נישואים קצרים

יורש העצר של הממלכה המזרח-תיכונית אלחריה, הנסיך סייף בסארה, קימט את מצחו כאשר היועץ הראשי של אביו, דאליל ח'ורי, נקש על דלת משרדו ונכנס פנימה, בארשת פנים רבת חשיבות וחמורת סבר של מישהו שעומד למסור מידע חיוני.

סייף שמע בשנים האחרונות מגוון של סיפורים על תכתיביו המשונים ודעותיו המוזרות של אביו. הוא היה בן שלושים, יורשם של הוריו הקשים, ואנשי החצר המקורבים לאביו שיחקו עכשיו משחק כפול באופן קבוע – מהנהנים בהכנעה מזויפת בתגובה לתכתיבי אביו בסגנון ימי הביניים ולאחר מכן באים אל סייף, כדי להתלונן ולקונן.

האמיר של אלחריה היה בן שמונים וחמש וממש לא מותאם לעולם המודרני.

אביו של סייף, פרוז, עלה על כס המלוכה בתקופה שונה, כמובן. שליט פאודלי בתקופה בלתי יציבה, שבה מדינה במצוקה הייתה אסירת תודה למלך בטוח ויציב. ואז התגלה נפט. כתוצאה מכך, עלתה קופת המדינה על גדותיה ובמשך עשורים, היו כולם שמחים על כך. לצערו של פרוז, הרצון לממשלה דמוקרטית התפשט בקרב העם בסופו של דבר, כמו גם הרצון להתאים את החוקים התרבותיים לאורח חיים קל יותר ועכשווי יותר. אולם, הוא המשיך להתנגד בתוקף לשינוי מכל סוג שהוא.

"אתה עומד להינשא!" הודיע דאליל בדרמתיות כה רבה, עד כי סייף צחק כמעט, ואז הבין שהאיש המבוגר רציני ביותר.

להינשא? סייף קפא מרוב הפתעה. הוא היה מודע היטב לכך שרק שנאתו של אביו לנשים אפשרה לו להישאר רווק, במשך זמן ארוך יותר מרוב הגברים במעמדו. לאחר ארבעה נישואים כושלים ברצף, פרוז פיתח חוסר אמון עמוק בנשים. רעייתו האחרונה, אימו של סייף, פגעה בו יותר מכולן. על אף היותה נסיכה ערביה משושלת ללא רבב, היא עזבה הן את בנה הקטן והן את בעלה המבוגר וברחה עם גבר אחר. העובדה שהיא נישאה מאוחר יותר לגבר הזה, הפכה לשליטה של מדינה קטנה אחרת וכיכבה מעל דפי הצהובונים בכל תפארתה ויופייה, ללא ספק זרתה מלח על פצעיו הפתוחים.

"להינשא לבחירה רעה מאוד," המשיך דאליל בצער וניגב את הזיעה ממצחו, בעזרת ממחטת פשתן נקייה. "האמיר סרב לכל המועמדות המכובדות מאלחריה ושכנותינו, ובחר מישהי זרה."

"זרה," סייף חזר בפליאה. "כיצד זה ייתכן?"

"האישה הזו היא נכדתו של חברו האנגלי של אביך שנפטר, רודני המילטון."

בצעירותו, עבר האמיר הכשרה צבאית במשך חודשים אחדים בסנדהרסט1, אנגליה. שם נוצרה ידידות עמוקה בינו לבין קצין בצבא הבריטי. במשך שנים הם התכתבו והיה גם ביקור אחד, לפחות. סייף זכר במעומעם ילדה בכיינית קטנה בעלת צמות בלונדיניות, שנכנסה לחדר הילדים שלו. כלתו לעתיד? האם זה אפשרי בכלל?

דאליל הוציא את מכשיר הטלפון הנייד שנהג להחביא מהאמיר, שמבחינתו המכשיר הזה היה תועבה. הוא עבר על תמונות והעביר אותו לסייף, "לפחות היא יפה."

סייף שם לב שליועצו של אביו היה ברור שהוא יסכים לנישואים כאלה, עם מישהי זרה. הוא בלע את רוקו, המום מהאמונה שהוא נדרש להקריב קורבן כזה. הוא הביט מטה באדישות על בחורה בלונדינית תמירה וצוחקת בשמלת ערב. היא נראתה קלת דעת ולחלוטין בלתי מתאימה לאורח חייו. "מה אתה יודע עליה?" הוא ביקש לדעת.

