נישואים במאררי

1 1

אם לא נחתה על מאדים, אז היא לא ידעה היכן היא. החום היה עז והבוהק והמסנוור! הצבע של החול המדברי היה לא ייאמן, אדום לוהב, כתום צרוב. הוא זהר כמו כבשן תחת שמי התכלת העשירים. רוחב היריעה הדהים אותה. המישורים השתפלו עד האופק בלי ששום-דבר יחבר אותם לאנושות. זה ודאי נראה בדיוק אותו דבר ליורד-ים הצף על פני הגלים הענקיים, חשבה. המסע שלה הופך לחוויה חד-פעמית. היעדר משהו זולת האדמה בכל הדרה הפראי היה מדהים. מרחב. אוויר צלול. חירות. במקום כזה היא עשויה בהחלט למצוא מחדש את נשמתה. אזורי מדבר אלה – והתחוור לה שהיא נמצאת על ספו של המדבר בלבד – היו לכאורה שוממים זולת העשב הנצחי, ספיניפקס (צמח בעל עלים קוצניים הנמצא על פי רוב בערבות אוסטרליה. מילון אלקלעי). הוא כיסה שטחים עצומים במהלך מסעה לערבות הנרחבות של קווינסלנד. השם האגדי אף-פעם אף-פעם התאים למקום. היא אף-פעם לא ראתה כאלה מרחבים סוריאליסטיים מחוץ לציור.

אדמה אדומה מזהירה, שמים כחולים, נטולי ענן, גושים מעוגלים גדולים של ספיניפקס כמו כריות סיכות ענקיות שנחרכו לכדי זהב עמום. במרחק מראות מתעתעים מפזזים בגלים, מציגים נווי-מדבר ירוקים מפתים עם המון מים מלבבים. היא יכלה להבין איך הלכו המתיישבים הראשונים בעקבות המראות, אף-פעם לא מצליחים ללכוד אותם. זה ודאי קרוב למקום בו נאבק מגלה הארצות האנגלי, קפטן צ'רלס סטרט, בדרכו עם הסוסים שלו בחיפוש אחר לשון היבשה בים. איך הוא קרא למקום? אזור הברזל. ואולי מדבר האבן נקרא על שמו. כך-או-כך, זו היתה ארץ עוצרת נשימה, עם עוצמת משיכה כבירה.

קייסי עצרה לצד הכביש הישר שלא הוליך לשום מקום. רק אלוהים יודע למה, חשבה בציניות, לא היה עליו אף-אחד אחר. היא נסעה במשך ימים, ובקושי ראתה נפש חיה. היא כיבתה את מנוע הג'יפ הישן והחבוט שלה ונועצה שוב במפה שלה, מניחה אותה על ההגה. יכול להיות מסוכן לנחות בארץ פראית וריקה ועצומה זו. זה לא תמיד עניין של קלקול במכונית או הידלדלות אספקת המים. די היה בבוהק עצמו. הוא כמעט הרדים אותה. מובן שהג'יפ העתיק לא בא עם מיזוג אוויר והחום היה מחניק.

טוב שהיתה קשוחה. לא היתה לה ברירה. אף-אחד לא דאג לה. היא חיתה חיים קשים. היא נולדה בבקתה בעיבורי עיר טרופית. גודלה על ידי אם שבקושי ידעה איך לדאוג לעצמה, קל וחומר לבתה. ולאחר שאמה נפטרה ממנת יתר, היא גדלה בבית. ימים רעים, רעים. היא סבלה את זה עד שמלאו לה שש-עשרה ואז עזבה בלי כלום מלבד זכרונות נוראים. האמת שמעולם לא היה לה בית אמיתי בשום מקום.

ג'וק מקאיבור, אתה צריך להסביר הרבה.

קייסי הניחה שהוא יהיה בגיהנום ושזה מגיע לו.

לא היה מה לעשות חוץ מאשר להמשיך לנהוג מתוך תקווה שהזקן הנאמן יהפוך את המקום לארץ שלושה נהרות. במשך שנים היא שמעה בתחזית מזג האוויר מזכירים את ארץ התעלות בצד הדרומי-מערבי המרוחק של המדינה. היא לא התייחסה לזה במיוחד וקלטה רק שנורא חם שם! נשמע לה כאילו מדובר בקצווי ארץ. רק לאחרונה גילתה שזהו ביתם האגדי של מלכי הצאן של האומה. ממלכתם של גברים כג'וק מקאיבור.

היא לא ידעה מעולם מיהו אביה. הילדים בבית-הספר ירדו עליה רצח בגלל זה. אמה המסכנה היתה בדיחה מהלכת, קורבן לבדיחות אינספור. הילדים היו כל-כך אכזרים. יפה כתמונה אבל כל-כך המומה מהחיים, עד שאמה חיפשה בתחילה נחמה בבקבוק ולאחר מכן בסמים. היא הודתה פעם באוזני קייסי שאינה רוצה לחיות.

היא לא חיתה. היא מתה ממנת יתר בגיל שלושים-ושש המופלג. קייסי האשימה את עצמה תמיד בכך שלא הצליחה להגן על אמה אבל הרי היא היתה רק ילדה באותו זמן. בגיל אחת-עשרה היא הוכנסה לבית. היו שם המון ילדים ללא אבות או אמהות. הורים רבים השליכו את הילדים שלהם או שהפכו את חייהם לבלתי נסבלים עד שאפילו הבית היה מקום עדיף.

קייסי המשיכה לנהוג. היא שיערה שעברה כמאתיים קילומטרים מאז העצירה האחרונה שלה בעיר קאלן-קריק. היא לא ראתה שום יובל (קריק באנגלית, יובל. המת'), אלא רק מצע חול יבש שלפעמים הוצף מים גועשים. קשה להאמין! כאשר יצאה לחפש לעצמה אוכל, התבוננו בה אנשי העיירה כאילו הגיעה ברכב חלל שנחת ברחוב הראשי. אבל הם לפחות נתנו לה ספל תה הגון וצלחת שעליה כריך שהיה עשוי מלחם טרי והמון נקניק וסלט. תפוח גדול ומאפה קינמון קינחו את הארוחה יחד עם העצה להודיע למישהו לאן היא נוסעת בדיוק בערבה.

היא לא אמרה להם לאן היא נוסעת. די היה במראה שלה כדי להפנט אותם. ודאי הגובה שלה ושערה האדמוני. זה גם זה הפכו אותה למטרה לחצי הילדים בילדותה. "איך מזג האוויר למעלה, ג'ירפה אדומה?" אפילו אמה כמו האשימה אותה במראה החיצוני שלה. לפחות הגובה המבהיל שלה הציל אותה ממכות בבית. היא ידעה להגן על עצמה בעזרת ציפורניה ואגרופיה ובעיטותיה. העולם היה מקום מסוכן. היא גילתה זאת בגיל צעיר מאוד.

