נמלים

id="Ant-4" lang="en-US" xml:lang="en-US"> אחת (סאם)

ראיתי מישהי. בסך הכול ילדה. זה לא הדבר הראשון שקרה לי, אבל זה מקום טוב להתחיל בו. אני יכול לראות אותה עכשיו כאילו היא עומדת מולי. חבל שהיא לא.

שיער אדום כהה, עור לבן־שמנת, עיניים מושפלות.

עברתי והיא עמדה בפתח פעור לרחוב. מאחוריה היתה עוד דלת לתוך איזשהו מקום, בר או אולי מועדון. ומסביבה, בין שתי הדלתות, הכול היה פשוט שחור משחור. בגדיה היו שחורים, כך ששערה האדום־כהה ופניה וידיה החיוורות היו אזורי האור היחידים.

היא נראתה כאילו היא מגיחה מתוך האור, מדגמנת לציָיר שמת לפני מאתיים שנה. אני לא מתלוצץ. היא היתה שם בצד הקשוח של הרחוב הראשי בקמדֶן, כאילו הורידו אותה מקיר של ה"נשיונַל גָלֶרי".

המשכתי ללכת וחקקתי את דמותה בראשי, ואני זוכר שחשבתי, ואם אחזור לומר לה שלום? ואם אומר לה איך היא נראית ושחבל שאין לי מצלמה ושאין לי מושג איך לצלם? בטח הייתי מפחיד אותה, בחור גדול כמוני. היא היתה חושבת שאני מופרע. היא היתה מסתלקת ועוזבת את מקומה בחושך המוחלט והורסת את התמונה לנצח.

אז לא חזרתי. סימנתי אותה בתור אחת משמונה מאות התמונות שצילמתי באותה דקה. זה מה שעושים במקום מלא דברים לראות. ממצמצים וממשיכים הלאה. הייתי פחות מיום בלונדון ומספיק זמן כדי לדעת את זה.

קוראים לי סאם, ואני לא מכאן.

גדלתי בבית למרגלות הר, מוסתר בעמק שמתמלא שלג בחורף ומים באביב. בלילה משתררת חשכה טובה, היעדר אור מוחלט פרט לכוכבים אינסופיים שמתפרסים יפה ומדגישים את צורתם המעוגלת של השמים.

בעיר אין כוכבים. נהגתי לגרור את המזרון שלי אל החלון ולשכב על הגב ולהסתכל על השמיכה הכתומה הלחה שהשתקפה מכל משטח אפשרי ועל הכנפיים הבוהקות של המטוסים.

ביום שבו עזבתי את הבית היו: שמים גבוהים, אוויר עומד, ציפורים מצווחות. התעוררתי והיה יום יפהפה, ושנאתי את המראה שלו כי בשום אופן לא יכולתי להישאר. הכרחתי את עצמי לשכב במיטה עד שאבא הלך, להביט בשמש מבעד לחלון כל־כך הרבה זמן שכבר ראיתי אותה בעיניים עצומות.

ישבתי אל שולחן הכתיבה שלי, לבוש ומוכן ללכת, כשאמא דפקה בדלת חדרי בסביבות שמונה. שלוש דפיקות קצרות. אפילו בצורת הדפיקה על הדלת שלי היא הכריזה על מרחק ברור בינינו.

אחר־כך תהיתי לעתים קרובות אם המצב היה שונה אילו ידעה שאני עוזב, ואם היתה, רק בפעם הזאת, שומרת את הרגשות האלה לעצמה. אבל אי־אפשר להתייחס לכולם, רק ליתר ביטחון, כאילו לא נראה אותם שוב. ובכל מקרה כבר היה מאוחר מדי. כבר ידעתי איך היא מרגישה.

היה הרבה יותר קל להחמיץ את האוטובוס מאשר לתפוס אותו. החלפתי את חולצת בית הספר שלי באסם המט לנפול בקצה השביל שלנו, והכנסתי אותו לתיק שלי. ואז עצרתי טרמפים כדי להגיע לעיר ולעלות לרכבת. ארון יוּז, האיכר הזקן, אסף אותי במשאית שלו שנראתה מבפנים כמו ערמת שחת. הוא לבש מכנסיים קשורים בצינור דק, ועל מושב הנוסע לידו ישב כלב ג'ק ראסל מרושע; כזה זקן הוא היה. הוא נסע במהירות של חמישה־עשר קמ"ש בערך, שזאת לא בדיוק מהירות של שודדי בנקים. אבל הוא סבל מבעיית שמיעה ולא טרח לדבר, וזה שימח אותי. תהיתי מה הוא יעשה אם יֵדע שהוא עוזר לי לברוח.

השמים היו בצבע כחול עז, בהירים באופק, כהים בקצוות. פני השטח של הגבעות נעו עם האור והתכהו עם הצל שהטילו העננים הגבוהים. נמאס לי לגמרי מכל זה: אותן גבעות, אותם עצים, אותו יופי. אבל מאחר שידעתי שזאת הפעם האחרונה, הסתכלתי כאילו לא ראיתי את זה מעולם.