"טטיאנה המילטון היא אשת חברה, נערת מסיבות ראוותנית... ממש לא מסוג הנשים שהיית רוצה לעצמך, אבל אחרי זמן מה..." דאליל היסס, כדי להימנע מאזכור מצבו הבריאותי הרעוע של האמיר, אשר לא יאפשר לשליט לחיות לנצח. "ברור שתתגרש ממנה."

"ייתכן שאני אסרב להצעה," סייף הודה בעצבנות.

"אתה לא יכול... התקף זעם עכשיו עלול להרוג את אביך!" דאליל מחה בבעתה. "סלח לי על שאני כה בוטה, אבל אתה לא רוצה שזה ירבוץ על מצפונך."

סייף נשם עמוק באיטיות, לנוכח ההבנה שהוא במלכודת. הוא הפיג את כעסו בזכות אימונים ארוכים, שכן הוא גדל בעולם שבו בחירה אישית בתחום כלשהו היא מתנה נדירה. הוא חונך להיות בן צייתן, וכעת, כשאביו חלש וחולני, היה זה אתגר גדול לנהוג באופן שונה. הוא הבין שיכאב מאוד לאביו השמרן, להתמודד מול בן סרבן. אומנם נישואים בשידוך כבר מזמן אינם אופנתיים באלחריה, אבל בתוך תוכו האמיר הוא אבא אוהב וסייף אינו אכזר. בנוסף, הוא היה מודע היטב לכך שהוא חב לאביו על הטיפול האוהב בו, מתוך מטרה להפחית את הפגיעה בגלל נטישת אימו.

הוא הכיר בכך שבסופו של דבר, הוא יינשא לאישה זרה, ומרירות הקדירה את עיניו הירוקות המהממות.

"מדוע אשת חברה אנגליה מפונקת תרצה להינשא לי ולבוא לכאן?" הוא דרש מהאיש המבוגר, בחוסר הבנה פתאומי. "בשביל תואר? ייתכן?"

מבט של סלידה השתלט על פניו המקומטות של דאליל. "בשביל הכסף, הוד מעלתך. בשביל המוהר הרב שאביך מוכן לשלם למשפחתה," הוא השיב בתיעוב. "הם יתעשרו מאוד בעקבות הנישואים האלה, לכן תרצה להתגרש ממנה במהירות האפשרית."

סייף הזדעזע מדבריו. הוא קיבל את הרושם הגרוע ביותר מכלתו לעתיד וחש גועל. הוא ידע שיהיה לו קשה מאוד להעמיד פנים שהוא מוכן לקבל אישה חסרת עקרונות כזו...

 

"ג'ורג' הציע לי נישואים!" אנה זימרה, בעודה יוצאת בצעדי ריקוד מחדר הרחצה, שבו שוחחה בטלפון עם בן זוגה לשעבר. "האין זה אופייני לגברים? הייתי צריכה להגיע עד אלחריה ולהיות על סף נישואים לגבר אחר, כדי לגרום לג'ורג' לפעול!"

"ובכן, זה מטופש למדי, להציע לך בשעה כה מאוחרת ביום," טאטי אמרה בפרקטיות, בעודה בוחנת את בת דודתה היפה והתוססת בעיניים כחולות אוהדות. "כלומר, אנחנו נמצאים בארמון ואת כבר מובטחת למישהו. ההכנות לחתונה מתחילות, בעוד פחות משעה."

"אה, אני לא מתכוונת להמשיך עם החתונה המטופשת הזו, עכשיו. לא אם ג'ורג' רוצה שאתחתן איתו!" אנה הצהירה בביטחון מלא. "ג'ורג' כבר רכש לי כרטיס טיסה הביתה. הוא מתכנן לפגוש אותי בשדה התעופה ולסחוף אותי לחתונה על חוף ים כלשהו."

"אבל ההורים שלך... הכסף."

"מדוע אני צריכה להינשא לבן מלוכה עשיר כלשהו, רק בגלל שאבי נכנס לחובות עצומים?" אנה קטעה אותה, בטינה גלויה.