ואז, לפני שישה שבועות, ברק מהעבר. חברה ותיקה של אמה נכנסה לחייה. לא במקרה. ג'ודית הריסון עשתה מאמצים גדולים לאתר ראשית את אמה של קייסי, ואז, עם גילוי מותה ללא עת, את בתה היחידה. התברר שג'ודית הריסון גדלה עם אמה וידעה הכל אודות "הטרגדיה" המשפחתית. קייסי לא ידעה כלום עליה מאחר שהעניין לא יצא מעולם מפי אמה. אמה הקטנה והמסכנה – הן לפחות אהבו זו את זו – נולדה למשפחה עשירה. קייסי נזקקה להסבר. כפול. אשה שחיתה עם הילדה שלה מתחת לקו העוני נולדה בבית מרופד. איזו אירוניה! היו לקייסי סבים שמאז נפטרו, ושוודאי השאירו את הונם לכפר בו התגוררו או לטיפול בחתולים. ג'ודית היתה חברתה של אמה מאז ילדותה ונראה שהיתה אחוזה רגשי אשם על שמעולם לא ביקשה ליצור קשר עם אמה של קייסי אחרי שזו עזבה בסערה את בית הוריה, מנתקת כל קשר.

והכל בגלל גבר. זה תמיד כך. גבר מסתורי שסבה וסבתה של קייסי לא פגשו מעודם אבל ממנו חששו באינסטינקט. הוא הפך את חייה המושלמים של בתם, עשה ממנה אדם אחר. כאשר קייסי נרגעה מהגילוי שאמה באה מבית נוח, ג'ודית סיפרה לה שהיא ראתה את אמה ומאהבה פעם אחת בלבד. פעם אחת הספיקה. מקץ שבוע היא ראתה את הגבר הזה מרואיין בטלוויזיה.

שמו היה ג'וק מקאיבור. ברון צאן עתיר נכסים. גבר שהיה לו כסף כמו זבל.

ג'וק מקאיבור, שנראה, למרות שלא נערכה בדיקת די-אן-איי, שהיה אביה של קייסי. לא ייתכן אחרת. הוא היה אפילו גבוה ממנה. אחרי שסגרה את הדלת לבסוף מאחורי ג'ודית הריסון הבוכיה, שחשה הקלה אחרי שהשתחררה מהמשא הכבד, קייסי החליטה לקרוא כל מה שאפשר על מקאיבור, איש החטא; כל גזירי העיתונים, המלווים בצילומים. ג'ודית הריסון לא שיקרה. המילה יפה-תואר לא הספיקה בשבילו. הצילומים היו כולם בשחור-לבן, כך שהיא לא ידעה בדיוק מה הצבעים שלו, חוץ ממה שג'ודית סיפרה לה. היתה לו רעמת שיער אדום-זהוב בוערת. הוא היה גבוה מאוד, ודאי מטר ותשעים, עם עיניים בצבע ספיר וגומה בסנטרו. קייסי כמעט צחקה. בדיוק כמו הצבעים שלה. היתה לה אפילו גומה בסנטר. היא לא דמתה בשום אופן לאמה בעלת השיער הכהה והעיניים הכהות, שהיתה מטר ושישים בלבד. האדם לו דמתה, כנראה, היה האדם שפיתה את אמה הקטנה והנאיבית, ושבסופו של דבר הרס את חייה.

גבר ללא מצפון. ג'וק מקאיבור.

עתיר כוח, עשיר, ודאי נטש נשים בזו אחר זו, הוא לקח כל מה שאמה יכלה לתת לו ואז חזר לעולמו שלו בו אין מקום ליצורים פתיים ויפים כמו אמה. כאשר אמה גילתה שהיא הרה, היא היתה כבר ודאי בגפה ורחוקה מהבית. קייסי לא יכלה לדעת מה אמה הרגישה אז אבל היא היתה משוכנעת שהיתה מבוהלת מפני שלא היה לה למי לפנות. היא התנכרה להוריה בכך שהתמסרה למאהבה.

אלא שלמאהבה, כך התברר, היו רעיה ותינוקת. תינוקת בשם דרסי.

ג'וק מקאיבור, שהיה צריך לשאת על מצחו שלט שאומר נבל ארור.

אבל הוא מת. זה בסדר. המשפחה תשלם. נשות מקאיבור הללו – היא ידעה הכל על האחרת, קורטני, שנולדה שנתיים אחרי שדרסי נולדה – יורשות מקאיבור, כפי שהעיתונות כינתה אותן – היו מלאות כסף. זה נראה לקייסי לא הוגן עד אימה. אם היא בת מקאיבור, ולא היה לה ספק בכך אפילו לרגע אחד, אז האין היא ראויה לחלקה בהון הזה? הגיע הזמן שגם העניים והעשוקים של העולם הזה יזכו בצדק. טוב, היא היתה מספיק עניה לשם כך, אבל שמישהו רק ינסה לעשוק אותה. אנשים ניסו לעשות את זה לא מעט בבית, שבו כל כישורי ההישרדות שלה עמדו למבחן.

היא סבלה ודאי מטראומה. היא הותקפה מינית על ידי הקוברה אבל הוא לא הצליח לאנוס אותה מפני הרעש שהקימה והבעיטה שהיתה לוקחת אותה רחוק מאוד במגרשי הכדורגל, ושהטיחה אותו בקיר הנגדי. היא היתה אז בת ארבע-עשרה, כמעט הגיעה למלוא גובהה, וחזקה להפליא. זה היה מסר לכל האחרים. תעזבו את מקגווייר במנוחה או שהיא תבעט לכם בביצים. היא לא זכתה להשכלה. יומיים בבית-הספר ומה שיכלה לספוג בבית היה כל מה שהצליחה לעשות. האם תשכח אי-פעם את שני הילדים שהתאבדו, לא מסוגלים לשאת את ההתעמרות יום אחרי יום? היא התפללה בלי הפסקה שיגיעו למקום טוב יותר...

במשך שנים התפרנסה קייסי משירה כדי לזכות בארוחת ערב. אנשים אהבו אותה בפאבים בהם התחילה לעשות לעצמה שם כזמרת-כותבת. היה לה קול טוב לשירי קאנטרי והיא רצתה להאמין שיש לה כשרון בנגינה על גיטרה. אחד החברים שלה, בחור נחמד באמת – כן, היו כמה כאלה – לימד אותה. הוא אפילו נתן לה את הגיטרה היקרה שלו ואמר שכאשר הוא שומע אותה הוא מבין שהוא כבר לא צריך לנגן יותר. היא הצליחה אפילו לקבל הכשרה בנגינה. מחוזקת בשל התוצאות, היא לקחה כמה קורסים במכון ללימודי מבוגרים, למדה אפילו צרפתית בסיסית. הדבר גרם לה להרגיש תרבותית. בצד המעשי, היא נרשמה לקורס דע-את-מכוניתך, שבו הצליחה להתעלות על רוב הבחורים. לעזאזל, היא היתה טובה כמו כל מכונאי מצטיין אחר, ולכן ודאי הג'יפ הזה עדיין נוסע.