ארון צחק. הוא אמר משהו על זה שהאדמה היא כמו אישה, מהממת כשעוזבים אותה ואפורה ורגילה כשנשארים.

שתקנו. לא ידעתי איך לענות.

התחנה היתה במרחק עשרים דקות הליכה מהמקום שהוא הוריד אותי. אנשים הצטופפו סביב מכוניות, חיכו שם ואמרו שלום זה לזה. לא ראיתי מישהו שאני מכיר, תודה לאל. קניתי כרטיס, חציתי את גשר הברזל מעל למסילה וישבתי לבד ברוח המנהרה.

זה מה שאני זוכר מנסיעת הרכבת. תאומות זהות. נשים עם שיער שחור מבריק ישֵנות שעוּנות זו על זו במרחק שני מושבים ממני. הן היו רזות ועייפות, פקחו כל הזמן עיניים ולא דיברו, ואחר־כך עצמו אותן בחזרה. כל אחת מהן היתה יפה כי היו שתיים כאלה, כאילו מישהו הציב מראה באמצע הרכבת.

קבוצת ילדים מאחורַי עשתה את דרכה למרתון מתמטיקה. הם דיברו כך שכולם ישמעו, כאילו הם חשובים, כאילו דבר לא יכול לגעת בהם, כאילו להצטיין במתמטיקה זה כל מה שצריך כדי להבין את העולם. רציתי להעמיד אותם על טעותם, אבל ידעתי שהם בלאו הכי יגלו את זה בקרוב בעצמם.

ילד קטן ליד חלון של קרון אחר, מוקף זרועות, שרוול של מעיל רקום צמוד לשמשה כמו מישהו שעושה פרצוף.

הוצאתי את כרטיס הסים מהטלפון שלי, הכנסתי אותו לכוס תה חצי ריקה וערבבתי. האישה מולי הסתכלה בלי למצמץ ואז חזרה לעיתון שלה. וידאתי שהכסף שלי עדיין אצלי. הוצאתי קצת מהבנק מדי יום. בדקתי כל הזמן שהוא שם, כי זה כל מה שהיה לי.

ההרים התכווצו והאדמה השתטחה. הנוף מהחלון נעשה צפוף ורגיל וזר באופן מרתק. התאומות התעוררו והשקיפו החוצה בלי לומר מילה.

עצמתי עיניים.

הדבר הראשון שלמדתי על לונדון הוא לא לחייך. ירדתי מהרכבת והסתכלתי מסביב. התחנה התרוקנה כמו במנוסה מאורגנת. חייכתי אל אדם בחליפה, גבר בגיל העמידה, כהה עור, מגולח למשעי. הוא הלך לעברי. בברק הנעליים שלו השתקפו השמים דרך תקרת הזכוכית של התחנה. חייכתי, וזה לא נגמר טוב. הוא עשה שלושה דברים במהירות הבזק, תוך פחות משנייה. הסתכלתי עליו. הוא שינה במעט את קצב הליכתו. הוא נתן בי מבט קשה כמו פלדה, כדי לוודא שהוא לא מדמיין. ואז נתן לעיניים שלו להתערפל כך שהוא עדיין הסתכל, אבל דרכי ולא עלי. הדבר היחיד שהוא בהחלט לא עשה היה להשיב לי חיוך. למדתי מהר מאוד שהיחידים שמחייכים לכולם בלונדון הם זרים וחולי נפש.

אחר־כך, באולם הכרטיסים בפֶּדינגטון, ראיתי כמות אנשים גדולה יותר מזו שראיתי כל החיים שלי. אלפים עומדים בתור לכרטיסים ועוברים דרך מחסומים אוטומטיים, עולים ויורדים במדרגות נעות. עמדתי בעין הסערה בלי לזוז, אחד ויחיד, והסתכלתי. הסתכלתי על הרשימה ששרבטתי על גב מעטפה, כאילו זו תעזור לי. לא יכולתי לקרוא את כתב היד שלי.

כולם ידעו לאן ללכת ונעו בשורות ישרות וחזקות שסחפו אותי ולקחו אותי בכיוון הלא נכון, כמו הנהר בבית אחרי ליל גשם.

חשבתי אז על מקס. הוא חזר אלי באמצע כל הרעש והקצב והצבע והריח והתנועה. הוא הפתיע אותי. חשבתי ללכת מאחוריו בחשכת היער. דמיינתי את כיווץ הגבות הנצחי שלו, את האוזניים הבולטות שלו, את שערו המבולגן. חשבתי על חיוכו הלחוץ.

רק כך יכולתי להמשיך לנשום.

אתם מכירים את זה שאנשים אומרים שחבל שהאדמה לא פוערת את פיה ובולעת אותם שלמים? טוב, זה יכול בקלות לקרות, אם באמת רוצים. יצאתי מתחנת קמדן טאוּן בארבע עשרים ותשע, ונעלמתי בלי להותיר אחרי זכר. איש לא ידע מי אני. לא יכולתי להפסיק לחייך.

