נסיכה בוונציה

אבודה בוונציה. פניקה פעמה בשאון בעורקיה של רוזה צ'יאָבָרוֹ, בהתאמצה להיחלץ מלחץ המוני האנשים המחופשים אשר זרמו על גבי הגשר, כדי למצוא לעצמה פיסת מרחב פנויה נדירה על גדת התעלה, שם היא השתדלה להסדיר את נשימתה ולהרגיע את ליבה הדוהר. אלא ששום דבר לא הצליח, להרגיע את עיניה הנואשות.

היא הציצה מבעד לבד התחרה של הרעלה שלה, חיפשה איזה סימן שיגלה לה איפה היא נמצאת, אבל גם כשהצליחה לקרוא את שם הכיכר, הוא לא היה מוכר ולא העניק לה שום רמז, בנוגע למקום בו הייתה. היא סרקה את פני העוברים והשבים, בניסיון למצוא מישהו מוכר, אך זה היה חסר כל טעם. בלתי אפשרי היה לדעת מיהו מי, כשכולם מחופשים.

בינתיים, ההמונים הוסיפו להציף את הגשר: בתחפושות של ארלקינו וקולומבינה, ערפדים וזומבים. ולמה לא זומבים, בעצם, אם בתוך כמה דקות הלילה הזה, לו היא כל כך ציפתה בקוצר רוח, עומד להפוך מבילוי נהדר לחלום בלהות נורא?

הפניקה הפכה להשלמה עגומה, בהרימה את ראשה אל הרקיע האפל, המעורפל, כשהיא חובקת את עצמה בזרועותיה ופולטת אנחה ממושכת של תסכול, שרק הוסיפה עוד הבל לערפל המסתחרר. זה היה חסר תועלת, והגיע הזמן שהיא תפסיק לחפש ותשלים עם המציאות.

היא חצתה גשרים רבים מדי ופנתה אל סימטאות רבות מדי בניסיון להשיג את חברותיה, וכעת כבר לא היה סיכוי שהן ישובו וייפגשו.

זה היה הלילה האחרון של הקרנבל, וזאת הייתה המסיבה היחידה שאליה יכלה להרשות לעצמה ללכת, אבל במקום להגיע אליה, היא אבודה, לגמרי לבד, ליד בסיסו של גשר, איפשהו בוונציה.

חסר כל טעם.

רוזה הידקה את הגלימה שלה סביב כתפיה. דיו, כמה קר. היא רקעה ברגליה על מרצפות האבן כדי לחמם אותן, והצטערה שלא היה לה שכל, לבחור לעצמה תחפושת חמה יותר מהשמלה הדקיקה הזאת, עם הכתפיים החשופות והמכפלת הגבוהה. משהו שמתאים יותר לעונת השנה הזאת. עדיף משהו שניתן ללבוש מעל לביגוד תחתון תרמי, משהו עטור פרווה.

"אבל את תרקדי הלילה," מחתה קיארה, כשרוזה הציעה שתתלבש בהתאם למזג האוויר החורפי. "תאמיני לי, את תמותי מרוב חום, אם תלבשי משהו חם יותר."

אבל עכשיו רוזה ממש לא מתה מחום. האוויר הלח שלח אצבעות קרות שנכרכו סביב קרסוליה, חיפשו ושאבו את מעט החום שעוד היה אצור בגופה. היה לה כל כך קר! ולראשונה מזה הרבה שנים, היא חשה דמעות צורבות בזוויות עיניה.

היא משכה באפה. היא לא הייתה מאלו שבוכים. היא גדלה עם שלושה אחים גדולים ממנה, שהיו יורדים עליה בלי שום רחמים, אם הייתה בוכה. כילדה, היא סבלה בשקט סטואי כל מיני מכות וחבורות, שריטות, שפשופים בברכיים ובמרפקים, כשהתעקשה להתלוות אליהם בהרפתקאות שלהם.

היא לא בכתה, כשאחיה לימדו אותה לרכוב על אופניים שהיו גדולים מדי למידותיה, הניחו לה לטוס במהירות על הדרך הסלעית, עד שהתרסקה לתוך עץ התאנה העתיק. היא לא בכתה כשהם עזרו לה לטפס על אותו העץ, ואז כולם ירדו ממנו וברחו משם בהותירם אותה לבד, לרדת בזהירות. את המטר האחרון היא נפלה אל הקרקע המאובקת, מה שהקנה לה עוד שריטות וחבורות. את כל הפצעים הללו היא סבלה, בלי להשמיע יבבה אחת.

