נמסיס

נוּארק המשוונית

מקרה הפּוֹליוֹ הראשון בקיץ ההוא התגלה בתחילת יוני, מיד אחרי יום הזיכרון,1 בשכונה איטלקית ענייה בקצה השני של העיר. בדרום־מערב העיר, בשכונה היהודית ויקְוואהיק, לא שמענו על כך דבר. לא שמענו גם על תריסר המקרים הבאים שהתגלו פה ושם ברחבי נוּארק כמעט בכל שכונה, למעט זו שלנו. רק בארבעה ביולי, לאחר שדווחו בעיר כבר ארבעים מקרים, פורסמה כתבה בעמוד הראשון של עיתון הערב תחת הכותרת "ראש שירותי הבריאות: על ההורים להיכנס לכוננות פוליו", ובה צוטט ד"ר ויליאם קיטל, ראש המטה לשירותי בריאות הציבור, אשר קרא להורים להשגיח היטב על ילדיהם ולפנות לרופא אם הילד מפתח תסמינים, כגון: כאבי ראש, כאב גרון, בחילה, נוקשות בצוואר, כאבים במפרקים או חום. ד"ר קיטל אמנם הודה שארבעים מקרי פוליו הם פי שניים ויותר לעומת מספר המקרים המדווח בדרך כלל בשלב כה מוקדם של עונת הפוליו, אך רצה להבהיר מעבר לכל ספק כי בעיר שבה 429,000 התושבים לא משתוללת בשום פנים מה שאפשר לתאר כמגפה של פּוֹליוֹמיֵיליטיס. הקיץ, כמו בכל קיץ, יש מקום לגלות תשומת לב ולנקוט אמצעי זהירות ראויים בשמירה על היגיינה, ועם זאת אין כל סיבה לבהלה מן הסוג שהפגינו הורים "במידה רבה של צדק" עשרים ושמונה שנים קודם לכן לנוכח ההתפרצות הנרחבת ביותר של המחלה מאז ומעולם — מגפת הפוליו בצפון־מזרח ארצות הברית ב־1916, שדווח בה על יותר מ־27,000 מקרים, ובהם 6,000 מקרי מוות. בנוּארק היו אז 1,360 מקרים ו־363 מקרי מוות.

1 יום הזיכרון מצוין בארצות הברית מדי שנה ביום שני האחרון בחודש מאי. [כל ההערות הן של המתרגם.]

אפילו בשנים שהיה בהן מספר ממוצע של מקרים, כשהסיכויים להידבק בפוליו היו נמוכים במידה ניכרת מכפי שהיו ב־1916, מחלה נגיפית שבכוחה להותיר ילדים ובני נוער עם נכות קבועה ועיוותים גופניים, לא פעם בלי היכולת לנשום מחוץ לגליל המתכת שנודע בכינוי ריאת ברזל — מחלה העלולה גם לגרום מוות עקב שיתוק של שרירי הנשימה — עוררה חששות ניכרים בקרב הורים בשכונה ופגמה בשקט הנפשי של ילדים שהיו חופשיים מלימודים למשך חודשי הקיץ ויכלו לשחק בחוץ כל היום ולהמשיך בכך אף בשעות הדמדומים הארוכות. הדאגה מפני השלכותיו הנוראות של פוליו חמור גברה על רקע העובדה שלא היו בנמצא תרופה שתאפשר לטפל במחלה או תרכיב שיאפשר לחסן מפניה. פוליו — או שיתוק ילדים, כפי שקראו למחלה כשעוד נחשבה לכזו שלוקים בה בעיקר בני הגיל הרך — היה עלול לתקוף כל אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אף שרוב הסובלים מהמחלה היו ילדים עד גיל שש־עשרה, גם מבוגרים היו עלולים ללקות בה באופן חמור, כפי שקרה לנשיא ארצות הברית באותה העת.

