נישואים מחודשים

"אדוני."

לורנצו ריצ'י שלשל את הטלפון שלו לכיסו והאריך את פסיעותיו כשהוא מעמיד פנים שלא הבחין בהופעתו של עורך-הדין השמנמן, המקריח, בגיל העמידה במסדרון מאחוריו. חמישים דקות אחרי שחזר לאדמת ארצות הברית, הדבר האחרון שרצה היה לדון באותיות הקטנות של עסקת הרכישה הסבוכה שעליה ניהל משא ומתן, נושא שהיה מובטח שיחמיר את כאב הראש שלו אפילו יותר.

מחר, אחרי כוסית של הוויסקי האהוב עליו, מקלחת עם מחולל אדים וצלילה לתוך סדיני הכותנה המצרית שסוכנת הבית שלו פרשה על מיטת הקינג-סייז הנוחה מאוד שלו, יהיה לו מספיק זמן להתמודד עם המטלה המעיקה הזאת.

"אדוני!"

דיו. הוא עצר והסתובב אל האיש שעשה את מרב המאמצים להדביק אותו על רגליים קצרות ורחבות, הופעתו החיצונית מנוגדת לחלוטין לפיטבול שהיה בחדר הישיבות.

"אני אחרי שש-עשרה שעות בדרכים, כריסטופר, אני עייף, אני במצב רוח מזופת, ואני זקוק לשינה. תאמין לי כשאני אומר שעדיף מחר."

"זה לא יכול לחכות." המתח בקולו של עורך-הדין משך את תשומת ליבו המלאה של לורנצו. אפילו פעם אחת בחמש שנים של ביצוע עסקות קשות, ולפעמים אפילו עוינות, לא נראה היועץ המשפטי שלו מעורער כל-כך. "אני זקוק לחמש דקות מזמנך."

לורנצו נאנח ארוכות, בטנו מחמיצה מהמחשבה על ניסיון לפרש את הדקויות של לשון החוק, כשמה שנדרש למוחו רשמית היה שינה. הוא החווה בידו על משרדו. "בנה. חמש דקות."

כריסטופר נכנס אחריו אל המשרדים האלגנטיים המעוצבים בשחור ובכרום של צוות הניהול של ריצ'י אינטרנשיונל. גיליאן, העוזרת האישית הסופר-יעילה של לורנצו, נתנה בו מבט "ניסיתי" מתנצל. הוא שילח אותה בתנועת יד, "לכי הביתה. נוכל לעבור על הכול בבוקר."

היא מלמלה מילת תודה, קמה על רגליה והחלה לאסוף את חפציה. כריסטופר הלך בעקבותיו אל המשרד שלו ועמד מהוסס מול המכתבה בעודו מניח תיק מסמכים על הרצפה ומסיר את הז'קט שלו. החשש שרפרף לאורך גבו של לורנצו התחזק. עורך-הדין שלו אף פעם לא היה מהוסס. אף פעם לא.

לורצנו ניגש אל החלונות שהתנוססו בשורה מהרצפה ועד התקרה ומסגרו נוף מרהיב של מנהטן בשעות הערביים, צבועה בגווני אינדיגו – אחד היתרונות של תפקידו כמנכ"ל הקונצרן האיטלקי הבינלאומי של משפחתו, שושלת ספנות שהוא הפך לאימפריה מגוונת שכללה רשת מלונות, קווי שיט ונדל"ן. הוא אהב את הנוף, אבל הלילה הנוף כמעט לא הצליח לחדור את העייפות שערפלה את מוחו.

הוא הסתובב, השעין את גבו על הזכוכית ושילב ידיים. "בסדר," אמר, "בוא נשמע."

עורך-הדין שלו מצמץ מאחורי משקפיים זהובי-מסגרת, העביר את לשונו על שפתיו וכחכח בגרונו. "יש לנו... בעיה. טעות נעשתה ואנחנו צריכים לתקן אותה."

לורנצו קימט את מצחו. "בעסקה?"

"לא. זה עניין אישי."

לורנצו צמצם את מבטו. "לא הזמנתי אותך לכאן כדי לשחק במשחק השאלות, כריס. תוציא את זה כבר."

עורך-הדין בלע את רוקו. "המשרד שטיפל בגירושים שלך עשה טעות בהגשת הניירת. מחדל למעשה..."

"איזה מין מחדל?"

"הם שכחו להגיש אותה."

