אותי להתקלח והכריחה את אלה החברה של אבא מהעבודה לשתות קפה.

בעצם, הכול התחיל כשסבתא נחובש זרקה את רדיוס דרך החלון. רדיוס בכה, ואבא לקח אותו לווטרינר ששם לו מקל ותחבושת על הרגל השלישית מאחורה. ואז אבא צעק על סבתא נחובש למה היא זרקה אותו מהחלון, וסבתא נחובש צחקה בלי שיניים ואמרה לָה, לָה. ואז אבא היה אדום ואמר שהוא יודע שהיא עשתה את זה, וסבתא נחובש משכה בכתפיים ואמרה לֶש, לֶש. ואבא נשם עם רעש ועשה מהידיים אגרופים ואמר, עַלְיָה, יא משוגעת, למה זרקת את הכלב? והיא תופפה על השולחן העגול והרימה את הגבות, וחייכה. ואז אבא התיישב, עצם עיניים ונשם, פקח את העיניים ושאל אותה בשקט: עַלְיָה, תגידי, מאיזה חלון זרקת אותו, מזה או מזה? וסבתא נחובש צחקה ואמרה: רק מזה יא אבי, רק מזה. ואז אבא ממש כבר התחרפן ולא יכל יותר ואמר לאמא שבאמת שהפעם זה או הוא או המשפחה המשוגעת שלה, שזה כל פעם שיגעון אחר, ובכלל מי שמע על משפחה שגרה ככה עם הסבתות, זה חולני וזה נמאס, ומה הסיפור, כבר אי־אפשר להיות בית נורמלי ושתחליט מה שתחליט. ואמא צעקה כשאבא החליט לקחת דווקא את המצעים שהיא הכי אהבה, כי מה היה לו דחוף? ודווקא על רדיוס המטונף הזה לא הצטערה, בכלל חשבה שהוא שד, שד שעלה מהביוב. וסבתא צביה באמת לא הבינה איך אבא הכניס את עצמו להרפתקה הזו מראש, ומה הוא מצא בה, ואבא בכיף יסביר לה, בכיף, אבל לא מול הילדה בבקשה. ודווקא לאמא זה היה הרבה יותר עדיף ככה, בלי להרגיש כל הזמן שהיא מתנצלת, שהיא פחות טובה וכל זה. ובסוף כולם היו באושר ובעושר עד עצם היום הזה — אבא על הספה של סבתא צביה הבַּשֶלִית, והשלוש אלמנות שחורות, גמלות שלמה המלך — אמא שלי, סבתא עאישה וסבתא נחובש, שבערב הראשון שאבא לקח את המצעים של אמא, טיגנו על המחבת אבנים שקופות, ואז מרחו את השמן שלהן בין העיניים ועל המצח, ואחר כך ניגבו אותו ואת כל הדמעות של אמא גם.

בעצם, הכול התחיל כשסבתא נחובש היתה רק בת עשר, שזה יותר גדול ממני, אבל ממש קטן בשביל להתחתן עם האיש הזקן והעשיר שרימה את אבא של סבתא נחובש, ובגלל זה לא היתה לה ברירה, היא עדיין היתה ילדה, והיא לימדה את עצמה לברוח. היא ידעה לברוח בזמן, ולחזור רק כשהירח מתהפך ושולח לה טיפה אדומה לתחתונים, ככה הזקן ידע שאם הוא לא ייתן לה להתחבא בחדר שלה עם החלונות סגורים עד סוף החצי — אז יהיה לו עסק עם אלוהים. וזה ממש לא בסדר שסבתא עאישה סיפרה לי את זה ומילאה לי את הראש בשטויות, למרות שמה אבא רוצה, אני כבר גדולה ואני גם שאלתי בעצמי, ומה הוא יודע על ילדים? היא גידלה שבעה, ומה שיש לה להגיד לו זה שכשהם מתיישבים צריך לתת להם לשבת, כשהם עומדים צריך לתת להם לעמוד, כשהם הולכים צריך לתת להם ללכת, וכשהם שואלים צריך לענות. ככה זה ההחלטה של סבתא עאישה, שלא משקרים אף פעם. גם אצל סבתא צביה אסור לשקר, כי היא למדה עוד לפני המחנה של הלחם עם מרגרינה שהאמת תנצח, וגם לה יש סיפורים שיכולים לשרוף את האוזניים, אבל לה, לעומת זאת, יש גבולות.