טאטי התכווצה לנוכח הדיבור הגלוי הזה. "ובכן, גם אני לא חשבתי שאת צריכה, אבל הסכמת לעשות זאת ואם תחזרי בך עכשיו, זה יהיה סיוט עבור כולנו. אביך ישתגע!"

"כן, אבל כאן את תעזרי לי להרוויח זמן, כך שאצליח לצאת מהמדינה העלובה הזו!" בת דודתה אמרה, ללא היסוס.

"אני? איך אני יכולה לעזור?" שאלה טאטי בתמיהה, כי היא הייתה בת המשפחה בעלת הכוח המועט ביותר במשפחת המילטון והוריה של אנה התייחסו אליה מעט טוב יותר מאשר אל משרתת, לעיתים קרובות.

"כי את יכולה להשתתף בהכנות המטופשות האלה לחתונה ולהעמיד פנים שאת אני, כך שאיש לא ידע שהכלה הסתלקה, עד שיהיה מאוחר מדי. כלומר, במקום כה מפגר כמו זה הם עלולים לנסות למנוע ממני לעזוב בשדה התעופה, אם יגלו על כך מראש! אני מתערבת שנטישת יורש העצר בחתונה זה פשע חמור!" אנה זעקה, תוך גלגול דרמתי של עיניה. "אבל, למזלי, איש מבני משפחתו של החתן לא ראה אותי עדיין ואימא בוודאי לא תהיה מעורבת בטקסי החתונה הנהוגים באלחריה, כך שגם ההורים שלי לא יגלו עד הרגע האחרון ממש, ואז אהיה כבר בוודאי במטוס!"

טאטי נשמה נשימה מסורבלת, בעוד בת דודתה משלימה את הנאום הבטוח והקצר הזה. "את בטוחה שלא מדובר בהתקף של רגליים קרות?" היא לחצה.

"את יודעת שאני מאוהבת בג'ורג'... מאז ומתמיד!" בת דודתה הדגישה ברגש רב. "לא שמעת אותי, טאטי? ג'ורג' הציע לי נישואים סוף-סוף ואני חוזרת הביתה אליו!"

טאטי התאפקה לא להזכיר לבת דודתה את הגברים הרבים האחרים, שהייתה מאוהבת בהם עד השמיים בשנים האחרונות. רגשותיה של אנה לא היו אמינים וחודש בלבד קודם לכן, היא טענה שהיא מצפה בקוצר רוח לחתונה באלחריה. בזמנו, אנה הייתה מאושרת כמו הוריה לנוכח האפשרות שלא יחסר עוד כסף, אבל, כמובן, הנושא הזה אינו חשוב בעיניה יותר, טאטי הודתה בצער, כי ג'ורג' דיוויס-אפלטון היה איש עשיר.

"אני מבינה שאת רוצה לעשות את זה", טאטי נאנחה. "אבל אני לא חושבת שאני רוצה להיות מעורבת בזה. ההורים שלך יכעסו עליי מאוד."

"אוי, אל תהיי כזו משביתת שמחות, טאטי! את בכל זאת בת משפחה," אנה הכריזה, אטומה כרגיל למעמדה הנמוך של בת דודתה במעגל המקודש הזה. "אימא ואבא יתגברו על אכזבתם, הם פשוט יצטרכו לבקש הלוואה מהבנק."

"אביך אמר שיסרבו לתת לו הלוואה," טאטי הזכירה לה, בעדינות.

"אוף, אם סבתא מילי הייתה עדיין בחיים... היא הייתה עוזרת!" היא קוננה. "אבל זו לא הבעיה שלי... זו הבעיה של אבא."

טאטי לא אמרה דבר, רק הרהרה בכך שלסבתה הרוסיה, אליה היא התגעגעה כל כך, היה זמן מועט עבור אורח החיים הבזבזני של בנה רופרט. מילי טטיאנה המילטון, שעל שמה נקראו שתי הבנות, שלטה על הכסף האמיתי היחיד של המשפחה, במשך שנים רבות. טאטי הופתעה מכך שדודה נמצא שוב בחובות, כי היא הניחה שהוא ירש סכום נכבד לאחר מותה של אימו.

"לצערנו, היא איננה." טאטי נאנחה בכבדות.