זמזום מילא את אוזניו. "אני התגרשתי מאשתי לפני  שנתיים."

"כן, טוב, אתה מבין..." עוד בליעת רוק ממושכת. "בעצם אתה לא. לא במובן הטכני כי הניירת בכלל לא הוגשה למדינה."

הזמזום בראשו התגבר. "מה אתה מנסה להגיד?" הוא שאל את השאלה באיטיות, במתינות, כאילו מוחו מתקשה לעמוד בקצב. "רק כדי שהכול יהיה ברור..."

"אתה עדיין נשוי לאנג'לינה." כריסטופר פלט את המילים, יד מתרוממת למקם את משקפיו מחדש גבוה יותר על אפו. "לעורך-הדין שטיפל בגירושים שלך היה עומס עבודה מטורף באותו חודש. הוא חשב שהוא ביקש מהעוזרת שלו להגיש את המסמכים, היה בטוח שהוא עשה את זה, עד שניגשנו לבדוק את הפרטים אחרי השיחה ששנינו ניהלנו לא מזמן." כשהתחוור לו שאנג'י לא מתכוונת לגעת בגרוש מדמי המזונות שנתן לה מדי חודש.

"אשתי הכריזה על אירוסיה השבוע. לגבר אחר."

עורך-הדין לחץ יד אל רקתו. "כן... ראיתי את הכתבה בעיתון. זו הסיבה שניסיתי לאתר אותך. זה מצב די מסובך."

"מסובך?" לורנצו הטיל את המילה על פני החדר בעוצמה של קליע. "כמה אנחנו משלמים למשרד לשעה? מאות? אלפים? כדי לא לעשות טעויות כאלה. בחיים."

"זה מעשה שלא ייעשה," הסכים כריסטופר בשקט, "אבל זו המציאות."

עורך-הדין שלו יישר את כתפיו, נראה מוכן לחטוף על הראש, אבל לורנצו נאלם דום. הידיעה שנישואיו קצרי המועד לאשתו, שהיו אסון אם לשפוט לפי סופם המחפיר, בעצם כלל לא בוטלו, היתה קשה מדי לעיכול, נוסף על החדשות האחרות ששמע מאביו היום.

הוא ספר עד עשר בלב וריסן את הזעם המלובן שאפף אותו. זה כאב ראש מיותר כשהוא מנסה לסגור את העסקה הכי גדולה של החיים שלו.

"איך אנחנו מתקנים את זה?" שאל בקיפאון.

כריסטופר פשט את ידיו לצדדים. "אין פתרונות קסם. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא לזרז את התהליך. אבל זה עלול לקחת חודשים. זה עדיין אומר... כלומר אתה עדיין תצטרך..."

"להגיד לאשתי שהיא לא יכולה להתחתן עם החבר שלה כדי שלא תבצע  ביגמיה?"

עורך-הדין שפשף בידו את מצחו. "כן."

ונכון שזה יהיה כיף, בהתחשב בכך שאנג'לינה גמרה אומר לחגוג את אירוסיה מול חצי ניו-יורק מחר בלילה?

הוא פנה אל הנוף המהמם, דם הולם ברקתו בשאגה עמומה. הוא הזדעזע לגלות עד כמה המחשבה על נישואיה של אנג'י לגבר אחר דחתה אותו, על אף ששכנע את עצמו פעם שהוא לעולם לא רוצה לראות שוב את אשתו. אולי משום שיופיה התוסס, החושני, בסגנון לורן באקול, רדף אותו כל אימת שחשב לקחת אישה אחרת למיטתו... כי בכל פעם שניסה לשכנע את עצמו שהוא אמביוולנטי לגביה, הוא נכשל כישלון חרוץ.

השיחה שניהל עם אביו לפני שעזב את מילאנו חלחלה לתוך ראשו כמו איזו בדיחה אכזרית, אף שהיה מדובר בעניין רציני לחלוטין. היושב ראש של ריצ'י אינטרנשיונל מיקד בו את מבטו הבלתי חדיר, הכחול כקרח, והטיל פצצה. "אחיך פרנקו לא מסוגל להעמיד יורש, מה שאומר שזה מוטל עליך, לורנצו, להעמיד יורש ולעשות את זה בקרוב."

