על החבלים 1: נלחם בדממה

1

אלייזה חמש שנים קודם לכן

כשהייתי בת שלוש־עשרה, פגשתי את טיל פייג' בדירה שנידונה להריסה בבניין הסמוך לשלי. מייד זיהיתי אותו מבית הספר. היה קשה שלא לזהות אותו — הוא היה משגע אפילו כילד. זה קרה זמן רב לפני שהוא גילה את חדר הכושר ולפני שבגדיו הקרועים חזרו לאופנה. באותה תקופה, הוא היה רק ילד רזה עם שיער פרוע וחיוך שובב.

לא ידעתי אילו חיים טיל חי, אבל ידעתי שהם כנראה היו טובים יותר משלי. ההורים שלי היו אנשים הגונים. פשוט לא היה להם זמן בשבילי. או, ליתר דיוק, רצון כלשהו לפנות לי זמן. בעיניהם, תמיד הייתי נטל. ברוב הלילות התחבאתי בחדר שלי והקשבתי להם רבים על כסף — או על היעדרו. אהבתי להתגנב לאותה דירה נטושה. היא הייתה מבצר הבדידות הפרטי שלי — עד לאחר צהריים אחד, כשטיל הופיע שם.

נבהלתי עד עמקי נשמתי כשהוא הזדחל דרך החלון. עיניו היו אדומות וידעתי שהכתמים על לחייו הם כתמי דמעות.

“מי את לעזאזל?״ הוא שאל כשהעיף את האבק ממכנסיו המטונפים ממילא.

זינקתי על רגליי וגיליון הציור ומעט העפרונות הצבעוניים שהצלחתי להבריח מכיתת האומנות נפלו מחיקי והתפזרו על רצפת הלינולאום המתקלפת.

“אוף!״ צעקתי ומיהרתי להרים אותם. כשסיימתי לאסוף את החפצים יקרי הערך, הרמתי את מבטי וראיתי שהוא מייבש את עיניו בשרווליו.

“אם תגידי למישהו שבכיתי אני אספר לכולם שניסית לנשק אותי.״

“לא ניסיתי לנשק אותך!״ צעקתי, מזועזעת מעצם המחשבה — ואולי גם קצת מעוניינת.

“אז תהיי בשקט, אחרת כל בית הספר יחשוב שעשית את זה.״

כנראה הפה שלי נפער לנוכח ניסיון הסחיטה שלו, כי הוא מייד הוסיף, “אולי כדאי שתסגרי את הפה לפני שהעכביש שעומד על הכתף שלך יחשוב שזאת הזמנה.״

ברגע שהוא אמר את המילה עכביש, התחלתי לצווח ולהתנער ברחבי החדר המלוכלך. הסרתי את החולצה שלי במשיכה, ובקושי שמתי לב ששאגת הצחוק שלו לפתע השתתקה.

“אה —״ הוא גמגם כשעצרתי לבסוף.

נדרשה לי רק שנייה להבין שעמדתי שם בחזייה.

“אלוהים!״ צווחתי, סובבתי אליו את הגב וכיסיתי את החזה שלי בזרועותיי.

“קחי.״ הוא זרק לי את החולצה שלי, והיא פגעה בגבי והכניסה אותי להתקף נוסף של היסטריית עכבישים.

“העכביש עוד עלול להיות עליה!״ צרחתי אל הקיר.

“הוא גם עלול להיות בשיער שלך.״

באותו רגע החלטתי שאין טעם לכסות את שדיי הקיימים בקושי והתחלתי לפרוע את שערי כדי להעיף מתוכו כל יצור לא רצוי שעלול להיות שם.

הוא יילל מצחוק.

“תפסיק לצחוק!״ סיננתי לעברו.

הוא הרים שוב את החולצה שלי, אבל הפעם הוא בחן אותה היטב לפני שזרק אותה בחזרה אליי. “נקייה מעכבישים. באישורו של טיל פייג'.״

לכסנתי אליו מבט, אבל לבסוף אמרתי, “תודה,״ ומשכתי אותה שוב מעל לראשי, למרות שהייתי מעדיפה להעלות אותה באש.

“אין בעיה. לפחות עכשיו אם תחליטי לפתוח את הפה, אני לא אצטרך לשקר כשאספר לכל בית הספר שהראית לי את החזייה שלך.״

“אתה לא תעשה את זה.״ נעצתי בו מבט מרושע שהעלה על פניו חיוך.

“תנסי אותי,״ הוא אמר בביטחון מוגזם שמעולם לא ראיתי בילד בגילי. לא שהיו לי תוכניות לספר למישהו, אבל מבט אחד ממנו והיה לי ברור שלא אספר לאף אחד.