סבתא נחובש היתה בורחת כל חצי ירח ומחפשת נחשים במדבר. היא היתה לוחשת להם: "סססססס," וכשהם היו מתקרבים, היתה שואלת אם הם מוכנים לבוא איתה כדי להפחיד איזה זקן מרושע. בדרך כלל הם היו מסכימים להיכנס לה אל תוך השמלה, בתנאי שהיא תיתן להם לינוק כל הדרך חזרה אל הכפר, כי נחשים אוהבים לינוק חלב כמו תינוקות. ולסבתא נחובש לא היה חלב, כי לא היו לה תינוקות, אז היא היתה מביאה איתה תמיד כד קטן שהיא היתה גונבת מפטימה, שטיפלה בתינוק של השכנה הצרפתייה, ועוטפת אותו במטפחת קטנה, ושמה בכיס של השמלה. וכשהנחשים היו מבקשים לינוק, היא היתה אומרת להם את האמת — שהם יכולים רק לשתות את החלב מהכד. הנחשים היו מאוד מעריכים את זה שסבתא נחובש סיפרה להם אמת, אז הם היו זוחלים לה אל היד, ומוצצים את החלב מהכד ונרדמים לה בשמלה.

סבתא נחובש היתה מחביאה את הנחשים שלה בכל מיני מקומות בבית. למשל בתיבה של הלחם, באחת הנעליים של הזקן הרשע, מאחורי הברז של המקלחת. הזקן היה משתגע וצורח בכל פעם, ואפילו שאחר כך הוא היה מרביץ לסבתא נחובש עד שהפנים שלה היו נראות כמו שק של בטטה קסביה, היא עדיין היתה צוחקת, וגם שמחה שהוא לא עושה לה את הדבר הכי כואב שאלוהים לא מרשה בחצי של הירח של הבננה בצד שמאל. עד שפעם אחת, לזקן הרשע כבר לא היה אכפת מאלוהים, והוא פתח את הדלת של החדר של סבתא נחובש, והדליק את האור עד שהיא צרחה ובכתה ותלשה לעצמה את כל השערות והיתה מלאה דם, ואז היא פשוט הפסיקה לזוז, ויונה גדולה נכנסה דרך החלון ישר אל תוך הלב שלה, והוציאה משם שד לבן. השד החזיק לזקן הרשע את הלב והתקיף אותו עד שהוא היה התקף, וכשסבתא נחובש פתחה את העיניים הוא היה על הרצפה ולא יכל יותר לעשות לה שום דבר. ובגלל זה סבתא עאישה לא מרשה לשחק חמש אבנים ישר על הרצפה, כי זה מעיר את השדים.

אחר כך, בעיר, סבתא נחובש היתה יותר גדולה, וגם יותר שמחה, וגם פגשה את סבא חיים, וככה נהייתה סבתא עאישה וגם כל הדודים של פסח שחלק מהם בכלל בצרפת, כי סבא חיים היה חבר של המלך. וחבל־חבל שבכלל לא הכרתי אותו. וכשסבתא עאישה היתה בת עשר, אותה לא חיתנו עם שום זקן רשע, סבתא נחובש פשוט החליטה לקחת אותה ואת כל הילדים לספינה בצורה של אגוז ששטה את כל הים עד לחיפה. ומזל שסבא חיים זרק שולחן על האיש של הבתים — כי אם לא, הוא היה שולח אותם למדבר הפיתוח ושם כולנו היינו גרים עד היום, ארבעה דורות ברוך השם. ככה סבתא עאישה לא היתה מתחתנת עם סבא זיכרונו לברכה, ואמא שלי לא היתה, ואבא לא היה יכול לשאול את אמא אם היא רוצה להתחתן על הר הכרמל, שזה פעם היה היום הכי שמח בחיים שלו, ואמא לא היתה נותנת את הנשמה בשתי עבודות כדי שאבא יוכל ללמוד בטכניום וגם כל הלילה, ואני לא הייתי.