הדאגה שלו לאחיו הצעיר, התמיהה שלו מדוע פרנקו לא סיפר לו זאת לילה קודם לכן כשאכלו יחד ארוחת ערב, התפוגגה תחת השפעת הציווי של אביו. שהוא יתחתן שוב? אין מצב. אלא שמסתבר, הודה באירוניה מרירה, שהוא עדיין נשוי. לאישה שעזבה אותו ואמרה לו שהוא לא מסוגל לאהוב. האישה שגזלה ממנו את פיסת האנושיות האחרונה שנותרה בו.

"אדוני?"

הוא הסתובב בחזרה. "יש לך עוד פצצות להנחית עלי או שזה הכול?"

"זה הכול. העסקה בסדר לעת עתה. אנחנו עדיין נושאים ונותנים על הפרטים הקטנים יותר, ואתה צריך להסדיר את הסוגיות המורכבות האחרונות האלו עם באווארו, אבל חוץ מזה אנחנו מתקדמים כצפוי."

"בנה." הוא נופף בידו אל הדלת. "לך. אני אטפל באנג'י."

עורך-הדין הנהן. "אתה רוצה שאגיש את המסמכים? שאתחיל בתהליך?"

"לא."

כריסטופר נעץ בו מבט המום. "סליחה?"

"אמרתי תניח לזה."

עורך-הדין עזב. החלטה נבונה. הוא ניגש אל הבר ומזג לעצמו ויסקי. כשפסע בחזרה אל החלונות, הוא הרים את הכוס אל פיו ולגם מהמשקה, והתחיל להרגיש אנושי קמעה כשהאלכוהול חימם את קרביו והחליק את הקצוות המשוננים – קצוות משוננים שהעלו מוגלה מהרגע שאחד מגזירי העיתון בתדרוך העיתונות היומי הודיע בהתרגשות על התוכניות של אשתו לשעבר... אשתו הנוכחית להתחתן עם עורך-דין נחשב במנהטן.

הוא הדף הצידה את החדשות על אירוסיה של אנג'י. סירב להודות כמה הידיעה נעצה את ציפורניה בעורו, התחפרה בקרביו – עוררה בו מחשבות אפלות ובלתי מוסברות שהוא לא יכול היה לזהות גם אילו ניסה. אנג'י שמה קץ לנישואים שהידרדרו למעמקים גדולים של מרירות, נישואים שרבים היו זונחים. אז למה זה עדיין צרב כל-כך?

למה הוא עדיין כעס כל-כך, עד שהכעס היה בתוכו כמו מחלה שמאכלת את נפשו? הוא הרגיש עקצוצים מרוב כעס.

למה הוא לא ביקש מכריס להגיש את המסמכים? לסיים משהו שהיה צריך להסתיים לפני שנתיים?

הוא הביט מבעד לחלון שעה ארוכה, לוגם את הוויסקי שלו, צופה בלילה יורד על מנהטן המוארת. הרהר בחובתו למשפחת ריצ'י. בעסקת הרכישה בשווי חמישה-עשר מיליארד דולר שלפניו – עסקה שחייבה את כל הריכוז שלו – שתהפוך את ריצ'י לרשת מלונות היוקרה המובחרת בעולם אם יסגור אותה.

הפתרון לבעיה שלו, כשזה התחוור לו, היה ברור באופן מזעזע ופשטני.

למה לא היתה טיפת אוויר בחדר?

אנג'י לקחה את גביע השמפניה שהמוזג הושיט לה, הסתובבה ונשענה על משטח הזכוכית המואר כשהיא סוקרת את הקהל הלבוש בחגיגיות מתרועע בחלל האלגנטי הלבן של הגלריה לאומנות. אור נוצץ מהנברשות העתיקות גלש על רצפת שיש שחורה מבהיקה, וספוטים ממוקדים של אור הבליטו את יצירות האומנות המדהימות שעל הקירות. רקע מושלם ומתוחכם למסיבת האירוסים שלה ושל ביירון, כל מה שהם דמיינו כדי לחגוג את נישואיהם הקרבים. אם כך, למה היא הרגישה שהחדר התרוקן מחמצן ככל שהערב נמשך? מאין נבע אי-השקט הבלתי מוסבר שבעורקיה?

היא אמורה להיות בעננים. היתה לה קריירה מהחלומות כאחת ממעצבות התכשיטים החדשות הכי מדוברות בניו-יורק, החופש שהיא תמיד ערגה אליו כבת למשפחת קרמייקל וגבר נפלא שחיכה לה בצד. מה עוד היא יכולה לבקש?

ועם זאת משהו הרגיש... חסר.