פרנקלין דלאנו רוזוולט, הקורבן הידוע ביותר של פוליו, נדבק במחלה כשהיה גבר בשיא אונו, בן שלושים ותשע, ומאז ואילך התקשה בהליכה ונזקק לתמיכה, וגם בהינתן כזו, נדרש להרכיב סדי עור ופלדה ממותניו ומטה כדי שיוכל לעמוד. מפעל הצדקה שיסד פד"ר בימיו בבית הלבן, מצעד הפרוטות, אסף כספים למחקר ולסיוע כספי למשפחות החולים; אם כי החלמה חלקית ואפילו מלאה היו בגדר האפשר, על פי רוב נדרשו לכך גם חודשים או שנים של שיקום ושל טיפולים רפואיים יקרים. בימי מסע ההתרמה השנתי היו צעיריה של אמריקה מנדבים את מעותיהם בבית הספר כדי לעזור במלחמה במחלה, מטילים מטבעות אל קופות הצדקה שהעבירו סדרנים באולמות הקולנוע, וכרזות שהכריזו "גם אתם יכולים לעזור!" ו"עִזרו להילחם בפוליו!" הופיעו על קירות של חנויות ומשרדים ובמסדרונות בתי הספר ברחבי הארץ כולה, כרזות ובהן ילדים בכיסאות גלגלים — ילדונת חמודה עם סדי רגליים מוצצת אגודל בביישנות, זאטוט מסודר למשעי עם סדי רגליים מחייך בגבורה חיוך מלא תקווה — כרזות ששיוו לאפשרות לחלות במחלה מראה אמיתי ומפחיד עוד יותר בעיניהם של ילדים בריאים מכל הבחינות.

בקיץ שוררת לחות מעיקה בנוּארק, הנמוכה לעומת סביבותיה, ומאחר שהעיר היתה מוקפת בחלקה בשטחים נרחבים של אדמות ביצה — מקור עיקרי למלריה בימים עברו, שבהם היתה גם היא מחלה שאין לעצור — היה עלינו לחבוט ולנופף ולהבריח נחילי יתושים בכל פעם שישבנו בערב בחוץ על כיסאות ים בסמטאות ובשבילי הגישה, מבקשים מפלט מהדירות המלוהטות, שלא הציעו אלא מקלחת קרה או מי קרח כדי להפיג את חום התופת. זה היה לפני שהופיע מיזוג האוויר הביתי, כאשר מאוורר חשמלי שחור, קטן, שהונח על שולחן כדי להשיב רוח קלה בתוך הבית, סיפק רק הקלה מועטה כשמעלות החום כבר התקרבו לארבעים, כפי שקרה שוב ושוב בקיץ ההוא לפרקי זמן של שבוע או עשרה ימים ברציפות. בחוץ הדליקו האנשים נרות ציטְרוֹנֵלָה וריססו פְליט קוטל חרקים כדי להדוף יתושים וזבובים שנודעו כנשאים של מלריה, של קדחת צהובה ושל טיפוס המעיים, ואשר רבים וטובים, ובהם ראש העיר נוּארק, דְרָמוֹנד, שהכריז על מבצע "זבּנג לזבוב" ברחבי העיר, האמינו שהם נושאים פוליו. כשזבוב או יתוש הצליחו לחדור את רשתות החלון של דירה או לעופף פנימה מבעד לדלת פתוחה, החרק היה נרדף עד חורמה במחבטי זבובים ובפְליט מחשש שנחיתתו ברגליים עמוסות חיידקים על אחד מילדי המשפחה הישֵנים תדביק את הקטן בפוליו. הואיל ואיש לא ידע אז כיצד נדבקים במחלה, היה אפשר לחשוד בכל דבר כמעט, ובכלל זה חתולי הרחוב הגרומים שפלשו אל פחי האשפה שבחצר האחורית שלנו, כלבי החוצות הכחושים שסבבו את הבתים, מזי רעב, והטילו גללים לרוב על המדרכה ובכביש, והיונים אשר המו בגמלוני הבתים וטינפו את מרפסות הכניסה בלשלשת גירית. בחודש הראשון להתפרצות — לפני שמטה שירותי בריאות הציבור הכריז שמדובר במגפה — פתח אגף התברואה במבצע שיטתי להשמדת האוכלוסייה העצומה של חתולי רחוב בעיר, אף שאיש לא ידע אם זיקתם לפוליו עולה על זו של חתולי הבית המטופלים.

מה שידעו הוא שהמחלה מידבקת מאוד ועלולה לעבור אל אנשים בריאים אם רק יימצאו בקרבתם של אלה שכבר חלו. ולכן, ככל שעלה בהתמדה מספר המקרים בעיר — ועמו מִפלס הפחד בקרב הציבור — אסרו הורים רבים בשכונה על ילדיהם לבלות בברֵכה הציבורית הגדולה באוֹלימפּיק פּארק שבארווינגטון הסמוכה, ללכת לאולמות הקולנוע המקומיים עם "האוויר המצונן" ולנסוע באוטובוס למרכז העיר או לדָאוּן נֶק, לשדרת וילסון, כדי לראות את קבוצת הליגה השנייה שלנו, נוּארק בֶּרְז, משחקת בייסבול ברוּפֶּרט סטדיוּם. הוזהרנו שלא להיכנס לשירותים ציבוריים ולא לשתות מים מברזיות, לא ללגום מבקבוק הגזוז של ילד אחר, לא להתקרר, לא לשחק עם זרים ולא לשאול ספרים בספרייה הציבורית, לדבר בטלפון ציבורי, לאכול בדוכן ברחוב או לשבת לשולחן בלי ליטול ידיים היטב־היטב במים וסבון. היינו צריכים לשטוף כל פרי וכל ירק לפני שאכלנו, ולשמור על מרחק מכל מי שנראה חולה או התלונן על אחד התסמינים המרשיעים של פוליו.