מקץ עשרים דקות היא ראתה את ההתרוממות הקלה של הקרקע במרחק רב מהכביש, תל קטן שעליו ניצב בית מגורים מרשים למדי יחסית למקום או לכל מקום אחר. בית חווה מסוג כלשהו? למרות שהיא נרכנה לפנים כדי להיטיב לראותו דרך השמשה הקדמית שלה, היא לא יכלה לראות אפילו עז אחת, שלא לדבר על עדר צאן. היו אפילו עצים סביב הבית. אלוני מדבר. היא זיהתה אותם. כמה עצי אקליפטוס נישאים. כמה דקלים. הבית היה דו-קומתי, בנוי מלבנים בצבע ורוד ומוקף מרפסות רחבות, מעקות ברזל לבנים וגדר משורגת לבנה. מה עושה הבית היפה הזה באמצע השום מקום? תהתה.

"קייסי, את מדמיינת דברים," מלמלה לעצמה. לבה החסיר פעימה כאשר אבן גדולה טסה מהכביש ופגעה בשמשה הקדמית לא רחוק מראשה. במרווחים מסוימים במהלך המסע הארוך שלה היא ראתה ערמות של זכוכית לצד הדרך, מציינות אזורים בהם נוסע כלשהו נתקל בבעיה. למרבה המזל, השמשה הקדמית שלה נותרה שלמה, אבל היא נזקקה לעוד מים. הבית לא נראה נטוש. הוא נראה מיושב. היא ראתה את מכל המים העשוי ברזל מגולוון בצדו האחד וכמה מחסנים מאחור. האם לא תוכל נוסעת עייפה לבקש קצת מים? אנשים בערבה ידועים בהכנסת האורחים שלהם. מנגד, היא עלולה לפגוש מישהו מפוקפק המחזיק בידו רובה ציידים. שום-דבר שהחיים סיפקו לה לא הפתיע אותה יותר.

בסדר, אז בואי נראה! קייסי בחנה את שביל העפר שהוביל אל הבית. היא לא חשבה שתראה שם שער. כלומר, כמה אנשים כבר מגיעים לפה? עם זאת, היא יצאה ופתחה את השער וסגרה אותו אחרי שחלפה על פניו והיתה בפנים. אולי כמה פרות מתכננות בריחה?

לא פרות. כלב רועים, עם פרווה מנוקדת מיוחדת במינה וכתמים בצבע חום כהה. היא ידעה מה זה. זה היה בלו-הילר מיוחד לקווינסלנד, שתפקידו היה לאסוף ולנהוג את העדרים. הוא הגיע מפינת הבית, נובח בלי הפסקה, ודאי נחרץ בדעתו לפצות את בעליו על שנטל תנומה באמצע היום.

"הי, בחור!" קראה, עומדת על שלה. "מה הבעיה שלך? אני לא אדם רע. באתי הנה לקחת מים."

הכלב הכחול ודאי אהב את צליל קולה. הוא הפסיק לנבוח והתקרב אליה כאילו היה להוט להבהיר חוסר הבנה.

"הי, חומד, איך קוראים לך?" היא התכופפה כדי ללטף אותו. היא אהבה חיות יותר מכפי שאהבה אנשים והן אהבו אותה. היה קולר סביב צווארו ועליו תג שמו.

"רסטי!" צחקה. "האם זה שמך? מה העניינים, רסטי? אתה בחור חכם. מה דעתך לקחת אותי אל הבית?"

היא היתה מוכנה להישבע שהכלב חייך.

היא הקישה על דלת העץ המוצקה. אף-אחד לא ענה.

"לעזאזל, רסטי!" הבעלים ודאי איננו. הם ודאי יצאו העירה, שלפי המפה שלה היתה קומרה-קרוסינג. היא המשיכה לדבר עם הכלב כדי להוכיח את כוונותיה הטובות. הדלת הקדמית היתה מעוטרת זכוכית צבעונית, תאורה עליונה וצדדית בסגנון שכפי שלמדה נקרא אר-נובו. היא רעבה ליופי. עכשיו היא פיצתה את עצמה על הזמן האבוד. היא התבוננה מקרוב, יד אחת נחה בקלילות על דלת הכניסה והדלת נכנעה. היא נפתחה והיא ניצבה מביטה לעבר אולם כניסה רחב ידיים מואר באור השמש המזהירה. הרצפה היתה מיוחדת בקורות הבהירות והכהות שבה. היו שם מעט מאוד רהיטים מעבר לציור בודד שתלה מעל שידת עץ כהה קטנה.

"הי, מישהו," קראה. "יש מישהו בבית?" אבל אם היה מישהו בבית, הוא היה שומע את נביחותיו של רסטי.

לאחר מכן היא לא ידעה למה נכנסה פנימה, אבל היה משהו במקום הזה שהיה מזמין. רסטי הלך אחריה, לא עושה שום ניסיון לנשוך את עקביה.

קייסי צחקה. "אתה כלב שמירה משהו." היא ליטפה אותו שוב בזמן שהוא התבונן בה בפנים להוטים ומצפים כאילו בקרוב יתחילו לשחק תופסת. נראה שרסטי יצא לגמלאות. "מאחר שאני כבר כאן, אז אני חושבת שאמלא את מכל המים שלי." היא חזרה לג'יפ כדי לקחת את המכל כשהכלב מאחוריה, מאושר. "רסטי, זקן שכמוך, אתה אוהב נשים. אני תוהה אם היית כל-כך נחמד לו הייתי גבר." ודאי לא. גברים היו יצורים מאיימים נורא. נשים לא.

לאחר שמילאה את המכל עד סופו במים, הוא היה כבד. היא הורידה אותו אל הרצפה ובגלל שכל-כך נהנתה להימצא בתוך בית מעין זה, היא החליטה להציץ סביב. היא לא תעלה למעלה. היא היתה בטוחה שזה לא יאה, אבל לא היה שום נזק בהצצה בקומת הקרקע ומאחור. רסטי לא התנגד. זה היה בית גדול אבל הריהוט היה מינימלי.

גם הדלת האחורית היתה פתוחה. נראה שיושבי הבית היו אנשים בוטחים ביותר. לא שהיה שם משהו ראוי ללקיחה. רסטי, שחשב שהיא עומדת לצאת, זינק במורד המדרגות, מביט בה.