“שיהיה.״ חזרתי לארונית הקטנה שאלתרתי בעצמי והתחלתי לרוקן אותה.

“מה את עושה?״ הוא שאל בסקרנות בזמן שערמתי את כל גיליונות הציור שלי והגדמים הקטנטנים שנשארו מהעפרונות שסיימתי.

“אני לוקחת את הדברים שלי כדי שלא תגנוב אותם.״

“אני לא אגנוב את השטויות שלך. אני לא גנב,״ הוא ענה, ומשהו בקולו גרם לי להרגיש אשמה על שרמזתי שהוא כן.

“אה. טוב. אני לא מוכנה לקחת את הסיכון. לא ידעתי שמישהו חוץ ממני בא לפה.״ העברתי את מבטי על החדר בחיפוש אחר משהו שיעזור לי לקחת איתי את הערמה הקטנה שצברתי, אבל כשהסתובבתי הכול התמוטט והתפזר על הרצפה. “אויש,״ נאנחתי ומייד ניגשתי לאסוף הכול.

“את לא חייבת לקחת את הדברים שלך. אני לא אגע בהם.״ הוא התכופף והתחיל לעזור לי לסדר. “וחוץ מזה, אין לי ממש מה לעשות עם עיפרון ורוד בגודל סנטימטר.״ הוא הרים את הבְּדָל מהרצפה והגיש לי אותו. עיניו היו חמות, לגמרי שונות מהעיניים שהקניטו אותי לפני דקות ספורות.

“תודה,״ עניתי ובחנתי אותו בחשדנות. אבל בלי מקום אחר לאחסן את הציורים שלי, לא הייתה לי ברירה אלא להאמין לו.

אימא שלי שנאה את כמות הזמן שביליתי שקועה באומנות שלי. היא זרקה את ציוד האומנות שלי בכל הזדמנות שהייתה לה. לדעתי היא לא עשתה את זה בגלל שציירתי, אלא בעיקר בגלל שאבא שלי היה אומן מובטל שסירב לעבוד במשהו אחר.

“אז, את באה לפה הרבה?״ שאל טיל כשהסיר את כובע הצמר שלו והעביר יד בשערו הכהה והפרוע.

“כן, עד עכשיו.״ גלגלתי את עיניי, אבל הוא צמצם את שלו והמשיך לנעוץ בי מבט בדממה ממרחק של כמה עשרות סנטימטרים. זאת הייתה הדממה המביכה ביותר שחוויתי בכל שנות ההתבגרות שלי, אבל הוא לא זז ממקומו, וגם אני לא.

לפתע, צעקה נשית, נזעמת ומחרישת אוזניים, הרעידה את החלונות והבהילה את שנינו.

“טיל, תחזיר את התחת שלך הביתה עכשיו!״

הוא מייד אחז בידי וגרר אותי עד ששנינו היינו צמודים לקיר, מחוץ לטווח ראייה.

הוא הניח אצבע על פיו, היסה אותי ב״ששש״ ואז הטה את גופו הרחק ממני רק לשנייה והציץ מפינת החלון. “תתכופפי,״ פקד עליי, ואז משך אותי אל הרצפה לידו.

כעבור כמה שניות שמענו את הקול הולך ומתרחק והוא נאנח בהקלה.

“זאת הייתה אימא שלך? היא נשמעה כועסת. אתה בטח צריך ללכת.״

“היא תמיד נשמעת ככה, וזאת בדיוק הסיבה שאני לא הולך הביתה. היא רק רוצה שאני אשמור על האחים שלי כדי שהיא תוכל לעקוב אחרי אבא שלי ולוודא שהוא לא ממשיך להיפגש עם גברת קסידי.״

“גברת קסידי? היא לא נשואה?״

“כן,״ הוא ענה באדישות.

“כמו החברה שלך, לין קסידי? זאת אימא שלה?״

“כן,״ חזר טיל בלי להגיב לנימת הגועל שניכרה בקולי. “היי, איך את יודעת שלין החברה שלי?״

“כי אנחנו הולכים לאותו בית ספר מאז הגן.״ נעצתי בו עוד מבט נגעל וגלגלתי את עיניי.

“ידעתי! חשבתי שגם את לומדת באיסט סייד!״

אני ידעתי הכול על אודות טיל פייג', אבל הוא רק חשב שלמדנו יחד באותו בית הספר. כמה מחמיא.

“איך קוראים לך?״ הוא שאל כשהתיישבתי ונשענתי על הקיר, והנחתי את הגיליון והעפרונות בחיקי.