אבל מעולם היא לא נותקה מכל החברות שלה ולא הלכה לאיבוד במבוך הסמטאות והתעלות של ונציה, בערב החגיגות הגדול ביותר של השנה, ללא כרטיס הכניסה ובלי שום דרך להתקשר אליהן. בטוח שאפילו אחיה היו מקבלים בהבנה, דמעה או שתיים של תסכול בשלב הזה, נכון?

בעיקר, אם הם היו יודעים את גודל הסכום המחריד שהיא שילמה על הכרטיס הזה!

היא עצמה עיניים והידקה עוד יותר את הגלימה סביב כתפיה, בהרגישה איך צינת החורף העזה הולכת ומתפשטת בעצמותיה, וההשלמה שהיא חשה הלכה והפכה לצער. היו תקוות רבות כל כך לערב הזה. ערב חופשי נדיר, באמצע הקרנבל. הזדמנות להעמיד פנים שהיא לא סתם עוד חדרנית באחד המלונות, שמנקה אחרי התיירים המציפים את העיר. הזדמנות להיות חלק מהחגיגות, במקום להתבונן בהן מהצד.

אבל זה היה כל כך הרבה כסף!

איזה בזבוז!

צחוק נשמע מעל הגשר, הדהד באוויר הערפילי שמעל מי התעלה, המפכפכים להם חרש – צחוק שהיה יכול בהחלט להיות מופנה כלפיה. בגלל שאיש מלבדה לא היה אשם במצב הזה, אליו היא נקלעה.

זה נשמע כמו רעיון מוצלח כל כך, כשקיארה הציעה להחזיק אצלה את הטלפון ואת הכרטיס שלה. הרי בכל זאת, הן היו בדרך אל אותה המסיבה. וזה אכן היה רעיון טוב – עד לרגע שבו להקת מלאכים, עוטי כנפיים עבות להחריד, דהרה לעברן על גבי הגשר הצר, והיא הופרדה מחברותיה ונגררה אחורה. עד שהיא הצליחה לפלס לעצמה דרך בין כל הנוצות של כנפי המלאכים, כדי לשוב אל הגשר, קיארה ושאר חברותיה כבר נבלעו בערפל ובהמון, ולא נראו בשום מקום.

היא דהרה אל צידו השני של הגשר, ולאורך הרחובות הצפופים, מהר ככל שרק יכלה, בניסיון להשיגן. היא התנגשה באנשים במסכות שכיסו את ראשיהם, בכובעים של ליצנים, עם פעמונים בקצותיהם. נשים בשמלות ערב שרוחבן היה כמעט כמו רוחב הרחובות הצרים. אבל היא הייתה די חדשה בוונציה, ולא הייתה בטוחה בנוגע לדרך, והיא חצתה גשרים רבים כל כך – גשרים רבים מדי – שאפילו אם קיארה הייתה חוזרת אחורה כעת, האם תהיה מסוגלת לדעת היכן למצוא אותה? היו לא מעט צמתים, שבהם יכלה לבחור את הפנייה הלא נכונה.

אלא אם כן.

היא יכולה לחזור הביתה – איפה שזה לא יהיה – אל דירת המרתף הזעירה שחלקה עם קיארה. הרי אפילו אם היא תחפש אותה במשך כל הלילה, בסופו של דבר היא תגיע אליה. באנחה אחרונה, היא הסירה את המסכה מעל פניה. לא היה לה שום צורך ברעלת התחרה על העיניים, שרק תקשה עליה עוד יותר את המשימה. היא לא הייתה זקוקה למסכה הזאת הערב, נקודה. היא כבר לא תזכה ללכת למסיבה הערב.

גלימתה נשמטה מעל כתפה, בהסיטה את שיערה אחורה, מה שחשף את כתפה בטעות לאוויר הקפוא. היא רעדה והזדרזה למשוך את הבד החלקלק ולהתעטף בהגנה הקלושה שהעניק לה נגד הקור.

היא הכינה את עצמה למאבק, לפלס את הדרך בחזרה אל צידו השני של הגשר, ולנסות לשוב על עקבותיה, ואז היא ראתה אותו. גבר שעמד ליד הבאר שבמרכז הכיכר. גבר בתחפושת כחולה, מעוטרת בזהב. גבר גבה-קומה, רחב כתפיים, שנראה כמו לוחם.

גבר שהביט ישר לכיוונה.