היא לא ציינה, כמובן, שהיא מעוניינת שמצבם הכלכלי של דודה ודודתה יהיה טוב, כי הרגישה שזה לא יהיה הוגן כלפי אנה. היא לא יכלה לצפות מבת דודתה להסכים לנישואים שיהיו שנואים עליה, רק למען טאטי. נראה שאנה אינה יודעת שאביה מימן את הטיפול באחותו מריאנה במוסד סיעודי. מריאנה, אימה של טאטי, התגוררה שם מאז שחלתה בדמנציה מוקדמת, כאשר טאטי הייתה נערה.

"אז, האם תעשי את זה?" הבלונדינית היפה דרשה לדעת.

טאטי נרתעה, כי ידעה שאסור לה להכעיס את דודתה ואת דודה, פן יפסיקו לממן את התמיכה באימה, אבל במקביל היא הייתה קרובה לאנה כמו לאחות. אנה הייתה גדולה בשנתיים בלבד מטאטי בת העשרים ושתיים כמעט. שתיהן גדלו באותה אחוזה כפרית ולמדו באותם בתי ספר. אף על פי שהן היו שונות באופיין, טאטי אהבה את בת דודתה. אנה הייתה אנוכית ומפונקת לעיתים, אבל טאטי התרגלה לשמור עליה, כאילו הייתה אחותה הקטנה והפגיעה, כי אנה לא הייתה העיפרון המחודד ביותר בקלמר.

כל עניין ה"להתחתן עם נסיך זר שאיש לא ראה, כדי לזכות במוהר רב" נראה לטאטי בלתי הגיוני ומגוחך. מובן שבת דודתה הייתה צריכה לסרב מלכתחילה להינשא לנסיך סייף, כי אנה לא הייתה הטיפוס שמקריב את עצמו. אבל בתחילה, ראתה אנה את עצמה כגיבורה שבאה לעזרת משפחתה. בנוסף, הסיכוי המפתה להגדלת ההון ושדרוג המעמד הרגיע את האגו, שנפגע בעקבות סירובו של ג'ורג' להתחייב לעתיד איתה. למרבה הצער, כעת שהמציאות הכתה בה, אנה הייתה מוכנה לנוס על נפשה.

לשבריר שנייה, טאטי ריחמה על החתן, יהיה מי שיהיה, שלא היה נוכח כלל ברשתות החברתיות. נראה שאלחריה נמצאת בפיגור של עשרות שנים מבחינה טכנולוגית – פיגור של עשרות שנים בכל התחומים, אם להיות כנה, חשבה טאטי לאחר הנסיעה דרך המדבר אל הארמון המרוחק, שהיה טירה עתיקה ורוב הריהוט בה היה בסגנון ויקטוריאני.

"כל הכסף הזה ושום ידע על איך לבזבז אותו או על מה לבזבז אותו", דודתה אליזבת קוננה בקנאה, זמן קצר לאחר הגעתם. וזה היה נכון: משפחת המלוכה בסארה אולי עשירה בנפט, אבל העושר העצום הזה לא נראה לעין כמעט.

אנה פגשה מישהו שנשבע שהנסיך סייף הוא "מהמם לחלוטין" אבל, כפי שאפילו אנה אמרה, אי אפשר לסמוך על זה. אנשים נוטים להיות נדיבים יותר, כשהם מתארים איש צעיר, עשיר ובעל תואר. גם אם הבחור המסכן מכוער ביותר, רוב האנשים יצליחו למצוא משהו חיובי לומר עליו.

טאטי הכירה היטב את הגישה הזו ואת ההשוואות האכזריות שליוו אותה. בילדותה, היא תויגה כבחורה פשוטה, לצידה של בת דודתה היפה יותר והרזה יותר. כמובן, טאטי הייתה ה"טעות" של המשפחה כי נולדה מחוץ לנישואים, דבר שהיה חסר חשיבות בעיני אנשים אחרים, אבל היה חשוב במיוחד לבני משפחת המילטון העצבנית והביך אותם.

שתי הבנות היו בלונדיניות, אבל לטאטי היו עיניים כחולות ואילו לאנה היו עיניים חומות והיא הייתה יפהפייה גבוהה ורזה, בעוד טאטי שמחה על עורה הטוב, שערה הבריא והשופע וקימוריה. טוב, היא מעולם לא באמת שמחה על גופה, הודתה בצער, במיוחד לאחר שהחבר הרציני היחיד שלה העיף מבט אחד בבת דודתה והתאהב בה עד כי עשה צחוק מעצמו, אף על פי שלאנה לא היה כל עניין בו.