אין לזה שום קשר לגבר שרדף את שולי האושר שלה, אמרה לעצמה בתקיפות. שהראה לה מה זה לזכות בכול, ואז כעבור רגע לקח את זה ממנה. כי היא ידעה כעת שאדרנלין כזה מיועד לטיפשים. מה שעולה חייב לרדת, ובמקרה שלה ושל לורנצו הסתיימה הירידה בהתרסקות.

דפיקה צורבת הלמה בחזה. היא נשמה נשימה עמוקה של אוויר לא קיים. אולי זה מה שדרוש לה – חמצן כדי לנקות את הראש.

מכיוון שביירון שוחח עם עמית לעסקים מעבר לחדר, היא ניצלה את הרגע. מפלסת את דרכה בין הקהל המפטפט, סביב להקת הג'אז החיה, אל גרם המדרגות האלגנטי שהוביל אל הקומה השנייה, שלא היתה בשימוש הלילה, היא עלתה במדרגות וניגשה אל המרפסת הקטנה שיצאה מהקומה העליונה.

אוויר קיץ חם וסמיך הכה בה כמו קיר חום כשיצאה מהמבנה. היא פסעה אל קצה השטח המעוצב בגינון נוף נפלא, השעינה את מרפקיה על המעקה ושתתה את המראות. הפעילות הקדחתנית ברחוב למטה, כשמוניות והולכי רגל נאבקו על עליונות בלילה דביק של מנהטן, היתה מחזה מוכר שהרגיע את חושיה.

רושם חושי נוסף חלחל לתוכה. מתובלן, גברי, מוכר ביותר. מוכר באופן מרוחק ומטריד.

אצבעות קרות לפתו את גבה. ליבה תופף בגרונה כשהסתובבה. פעילות מוחה הפכה לקו ישר כשבחנה את הגבר הגבוה בעל השיער הכהה ועור הזית שעמד לפניה בחליפה מחויטת לעילא. היא הרימה את מבטה אל עיניו הקשות והכהות, שהיו בוגדניות כמו קרח שחור. העבירה אותו על אפו הנשרי הבולט של לורנצו, על הזיפים בני היום שעל לסתו, על פיו היפה והחושני שידע איך לפגוע ואיך לענג במידה שווה.

לרגע או שניים היא חשבה שהעלתה אותו בדמיונה. שהוא לא באמת כאן, אלא תוצר של מצב הרוח המשונה וחסר המנוחה שבו היתה נתונה. שבפנטזיה שלה הוא שמע על אירוסיה ובא לכאן כדי לעצור אותם. שהיא עדיין יקרה לו, כי פעם, תוך כדי הסערה המורכבת של נישואיהם, היא היתה מוכנה להישבע שזה כך.

דופק מבוהל הדהד בה. מה אם בשביל זה הוא בא? מה תהיה תשובתה? היא היתה מבועתת מהאפשרות שתקרוס כמו קיר לבנים.

היא לחצה את גביע השמפניה אל חזה לפני שידיה הרועדות ישפכו את המשקה. לפני שתרשה לעצמה להתחיל לטפח את האגדות שתמיד היו לה לגבי האיש הזה. שאולי הוא רצה אותה כשהתחתן איתה. שמה שהיה להם בהתחלה באמת  היה קסם, ולא מציאות שהתממשה כמו סטירה בפרצוף.

שהוא התחתן איתה בשביל יתרון פוליטי, כדי להבטיח את היורש שלו, וכשהיא איבדה את התינוק שלהם, הוא איבד כל עניין בה. ריסק אותה.

היא נשמה עמוק, העבירה את משקלה אל שתי הרגליים בניסיון למצוא קצת איזון. "מה אתה עושה כאן, לורנצו?"

פניו היפות התעקמו בלעג. "בלי 'שלום, לורנצו'...? 'אתה נראה טוב, לורנצו'... או אפילו 'מה שלומך, לורנצו?'"

פיה נחשק. "אתה התפרצת ללא הזמנה למסיבת האירוסים שלי. לא נראה לי שמילות נימוסים מתאימות פה. זנחנו אותן בערך אחרי שישה חודשי נישואים."

"החזקנו מעמד כל-כך הרבה זמן?" הוא שילב ידיים על חזהו ונשען על המעקה. היא אסרה על עצמה לעקוב אחר תנועת השרירים של גופו החזק. לשים לב איך הוא התקשח לגרסה מושכת ומסוכנת עוד יותר של הגבר שהכירה.