אז בגלל שהאנשים שאבא שלח לסבתא נחובש באו בחצי הזה, הם ראו אותה רק מתנדנדת בחושך על המיטה, מלאה באדמה ובעלים. כשהם תפסו אותה, סבתא נחובש בעטה וצרחה וצרחה עד שהיא הפסיקה ועד שסגרו את הווילון. אחרי כמה ימים, כשהעיניים של אמא כבר היו ממש גדולות ושחורות והעיניים של סבתא עאישה כבר היו ממש קטנות ושחורות, אמא צעקה בטלפון שהיא מקווה שעכשיו הוא מרוצה, כי לא מוצאים אותה בשום מקום, בשום מקום.

מה שקרה, זה שסבתא נחובש היתה לא באזור שלה כשהיא ברחה, אז הנחשים שם לא הכירו אותה. הם לא ידעו שהיא מקיימת הבטחות, אז כנראה, כשהיא לא הסכימה להם לינוק — הם נחשו אותה. וזהו. ככה מצא אותה איש אחד, שהוא באמת בסדר, באמת, בשדה שליד הכביש.

כשאבא בא לאסוף אותי עם התיק, הוא בהתחלה הסתכל רק על הרצפה ואמא הסתכלה ישר עליו, ואז הם התחלפו. אמא הזיזה את התליון של סבתא נחובש מצד לצד על השרשרת זהב שהיא קיבלה מאבא, שמה זה משנה מה הוא עשה — זה זהב וזה שלה, ושסבתא עאישה תתרכז בזהבים של עצמה. ואבא שאל אותי מה שלומי, ואיך אני מרגישה, ומה אני רוצה שהוא יעשה בשבילי, ובכל הזמן הזה אמא הסתכלה על הקיר, ואבא הסתכל עליה, ואני הסתכלתי על הרצפה. ואחר כך אני הסתכלתי על אבא, והוא המשיך להסתכל על אמא, ואחר כך אני הסתכלתי על החלון, ואז אמא הסתכלה בחזרה על אבא, ואז הוא אמר לה לעיניים: ריח טוב, והיא קמה והביאה לשולחן כוס קפה שחור וצלוחית קטנה עם עוגת סולת ואמרה, קח. ואבא הזיז את הכיסא ורצה להתיישב, אבל אז הכוס רעדה קצת, והוא ניסה לקום, ואז היא התגלגלה על התחרה והשאירה אחריה נהר שחור, ושלושתנו הסתכלנו על הכוס מתגלגלת עד לרצפה ומתנפצת. מהרגל של אמא התחיל לרדת דם והיא לקחה את התחרה עם הקפה ולחצה חזק על החתך. אבא צעק, אני אקח אותך רגע למרפאה, די עם התרופות אליל האלה, די כבר. ואמא הרימה אליו את הראש והוא השתתק. ואז היא קיפלה את התחרה שהפכה אדומה, ולחצה את הצד השני של המפה שהיה עוד שחור, וצחקה ואמרה בשקט אל הרגל שלה: הרש דיגדיג, שזה השם של החמור שובר והורס.

סבתא נחובש היתה אומרת שהחמור שובר והורס נכנס לחנות של הזכוכית כדי לבקש סליחה שנתקע בשלט שלהם ושבר אותו, ואז הוא נתקל במדף של הכוסות, ונער כדי לבקש סליחה שוב, ונתקל במדף של הצלחות, ואחר כך של הקנקנים ובסוף המוכר אומר לו, להרש, שיפסיק כבר לבקש סליחה, כי הסליחות שלו שוברות פה את הכול. וסבתא נחובש היתה צוחקת וצוחקת ואומרת שאם שוברים עדיף פשוט להפסיק וללכת. וסבתא עאישה היתה אומרת שיש חמורים שהסליחה שלהם שוברת יותר גרוע מהידיים ששוברות, ואמא היתה אומרת שאם אתה חמור, פשוט אל תתקרב לחנות של זכוכית וזה הכול.

ואבא לחש, אולי בכל זאת, זה על הדרך שלנו. אבל אמא כבר קשרה את התחרה סביב הרגל שלה ביד אחת, ואת היד השנייה היא הרימה וסימנה לנו להתראות. ואבא פתח שוב את הפה ואמא הרימה אלי את העיניים ואמרה, אני בסדר נעביבאשק, אין מה לדאוג, ואני עשיתי כן עם הראש. ואבא אמר, טוב, אני אחזיר אותה מחר, ואמא יישרה את הרגל, ואמרה, "פפ..." והרימה את היד, והשפתיים של אבא התהפכו, והוא שם לי יד על השיער, ואמר, תני נשיקה לאמא לפני שהולכים.