מכת חשמל עשתה את דרכה המזוגזגת במורד גבה.

לא. בלתי אפשרי. היא העיפה מבט מעבר לכתפה – כי למה שהוא יסתכל עליה? אבל מאחוריה לא היה דבר, רק התעלה וקיר אבן מט לנפול.

היא בלעה, בהפנותה את ראשה בחזרה, והרימה את עיניה רק מספיק כדי לראות שהוא צועד כעת בהחלטיות לכיוונה, כשהקהל כמעט מתפזר סביבו. אפילו באפלוליות פנסי הרחוב של הכיכר, המבע הממוקד של עיניו הציף את דמה באדרנלין.

אינסטינקט של מנוסה או מאבק? לא היה ספק, בנוגע לתגובה שלה. היה ברור לה שמי שהוא לא יהיה, מה שהוא לא חושב לעצמו, היא נשארה פה כבר יותר מדי זמן. והוא עדיין נע לכיוונה, וצעדיו הארוכים בלעו את המרחק אשר הפריד בין שניהם, ועדיין רגליה סירבו לנוע. היא הייתה נטועה בקרקע, בשעה שהיה עליה לדחוף את גופה אל תוך צוואר הבקבוק של האנשים שעל הגשר, ולתת להמון לבלוע אותה לתוכו ולשאת אותה משם.

הרבה יותר מדי מהר, הוא כבר ניצב מולה, הר-אדם בטוניקה מעור עם שרשרת וצמה שזורה, שיערו צונח עד כתפיו, תלוי משוחרר סביב פנים שביטאו עוצמה. מצח גבוה מעל לאף רחב, וקו לסת שנראה כמו מסגרת של פלדה על יציקת בטון. כל פניו היו קווים קשים ומשטחים מסותתים. והעיניים, כחול קובלט כה עמוק. לא, הוא לא היה סתם לוחם. הוא היה שר-צבא. מצביא. אל מלחמה. או זה או זה.

פיה התייבש כליל, בעת שהיא נשאה את מבטה אליו, אבל יכול להיות שזה רק בגלל החום שהיא חשה, קורן מגופו בערב הצונן, המעורפל הזה.

"אני יכול לעזור לך?" הוא שאל, בקול שהיה עמוק באותה המידה שקומתו של האיש הייתה גבוהה.

הוא דיבר באנגלית, אם כי במבטא שרמז על כך שזאת אינה שפתו. ליבה הלם בכוח בבית החזה שלה, ולשונה איבדה כאילו כל יכולת לעצב את המילים, בכל שפה שהיא.

הוא הטה את ראשו, עיניו הכהות חידדו את מבטן. "ווּז אֶט פֶּרדוּ?" הפעם, הוא ניסה לדבר בצרפתית.

הצרפתית שלה הייתה פחות טובה מהאנגלית שלה, אז היא לא עשתה שום מאמץ לענות על אף אחת משתי השאלות. "נוֹ פָּארלוֹ פרָנצֶ'זֶה," היא אמרה ונשמעה חסרת נשימה, אפילו באוזניה – אבל איך לא תהיה חסרת נשימה, בעמדה מול גבר שנראה כאילו עצם קיומו שואב את כל החמצן מהאוויר הלח?

"את איטלקיה?" הוא שאל, הפעם בשפתה.

"סי." היא בלעה, והבליעה גרמה לסנטרה להתרומם. היא ניסתה להעמיד פנים שזה היה ביטוי של ביטחון עצמי, בדיוק כמו הנימה המתגרה שניסתה להכניס בקולה. "למה התבוננת בי?"

"הייתי סקרן."

היא בלעה. יצא לה לראות את הנשים העומדות לבדן, ממתינות לצד הדרך, והיה לה רעיון אחד בלבד, מדוע הוא הסתקרן בנוגע לאישה העומדת לבדה בכיכר.

היא הביטה מטה, לבחון את לבושה, את הרגליים בגרבי הנילון, שנראו מתחת למכפלת שמלתה. היא ידעה שהיא אמורה להיות מחופשת לקורטיזנה, אבל... "זאת רק תחפושת. אני לא – אתה יודע."

זווית אחת של שפתיו התרוממה – שינוי קטן בזוויות ובמישורים הקשים של פניו, שגרם לפיו להיראות כמעט כמחייך, והשינוי היה כל כך דרמטי, שזה ממש הפתיע אותה.

"זה הקרנבל. הלילה, אף אחד אינו מה שהוא נראה."