הוא משך בכתפו. "אני מתנצל שהופעתי ללא התראה, אבל יש איזה עסק שאנחנו צריכים לדון בו."

"עסק?" היא קימטה את מצחה. "לא יכולנו לדבר על זה בטלפון?" היא העיפה מבט חושש אל הדלת. "ביירון-?"

"אף אחד לא ראה אותי. התמזגתי עם הצבע. אבל כן יצא לי להקשיב לנאומים. מרגשים במובן מסוים."

היא הביטה בו בחלחלה. "כמה זמן אתה כבר כאן?"

"מספיק זמן כדי לראות שתפסת את  ביירון בחבל וקשרת אותו חזק, כמו שהחבר החוואי שלי, ברטלט, היה אומר. שבוי לגמרי בקסמייך הרבים... מוכן להניח לך לנהל את העניינים. זה כל מה שעליו חלמת, אנג'י?"

דמה התלהט, מתערבב עם הפאניקה שבעבעה בעורקיה. "אף פעם לא רציתי לנהל את העניינים. רציתי שוויון במערכת היחסים שלנו – משהו שאתה, עם היהירות והשוביניסטיות שלך, סירבת לתת לי."

"וידידנו הטוב ביירון נותן לך?"

"כן."

"גם במיטה?" עיניו נצצו בכוונה. "הוא מספק את התיאבון העצום שלך? הוא גורם לך לצרוח כשאת כורכת סביבו את הרגליים הארוכות האלו שלך ומתחננת? כי הוא לא נראה לי  גבר מספיק, קארה, כדי לעשות את זה כמו שאת יודעת שאת אוהבת. רחוק מזה."

תאווה הלמה בה בלהט ובעוצמה. תמונה של גופו היפה והשרירי של לורנצו הוטבעה במוחה, תמונה שלו ממלא אותה, מרחיב את גבולות העונג שלה, קולו לחישה חמה באוזנה, דורש שתגיד לו אם זה טוב, לא מסופק עד שהיא הבהירה לו בתחינה שזה טוב, עד שצרחה, כי כן, הוא  גרם לה לצרוח.

דם הציף את לחייה, ובטנה התכווצה בחום. היא היתה כה נואשת לאהבתו, לחיבתו, עד שלקחה כל פירור שהיה מוכן להשליך אליה. בסוף זה כל מה שנותר להם.

היא שיקעה את שיניה בשפתה התחתונה. שיקרה. "אין לי שום תלונות גם בתחום הזה."

עיניו התקשו, זיק כהה פולש למעמקי ההובנה שלהן. "חבל שזה פשוט לא יסתדר."

רטט של חשש עבר בה. "על מה אתה מדבר?"

"טוב, את מבינה, היתה... בעיה עם מסמכי הגירושים שלנו."

"אבל אנחנו כן גרושים."

"זה מה שאני חשבתי. המשרד שטיפל בניירת לא הגיש למדינה את המסמכים הנכונים. הטעות הובאה לידיעתי אתמול אחרי שביקשתי לראות את המסמך."

ברכיה רפו. "מה אתה מנסה להגיד?"

"אנחנו עדיין נשואים, אנג'י."

הרצפה קרסה תחת רגליה. היא לפתה את המעקה, כורכת את אצבעותיה סביב המתכת הקרירה כדי לייצב את עצמה. מצמצה כשניסתה לפזר את הערפל שאפף את מוחה. נשואים? היא ולורנצו עדיין נשואים?

היא ביצעה תנועת בליעה בגרונה הצחיח. "אני מתחתנת עם ביירון בעוד שלושה שבועות... בסנט בארטס. אנחנו מתחתנים בסתר."

מבטו היה נועז, אגרסיבי, כמו הטורף שהוא היה. "אם את לא מתכננת לבצע  ביגמיה, זה יהיה בלתי אפשרי."

היא התאמצה להפעיל את מוחה. "אתה צריך  לעשות משהו. לתקן את זה. זו תקלה של המשרד שלך. הם צריכים לתקן אותה."

משיכת כתף עצלה. "יש גבול למה שהם יכולים לעשות. הדברים האלה מתקדמים בקצב של צב. יכול להיות שייקח חודשים לעשות את זה."

"אבל אתה מכיר אנשים. יש לך השפעה בכל המקומות הנכונים... אתה יכול לגרום לזה לקרות."

"אולי."

דמה קפא למראה הקווים הקשים והלא סלחניים של פניו. "אבל אתה לא מתכוון לנצל אותה."