ואז נתפסה מאחור וזרועותיה נלפתו מאחורי גופה. היא לא שמעה צעדים. כלום. היה באחיזה הזו כוח שאיש לא ישורנו.

"מה אתה מנסה לעשות, בוקר?" חתך קול גברי. הוא סגר את הדלת בבעיטה כדי שרסטי לא יוכל להיחלץ לעזרתה.

זהו זה! אף גבר לא יפגע בה גופנית. האצבעות שהקיפו את פרקי ידיה היו כפלדה. היא יכלה לדמיין את כל שאר גופו אבל היא לא התכוונה להתחנן או להתפתל. האם יש מקום בעולם שאין בו אלימות?

היא חשה פרץ של אדרנלין וצפה עליו בכל כוחה בניסיון לנער מעליה את האחיזה החזקה. היא לא היתה אשה חלשה. היא היתה חזקה. היא התאמנה במכון הכושר ארבע פעמים בשבוע. היא הרימה משקולות. היא לקחה שיעורי קרטה שבהם הצטיינה. היא הצליחה לשחרר את אחת מידיה. זה כל מה שהיתה צריכה. היא הסתובבה, מוכנה להגן על עצמה כשזכרונות מכוערים מופיעים לנגד עיניה. מותקפת, היא עשתה שני צעדים קדימה, הרימה את רגלה הימנית לגובה החזה ואז שלחה את כף רגלה קדימה בבעיטה חזקה.

הבעיטה היתה צריכה לפגוע, אבל בשניה האחרונה הוא חמק ממנה במהירות. היא הסתובבה במהירות, מחליטה לא לבעוט שוב אלא להכות בלסתו. קדימה! היא שמעה בסיפוק את הגניחה שלו כאשר צווארו הוטח לאחור.

בתוך כמה שניות היא היתה על גבה, מתנשפת, כשתוקפה עומד מעליה. היא הגיבה במהירות, התגלגלה על השטיח. תיקו.

"אתה לא תפגע בי, בן-זונה שכמוך!" היא קמה על רגליה, שולטת בגופה, מוחה עסוק בהגנה עצמית. לא היה מקום לבהלה. היא לא תיפול ללא מאבק.

אל תבטחי באף גבר. המוטו הזה עשוי להציל את חייך.

הוא היה גבוה ממנה. אולי בעשרה סנטימטרים. מחוספס וזוויתי. הוא היה צעיר, עוד לא בן שלושים. עור שזוף נאה מתוח על עצמות מסותתות, שיער זהוב-חום, צרוב שמש. לרגע חשבה, עיניים זהובות. למי יש עיניים זהובות? היא לא חשה בהילה של אנס. במקום, הוא אמר בחריפות, "קחי את עצמך בידיים, נערה. אני לא אפגע בך." הבעתו היתה מבועתת.

לקח לה כמה דקות עד שעיכלה את הדברים שאמר.

"מי אתה?" תבעה במפגיע, שומרת על עמידתה התוקפנית. באותו רגע היא תמרנה את עצמה אל הדלת האחורית כדי להכניס פנימה את רסטי.

"אלוהים!" הוא שאף אוויר. "לא היה לי מושג שאת אשה." קולו התקשה לפתע. "מה זאת אומרת, מי אני? אני שואל כאן את השאלות. מי את? מה את עושה כאן ומה את רוצה? תראי, זה בסדר." הוא הרים את ידיו. "כמה זמן את לוחמת קרטה ומתאגרפת?"

"מאז שגברים מסוגך מסתובבים בעולם!" פניה דלקו עדיין בזעם ועיני הספיר שלה רשפו. "אולי אני לא צריכה להיות כאן, אבל דפקתי על הדלת, הדלת נפתחה מעצמה. חשבתי שזה יהיה בסדר אם אמלא את מכל המים שלי כאן. הוא במטבח. מה חשבת שאני הולכת לעשות? לקחת את החפצים הארורים שלך?"

"יכול להיות," השיב וחיוך קלוש הופיע על שפתיו הנדיבות.

"אני מכניסה פנימה את רסטי," אמרה, כאילו שרסטי היה רוצח מיומן. היא נצמדה אל הדלת האחורית ואז פתחה אותה. הבחור הזה קשוח. מאוד קשוח. היא הבחינה בזה עכשיו. אין בעולם אשה שתוכל להשתוות לכוחו הגופני. שניות לאחר מכן רסטי היה בתוך הבית, תשוש מהריצה סביב הדלת שהיתה נעולה נגדו.

"שב, ילד," אמר התוקף שלה בקול מפקד.

רסטי התיישב.

כמובן! זה חייב להיות הכלב שלו, למרות שהיא פקפקה באם יצליח לשסות בה את כלב הרועים.

"מה שמך, בבקשה?" שאל, לפתע רשמי כמו שוטר.

"קייסי מקגווייר."

"ללא ספק משבט מקגווייר המטורף!" הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש. עם הנשיות שלה, היא לא יכלה להיות גבר.

"שום שבט," אמרה לו קצרות. "אני יתומה."

"אני מניח שהמשפחה שלך מעדיפה את זה ככה. אז מה את עושה בסביבה הזו, קייסי מקגווייר?"

"עוברת, אם זה עניינך בכלל. זה הבית שלך?"

"אפשר להגיד, אבל אני לא גר כאן. הבית הזה עומד לרשות מנהל בית-הספר שלנו. הבית נמצא במרחק כמה קילומטרים מהעיר אבל זה לא מפריע לו."

"הוא לא נועל אף-פעם את הדלתות?" שאלה.

"מעכשיו הוא ינעל אותן," הודיע לה. "אבל כפי שאמרת, אין כאן מה לגנוב. אני מתנצל שתקפתי אותך. חשבתי שאת איזה נווד שרוצה לעשות בעיות."

"כן!" אמרה בקול נחרץ. "עכשיו אתה יודע שלא. אני לא אתנצל שתקפתי אותך. אתה ביקשת את זה."

הוא צחק והחליק בידו על לסתו, במקום בו אפשר היה עדיין לראות סימן אדום. "העובדה שהכובע שלך נפל סיפקה לך גורם הפתעה, אז אל תחשבי שאת משהו. אני תוהה כמה בחורים השכבת על הגב עם השיער האדום הסוער שלך. כמה זמן לקח לך לגדל אותו?"

"אז איך קוראים לך?" ענתה, מתעלמת כליל משאלתו המתחכמת. אבל כל אותו זמן הוא התבונן בה בעיון וזעף קל הופיע בין עיני הארד שלו.