השמים היו נמוכים מכפי שהייתי רגיל. נכנסתי למאפייה וקניתי כריך, ולא הצלחתי להבין חצי ממה שהבחורה מאחורי הדלפק אמרה לי כי היא דיברה מהר. לקח לי זמן לספור את הסכום הנכון, ויכולתי לשמוע אותה רוקעת בכף רגלה. היא לא חייכה, למעשה אפילו לא העיפה בי מבט. הכריך היה תפל והצמיא אותי מאוד. קניתי קוקה־קולה בחנות למכשירי כתיבה שיותר משני אנשים לא יכולים להיכנס אליה ביחד. היא היתה מלאה בכל־כך הרבה דברים למכירה, ששכחו להשאיר בה מקום לאנשים.

כך נראתה לי קמדן — זה היה הדבר הראשון שהבחנתי בו. בכל מקום דברים למכירה. ותהיתי מי לכל הרוחות רוצה לקנות את כל זה.

התיישבתי על חומת גשר מעל לתעלה וסיימתי את המשקה שלי. פתחתי את התיק והצצתי לתוכו, בלי שום סיבה. היה רועש כל־כך. שכבות של רעש הצטופפו והצטברו בראשי כמו כבשים במשאית, והקשו עלי לחשוב. הלכתי לאורכו של הרחוב, נכנסתי לחצרות, עצרתי ליד כל דבר, בחנתי כל דבר, ואחר־כך חזרתי מעברו השני. הרחוב היה מלוכלך, עם צבעים אפורים במקום ירוקים, כאילו הכול מכוסה במעטה של אבק. הרגשתי צורך לרחוץ ידיים אפילו שלא נגעתי כמעט בכלום.

קראתי פעם על האבק ברכבת התחתית של לונדון, שיש טונות של אבק מדי שבוע ושזה בעיקר עור אנושי. לא ממש האמנתי לזה. אבל עכשיו תהיתי אם זה מה שמכסה את הכול — פיסות של כל האנשים שכבר ראיתי ושל אלה שלא ראיתי.

ואז ראיתי את הילדה בפתח, כשהלכתי הלוך ושוב וחשבתי על אבק. באותו שלב הכנסתי אותה לקופסת הזיכרונות מאנשים שלעולם לא מדברים איתם. הרגתי זמן, כי לא היה לי מושג מה הצעד הבא שלי. כנראה משום כך הבחנתי בה.

נכנסתי לפאב והזמנתי בירה. האיש מאחורי הבר לא הסתכל עלי ולא שאל בן כמה אני. איש לא הסתכל עלי. זה היה כמו קסם, כאילו מצאתי גלימה בלתי נראית.

זה היה ההפך מהבית.

זה מה שכמהתי לו שבועות על גבי שבועות, להיות נקודה בלתי נראית בחדר, להיות חור שחור ביקום, להיעדר בלי להשתדל.

רציתי להישאר כך לנצח.

אחר־כך עמדתי על המדרכה מחוץ לפאב וניסיתי להבין היכן אני נמצא. אני זוכר שהעמדתי פנים כאילו הכביש הוא נהר שניזון מכבישים קטנים אחרים, כמו אפיקים שזורמים במורד הגבעות, אבל מלאים מכוניות ואופניים ואוטובוסים במקום מים. אני זוכר שחשבתי ששתיתי יותר מדי.

מעבר לכביש היה שלט פלסטיק שחור עם אותיות ורודות: מלון קיפריאנוס. היה שבר בפלסטיק וחור עגול, כאילו מישהו זרק לשם כדור טניס או אבן. היד שלי החזיקה את כל הכסף בכיס שלי. ידעתי שאני יכול להרשות לעצמי את המלון הזה, אולי לא לאורך זמן, אבל לפתע רציתי לישון.

מעולם קודם לכן לא התגוררתי במלון. לא היה בו הרבה מלבד סבון בקופסה וכובע רחצה מניילון וחדר רחצה שהיה צריך לעמוד בו על האסלה כדי לסגור את הדלת. לא סגרתי את הדלת, כי איש לא הסתכל. הייתי לגמרי לבד.

כמעט הצטערתי על זה. כמעט החלטתי שעשיתי טעות. אבל סטיתי מהמחשבה הזאת ברגע האחרון והמשכתי הלאה.

לו רק למדתי לעשות את זה קודם.

לא יכולתי לישון, כי היתה התרחשות רבה מדי מחוץ לחלון — תזמורת שלמה של סירנות וצעקות וצעדים וטריקות דלת ומנועים. תהיתי איך ישנים במקום הזה. בהיתי בכתם לחות בתקרה וחשבתי להפוך למישהו חדש שאין לו במה להתבייש, שאין לו עבר, רק עתיד.

חשבתי כמה זה מוזר להיות נעדר במקום אחד ונוכח במקום אחר.