ניצחתי

החל מרגע זה התחיל אצלי תהליך של קבלה והפנמה שזהו, אני מתחיל דרך חדשה בעוד מספר חודשים. תהליך שכלל את כל קשת הרגשות - פחד, קבלה, אושר, אהבה ומה לא. אך הרגש החזק ביותר היה פחד. רגש הגיוני לכך שאני עוזב מקום עבודה לאחר עשרים שנה, מקום שבו פיתחתי קריירה ענפה ומכובדת, עם שכר טוב, עם יציבות, מקום שבו הייתי מאוד מוערך. לא פשוט בכלל. זהו צעד מאוד גדול.

כל התקופה הזו דמיינתי לעצמי את כל אותם מנטורים שעשו דרך דומה, הדרך מעולם השכירים לעולם העצמאיים. אני זוכר את הסיפורים שלהם ומדהים עד כמה הדברים שמובילים להחלטה הזו זהים לכולם. זה נתן לי כוח. ידעתי שאצליח, אין אפשרות אחרת. בכל מקרה, גם אם לא - ידעתי שלפחות לא אשב ממורמר על כך שלא עשיתי דבר עם החלומות שלי.

הראשון שסיפרתי לו היה מוטי, חברי הטוב, ממש כמו אח, שהיה יד ימיני בתפקיד. כשהוא שמע את זה הוא מייד חשב שאני צוחק עליו. הוא לא האמין לי. אחר כך סיפרתי למשפחה ולחברים, אך מי שהיו עיקר דאגתי ורציתי לשתף אותם היו העובדים שלי. לא באמת ידעתי איך משתפים אותם בזה. בכל מקרה היה עליי לחכות לחתימה על ההסכם עם ההנהלה בטרם אודיע להם ולכן חיכיתי מעט.

מכיוון שמדובר בחודשים האחרונים של השנה, עמדו בפניי שלוש משימות עיקריות: תקציב לשנת 2020, משובים לעובדים וחפיפה. כיוון שאני טוטלי, אני מחויב מבחינתי לעשות את תפקידי עד היום האחרון ולכן המשכתי לעבוד על התקציב. חשוב לי לצאת בטעם טוב ולהשאיר דלת פתוחה.

נראה לי שזה התקציב שעבדתי עליו הכי הרבה, אולי מתוך רצון להשאיר למחליף שלי תקציב סגור ותקין. במקביל קבעתי פגישות משוב לעובדים, רק שהפעם בשונה מכל שנה, החלטתי שאני עושה משובים לכולם, עד אחרון העובדים. בדרך כלל הייתי עושה משובים רק למנהלים והם היו עושים לעובדים. באותה שנה בחרתי אחרת משתי סיבות: הראשונה על מנת להעביר חוות דעת על כל אחד מן העובדים והשנייה משום שזו בעיניי הייתה סוג של פרידה באופן אישי מכל אחד ואחת.

את המשוב קיימתי במהלך שבוע וחצי. לכל אחד הסברתי מה אני חושב עליו ועל עבודתו, אך גם הוספתי ונתתי טיפים להתנהלות נכונה בהמשך. מבחינתי השארתי אחריי מורשת ורציתי שכל אחד מהם יצליח בהמשך. הם היו כמו ילדים שלי וחששתי מכך שלא יסתדרו עם המחליף שלי.

לאחר כחודש קבעתי עם כלל העובדים פגישה, סוג של פגישת סיכום שנה וסיכום משובים. לא היה להם שמץ של מושג שזה הולך לנחות עליהם. עשיתי להם פריסה רצינית כדי לכבד אותם עד כמה שאפשר, וכשסיימנו לאכול ריכזתי אותם וסיפרתי להם כי אני מסיים את עבודתי בחברה. כאדם רגיש, התחלתי לבכות עוד לפני שסיימתי את המשפט. לא היה לי קל בכלל. הם היו בהלם ולא הבינו מאיפה זה בא. ניסיתי להסביר שאני שאפתן ושאני מחפש תמיד את הדבר הבא. הם שאלו המון שאלות, מה אעשה? מי יחליף אותי וכו'. בסיום הפגישה התחבקתי עם כולם, אמרתי להם תודה באופן אישי על המסירות והנאמנות לאורך הדרך והלכתי לדרכי.

זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי עוד משימה - לבנות את חיי החדשים כעצמאי. הווה אומר, לשכור משרד, לרכוש ריהוט מתאים, לשכור רואה חשבון ועוד המון דברים חשובים. זה היה מרגש משום שזה נתן את הגושפנקא להתחלה החדשה.