"חשבת בכלל, איך תגיעי בחזרה אל שדה התעופה?" טאטי שאלה את בת דודתה, כשהיא שבה אל חדר השינה שהן חלקו.

"זה כבר מסודר," אנה אמרה בזחיחות. "את לא צריכה לדעת את השפה, כדי להסתדר כאן. נפנפתי בכסף מזומן, הצבעתי על מכונית והיא מחכה כבר למטה."

"אה..." טאטי לחשה בהפתעה, בעודה מביטה על בת דודתה אוספת את חפציה ומחזירה אותם אל תוך המזוודה, שהיא סרבה לאפשר למשרתת לפרוק. "אז את באמת עושה את זה?"

"בוודאי שאני עושה את זה."

"את לא חושבת שעדיף להתמודד ולומר להורים שלך שאת עוזבת?" טאטי לחצה בתקווה.

"את צוחקת?" אנה נזעקה. "יש לך מושג בכלל איזו מהומה הם יגרמו ועד כמה גרוע הם יגרמו לי להרגיש?"

טאטי הנהנה בשתיקה כי היא ידעה, כמובן.

"ובכן, אני לא מתכוונת להכניס את עצמי לזה, בשביל אף אחד!" אנה הכריזה. "עכשיו, היזהרי. אל תתני להם לגלות שאת אינך הכלה במשך שעות אחדות... זה כל מה שאני מבקשת ממך לעשות, לא משהו רציני, טאטי! נו, חבקי אותי ואחלי לי הצלחה עם ג'ורג'!"

טאטי התרוממה בנוקשות וחיבקה אותה. היא ידעה עד כמה אנה עקשנית ודבר פרט לפצצת אטום לא ישנה את תוכניותיה, לאחר שכבר קיבלה החלטה. "תהיי מאושרת, אנה," היא דחקה, בעיניים לחות ובחרדה שלא הצליחה לנער.

טאטי שנאה מצבים שבהם אנשים כעסו וצעקו והיא ידעה שברגע שבו דודתה ודודה יגלו שבתם עזבה, יהיה עניין רב וקולות כועסים רמים. הם יאשימו אותה, על כי לא סיפרה להם מראש. היא הבינה גם את חששותיה של אנה. הוריה של אנה היו כה מקובעים על החתונה הזו עד כי הם בהחלט מסוגלים להגיע אחריה לשדה התעופה, כדי לשכנע אותה לשוב אל הארמון. כיצד היא יכולה להעמיד את אנה במצב כזה, כשהיא אינה רוצה עוד להינשא לאיש העלוב הזה? אחרי ככלות הכול, אסור להכריח אדם להינשא למישהו שהוא אינו רוצה להינשא לו.

אנה עזבה באדישות מלאה. משרתת טיפשה אפילו סחבה את המזוודות שלה, מבלי לדעת שהיא עוזרת לכלתו של הנסיך להיעלם. טאטי ישבה על קצהו של כיסא בפינת חדר השינה, מבוהלת מעצם המחשבה לגרום לאנשים להאמין שהיא בת דודתה והכלה לעתיד. היא הניחה שפירוש הדבר הוא שהיא פחדנית והיא חשה בושה על היותה כה חלשה. הונאה מכל סוג שהוא לא הייתה מקובלת על טאטי, אשר אביה הביולוגי נידון למאסר על הונאה כספית. אימה מריאנה, שהתביישה באופיו של אבי בתה, גידלה אותה להיות כנה והגונה בכל מצב. ומה היא עושה כעת?

בעוד טאטי נאבקת עם הנאמנות שלה כלפי בת דודתה, עם חרדתה לגבי המשך הטיפול באימה ועם מצפונה המוטרד, נשמעה נקישה בדלת. אישה צעירה וחייכנית בירכה אותה בחמימות באנגלית. "טטיאנה? אני בת דודתו של הנסיך, דליה. אני סטודנטית באנגליה ונתבקשתי להיות המתורגמנית שלך."