"קונלן. טרוי קונלן. אבי הוא הבעלים של מישורי וולקן במרחק מאה קילומטרים מכאן. הייתי חייב לבקר בעיר, אז החלטתי לעבור כאן ולראות מה קורה. אני לא אזכיר באוזני פיל קרסון – זה מנהל בית-הספר החדש – שרחרחת לו בבית."

היא הסמיקה. "אני מצטערת. קשה להסביר. פשוט נהניתי מהבית. ומחברתו של רסטי." היא הקישה אצבעות והכלב המנומר כחול ניגש אליה, מתענג על ליטופה.

"רסטי, אל תהיה כסיל," נזף טרוי קונלן. "הוא אולי נראה כמו כלב מתוק, אבל ראיתי את רסטי מעמיד אנשים במקומם."

"אני טובה עם חיות," אמרה אגבית. "אז אתה מאמין לי?"

"אני צריך לעצור את הימניות האלה," השיב בציניות. "כן, אני מאמין לך. התחלנו ברגל שמאל. לאן את נוסעת?"

היא משכה בכתפיה. "אני אעצור בעיר. קומרה-קרוסינג."

"כן." הוא הנהן באיטיות, עדיין בוחן אותה בעיון. לא היה שום-דבר מיני במבט שלו. העניין שגילה בה לא היה מהסוג הזה.

"ואז אסע לארץ מקאיבור. מאררי. זה שם התחנה, לא?"

"את שוב צודקת." הוא צמצם עיניים. "את קרובת משפחה של ג'וק?"

"אפשר להגיד."

"אני מקווה שאת יודעת שהוא מת."

"זה מה ששמעתי. אבל זה לא סוף הסיפור."

"מיז מקגווייר, עוררת את סקרנותי."

היה בו משהו שגרם לאי-נוחות לעקצץ בגופה. "תראה, אני אשה עסוקה." היא אמרה את הדברים בשיניים חשוקות. "הכרת את ג'וק מקאיבור?"

"גברת, כולם הכירו את ג'וק מקאיבור," אמר בלקוניות. "את דומה לו קצת."

"מה אתה אומר." היא הרימה את הכובע הבהיר שלה והניחה אותו על ראשה. כל היום שערה היה קלוע כדי לשמור על הקרירות, ועתה היא הרגישה שהתפזר.

"האם הודעת לבנות שאת מגיעה?" הוא השמיע קול מחוספס שדמה לנחרה.

היא התבוננה בו, חושבת לפתע שהוא יפה-תואר להפליא אם אוהבים את החתיכים הדרמטיים הגדולים האלה. היו לו תווי פנים חזקים ומיוחדים ועל אפו הישר היתה בליטה קטנה, ודאי משבר ישן. העיניים היו זהובות כעיני נמר והריסים מעובים. "זו תהיה הפתעה גדולה," לאטה.

"אני בטוח. מי את, לכל הרוחות?"

"כפי שאמרתי לפני כן, זה לא עניינך, קונלן. אני אקח את מכל המים שלי ואלך. יום נעים."

היא לא יכלה לעצור בעדו. הוא ליווה אותה אל הג'יפ שלה.

"את חושבת להגיע למאררי בגרוטה הזו?" שאל, ניצב כדי להעריץ את הרכב.

"הגרוטה הזו שירתה אותי נאמנה," השיבה בחריפות.

"יש לנו שוטר בעיר. האם הג'יפ הזה יעבור מבחן נסיעה?"

"אתה מתבדח. למי אכפת כאן?"

"את תופתעי. נראה שלא מטרידה אותך העובדה שהרבה כסף וזמן מוצאים על חילוץ אידיוטים חסרי אחריות שמוצאים את עצמם תקועים באזורים נידחים."

"תראה, אדוני!" היא הניחה את ידיה על מותניה, מאמצת עמידה תוקפנית. "אני מכונאית. הג'יפ הזה אולי לא יפה אבל הוא מתוחזק היטב. הוא לא יתקלקל בדרך, בסדר?"

"אני רואה שאת נושאת משא כבד על הכתפיים." הוא חייך חיוך לבן וזוויות פיו התרוממו.

מרתק. היא התחילה להרגיש אי-נוחות בשל העובדה שמשך אותה. "אני לא אוהבת שמכנים אותי אידיוטית חסרת אחריות."

הוא קד בפניה בלגלוג. "זו היתה הכללה, נערתי היקרה."

"אני לא נערתך היקרה. אני לא נערה כלל. אני אשה."

"ואשה מצוינת." הוא חייך שוב. "האם אוכל להציע לך ספל קפה בעיר?"

"לא." הבחור הזה התחיל להשפיע עליה. "עד כמה מאררי רחוקה?"

"לא מאוד רחוקה. כמעט שלוש שעות נסיעה על הכביש. אני מציע לך לא לנהוג אחרי החשיכה."

"למה? אתה חושב שהחשיכה תלחיץ אותי?" לעגה.

"אותך? לא. זה היה סתם. אני פשוט שמח שלא פגעת בי בבעיטה שלך. יש קנגורים על הכביש. הם מטומטמים. אני חושב שהג'יפ שלך לא יוכל לעמוד בפגיעה ישירה בקנגורו. אני נוסע עם מוט שוורים."

"אני מבינה שזה הג'יפ שלך מאחורי השער. מה עשית, נעלת את השערים?"

"רציתי להפתיע אותך. טוב שסגרת מאחורייך את השער. נערה כפרית."

היא נענעה בראשה. "מעולם לא הייתי בערבה."

גבות ארד התרוממו. "ג'וק לא הזמין אותך אף-פעם?"

"מעולם לא היה לי העונג לפגוש את ג'וק מקאיבור."

"אבל את קרובת משפחה?"

היא צחקה למרות רצונה. "נראה שהראיות מצטברות. אתה מכיר את יורשות מקאיבור?"

"את דרסי. אבל הקטנה, קורטני, נשארה בבריסביין עם אמה. היא חזרה רק לאחרונה. לא היה לי עדיין העונג לפגוש אותה. אני מנהל את אחת התחנות הרחוקות שלנו."

"אחת..." היא הזעיפה פנים. "אדם לא נעשה יהיר כל-כך אלא אם אבא שלו הוא אחד מברוני הצאן העשירים."

"את סתם מקנאת." הוא משך בכתפיו. "בכל מקרה, את לא יודעת עם איזה זבל אני צריך להתמודד."

"וזה גם לא מעניין אותי. עכשיו, אם לא אכפת לך להוריד את הזרוע שלך מעל המכונית שלי, אני צריכה לצאת לקומרה-קרוסינג. בעיר האחרונה בה עצרתי כל התושבים הארורים נעצו בי עיניים. אפשר לחשוב שבאתי מכוכב אחר."