"ומי אתה?"

"קוראים לי ויטוריו. ואת...?"

"רוזה."

"רוזה," הוא אמר, תוך הטייה מזערית של ראשו.

בקושי היא הצליחה להימנע מלהתנודד במקומה, בגלל האופן בו שמה נשמע, בקולו העמוק והעשיר. זה בטח רק בגלל הקור, היא אמרה לעצמה, בגלל ההתרפקות של המים על גדת התעלה והליטוף של הערפל על עורה, לא יותר מזה.

"לעונג הוא לי להכירך."

הוא הושיט לה יד אחת, והיא הביטה בה בזהירות. הייתה זאת יד גדולה, עם אבזמים על חפתי השרוולים, שנראו כאילו הם עלולים להתפקע, אם הוא רק ידרוך מעט את השרירים שלו.

"אני מבטיח לך, שאני לא נושך," הוא אמר.

היא הרימה את מבטה וראתה שההתעקלות של שפתיו התרוממה עוד קצת, וניצוץ של חמימות הבליח בכחול הבלתי אפשרי של עיניו. ולא היה אכפת לה בכלל שכנראה שהוא צוחק עליה, מפני שהצחוק הזה גרם לאיזה פלא להתחולל בפניו, העניק לה הצצה אל האיש, המסתתר מתחת לחזותו של הלוחם. אם כך. הוא בכל זאת בן-תמותה...

כמעט בחוסר רצון, היא הניחה את ידה בכף ידו, ואז הרגישה איך אצבעותיו סוגרות סביב אצבעותיה, וחום החל להתפשט בכף ידה. זה היה חום נעים מאוד, שפעפע באופן מפתה אל תוך מחזור הדם שלה, גרם למין תגובה, עמוק בשיפולי בטנה, תחושה כל כך בלתי צפויה, כל כך לא מוכרת, שפעמוני אזהרה רמים החלו להצטלצל במוחה.

"אני צריכה ללכת," היא אמרה, במשכה את ידה מתוך ידו, ומיד חשה את האובדן של חום גופו, כאילו הוא נשאב מתוך בשרה.

"לאיפה את צריכה ללכת?"

היא הביטה מעבר לכתפה, לכיוון הגשר. הקהל החל להתדלדל כעת, מאחר ורוב האנשים כבר הגיעו אל מחוזות חפצם, ורק המאחרים שביניהם נחפזו בצעדיהם. אם היא תתחיל ללכת עכשיו, לפחות יהיה לה סיכוי להצליח להימנע מלקפוא מקור.

"אני אמורה להיות איפשהו. במסיבה."

"את יודעת, איפה נערכת המסיבה הזאת?"

"אני אמצא אותה," היא אמרה, בשכנוע עצמי שלא תאם בכלל את מה שהרגישה בתוכה.

בגלל שלא היה לה שום מושג היכן היא נמצאת ואיפה המסיבה נערכת, ובגלל שאפילו אם באיזו דרך נס הייתה מצליחה למצוא את המסיבה, נשאר עדיין העניין הפעוט של כרטיס הכניסה שלה, שלא היה ברשותה.

"אין לך מושג איפה זה, או איך להגיע לשם."

היא שבה והביטה בו, מוכנה להכחיש בתוקף את טענתו, אבל עיניו הצטרפו אל שפתיו, ולא היה ספק שהוא יידע שהיא משקרת.

היא הידקה היטב את גלימתה סביב כתפיה וזקרה את סנטרה. "מה זה עניינך?"

"זה לא. זה גם ממש לא פשע. יש שיגידו שזאת ממש חובה, ללכת לאיבוד בוונציה."

היא נשכה את לשונה, כשהיא רועדת מתחת לגלימתה.

אולי אם לא בזבזת על כרטיס יותר כסף מכפי שאתה יכול להרשות לעצמך, ואולי אם יש לך טלפון שעובד, עם ג'י-פי-אס, אז גם לך לא היה אכפת, ללכת לאיבוד בוונציה.

"קר לך," הוא אמר, ולפני שהספיקה למחות או להכחיש את זה, הוא כבר שיחרר את השרשרת מסביב לצווארו ופרש בתנופה את גלימתו סביב כתפיה.