"כולם קוראים לי טאטי," טאטי אמרה לה בחשש, בעודה חושבת על כמה זה מטופש שהיא לא צריכה אפילו לשקר לגבי השם שלה, כי גם היא וגם בת דודתה נקראו באופן רשמי טטיאנה המילטון, הודות לעקשנות המרדנית של אימה. אימה של טאטי ודודה מעולם לא הסתדרו ביניהם, עוד מילדות. כאשר רופרט, אחיה של מריאנה, קרא לילדתו על שם אימו, אחותו לא הבינה מדוע צריכה להיות לו זכות יתר על כך ולה לא. מובן שבתקופה ההיא, אימה לא יכלה לנבא שהיא תגור במקום הולדתה ושתהיינה שתי ילדות קטנות וצוהלות, בעלות שם זהה.

"אני בטוחה שאת תוהה לגבי החשיבות שבני עמי מייחסים להכנות של הכלה," דליה הניחה. "אני אסביר. זה לא דבר שבשגרה, בחתונות באלחריה, כי זה לא אופנתי עוד. אבל את שונה, כי מדובר בחתונה מלכותית. כל הנשים שיטפלו בך כאן היום רואות בזה כבוד רב. רוב הנשים הן מהדור הישן וכך הן מביעות את כבודן, נאמנותן ואהבתן למשפחת בסארה ולכתר."

"אני ארגיש מיוחסת," טאטי סיננה, מבין שיניים קפוצות. האשמה על כך שהיא מתחזה באירוע כה חגיגי פגעה בה עמוקות. ההסבר של האישה היפה בעלת השיער בגוון חום כהה גרם לה למות מבושה בו במקום. המעט שהיא יכולה לעשות הוא להתנהג בנימוס ובכבוד... עד הרגע הנורא שבו אנשים יגלו שהיא אינה טטיאנה המילטון הנכונה. היא כבר חשה רתיעה בתוך תוכה, מהמחשבה על רגע החשיפה הדרמתי.

"בכל זאת, אני בטוחה שכל הדברים הבלתי מוכרים יהיו מוזרים וייתכן שכל המנהגים השונים האלה יחדרו לפרטיותך," דליה הציעה, בעוד עיניה החכמות מביטות בפניה של טאטי. "את חיוורת מאוד. האם את מרגישה טוב? האם זה בגלל החום?"

"זו רק התרגשות!" טאטי קראה ברעד, בעוד האישה האחרת ליוותה אותה אל מחוץ לחדר למסדרון. "אני בריאה מאוד."

דליה צחקה. "הנשים המבוגרות שדואגות לפוריות שלך ישמחו לשמוע את זה."

"הפוריות שלי?" טאטי גמגמה בחוסר אונים, מתוך חוסר הבנה.

"בוודאי. ביום מן הימים את תהיי מלכה והתקווה הטבעית היא שתספקי את הדור הבא לכתר." דליה קימטה את מצחה בפליאה, כשטאטי מעדה לשמע ההסבר הזה.

לשבריר שנייה, טאטי כמעט חשפה שהיא אינה הטטיאנה הנכונה, כי זה כל כך לא נכון להונות אנשים באירוע כה חשוב. אבל הן כבר נכנסו לתוך חדר גדול מאוד ועמוס בנשים מבוגרות, שאחדות מהן הו לבושות בשמלה המסורתית, אבל רובן היו לבושות בבגדים מערביים אופנתיים, כמו המלווה הצעירה שלה.

בהיותה מודעת לכך שהיא מרכז תשומת הלב ולא רגילה לכך, טאטי הסמיקה כפי שעשתה בבית הספר, כאשר בריונים כינו אותה "טאטי טאטו" ולעגו לה על תלבושת בית הספר העלובה שנקנתה מיד שנייה ועל נעליה המשומשות. נדיבותו של דודה בתשלום שכר הלימוד שלה לא כללה תוספות כאלה, ומדוע שתכלול? היא הרהרה, בעודה נוזפת בעצמה על רגע זה של כפיות טובה. טאטי העריצה את אימה האוהבת בילדותה, אבל לעיתים חשה מבוכה בגללה. מריאנה המילטון מעולם לא הייתה עצמאית ומעולם לא עשתה דבר, פרט לעבודה מזדמנת כשהתחשק לה. אימה של טאטי סמכה בטבעיות על כך שאנשים אחרים ישלמו את חשבונותיה והדבר גרם לטאטי להיות גאה ועצמאית. או גאה ועצמאית ככל שיכולה להיות אישה, שנאלצת להתגורר בבית הכפרי של דודה ודודתה ולעמוד לשירות המשפחה, תוך עבודה בתמורה לשכר מינימום.