"לא. זה יהיה ניצול מיותר של טובות."

מיותר? ערפל אדום כיסה את ראייתה. "אני מתחתנת בעוד שלושה שבועות. הכול מתוכנן. איך זה מיותר?" היא נענעה בראשה ומיקדה בו את מבטה. "אתה עדיין כועס עלי? זה העניין? אתה רוצה להעניש אותי כי עזבתי אותך? למען השם, לורנצו, אתה ידעת שהנישואים שלנו אבודים. אתה ידעת שזה בחיים לא יעבוד. תן לי להמשיך הלאה."

הוא התקרב אליה, מטר ותשעים של גבר אינטנסיבי מדי מהדהדים במרחק סנטימטרים בלבד ממנה. ארשת פניו, כשהביט בה, היתה מלאה בתוקפנות מרוסנת. "הנישואים שלנו לא היו אבודים. הנישואים שלנו נכשלו בגלל שאת היית צעירה ואנוכית מכדי להבין שנישואים מחייבים עבודה. מאמץ, אנג'לינה. במקום זה השקעת את כל האנרגיה שלך בהתמרדות נגד מה שביקשתי ממך. בהתעלמות ממה שאני הייתי צריך."

היא זקרה את סנטרה. "אתה רצית אשת חברה מושלמת בלי שכל, בלי  ייעוד משלה. היית צריך לשכור רובוטית יפה שתמלא את התפקיד. היתה יכולה להיות ביניכם התאמה מושלמת."

עיניו רשפו. "אל תהיי עוקצנית, קארה, זה לא הולם אותך. אהבתי את הראש שלך, את יודעת את זה טוב מאוד. הצעתי לך כל מיני הזדמנויות להיות מעורבת בארגוני הצדקה שריצ'י תומכים בהם, אבל את לא גילית בזה שום עניין, מאתגר ככל שזה יהיה." הוא הצביע בכוסו לעברה. "ולגבי היותך אשת החברה שלי, את ידעת למה את נכנסת כשהתחתנת איתי. ידעת מהי המציאות של החיים שלי."

היא באמת ידעה? היא היתה בת עשרים ושתיים, בהיריון ומאוהבת קשות בבעלה, ולא היה לה מושג שהיא מחליפה קיום בודד אחד באחר. שבמקום למצוא את האהבה שחיפשה, היא תוותר על העצמאות שחיפשה, על החלומות שלה להיות מעצבת תכשיטים. שהיא תלך בדרכה של אמה ותתאהב בגבר שלא מסוגל לאהוב – הטעות היחידה שנשבעה לעולם לא לעשות.

היא הרימה את סנטרה, חזה מתוח. "חשבתי שדווקא אתה מכל האנשים תבין את הצורך שלי לעסוק בחלום שלי. את הצורך שלי  להיות מישהי."

"באמת הבנתי את זה. היה לך עסק מקוון בחיתוליו. אני עזרתי לך לטפח אותו. אבל לא היה מקובל עלי שתשתעשעי בהקמת בוטיק שהיה גוזל את רוב זמנך. החיים שלנו היו עמוסים מדי."

"החיים  שלך היו. אף פעם לא עניין אותך מהחיים  שלי. החיים שלך היו חשובים יותר."

"זה לא נכון."

"ועוד איך שכן." שמפניה ניתזה משולי הגביע שלה כשהיא כיוונה אותו בחדות לעברו. "כל מה שרצית היה שאני איישר איתך קו, שאמלא את התפקיד שלי... שאחמם את המיטה שלך. ואפילו אז, הייתי רכוש שנהנית ממנו ונפטרת ממנו לפי הגחמות שלך."

לסתו נחשקה. "מערכת היחסים האינטימית שלנו היתה הדבר היחיד אצלנו שלא דרש תיקון, קארה מיה. אל תטמאי אותה בלשון החדה שלך."

"באמת?" פיה התעקם. "אף פעם לא נפתחת אלי באמת – לא במיטה ולא מחוצה לה. אינטימיות רגשית פשוט לא עמדה על הפרק איתך."

הבלח של משהו סתום חלף בעיניו הכהות. "את צודקת שגם אני נושא באחריות להתפרקות הנישואים שלנו," הסכים בטון תמציתי. "שנינו נושאים באחריות לכך. וזו הסיבה שאנחנו נשקם אותם ביחד."

לסתה נשמטה. "מ-מה?"