"סביר יותר להניח שכל אחד מהם נדהם בגלל הדמיון שלך לג'וק מקאיבור. זה די מדהים. אפילו יש לך גומה בסנטר."

"יותר שקע." היא התיישבה מאחורי ההגה. "אתה יכול לעשות לי טובה ולפתוח את השער?"

"איך את יכולה להשאיר את רסטי ככה?" שאל, משועשע בגלל האופן בו הכלב התאהב בה.

"הוא הכלב שלך, לא שלי. אני מניחה שנטשת אותו כאן עם מנהל בית-הספר."

"הבחור רצה הגנה."

היא צחקה. "כל אחד יכול לדרוך על רסטי."

"או שאת יכולה להמיס אפילו לב מתכת?"

קייסי הרגישה כיצד להט חולף בעורקיה. השיחה הזו הרחיקה לכת. "חשבתי שאתה זה שמתנהג כמו פרא." היא הסתובבה מעליו.

"תראי, חשבתי שאת פורץ, בסדר?"

"אני שמחה שאני לא. אתה מתכוון לפתוח את השער או מה?"

"כן, גבירתי." הוא הצדיע בלעג. "אם תישארי בעיר, יכול להיות שאראה אותך שם."

"לא אם אני אראה אותך קודם," קראה במתיקות. "ביי, רסטי!" היא נופפה עד שהוא פתח את השער במלואו, ואז לחצה על דוושת הדלק ונעלמה בענן של אבק אדום וכורכר. רסטי רץ אחריה במהירות. קונלן השמיע שריקה אימתנית בדיוק כאשר החלה לדאוג ורסטי קיבל את המסר וחזר הביתה.

 

עוד תמיהה בקומרה-קרוסינג. עוד מבטים ארוכים. עוד עצות בלתי רצויות שלא לנסות לנסוע אחרי רדת החשכה, דבר שהפך את ההרפתקה לנחשקת עוד יותר, אבל היא לא היתה כסילה לגמרי. היא הזמינה חדר בפאב ללילה. היא תוכל לצאת לדרך, רעננה, בבוקר.

בשבע היא כבר רעבה. היא היתה בטוחה שבפאב אין שירות-חדרים, אבל היא ידעה שאם תרד למטה היא עלולה להיתקל בטרוי קונלן. די היה במחשבה עליו כדי לגרום לאדרנלין שלה להשתגע. הוא לא היה נוכחות מרגיעה. למעשה, הוא היה מאתגר במיוחד. היא יכלה עדיין להרגיש את אחיזת הפלדה שלו בה. היא הניחה שהיתה לו סיבה לחשוב שהיא גבר צעיר ותמיר מאחור. הגובה שלה, הרגליים הארוכות שלה ובגדי הבוקר המאובקים שלה הספיקו. שערה – איך הוא קרא לו – אשד סוער, היה מוסתר מתחת לכובע. אז אבא שלו הוא הבעלים של הבית בו מתגורר מנהל בית-הספר. הוא הבעלים של מקום שנקרא מישורים וולקניים ועוד תחנה בטריטוריה הצפונית. אבא בטח איש עשיר. ברון צאן.

עדיף להישמר מהם.

הרעב השתלט עליה. היא נהגה לאכול המון. היא התייפתה בחולצת כותנה דקה בצבע עיניה וג'ינס מעצבים חדשים, הדוקים כגרבונים, וחגרה סביב מותניה חגורה מהודרת. זה היה לבוש מתאים לפאבים בהם שרה. אנשים אהבו את זה, כמדומה. שערה הוברש עד שהבריק והושאר פזור על כתפיה בעודו משתפל על גבה בגלים עבותים ועמוקים. שׂער מקאיבור. היא נאנחה וסומק של כעס הופיע בלחייה. כמה דברים הוא הוריש לה. כילדה היא תהתה מאיפה התלתלים האדומים האלה. שיערה של אמה היה כהה וזוהר עד שהפסיקה לשמור על עצמה. אמה מעולם לא שכחה את מקאיבור אבל הוא שכח אותה בן-לילה. האם אמה ניסתה אפילו להתקשר אליו כדי לספר לו על היריונה? קייסי לא ידעה. ייתכן שהיה שולח כסף או אומר לאמה לעשות הפלה. יכול להיות שהיה מציע לממן אותה. הוא היה גבר נשוי.

אמה המסכנה ניחנה במוסר נעלה יותר.

עוד בטרם התיישבה על הכסא שלה וכבר ניגשה אליה אשה בגיל העמידה שהזכירה אם של מישהו בתוכנית טלוויזיה וזרחה. "חשבתי שזו את. את קייסי מקגווייר, לא? אני מעריצה שלך. שמעתי אותך שרה בבריסביין ובחוף הזהב. אני בחופשה אצל האחיינית שלי. היא שם." היא החוותה לעבר שולחן. "די ווקר, זה שמי." היא הושיטה את ידה.

מה עוד יכולה היתה לעשות, קייסי לחצה את היד המושטת. "תודה על המילים הנאות, די, אבל אני לא אשיר כאן."

סנטרה הכפול של די רעד כאילו עמדה לבכות. "אפילו אם אבקש ממך? האנשים ימותו עלייך."

קייסי התבוננה בשערה הצבוע בגון השזיף של האשה. "די, כמוך, גם אני בחופשה." גם השפתון של די היה בצבע שזיף.

די לא היתה מהטיפוסים שמוכנים לקבל תשובה שלילית. היא השעינה את ידיה על השולחן. "תראי, קבעתי לעצמי מטרה לגרום לך לשיר. התערבתי עם בעלי שאוכל."

"די, אני עומדת להזמין אוכל. אני נורא רעבה."

"אז אחר כך?" די התעקשה. זה עבד אינספור פעמים בעבר. אנשים פשוט התקפלו לפני שחטפו מיגרנה.

קייסי לא היתה אחת מהם. היא עמדה לשים קץ לשטויות של די, אלא שקול שהכירה התנשם מעבר לכתפה. "הי, אני מצטער שאיחרתי!" בשניה הבאה טרוי קונלן נשק ללחיה בטרם התיישב מולה.

"אה, אני מפריעה," אמרה די ווקר, ונראתה מוטרדת.

"די, נעים היה לפגוש אותך," אמרה קייסי וחייכה. "להתראות."

די עזבה בחוסר רצון בזמן שקונלן גלגל עיניים. "אל תגידי לי. היא רצתה לדעת אם צבע השיער שלך טבעי."

"שמעת על פאות?"

"כן. מה היא רצתה?"

היא סיפרה לו, למרות שלא ידעה מדוע. "היא רצתה שאשיר שיר."

"שווי בנפשך!" גבת ארד אחת התרוממה. "על מה אנחנו מדברים כאן? אופרה, פופ, רוק, אולי בלוז?" הוא כבר הבחין בקולה שהיה עשיר ונמוך, מלא נגינה סקסית.

