נסיכה מחליפה

קאט דילגה מעל לחומה הנמוכה, דמה התרונן בקרבה מהעונג של ריצת הפארקור. נשימתה הייתה מהירה אך תנועותיה היו מדודות בעת שהיא ופאולו דהרו לאורכו של המחסן הנטוש.

היא טיפסה שוב בשני צעדי קפיצה על הקיר כשהיא צוברת תנופה כדי לזנק ולתפוס את אדן החלון נטול הזגוגית בגג של המחסן. היא התנדנדה ומשכה את גופה למעלה, מעבר לקצה החלון, זה היה השלב שבו פאולו השיג אותה. היא הייתה מהירה וגמישה, אבל הוא גבר עליה בקלות בכל מה שקשור לכוח של פלג הגוף העליון.

תוך צהלה רמה הוא התעופף אל צידו השני של הגג וירד במהירות בגרם מדרגות נטוש בעודה דוהרת כדי להתקרב אליו. תוך דילוג על מדרגות, קירות ומעקים, היא כמעט הצליחה להשיג אותו עד שהם הגיעו אל הגדר החיצונית.

"היום תורי," הוא התנשף.

קאט הנהנה בהשעינה את ידיה על ברכיה. הקוקו שלה התנדנד על כתפה בהתנשמה עמוקות. "הפאסה מוּראיל שלך שם היה ממש מושלם."

הוא גיחך. "אז יש לך למה לשאוף, הא?"

היא חבטה באגרוף בזרועו. "זה היה כמעט ברמה שלי."

הם שמו פעמיהם אל היציאה. "את צריכה טרמפ?"

קאט נדה בראשה. "לא. אני ממשיכה מפה למכון הכושר." מכון הכושר שבו הם התאמנו, שנראה מבחוץ מוזנח אבל היה בעצם מעולה, שכן ממש מעבר לפינת הרחוב. היא רצתה לבדוק מה שלום הנערים שהיא אימנה אחרי שעות הלימודים. אלו היו ילדים בעייתיים, כמו שהיא הייתה בעבר, אך הם הראו סימנים מבטיחים, ומאחר שהיא הייתה בין עבודות, היא נהנתה לבלות איתם.

היא פנתה אל הסמטה הצרה והמעוקלת ששימשה כקיצור דרך בעוד ראשה עסוק בנערים הצעירים ובגאוותם העוקצנית. מה שלא היה בכלל תירוץ לכך שלקח לה מספר שניות כדי להבחין בסכנה. הלימוזינה הבוהקת לא הייתה שייכת לאזור הזה של ניו-יורק. אבל מה שהיא הייתה צריכה לראות מייד היה הגבר המגודל, עם הבליטה מתחת לז'קט, שניתק מעל הקיר.

הוא נע במהירות של מקצוען. אבל כך גם היא. כשהוא שלח את ידו אליה, היא התכופפה, תפסה את פרק כף ידו והשתמשה בתנופה של גופו הנע קדימה כדי להטיח אותו אל הקרקע. כשברכה לוחצת בין שכמותיו, היא שלפה את האקדח שלו מנרתיקו.

"מיס דובואה!"

היא פנתה, ושמעה את גניחתו של הגבר השרוע תחתיה כשברכה הסתובבה ומעכה את גבו. בפתח הלימוזינה ניצב גבר רזה, בחליפה כהה, ועיניים תוהות.

"מיס דובואה, בבקשה, אני רוצה רק לדבר." האוויר השתחרר ופרץ מריאותיה. זה היה מפני שהאיש לא דיבר אנגלית אלא את הניב הייחודי לארץ מולדתה – מין גרסה ייחודית של צרפתית. פעמוני אזעקה החלו לצלצל בתוך ראשה, ודריכותה רק התגברה, לא שככה.

"מי אתה?" היא התרוממה קמעה, לאפשר לגבר השרוע לקחת נשימה, כשידה נותרת נעולה על פרק כף היד שלו.

האיש מהלימוזינה התקרב. "אני השגריר של סנט גאלה בארצות הברית. אני נמצא פה כדי להציע לך עבודה. אם תרשי לי להציג את התעודות שלי?" הוא קרב לאיטו וקאט בחנה את התעודה שלו. התעודה נראתה אמיתית.

היא קמה כשהיא תוחבת את האקדח לחגורת מכנסיה. "אם רצית לדבר, למה היית צריך לשלוח אותו?" היא החוותה לעבר הטיפוס המגודל שהתרומם על רגליו.

השגריר העווה פנים. "נאמר לי שאולי לא תשמחי לפגוש נציג של סנט גאלה, והייתי צריך לוודא שתקשיבי למה שיש לי להגיד. ההוראות שלו היו להביאך אל המכונית כדי שנשוחח."

שומר הראש שלו הזדקף, גלגל את כתפו כדי לבחון את מצבה והנהן. "טעות טקטית שלי. ידעתי שאת אחת משלנו, אבל לא ציפיתי ש..." הוא משך בכתפיו, ומייד העווה פנים בכאב.