"פרנקו לא יכול להעמיד יורש. האחריות הזאת מוטלת עלי עכשיו. מכיוון שאנחנו עדיין נשואים, זה משאיר לי רק אופציה אחת."

הו, לא. היא נסוגה ממנו. "זה טירוף. אתה מטורף. צר לי על פרנקו, אבל אני עומדת להתחתן."

"בדיוק הסברתי לך למה זה בלתי אפשרי."

היא הביטה בקשיחות לסתו. אלוהים, הוא רציני.

"לורנצו," היא אימצה את הטון ההגיוני ביותר שלה, "זה לא יכול לעבוד בינינו. עברנו יותר מדי. אנחנו רוצים דברים שונים. לי יש חיים שבניתי, קריירה. אני לא אוותר על זה."

"אני לא מבקש ממך לוותר על הקריירה שלך. אנחנו נגיע לעמק השווה. אבל אני כן מתכוון להשיג את אשתי בחזרה, החלק הזה לא נתון למשא ומתן."

היא נשכה בחוזקה את פנים לחייה, וטעם מלוח של דם מילא את פיה. פעם היא היתה נותנת הכול כדי לשמוע אותו אומר את זה – שהוא רוצה לתקן את מה ששברו. בשבועות הראשונים אחרי שעזבה, מפני שהיתה מבועתת שאולי עשתה טעות בלתי הפיכה, זה היה  כל מה שרצתה לשמוע. אך היא ידעה מהניסיון שאנשים לא משתנים. אי-אפשר לרפא אותם למרות כל האהבה אליהם. אנשים שוברים לך את הלב שוב ושוב.

"אני לא מוכנה לעשות את זה," אמרה בשקט. "אתה יכול למשוך את הליכי הגירושים כמה שאתה רוצה, אבל אתה מטורף אם אתה חושב שתוכל פשוט להנחית פקודה ואני אחזור אליך ואספק לך יורש. אני מאורסת, לורנצו. אני מאוהבת בארוס שלי."

לורנצו ספג את השקר של אשתו היפה בביטחון של גבר שמנוסה מספיק בקריאת תגובותיה כדי לזהות שמדובר בשקר. אישה לא מכריזה על אהבתה לגבר אחר ומתכוונת לזה בזמן שהיא אוכלת אותך בעיניה כפי שהיא עשתה לו. הוא ראה שכל עצב בגופה המעוגל מתוח בגללו.

המחשבה שהיא תציע את הגוף הזה לגבר אחר הרתיחה את דמו. לראות אותה מרימה כוסית בברכה לחיי הארוס שלה כשטכנית היא עדיין היתה שלו. כשהיא  תמיד תהיה שלו.

הוא השפיל את מבטו אל בליטת שדיה מתחת למשי העדין של שמלתה. מטה אל התרחבות ירכיה... אל האורך של רגליה המדהימות בעקבי הסטילטו. גופו פעם מצורך שהוא לא הרגיש תקופה כה ארוכה עד שעורו היה מתוח ממנו. אי-הצדק שבזה. תמיד אנג'לינה. אף פעם לא מישהי אחרת.

הוא החזיר את מבטו אל פניה של אשתו, בחן בשביעות רצון פראית את החום שהכתים את לחייה. "את לא חושבת שאם אני אגע בך," אמר לאט, "אוכל לגרום לך לשכוח ממנו בתוך שישים שניות? כי את יודעת שאני יכול. יש בינינו משהו שאי-אפשר להתכחש לו, אנג'לינה. כימיה ביולוגית טהורה."

פיה התהדק, ושכבת קרח הופיעה על פניה. "אני לא משחקת יותר את המשחקים האלה. ביירון יחפש אותי. אני מציע לך לבקש מעורכי-הדין שלך לתקן את הטעות שלהם, אחרת אני אתבע אותך ואת משרד עורכי-הדין שלך על אי-כשירות."

חיוך עיקם את שפתיו. "המחשבה חלפה גם בראשי. ואז קלטתי שזה כנראה סימן שנועדנו לעמוד באחריות שלקחנו על עצמנו לפני שלוש שנים."

"אתה משוגע." היא הסתובבה במהירות ופסעה אל הדלת. "לך מכאן, לורנצו, לפני שמישהו יראה אותך."