היא הביטה בו בעיניים צרות ועוינות. "אני מצטערת שסיפרתי לך."

הוא נענע בראשו. "בניגוד למה שאת חושבת, כל אחד מהסגנונות האלה אפשרי. יש לך קול שאנשים רוצים להקשיב לו. ואם אני כבר חושב על זה, גם לג'וק היה קול כזה. אני חושב שבחיים לא שמעתי מישהו מספר סיפורים כמו מקאיבור. הקול הזה הצליח לטוות אגדות."

"אנחנו יכולים להשאיר את מקאיבור מחוץ לזה?" שאלה בחריפות.

"נשמע לי שאין לך דעה טובה עליו."

"תמשיך. תנסה לחקור עוד קצת," התגרתה.

הוא שב ונענע בראשו. "באתי הנה לשיחה נעימה וכדי לאכול ארוחה טובה. האם הזמנת כבר?"

"די הפריעה לי," אמרה בציניות.

"תרשי לי." הוא הרים את ידו. עד מהרה ניגשה מלצרית צעירה עם שער פלטינה צבוע אל השולחן שלהם.

"כן, טרוי?"

הוא חייך אליה. "דבי, מה קורה?"

"הכל אותו הדבר, טרוי. הכל רגיל, אבל יש לי חלומות."

נראה כאילו קונלן היה אחד מהם, חשבה קייסי, כאשר ישבה והאזינה לחילופי הדברים. הם נמשכו רגע לפני שהזמינו. דג טרי שהגיע מהים, ומה עוד חדש? צ'יפס, סלט ירוק.

"דבי, תודה." קונלן החזיר לה את התפריטים. "אנחנו נודיע לך אם נרצה קינוח."

"תודה לך, טרוי," אמרה בעיניים נוצצות ולחיים ורודות.

"אחת החברות שלך?" שאלה קייסי. "או לא מספיק מקושרת למעמדך החברתי הרם?"

"דבי היא רק ילדה," הקדיר פנים. חולצתו הצחורה הבליטה את פלג גופו העליון הרחב והשזוף, עגיל זהב באוזנו השלים את המראה. אפילו השיער העבות שלו לא הגיע אל צווארון חולצתו.

"ילדה מאוהבת," הטעימה קייסי. "בעוד שאתה בדיוק בגיל שדבי נמשכת אליו. עשית עבודה טובה בלגרום לה לרצות לגדול. מהר."

"אני לא יודע על מה את מדברת," אמר. עוד איתות בידו. "מה תרצי?" הוא חזר אל קייסי. "יין או בירה? אני מניח שכוס יין לא תהרוג אותי."

"אולי כדאי שתשב בשולחן אחר?" הציעה במתיקות.

"מקגווייר, אל תהיי כזו. המלצר מתקרב. מה את רוצה?"

"ריזלינג נחמד," אמרה.

הפה הנדיב נקפץ. "אם יש להם. שותי ריזלינג לא מופיעים כאן לעתים קרובות מאוד."

"תבדוק," אמרה.

 

הבעלים של הפאב, גבר בעל חזות נעימה עם עיניים כחולות מבריקות, התייחס ברצינות אל ההזמנה שלה. הוא חייך אליהם ונופף בידו, מסמן שיש לו במלאי בדיוק מה שביקשה.

לא זו בלבד, אלא שהבקבוק הגיע כשהוא מצונן היטב.

טרוי מזג. "את עומדת לשתות לבד את כל הבקבוק?" לגלג.

"אם זה לא מפריע לך." היא משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אני אשתה כמה שארצה. אם יותר לי לשאול, מי בכלל הזמין אותך להצטרף אלי?"

"אין טעם להזעיף פנים," אמר. "הצלתי אותך מדי. את קשוחה, הא, מקגווייר?"

"זה לא הפריע לך להיות קשוח עוד יותר. ומי אמר שאתה יכול לקרוא לי מקגווייר?"

"אני זוכר שקראת לי קונלן. מה שטוב לך טוב גם לי. מה דעתך שנכריז על הפסקת אש ונאכל את הדגים?"

"בסדר. אני מתכוונת לפרוש מוקדם למיטה."

 

זה לא היה צריך לקרות ככה. המנה העיקרית היתה כל-כך טעימה עד שהם החליטו לקנח במוס שוקולד וקפה.

"דרך אגב, מי משלם?" שאל.

"אתה מבזבז את זמנך אם אתה מנסה לעצבן אותי."

"אני פשוט לא מצליח להחליט אם את מסוגלת לחייך או לא." הוא הביט בעוז לתוך עיניה.

"אתה בטח מת להגיד לי שזה כל-כך דומה למקאיבור."

"ג'וק מקאיבור נודע בכוחותיו המיניים," אמר. "חלק מהמשיכה היה החיוך המבריק שלו."

"נראה שהוא השתמש בו הרבה," אמרה בבוז. "אל תצפה ממני לזה. היתה לי ילדות קשה."

"באמת?" הוא גהר לעברה. "גם לי. אולי נוכל להשוות חוויות? בואי נזמין עוד קפה, מאחר שאת משלמת."

היא הנהנה. בגלל סיבה אחת בלבד, או שכך אמרה לעצמה. האספרסו הקצר היה מצוין. היא שתתה רק שתי כוסות יין, כך שהיא תיקח אתה את שארית הבקבוק לחדר. אולי עוד כמה טיפות יעזרו לה להירדם. אלכוהול לא יהיה נקודת התורפה שלה. היא מסוגלת להפסיק לשתות.

מקץ חמש דקות די ירדה עליהם שוב. הפעם כשהיא מרכיבה משקפיים ענקיים. היא נראתה נרגשת מאוד. "חיכיתי וחיכיתי," הכריזה. "אבל עכשיו גמרת לאכול. יש כאן גבר צעיר עם גיטרה. הוא אומר שקוראים לו ג'ון דנוור. הוא מתבדח, כמובן. הוא אמר שהוא ישאיל לך את הגיטרה שלו אם תסכימי לשיר. דיברתי עם הבעלים של הפאב. איזה איש נחמד! הוא אמר שהלקוחות שלו יאהבו את זה."

קייסי קיוותה שהחיוך שלה בסדר. "האמת היא, די, שאני בדרך כלל לא שרה אחרי ארוחה." היא עשתה זאת פעמים רבות, אבל לא באופן מקצועי.

"במקומך," התערב קונלן, "הייתי מתגבר על זה."

"למה אתה לא מסוגל להישאר מחוץ לזה?" ירתה קייסי.

"אני מת לשמוע אותך שרה," לאט. "אף-אחד לא יגיד שאני לא נהנה מהדברים המעודנים יותר בחיים."