הסתלקות מוחלטת מן החום שבעיר ויציאה למחנה קיץ בהרים או בכפר נחשבו להגנה הטובה ביותר שאפשר לספק לילד מפני הידבקות בפוליו. כך גם בילוי הקיץ במרחק כמאה קילומטר, בחוף ג'רזי. משפחה שהיה בידה לממן זאת שכרה חדר עם מטבח משותף באכסניה בבְּרדלי בּיץ', רצועה שאורכה שני קילומטרים של חול, טיילת מעץ ובקתות נופש, שהיתה חביבה על יהודים מניו ג'רזי זה כמה עשרות שנים. האֵם והילדים היו הולכים שם לחוף כל השבוע ונושמים את האוויר הרענן והמחזק של האוקיינוס, והאב היה מצטרף בסופי השבוע ובחופשות. מקרי פוליו צצו במחנות קיץ ממש כשם שצצו גם בעיירות שלחוף הים, כמובן, אבל מאחר שמספרם היה קטן בהרבה ממספר המקרים שדווח עליהם בנוּארק, רבים האמינו שהסביבה העירונית, על המדרכות המלוכלכות והאוויר העומד, מעודדת הידבקות, ואילו שהייה בטווח ראייה או שמיעה מהים, ולחלופין, הרחק באזורי הכפר או גבוה בהרים, היא ערובה טובה ככל שניתן להעמיד לחמיקה מהמחלה.

וכך בני המזל המיוחסים נעלמו מהעיר למשך הקיץ, בעוד אנחנו, כל היתר, נותרנו מאחור ועשינו בדיוק מה שלא היינו צריכים לעשות, בהתחשב בחשדות שלפיהם "מאמץ יתר" הוא סיבה אפשרית נוספת לפוליו: שיחקנו עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד משחק ועוד משחק של סוֹפְטבּוֹל על האספלט האפוי במגרש המשחקים של בית הספר, רצים כל היום הנה והנה בחום הכבד, שותים בצמא מברזי המים האסורים, ובין הסיבובים יושבים על ספסל, דחוקים זה אל זה ומהדקים אל ברכינו את כפפות המשחק המלוכלכות והבלויות שבהן מחינו במגרש את הזיעה מהמצח כדי שלא תיכנס לעיניים — משתטים וממשיכים בחולצות הפולו הספוגות שלנו ובנעלי ההתעמלות המצחינות, לא נותנים את הדעת על האופן שבו עלולה הפזיזות הזאת לגזור את דינו של כל אחד מאיתנו למאסר עולמים ברֵיאת ברזל ולהתממשות הפחדים הנוראים ביותר של הגוף.

רק עשר בנות, פחות או יותר, היו באות אל מגרש המשחקים. בדרך כלל היו אלה בנות השמונה או התשע, והיה אפשר למצוא אותן קופצות בחבל בכביש הצר שבקצה המגרש, שהיה סגור לתנועת כלי רכב. כשלא שיחקו בחבל, השתמשו הבנות בכביש הזה כדי לשחק קְלאס והקפות וגֶ'קסים2 או כדי להקפיץ לרגליהן באושר כדור גומי ורוד כל היום. לפעמים, כשהבנות הקופצות שיחקו בשני חבלים, שאותם היו מסובבות בכיוונים מנוגדים, היה אחד הבנים שועט בלי הזמנה, דוחק הצידה את הילדה שהתכוננה לקפוץ, נדחף פנימה ומתחיל לגעות בחיקוי מלגלג של שיר הקפיצה בחבל האהוב על הבנות בעודו מסתבך בכוונה תחילה בחבלים המעופפים שלהן. "אֵייץ', קוראים לי הִיפּוֹ־טָם —!" הבנות היו צורחות עליו, "די כבר! די כבר!" וקוראות לעזרה למנהל מגרש המשחקים, שנדרש לצעוק מכל מקום שהיה בו אל עושה הצרות (על פי רוב זה היה אותו ילד), "תפסיק עם זה, מַיירוֹן! עזוב את הבָּנות או שתלך הביתה!" בכך היתה המהומה שוככת. עד מהרה שוב הסתחררו חבלי הקפיצה, והזִמרה התחדשה בפי הקופצות בזו אחר זו:

2 משחק דומה לחמש אבנים, שאבני המשחק בו הן מין כוכבי מתכת בעלי שישה קודקודים.