כל המחשבות הללו רחשו במוחה של טאטי, בעודה מחשבת כמה שעות היא תצטרך לשחק את תפקיד הכלה, כדי לאפשר לאנה לבצע את בריחתה. ההתבוננות הפנימית הזו סייעה לה לעבור את טקס הרחצה הפומבי הנורא שנאלצה לעבור. צמחי מרפא ושמנים עורבבו באמבט מהביל. היא נעטפה בסדין צניעות כמו במנזר מימי הביניים והוכנסה אל האמבט כדי לחפוף את שערה. קשה היה לשמור על מצב רוח טוב. דליה האירה את החוויה באמצעות הסברים על האמונות הטפלות שיצרו טקסים כאלה ומדי פעם פצחה בבדיחה דיסקרטית.

"את חברמנית ממש," דליה לחשה באישור. "זו תכונה טובה, עבור בת למשפחת המלוכה. אני חושבת שכל הנשים חששו שתסרבי לתשומת ליבן."

טאטי הצליחה לחייך, למרות חוסר הנוחות שחשה, כי היא ידעה בוודאות שאיש לא היה מצליח לעטוף את אנה בסדין צניעות ולהשרות אותה בתוך אמבט חם של צמחי מרפא, בניחוח של עשבים מבושלים. אנה הייתה מסרבת בתוקף לטקס כזה. היא הייתה צמודה מדי לשגרת הטיפוח שלה וחוששת ששערה ייהרס. טאטי לא הכירה טקסים כאלה ולכן אמרה לעצמה שהיא מקבלת פינוק, פינוק אקזוטי למדי, יש להודות, אבל פינוק לאישה צעירה שבדרך כלל חופפת את שערה, מספרת ומעצבת אותו בעצמה. שכרה הנמוך הספיק לה למעט בגדים ומתנות קטנות לאימה, כשביקרה אותה.

"את אמיצה מאוד," דליה אמרה, בזמן שסרקו את שערה.

"למה את אומרת את זה?"

"את עומדת להינשא לאדם שלא ראית מעולם, לא דיברת איתו מעולם... או שמא הנסיך ואת נפגשתם בחשאי?" היא לחשה בסקרנות גלויה.

"לא, אנחנו לא נפגשנו. זה המנהג כאן, לא? העניין הבלתי נראה הזה?" טאטי שאלה.

דליה צחקה בקול רם. "לא באלחריה, כבר מזה דורות. אנחנו נפגשים, אנחנו יוצאים. הכול מתבצע בחשאי כמובן. רק הנסיך מתנהג לפי המנהגים התרבותיים העתיקים, אבל את לא צריכה לדאוג שמא תתאכזבי מהנסיך. אם הוד מעלתו היה מעוניין להינשא קודם לכן, נשים רבות היו קופצות על המציאה."

"כן, אני מבינה שהוא מציאה ממש," טאטי העירה בנימוס.

"האופי של סייף מתחשב ורציני," דליה מלמלה בשקט. "הוא נערץ מאוד במדינה שלנו."

טאטי נאלצה לנשוך את לשונה, לנוכח מבול השאלות הסקרניות שרצתה להמטיר על דליה. זה לא היה עניינה. איש מבני משפחת המילטון לא ידע הרבה על יורש העצר, כי הפרטים לא עניינו אותם. התעניינותם של בני משפחתה הסתכמה בקיומה של החתונה ובהעברת המוהר. טאטי התביישה בכך, כי כל הדברים שמלוותיה הנוכחיות התייחסו אליהם ברצינות כה רבה זכו לאדישות ובוז, מצד אנה והוריה.