"בבקשה, בבקשה," הוסיפה די וחיננה קולה. "הנה ג'וני עם הגיטרה."

"פלא שזה לא אלוויס," לחש קונלן ושלח לעברה מבט זהוב מלא הומור. "נראה לי שאין לך ברירה!"

 

קייסי עלתה על הבמה הקטנה למחיאות כפיים חזקות וכמה שריקות. היא היתה כה שקועה בצחצוח חרבות מילוליות עם טרוי שלא הבחינה במידת העניין לה זכתה. אם האנשים בקאלן-קריק התלחשו ביניהם, הרי שבקומורה-קרוסינג העניין היה גדול בהרבה. הקונצנזוס היה חד-משמעי. "היא חייבת להיות אחת הבנות של ג'וק."

די, שבחרה את עצמה למנחת הערב, לקחה על עצמה את הצגתה.

"אנא, קבלו את קייסי מקגווייר, שהגיעה מבריסביין עד כאן. צפויה לכם הנאה גדולה, חברים."

עוד מחיאות כפיים. עוד כמה שריקות רמות.

קייסי כיוונה את הגיטרה. היא גילתה שקול מושלם הוא עניין נדיר, ולה היה את זה. היא החליטה לפתוח בבלדה עצובה. זו היתה גלעד לאמה. מישהו הפנה את הזרקור אליה. היא לא נזקקה למיקרופון אבל הבעלים של הפאב מיהר להפעיל אותו בזמן שמישהו אחר קירב אליה כסא גבוה כדי שתוכל לנגן בעודה יושבת, אם תחפוץ. אפשר לחשוב שהיתה כוכבת רוק לפי מידת תשומת הלב שקיבלה.

"שיר למרני," אמרה בפשטות והביטה עכשיו בחדר ההומה. מאיפה צצו כולם? חדר האוכל היה לפני כמה דקות חצי ריק.

ממוקדת לגמרי, היא התיישבה על השרפרף הגבוה, לא מודעת למראה שיצרה, פורטת על המיתרים. ואז, כאשר כולם שתקו, היא החלה לשיר...

 

טרוי קונלן, מורד עם סיבה טובה, התרגש ללא נשוא. היה לה קול יפהפה. הוא לא ידע האם היתה מצו-סופרן או קונטראלט, אבל היה בטוח שאינה סופרן. הקול נבע ממקום עצוב בתוכה. נמוך ומתנגן, מלא רגש. היתה לה שליטה מעולה. לא זו בלבד, אלא שהוא מעולם לא שמע גיטרה נשמעת כל-כך טוב. אצבעותיה הארוכות והאלגנטיות ליטפו את המיתרים וגרמו להם לדבר בשמה. היא היתה מוסיקאית אמיתית. קשוחה אתו – היה עליו להודות שהוא התאמץ כדי לייצר מעט חיכוך – אבל כאשר שרה על המרני הזו, קולה היה עצוב עד כדי שברון לב. לא ייתכן שהיא לסבית, נכון? הוא דחה את המחשבה על הסף. היה לו די ניסיון לדעת שהיה משהו מיני מתחת לצחצוח החרבות שלהם. המילים של השיר גילו לו שמרני הזו יכלה להיות אמה. היא אמרה שהיא יתומה והוא לעג לה. הוא הצטער עכשיו.

הוא התחיל לחשוב על אשה אחרת. אמו, אליזבת'. על האהבה הגדולה ששררה ביניהם. אבל אמו נפטרה. היא וחבר משפחה נלכדו בשטפון פתאומי בתחנה. השמועה אמרה שהחבר שלהם, סנדקו, ניהל עמה רומן אסור. אמו היתה כל-כך יפה עד שכולם התאהבו בה. אביו היה גבר קנאי מאוד. הוא קינא לאמו היפהפיה. קינא בו. הוא ראה את בנו כיריב בלבד והציג בפניו קונפליקטים של ממש. הכל נעשה במכוון. אביו ידע טוב מאוד מה הוא מעולל לטרוי, ובו זמנית הוא הרעיף מתנות ואהבה אין-קץ על אחותו ליה. תפנית חדשה לתסביך האדיפלי.

האשה הזו, מקגווייר, היתה מהממת למרות שנראה שהיא לא יודעת את זה. בסדר, היא היתה גבוהה מאוד. גבוהה מדי לאשה, מטר ושמונים, אבל לא גבוהה מדי בשבילו. באור הזרקורים הפך שערה הטיציאני לזהב אגדות. היה לה עור חלק ולבן. לא היו עליו נמשים. הוא תהה איך הצליחה להתחמק מהם. גופה הארוך והגמיש היה נשי בעליל, זורם וסקסי להפליא. ואורך הרגליים האלה! הן יכלו להימתח עד קייפ-יורק! הוא זכר כמה מפחיד ודאי נראה לה בתחילה. היא היתה מוכנה ומסוגלת להילחם בחזרה. לרוע המזל, הוא עשה טעות גדולה וחשב שהיא גבר צעיר שבא לרחרח. הג'יפ הישן והחבוט הדאיג אותו. מה פתאום אשה נורמלית נוהגת בגרוטה כזו?

איזה דברים נוראים עברו על קייסי מקגווייר? מה יצר את הבסיס לשיר הזה? הוא היה משוכנע שסבלה כדי להיות מסוגלת לשיר מתוך עומק כזה. היא סיפרה לו שהיתה לה ילדות קשה. גם לו. לקח לו נצח להבין שאביו קינא בו גם כאשר היה ילד. זה היה קשור לאהבה המיוחדת שרחשה אמו לו ושהוא רחש לה.

לאחר שקייסי גמרה השתררה בחדר דממה מוחלטת. היא ארכה רגעים ארוכים כאילו הקהל לא מוכן להניח לזמרת ולשיר להתפוגג. ואז חלה התפרצות.

"עוד... עוד!"

רעם של מחיאות כפיים והפעם לא היו שריקות, אולי מתוך כבוד. אנשים רקעו ברגליהם, אחרים קמו. תיירת עם קול בריטי כבוש צעקה, "בראבו!"

הזמרת כמו התעוררה באיטיות, כאילו היתה בטראנס.

טרוי מצדו היה עדיין לכוד בכוחו של השיר ובעצב הזכרונות שעורר.

שום-דבר לא יכול היה להיות ברור יותר. היו לקייסי מקגווייר הרבה שירים לשיר והרבה סיפורים לספר. לא פלא שהיא היתה בדרכה למחוז מקאיבור. הוא היה מוכן להמר על כך. זהו מקומה.

קייסי החלה בהדרן. קצבי, ידה מכה בגיטרה, מסעירה. היא העירה את הקהל.

קייסי מקגווייר, אלילת הזמר.