"אני לא מעוניינת בעבודה בסנט גאלה." היא עזבה את האי שבו נולדה בגיל שמונה-עשרה, מייד אחרי הלוויה של אמהּ. היא לא חשה שום קשר אל המקום אחרי שאיבדה את האדם היחיד שאהב אותה, האדם היחיד שהיא אהבה.

השגריר הנהן. "יש מישהו שיוכל לשנות את עמדתך בנושא. ראש הממשלה ממתין לך." מבטה של קאט נורה לעבר חלונותיה הכהים של הלימוזינה. "הוא ישוחח איתך בטלפון. הרשי לי להציע לך לנצל את הפרטיות של הרכב שלי בזמן שאת מדברת איתו."

מבולבלת וכועסת, קאט לא הייתה במצב רוח מתאים לשתף איתם פעולה. אבל סקרנותה גברה עליה, והיא מצאה את עצמה לבדה בתוך המכונית, כשהיא מביטה במסך, בפניו הרזים והנבונים של ראש ממשלת סנט גאלה, מסיה בארת'ה. הוא נראה המום.

"אלוהים אדירים, את נראית ממש כמוה! ראיתי את התמונות, אבל..."

עורה של קאט הצטמרר. התחושה הזאת של אלפי נמלים זוחלות. כבר שנים שלא הייתה לה התחושה הזאת, אך היא הופיעה שוב כעת ובעוצמה רבה והעלתה את כל הזיכרונות הכואבים ההם.

"על מי אתה מדבר?" כאילו שהיא לא ידעה.

"על הנסיכה אמילי." הוא נד בראשו. "הדמיון ממש מדהים."

קאט נותרה דוממת. היא למדה מזמן שאין שום דבר שהיא תוכל לומר. ההקנטות והרמיזות הנלוזות נעשו בלתי נסבלות. היא ניסתה להפנות את הלחי השנייה, להתעלם, אפילו להשיב מלחמה כשהבריונות הפכה לגופנית. זה לא הביא לה דבר מלבד צרות גדולות יותר. מצד שני, זה הגביר את המשיכה שלה לאומנויות הלחימה, מה שהפך בסופו של דבר למפתח לבריחתה.

היא חשקה את לסתותיה, שנאה את תחושת חוסר האונים הזאת גם אחרי שנים רבות כל כך, גם מהמרחק של יבשת שלמה. ממש כאילו שעשר שנים היו כלא היו, כל מה שהיא הצליחה להשיג היה חזיון תעתועים.

"מיס דובואה, יש לי בשבילך משימה חשאית חשובה."

"אני תמיד דיסקרטית." בעבודתה כשומרת ראש של אנשים מפורסמים, זה היה הכרחי. "אבל אני לא מעוניינת."

"זה למען המדינה שלך."

מצידה, המדינה שלה יכלה ללכת לכל הרוחות. מבחינתה, היא לא הייתה מסוגלת להתנער ממנה מספיק מהר. שמונה-עשרה שנותיה הראשונות היו עינוי מתמשך כשהמוניטין של אמהּ לא יורד מסדר היום הציבורי. ובין ארבעת קירות ביתה ראתה איך הגבר, שלו היא נאלצה לקרוא אבא, פשוט שוחק את אמהּ עד תום.

"אני עדיין לא מעוניינת."

"למרות שלאמביס אוואנגלוס המליץ עלייך?"

לאמביס? הוא היה הטוב ביותר בעסק. החברה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתחום. הם נפגשו פעם בשיקגו, כשהיא עבדה עם אפרה, הזמרת הכוכבת. קאט שמחה על העניין שהוא גילה בה, עם הכרזתו שדלתו תהיה פתוחה בפניה תמיד אם היא תהיה זקוקה לעבודה.

אבל עבודה עבור סנט גאלה? היא נחרדה. "אני מציעה שתחפש לך מישהו אחר."

עיניו החודרות בחנו אותה. שאלתו הבאה עמדה להיות מדוע היא לא מוכנה לשוב למולדתה. כאילו שהיא הייתה משתפת מישהו בסיבות לכך. האנשים היחידים שידעו את האמת אודותיה כבר הלכו לעולמם. ולא הייתה לה שום כוונה להכניס אף בן-אדם נוסף בסודה.

"יש שפע של שומרי ראש אחרים." למרות שהיא הייתה גאה בכך שלקוחותיה בעבר ביקשו לרוב את שירותיה שוב ושוב, ובעיקר נשים שהעדיפו שומרת ראש שתהיה צמודה אליהן.

קולו הונמך. "אנחנו זקוקים ל... מעלות המיוחדות שלך. מר אוואנגלוס הציע שנשתמש בך אם נזדקק אי-פעם לכפילה לנסיכה אמילי."

קאט נשענה אחורה כשליבה הולם במהירות. "מה, היא בסכנה?" קולה נעשה מעובה מסיבה בלתי מובנת. היא מעולם אפילו לא פגשה את הנסיכה, ובכל זאת היא חשה מין קשר אליה.

"סכנה... לא. אם כי המצב הוא בהחלט רגיש!"

"איזה מצב?"