בשלב הזה, הצליחה דליה לשכנע את המלוות הפטפטניות שטכנאית השעווה יכולה לקחת את טאטי בעצמה אל חדר הרחצה הענק ובו מיטת הטיפולים. טאטי הייתה אסירת תודה על מידת הרחמים הזו בתוך התהליך. כאשר גילתה שעברה שעה וחצי בלבד מתוך ההכנות הארוכות, היא נאנחה בכבדות ביודעה שבת דודתה תזדקק לזמן רב יותר, כדי להצליח בבריחתה מאלחריה. היא הרגישה רע מתמיד לגבי ההונאה שלה.

לאחר השעווה, ההכנות עברו לעיסוי באמצעות שמנים ריחניים. ציפורניה נמשחו בלק ואז צוירו על ידיה ציורי חינה. טאטי הייתה מותשת מבחינה נפשית ונרדמה. כאשר דליה העירה אותה בעדינות, היא התיישבה והוגש לה משקה קר ונשנוש קטן וטעים, בעוד כל הנשים מזמזמות שירים סביבה. השעון שלה נעלם ולא היה לה מושג מה השעה. דליה אמרה לה שעליה לעזוב כעת לזמן-מה, אבל היא תשוב אליה בקרוב.

דבריה של דליה גרמו לטאטי התלבטות גדולה יותר. היא התכוונה לספר לה על מצבה האמיתי ועל כך שהכלה ברחה, אבל הייתה מודעת לכך שדליה נחמדה מאוד כלפיה. כיחידה שדוברת אנגלית, היא עלולה להיות מואשמת בכך שלא שמה לב לעובדה שהכלה אינה מי שהיא אמורה להיות. אחרי הכול, כולם בוודאי יתעצבנו מאוד, כאשר האמת תתגלה. מצב הרוח יהיה טעון והאשמות כעוסות יוטחו. בחוסר נוחות, טאטי החליטה להמתין לשליח אישי פחות ורשמי יותר, כדי להתוודות על ההונאה הכלתית.

תחתונית משי הוצגה בפניה וברור היה שהגיע הזמן להתלבש. היא הבינה שתבצע את החשיפה הגדולה שלה בקרוב מאוד ובטנה התהפכה. אבל היא חייבת ללבוש משהו כדי לעשות משהו, היא הרהרה באומללות. היא עמדה בשתיקה, בעודה נעטפת כמו מומיה מצרית בשכבות של טוניקות ותחתוניות, שערה סורק וקוסמטיקאית חלקלקה, כמו אלה שאנה נהגה להזמין הביתה, הגיעה כדי לבצע את עבודתה. כשדליה חזרה זורחת, טאטי הייתה מוכנה לכרסם את ציפורניה לחלוטין, אבל היא לא יכלה לעשות זאת, כי גם הן היו מקושטות והיא לא רצתה להעליב אף אחת. גם מחשבה זו נראתה מגוחכת בעיניה, בהתחשב בכך שכולם יעלבו כאשר האמת הנוראית תיחשף.

"הגיע הזמן," דליה הודיעה לה בעליזות.

טאטי חששה שהיא תקיא, מרוב שהקרביים שלה היו כה מסובכים בשלב הזה. חזרתה של דליה לא סייעה לה, כי היא באמת ובתמים לא רצתה לערב אותה באסון שלה. וזה יהיה אסון, חשבה באומללות. אולם, דודתה ודודה היו הראשונים שצריך להודיע להם שבתם ברחה. הם יהיו עדים למה שאנה תיארה בזיק של אכזבה, טקס פרטי מאוד, היא בוודאי תראה את הוריה של אנה בקרוב מאוד בעצמה.

קבוצת נשים פטפטניות ליוותה אותה בארמון, הן ירדו בגרם מדרגות מאבן, עברו דרך חצרות פנימיות, אולמות ומסדרונות אינסופיים, עד אשר הגיעו לבסוף לדלתות כפולות ענקיות מעוטרות בכסף ומשובצות אבני חן ושמורות על ידי שני גברתנים בתלבושת מסורתית שמניפים את נשקם.

"אנחנו חייבות להשאיר אותך כאן... אבל אנחנו נראה אותך בקרוב," דליה אמרה לה בחיוך, החליפה מילים אחדות עם השומרים, אשר גרמו להם להתחיל לפעול ולפתוח לרווחה את הדלתות הכפולות...

 

האקדמיה הצבאית המלכותית בעיירה סנדהרסט, מחוז ברקשייר בדרום אנגליה. [כל ההערות הן של המתרגמת]