מייד התחלתי במשימה. יצרתי קשר עם מספר משכירים. חיפשתי משרד צנוע ולא גדול. את חלקם ראיתי לבדי וחלקם עם אילנית, אך היה אחד ממש מיוחד, בקרית מוצקין, בלב שכונת מגורים, ברחוב יוקרתי ושקט אך עם זאת כזה שנמצא בשיפוליו של הרחוב הראשי. כשראינו את המשרד שנינו התלהבנו, ידענו שזה המשרד. המחיר היה נמוך יחסית, קבענו תאריך לסגירת חוזה וחתמתי. זהו, מאותו רגע הייתי בעליו של משרד. את הריהוט רכשתי לאט לאט תוך התאמה מדויקת לצבעים שנבחרו. קוריוז קטן: מה שקבע את המראה של המשרד, של הריהוט וגם של הלוגו היא תמונה שרכשתי בדלית אל כרמל עבור המשרד. היא זו שקבעה איך הכול ייראה.

באותם ימים הייתי בסיומה של הכשרת יועצים לכלכלת משפחה אצל אש לידור. זה המקצוע שהחלטתי שאעסוק בו. כיוון שהיה לי הידע הדרוש היה חשוב לי לקבל כלים נוספים ותעודה שתהיה תלויה על הקיר, בעיקר לטובת תחושת הביטחון של הלקוחות. בדצמבר 2019 סיימתי את הכשרתי ובמקביל כבר נכנסתי למשרד החדש שלי.

מכיוון שאני מאוד טוטלי, היה חשוב לי מאוד שהמשרד יעמוד עד המוצר האחרון לפני ינואר 2020, כדי שהלקוחות ירגישו בו בבית ושאני ארגיש בנוח לשהות כל יום במקום הזה. באמצע דצמבר המשרד היה מוכן באופן מושלם.

העובדים שלי, שמהם נפרדתי בפגישה שעשינו, החליטו שהם מעוניינים ביום גיבוש אחרון, מעין פרידה רשמית. הם קבעו הכול עד לפרט האחרון ויצאנו ליום הגיבוש. ייאמר לזכותם שהיום היה גדוש בכל טוב, בנוי בצורה מעולה וחווייתי ביותר. נהניתי מכל רגע, במיוחד עם אנשים שאני אוהב. בסיום היום ישבנו לארוחת צהריים אשר בתחילתה הגישו לי מתנת פרידה והקריאו עבורי ברכה מרגשת במיוחד. לא יכולתי לבקש סיום יותר הולם מזה. הבנתי שעשיתי משהו טוב בכל שנותיי כמנהל.

היום האחרון בעבודה הגיע. הזדכיתי על הציוד ששייך לחברה ויצאתי לדרך חדשה, לדרך עצמאית, מרגשת מאוד ועם זאת מפחידה. הייתי חדור מטרה וראיתי רק הצלחה בעיניים. לא הסכמתי לחשוב על שום דבר אחר. כמי שעבד כמשווק דיגיטלי, חשבתי כי אם ארים קמפיין, הלידים יגיעו, אתחיל להכניס כסף, ותוך חודשיים כבר אהיה במקום שאני רוצה.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. התחלתי לפרסם סרטונים במדיה הדיגיטלית, לפרסם פוסטים ובמקביל הרמתי קמפיין. הלידים התחילו להגיע וקיימתי איתם שיחות. הראשון אמר שהוא לא מעוניין כי אין לו כסף, כך גם השנייה, השלישית אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, הרביעי עוד צריך להתייעץ וכך הלאה, עוד ועוד לידים שלא נסגרים. חודשיים עברו וכסף אין. הבנתי שאני עושה משהו לא נכון. אני צריך ללמוד למכור.

ניסיתי חודש נוסף לעשות שינויים כאלו ואחרים, לכתוב תסריטי שיחה שחשבתי שיעבדו, אך זה עדיין היה קשה מאוד. לפתע הרגשתי שאני מתחיל את הכול מהתחלה והעובדה שלא מכירים אותי מקשה עליי. אם בעבר היה מספיק שאציין את שמי ומה האיכויות שלי, עכשיו אני זר גמור. אלמוני לחלוטין בתחום חדש. הבנתי שאני צריך לעבוד על התדמית ולבנות הכול מחדש.