“סינדי לוּ,״ עניתי בלי להרים את מבטי וייחלתי בכל ליבי שהוא ילך.

“לא נכון.״

“דפני?״

“גם לא.״

“אייווי?״ ניסיתי להתחכם פעם אחת אחרונה וציירתי ברקים כדי להיראות עסוקה.

“לא,״ הוא ענה, אבל לא המשיך לשאול. “אז, אכפת לך אם אני אישאר פה קצת?״

“אתה יכול לעשות מה שבא לך, טיל. וזה לא בדיוק הבית שלי,״ אמרתי בשיעמום — אף על פי שבתוכי ממש לא הייתי משועממת.

“אוקיי.״ הוא התיישב ונשען על הקיר הנגדי.

במשך ארבעים דקות הוא רק ישב שם ונעץ בי מבטים. מבטו הפר את שלוותי, אבל ניסיתי להסתיר את זה מפניו. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתעלם ממנו, אבל כשהעיפרון שלי נע על פני הנייר, העיניים שלו התחילו לצוץ מבין הקווים.

בסופו של דבר הוא קם וניגש שוב לחלון.

“נתראה מחר,״ קרא מעבר לכתף.

למחרת בבית הספר, טיל בכלל לא הכיר בקיומי. זה לא כאילו ציפיתי שהוא יתיישב לידי בהפסקת הצהריים או משהו. לא היינו חברים, אבל בכל זאת כאב לי כשהוא חלף על פניי בלי להעיף אפילו מבט אחד לכיווני. אולי זה היה עדיף, בעצם, אחרי שעשיתי מעצמי צחוק יום קודם לכן.

באותו ערב, נכנסתי לדירה הנטושה כהרגלי ברגע שההורים שלי התחילו להתווכח על חשבון החשמל. כשנכנסתי, ראיתי שקית פלסטיק קטנה על הרצפה. פתק נכתב בכתב יד על עמוד שנתלש מתוך מחברת.

קִשקוש,

חשבתי שתרצי עפרונות באורך שאפשר

למדוד בסרגל. לא מצאתי ורודים, אבל

אני מקווה שאלה מספיק טובים.

טיל

כשפתחתי את השקית, מצאתי עפרונות פחם צבעוניים. הם לא היו העפרונות הטובים ביותר שיש, אבל הם היו הרבה יותר טובים מכל מה שיכולתי להרשות לעצמי. לא הבנתי איך טיל הצליח לקנות אותם — או, בעצם, מדוע הוא בזבז את מעט הכסף שהיה לו עליי. כלומר, אם הוא בכלל שילם עליהם. לא חשבתי על זה יותר מדי, אלא מייד פתחתי את הקופסה והתחלתי לצייר.

“קשקוש, את טובה במתמטיקה?״ שאל טיל כשטיפס ונכנס דרך החלון כעבור כשעה.

“מה?״ שאלתי, מבולבלת מהופעתו הפתאומית והשימוש החוזר במה שהנחתי שהיה הכינוי החדש שלו בשבילי.

“מתמטיקה. מר ספארקס עומד להכשיל אותי. אם אני איכשל, אני לא אוכל לשחק פוטבול.״ הוא התקרב והתיישב על הרצפה לידי. “אה, מעולה. הבאת אוכל. אני גווע.״ הוא דחף את ידו לשקית חטיף הצ'יפס שהגנבתי לפה מהבית בתור ארוחת ערב.

“אה... הבאתי אוכל לעצמי.״ חטפתי ממנו את השקית, אבל לא לפני שהוא הספיק לגנוב חופן.

“היי, את אוהבת את העפרונות?״ הוא שאל כשדחף את האוכל לפיו.

הוא נתן לי את העפרונות. נכון.

העברתי לו את מה שנשאר מהחטיף. “הם מדהימים. תודה.״

“אין בעיה.״ הוא משך בכתפיו ושלח לי חיוך בפה סגור. “אז. מתמטיקה?״

“לא, אני רצינית, טיל. הם ממש טובים. אני בטוחה שהם היו יקרים.״

“אל תדאגי. זה כלום.״ הוא זינק על רגליו וניגש אל המנורה שבפינת החדר. “איך יש לך פה חשמל?״ הוא כיבה והדליק אותה שוב.

“אני חושבת שחברת החשמל פשוט לא ניתקה אותו. זה נחמד, כי בחורף אני מביאה תנור קטן כדי לא לקפוא.״

“מה את אומרת? אני צריך לעבור לגור פה,״ הוא מלמל לעצמו. הסיבה היחידה שהבנתי אותו הייתה כי אני חשבתי בדיוק את אותו הדבר לפחות תריסר פעמים.