האינסטינקט הראשון שלה היה למחות. היא חדשה אולי לחיי העיר הגדולה, אבל למרות דבריו, היא לא נאיבית עד כדי כך שתאמין שהצעת העזרה של האיש הזה מגיעה ללא שום תנאים נלווים. אבל גלימתו הייתה כבדה וחמימה להפליא, העור שממנו הייתה עשויה היה רך ובעל ניחוח גברי עשיר. הניחוח שלו. היא שאפה אותו עמוקות, התענגה על שילוב הריחות של העור ושל האיש, ניחוח עשיר וחריף, ומחאתה גוועה על שפתיה. היה פשוט נעים כל כך להתכרבל כך.

"גרציה," היא אמרה, אפופה בחמימות שהתפשטה עד לרגליה, שהרגישה כאילו שנים הן היו קפואות. רק לרגע אחד, היא תיקח לעצמה את החמימות הזאת, תשתמש בה כדי להפשיר את הדם בעורקיה ולהיטען מחדש באנרגיה, שהתרוקנה מגופה ומנשמתה, ואז תעמוד על כך שהיא בסדר, תשיב לו את הגלימה שלו ותנסה למצוא את דרכה בחזרה הביתה.

"יש מישהו, שאליו תוכלי להתקשר?"

"הטלפון שלי לא נמצא עליי." היא הביטה מטה, אל המסכה שבידיה, והרגישה ממש כמו מטומטמת.

"אני יכול להתקשר בשבילך אל מישהו?" הוא שאל, בשלפו את הטלפון שלו מפאוץ' שהיה צמוד אל חגורתו.

לרגע, רוזה חשה התעוררות של תקווה קלושה, אך רק לרגע. כי מספר הטלפון של קיארה שמור בזיכרון הטלפון שלה, אך לא בראש שלה. היא נדה בראשה, וניצוץ התקווה גווע לו. הקרנבל שלה נגמר עוד לפני שבכלל החל.

"אני לא יודעת את המספר. הוא שמור בטלפון שלי, אבל..."

הוא השיב את הטלפון שלו לפאוץ'. "את לא יודעת איפה נערכת המסיבה?"

פתאום, היא חשה עייפות. הייתה מותשת, מכל רכבת ההרים הרגשית, עייפה מהשאלות, שרק חשפו כמה לא מוכנה וטיפשה היא. הזר הזה מנסה לעזור לה, אולי, ויכול להיות שהוא אכן צודק, באמרו שהיא לא יודעת היכן המסיבה שלה – הוא באמת צודק – אבל היא לא צריכה את כל הניתוח הזה שלאחר המוות. היא רק רוצה לשוב לדירתה, להיכנס אל המיטה שלה, למשוך את השמיכה מעל ראשה ולשכוח לגמרי את כל הערב הזה.

"תשמע, תודה על העזרה שלך, אבל אתה בעצמך לא צריך להיות איפשהו?"

"אני כן."

היא הרימה לעברו גבה אחת, בהתגרות. "נו, אז?"

גונדולה חלפה, בדממה כמעט מוחלטת, מאחורי גבה. הערפל התערבל סביבם וביניהם. הבחורה ודאי קופאת כמעט, לבושה כל כך לא מתאים למזג האוויר. זרועותיה מהדקות בכוח את הבד הדק כנייר של גלימתה, סביב כתפיה הרועדות, אבל עדיין היא מנסה להעמיד פנים, שהכול בסדר ושהיא לא זקוקה לשום עזרה.

"בואי איתי," הוא אמר.

היה זה דחף רגעי שגרם לו להגיד את המילים, אבל ברגע שהן יצאו מפיו, הוא הבין מיד שיש בהן הרבה מאוד היגיון. היא אבודה, לבדה בוונציה, והיא יפהפייה – עוד יותר יפה מכפי שהיה נדמה לו בהתחלה, כשרק הסירה את המסכה שלה. לעיניה היה גוון של ברנדי, והן היו גדולות וחתוליות, מעל עצמות הלחיים הגבוהות של פניה, ושפתיה הצבועות התעקלו כמו בהזמנה. הוא נזכר במראה של כתפה החשופה, מתחת לגלימה שלה, איך בד הסטן הדק של שמלתה נצמד לשד שלה, ומחשבה לגמרי אקראית עלתה בדעתו ושעשעה אותו.

סירנה ממש תשנא אותה.

האם העובדה הזאת בפני עצמה, אינה סיבה מספיק טובה?

עיני החתול הללו נפקחו לרווחה. "סקוּזה?"

"בואי איתי," הוא שב ואמר. בראשו החלו כבר לנבוט זרעי תוכנית – תוכנית שבהחלט תועיל לשניהם.