אֵי, קוראים לי אֶגְניס

בעלי הוא אַלפונס,

באנו מאלבמה

נחזור עם אגסים!

בִּי, קוראים לי בֶּב

בעלי הוא בילי,

באנו מבֶּרמוּדה

נחזור עם בוטנים!

סִי, קוראים לי...

הבנות שהתנחלו בקצה הרחוק של המגרש אילתרו בקולות ילדותיים מאֵי עד זִי ובחזרה, חוזרות בכל בית על אותו הצליל בראש המילה האחרונה בכל שורה, ושוב ושוב. הן דילגו והתרוצצו מכאן לכאן בהתרגשות — למעט כאשר היו מַיירוֹן קופפרמן ודומיו מפריעים בדרכם הקוֹפית — ועשו זאת תוך הפגנה של מרץ מעורר השתאות; להוציא את הפעמים שבהן קרא להן מנהל מגרש המשחקים לעבור אל הצל של בניין בית הספר בגלל החום, הן לא פינו את הרחוב למן אותו יום שישי ביוּני שבו הסתיים שליש האביב ועד יום שלישי שאחרי חג העבודה,3 כשהתחיל שליש הסתיו והיה אפשר לשחק בחבל רק אחרי הלימודים ובהפסקות.

3 חג העבודה מצוין בארצות הברית מדי שנה ביום השני הראשון בחודש ספטמבר.

מנהל מגרש המשחקים באותה שנה היה בּאקי קַנְטוֹר, שבגלל קשיי ראייה, שחייבו אותו להרכיב משקפיים עבים, היה אחד הבחורים הצעירים המעטים בסביבה שלא יצא למלחמה. בשנת הלימודים הקודמת היה מר קנטור המורה החדש לחינוך גופני בבית הספר צ'נסלור אֵוֶוניוּ ומשיעורי ההתעמלות שלימד כבר הכיר רבים מאיתנו שפקדו בקביעות את מגרש המשחקים. הוא היה בן עשרים ושלוש באותו קיץ, בוגר סָאוּת סַייד שבנוּארק, בית הספר התיכון המעורב לבני כל הגזעים והדתות, ובוגר קולג' פֶּנְזֶר לחינוך גופני ולגֵהוּת שבאיסְט אוֹרנג'. גובהו היה מעט פחות ממטר ושישים וחמישה סנטימטר, ואף שהיה ספורטאי מעולה ומתחרה נחוש, גובהו, בצירוף הראייה החלשה, מנעו ממנו לשחק פוטבול, בייסבול או כדורסל ברמת הקולג' והגבילו את ענפי הספורט שבהם התחרה במסגרת אליפות המכללות להטלת כידון ולהרמת משקולות. במרומי גופו הדחוס היה ראש גדול מידות שהיה עשוי רְכיבים משופעים ומשתפלים נחרצוֹת: עצמות לחיים רחבות ומודגשות, מצח תלול, לסת זוויתית ואף ישר וארוך עם גשר בולט, אשר שיווה לצדודיתו חדוּת של צללית חקוקה על מטבע. שפתיו המלאות הסתמנו בבירור, כמו שריריו, ועורו היה חום־זהוב בכל עונות השנה. כבר מנעוריו היה שערו מסופר בתספורת קצרה בסגנון צבאי. התספורת הזאת הבליטה בייחוד את אוזניו, ולא משום שהיו גדולות מן הראוי — הן לא היו — ולא בהכרח משום שהיו כה צמודות אל ראשו, אלא משום שבמבט מן הצד היתה צורתן דומה ביותר לאָס פִּיק בקלפים או לכנפיים שעל הרגליים המכונפות במיתולוגיה, וקצותיהן העליונים לא היו מעוגלים, כמו ברוב האוזניים, אלא מחודדים כמעט. עד שהדביק לו סבו את שם החיבה בּאקי, חברי הילדוּת שלו ברחוב קראו לו בקיצור אֵייס,4 כינוי שנטבע לא רק על רקע כישוריו הספורטיביים המפותחים מכפי גילו, אלא גם לנוכח התצורה הבלתי שכיחה של האוזניים ההן.