“אני יכולה להחזיר לך על העפרונות?״

“לא. אבל את יכולה לעזור לי להישאר בקבוצת הפוטבול.״ הוא דחף לפיו עוד חופן מהצ'יפס.

“נו, אני יכולה לשלם לך כמה דולרים כל שבוע או משהו. זה ישפר את ההרגשה שלי.״

“למה? כבר אמרתי שזה כלום.״

“כי לאף אחד מאיתנו אין כסף לקנות דברים כאלה. אני ממש מעריכה את זה.״ חייכתי אליו חיוך מתוח.

“את אומרת שאני עני? כי אני לא!״ הוא צעק, וזה מאוד הפתיע אותי, למען האמת.

“לא,״ אמרתי בזהירות, כי לא ידעתי איך לפרש את התגובה שלו. “אני אומרת שאנחנו עניים. טיל, אנחנו גרים באותן דירות. אני מנחשת שהמשפחה שלך לא גרה פה בשביל הנוף היוקרתי, בדיוק כמו שלי.״

“תשכחי מזה.״ הוא חטף את הקופסה מידי וניגש אל החלון בצעדים נסערים.

“היי! אתה לא יכול לקחת אותם. זאת הייתה מתנה.״ זינקתי קדימה כדי לקחת אותם בחזרה.

שנינו נאבקנו על הקופסה... עד ששלפתי את הקלף האולטימטיבי.

“אאוץ'!״ צעקתי כשערסלתי את זרועי ונפלתי על הרצפה המלוכלכת.

עיניו נפערו. “אוי. אני ממש מצטער. את בסדר?״ הוא כרע על ברכיו לידי.

בלי לבזבז עוד רגע, חטפתי את הקופסה מידו והתגלגלתי כדי להסתיר אותה מתחתיי.

“את צוחקת עליי!״ הוא צעק.

לא יכולתי לכבוש צחקוק של ניצחון.

אבל הניצחון היה קצר מועד, כי כעבור פחות משנייה הוא התקרב לאוזן שלי ולחש, “עכביש,״ והמילה גרמה לי להתפתל בפראות ולזנק על רגליי.

הוא התמוטט על הרצפה בצחוק היסטרי. ניסיתי להשתמש ב״כוח״ ממלחמת הכוכבים ולירות בו קרני לייזר מתוך העיניים. לצערי, התברר שכישורי הג'דיי שלי לוקים בחסר.

“אתה כזה מגעיל!״

“או מיי גאד, קשקוש!״ הוא המשיך להתגלגל על הרצפה. “חשבתי שיש לך התקף!״

“אני מקווה מאוד שאתה שחקן פוטבול טוב, כי אין לך קריירה בקומדיה,״ אמרתי ברצינות תהומית.

“אה, ולך יש?״ הוא התחיל לקפוץ מסביב לחדר ולצעוק, “אאוץ'!״ בהגזמה.

שילבתי את זרועותיי ונשכתי את שפתי בניסיון לכבוש צחוק. הוא לגלג עליי, אבל הוא נראה מגוחך כשעשה זאת. פשוט לא יכולתי לכעוס עליו כשהוא התנהג ככה. כעבור דקות ספורות הוא עצר ושלח לי חיוך ממס לבבות. או, לפחות, ככה הגיב הלב שלי.

“אני אעזור לך במתמטיקה — כל עוד תבטיח לי שלא תגנוב עוד ציוד אומנות.״

חיוכו דעך והוא הביט בנעליו במבוכה.

“תודה על המתנה, ושלא תעז לחשוב לקחת אותה ממני. אבל מספיק, אוקיי?״

“כן. אין בעיה,״ הוא אמר לרצפה.

“בסדר גמור, טמבל. איפה אתה רוצה שנתחיל? בבקשה תגיד לי שאני לא חייבת לחזור לשתיים ועוד שתיים,״ התבדחתי ונגעתי בו קלות בכתפי כשחלפתי על פניו.

“מצחייייק,״ הוא אמר בזלזול, אבל בכל זאת ניגש והתיישב לידי על השמיכה.

כעבור שעתיים, לאחר שהשלמנו את שיעורי הבית במתמטיקה משלושת הימים האחרונים, הוא יצא מאותו חלון. ורגע לפני שהוא נעלם, הוא קרא אליי, “נתראה מחר, קשקוש.״

באותו רגע לא ידעתי את זה, אבל הוא צדק. אחרי אותו יום, לא היו הרבה ימי מחר שבהם טיל פייג' ואני לא התראינו.