"אתה לא חייב להגיד את זה. כבר הפגנת אדיבות מספקת בהחלט."

"זה לא עניין של אדיבות. את תעשי לי טובה, בעצם."

"איך זה אפשרי? הרי נפגשנו, רק לפני כמה דקות. איך אני יכולה לעשות לך איזו טובה?"

הוא הושיט לה את אמת זרועו, והעור של השרוול שלו חרק בהימתחו. "תקראי לזה מקרה משמיים, אם את רוצה. העניין הוא, שגם אני צריך ללכת לנשף מסכות, ואין לי בת זוג לערב הזה. אז האם תעניקי לי את עונג ותתלווי אליי?"

היא צחקה קצת ואז נדה בראשה. "כבר אמרתי לך – זאת רק תחפושת. לא חיכיתי פה, כדי שמישהו יתחיל איתי."

"אני לא מנסה להתחיל איתך. אני מזמין אותך, להיות האורחת שלי לערב הזה. אבל זה לגמרי לשיקול דעתך, רוזה. ברור לי לחלוטין, שהתכוונת ללכת לאיזו מסיבה הערב."

הוא חילץ בעדינות את המסכה, שהיא החזיקה בין האצבעות שהידקו את הגלימה שלו מעל שדיה, וסובב אותה בידיו לאט. לא הייתה לה ברירה, אלא להרפות ממנה. היא יכלה לתת לו לקחת את המסכה ממנה, או לשחרר את הגלימה.

"למה שתחמיצי את הערב הכי גדול של הקרנבל?"" הוא אמר, וראה איך עיניה עוקבות אחר ידיו, במששו את בד התחרה של הרעלה שלה, "רק בגלל שהופרדת מעל החברים שלך?"

הוא הרגיש שהיא מתחילה להתפתות – היה מסוגל ממש לטעום את ההתרגשות, שגורמת לה ההזדמנות המחודשת שניתנת לערב, שעליו היא כבר ויתרה לחלוטין, למרות ששאלות וספקות הוסיפו להסתחרר במעמקי עיניה.

הוא חייך. יכול להיות שהוא החל את הערב הזה במצב רוח קודר, והוא ידע שזה ודאי ניכר בפניו, אבל הוא גם ידע איך לחייך, כשזה יכול להביא לו משהו שבו הוא מעוניין. הוא ידע איך להקסים, בעת הצורך – בין אם במהלך דיונים עם דיפלומט זר של מדינה יריבה, או בחיזור אחרי אישה, שאותה רצה להכניס למיטתו.

"מקרה משמיים," הוא שב ואמר. "מקרה משמח – לשנינו. והבונוס הוא שתוכלי להמשיך להתעטף עוד קצת בגלימה שלי."

עיניה התרוממו לפגוש את עיניו – עיניים ארוכות ריסים, עיניים ביישניות, מלאות חשש וחוסר ביטחון. שוב, הוא נדהם ממידת הפגיעות שהפגינה. היא הייתה כל כך שונה, מהנשים שפגש בדרך כלל. דמותה של סירנה עלתה בדעתו, ללא שום הזמנה – כה בטוחה בעצמה, מרוכזת בעצמה, סירנה שלא תיראה פגיעה, גם אם תהיה במים בעומק של שני מטרים, כשהיא מביטה למטה על כריש רעב. אכן, טיפוס שונה לחלוטין.

"הגלימה חמה מאוד," היא אמרה. "תודה."

"זה אומר, שהתשובה שלך היא כן?"

היא לקחה נשימה עמוקה. שיניה ננעצו בשפתה התחתונה, כשמאבק התחולל בתוכה, ואז היא העניקה לו הנהון החלטי, והוסיפה גם חיוך מהוסס לתגובתה. "למה לא?"

"באמת, למה לא?"

הוא לא בזבז אף רגע והחל להובילה מעבר לגשר, בסמטאות המתפתלות לעבר הכניסה הפרטית של גני הפלאצו, כשמצב רוחו משופר בהרבה, מכפי שהיה בתחילת הערב.

כי פתאום, הערב שלא בישר לו שום טובות, הפך למשהו שונה לחלוטין. לא רק בגלל שהוא עומד להעניק לסירנה הפתעה, שתגמול לה על ההפתעה שהיא התאמצה לארגן לו. אלא גם בגלל שבחורה יפה תלויה לו על זרועו, באחת הערים היפות ביותר בעולם, והערב הזה עדיין צעיר.

ומי יכול לדעת, איפה הוא יסתיים?