העוינות שלו התגברה. היא נטשה אותו באחד מרגעי השפל של חייו, השאירה אותו להתמודד עם הסערה של הרכילות במנהטן, לבשר את החדשות למשפחתם ולחבריהם בזמן שהיא יצאה לחופשה באיים הקריביים. השאירה את נישואיהם מרוסקים...

היא לא תעזוב אותו שוב.

"אוה, אבל עוד לא סיימתי." המילים השקטות שלו עצרו אותה במקומה. "לא חשבת שבאתי לכאן בידיים ריקות, נכון? בלי איזה קלף מיקוח?"

אשתו הסתובבה אליו, עיניה הכחולות חוששות. "חברת קרמייקל שקועה בחובות," אמר לה. "כבר תקופה ארוכה. אני נתתי לאבא שלך שתי הלוואות גדולות כדי לעזור לו לשמור על הראש מעל המים."

היא מצמצה. "זה בלתי אפשרי."

זו היתה התגובה שלו כשאביה של אנג'י פנה אליו לעזרה. זה היה בלתי נתפס בעיניו שחברת קרמייקל, שושלת טקסטיל בת יותר ממאתיים שנה, אייקון אמריקני ששמו מתנוסס בקמפוס הראשי של אחד מבתי-הספר לעיצוב היוקרתיים ביותר בניו-יורק, יכולה להיות במינוס, במינוס  גדול.

הוא ראה את הצבע מתרוקן מפניה של אשתו. "אם היית טורחת ללכת הביתה, היית יודעת. כל-כך הרבה מדינות מעורבות עכשיו ביצירת בדים בשיטות היי-טק. המצב לא מזהיר כבר תקופה ארוכה."

היא נענעה בראשה. "אם זה נכון," אמרה חלושות, "למה שתעזור למשפחה שלי?"

שפתיו התעקמו. "כי אני נאמן למערכות היחסים שאני יוצר, בניגוד אלייך. אני לא בורח כשהמצב מסתבך. מי את חושבת חתום על הסטודיו שלך?"

היא קימטה את מצחה. "אני משלמת את השכירות על הסטודיו שלי."

"את משלמת רבע מהשכירות. זה הבניין שלי, אנג'י."

פיה נפער. "אני שכרתי דרך מתווך. מצאתי את המקום..."

"את מצאת את מה שרציתי שתמצאי." הוא נופף בידו אליה. "היה לי קל יותר לישון בלילה כשידעתי שאת נמצאת בחלק בטוח של העיר."

פניה התכרכמו כשההבנה נחתה עליה. "מה אתה רומז? שאתה תפסיק את העזרה שאתה נותן למשפחה שלי ותזרוק אותי לרחוב אם אני לא אסכים לחזור אליך?"

"אני מעדיף לחשוב על זה כתמריץ. הנישואים שלנו ראויים להזדמנות הוגנת לפני שנזרוק אותם לפח. את תחזרי אלי, אנחנו ננסה לעבוד על זה, אני אחלץ את קרמייקל מהקשיים הכספיים שלה לפני שהיא תהפוך להערת שוליים ברשימת השושלות האמריקניות הגדולות. רווח לכולם."

רווח לכולם? היא לטשה בו עיניים באי-אמון. "אתה באמת תנופף לי בזה מעל הראש?"

"את לא שיחקת בהגינות כשעזבת אותי, טזורו. את פשוט חתכת וברחת. אז כן, אני אשתמש בכל אמצעי דרוש כדי לגרום לך להבין את הטעות שלך. לעשות את הדבר הנכון."

"אני  ביקשתי ממך ללכת איתי לייעוץ. התחננתי בפניך. ניסיתי להציל את הנישואים שלנו ורק אז עזבתי."

הוא התעלם מדקירת האשמה שפיסת אמת זו נעצה בו. "את ציפית שנפתור את הבעיות בין לילה. זה לא קורה ככה."

אצבעותיה התהדקו על הרגל העדינה של גביע השמפניה שלה. "להחזיר את שנינו לנישואים שבהם נהרוס אחד את השני זה לא לעשות את הדבר הנכון."

"שנינו מבוגרים יותר וחכמים יותר. אני חושב שנוכל להצליח."

היא נענעה בראשה. "זו הטעות שלך. כאן שיחקת בקלף הלא נכון, לורנצו, כי אני בחיים לא אחזור להיות אשתך."

היא פנתה על עקביה ועזבה. הוא הניח לה ללכת כי ידע שהיא תחזור. הוא אף פעם לא לקח הימור בעסקה שהזכייה בה לא היתה מובטחת.