"הנסיכה, היא... איננה." הוא השתתק, כאילו בחר בקפידה את מילותיו. "אנחנו לא בטוחים מתי היא תחזור. בינתיים חשוב מאוד שהיא תהיה נוכחת בקבלת פנים קטנה שתיערך בארמון. האירוע הזה חייב להיערך כמתוכנן, למען עתידה של הממלכה ועתידה של הנסיכה."

קאט בהתה בו. "אתה רוצה שאני אתחזה לנסיכה אמילי? לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות!" לאורך כל ילדותה לא הפסיקו להשוות אותה אל הנסיכה. האישה הייתה מקסימה, אלגנטית, מלאת חן ורבת הישגים, באופנים שהיו הרחק מעבר ליכולותיה של קאט. היא לבשה מחלצות פאר וענדה תכשיטים יקרים. קאט הייתה אלרגית לנעלי עקב ולא לבשה שמלה ארוכה אחת במשך כל חייה.

"בשיא הרצינות." נימת קולו הקפיאה את דמה, ושוב חלף בה אותו רעד של חרדה בלתי מוסברת. "את לא תצטרכי לפגוש אף אחד שמיטיב להכיר את הנסיכה. בסך הכול את תצטרכי להופיע באירוע, לשוחח קצת עם אנשים ולהסתלק."

"זה בלתי אפשרי."

"אפילו לא תמורת תשלום הוגן מאוד?" מסיה בארת'ה נקב בסכום שגרם לעיניה לצאת מחוריהן.

"לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות." קולה הצטרד מעוצמת תדהמתה.

שפתיו נמתחו לקו דקיק. "רציני לחלוטין. כסף לא מהווה פה שיקול."

קאט מצמצה. בעזרת סכום כזה היא יכלה להגשים את החלום שלה. עבודתה כשומרת ראש היטיבה עמה, אבל היא לא תוכל להמשיך לעשות אותה לעד. כבר עכשיו היא תהתה כמה זמן הברך שלה תוכל להחזיק מעמד. בשנה שעברה היא נפצעה בעת שהצילה את אפרה ממכונית שהנהג, שהיה אחד ממעריציה, יצא מדעתו. לקח לה זמן ארוך לחזור למשהו שמתקרב לכושרה הגופני הקודם.

לא הייתה לקאט שום הסמכה אחרת, שום קריירה אלטרנטיבית. אבל העבודה עם בני נוער, הפניית האנרגיה השלילית שלהם לפעילות גופנית שתשפר את ראיית העולם שלהם – את זה היא יכלה לעשות. להקים איזה מרכז, בין אם במרחבי הטבע או באיזה מכון כושר בעיר, שיוקדש במיוחד לבני נוער כאלה – היא הייתה נותנת הרבה מאוד כדי להצליח לעשות את זה. למען בני הנוער וגם למען עצמה.

"מחצית הכסף מראש, ומחציתו לאחר השלמת המשימה."

היא הרימה את ראשה בחדות, פגשה את עיני הפלדה שקראו היטב את היסוסה הרגעי.

קאט נדה בראשה. "אני אולי נראית כמוה במבט שטחי, אבל אני לא נסיכה. כל מי שיראה אותי יבחין בכך."

"זאת לא בעיה. את תשהי בארמון עד לאירוע ותקבלי שיעורים. הם כבר ילמדו אותך כל מה שתצטרכי לדעת." הוא השתתק ובחן את פניה. "את יכולה להסתכל על זה כהזדמנות להכיר את החיים בצד השני."

קאט בהתה בו בעת שהמילים נצרבו אל תוך מוחה. כמה פעמים היא תהתה בילדותה איך זה להיות כמו אמילי? לחיות חיי תפנוקים של ילדה עשירה ואהובה, נערצת על אביה ועל האומה כולה? זאת הייתה פנטזיה שלתוכה היא שבה ושקעה כל פעם שהמצב נעשה בלתי נסבל. היא השאירה את כל זה מאחוריה כבר לפני שנים, אך להפתעתה הרבה עדיין נותרו שרידים מזה בתוכה.

"אני אכפיל את השכר."

קאט לא הצליחה להסתיר את פליאתה. הסכום היה עצום במידה מגוחכת. מה זה אמור להיות?

"הנסיכה... בטוח שהיא בטוחה?" שוב, התחושה המנדנדת הזאת של החוש השישי המודאג שלה.

"אני מנוע מלהשיב על זה. אבל אם תעשי את זה, את תסייעי לה בצורה משמעותית."

קאט לא הייתה זקוקה להכרת התודה של הנסיכה אמילי. היא יכלה להסתדר גם בלי הכסף הזה, למרות שהסכום האמור היה יותר מכפי שהיא יכלה לקוות להרוויח בשנים הקרובות. גם הגשמת חלומה לא הייתה חשובה.

חזרה לארץ מולדתה תהיה הפרה של השבועה שהיא נשבעה בגיל שמונה-עשרה, לא להביט אחורה לעולם.

ועם זאת, משהו הקשה עליה לסרב. האפשרות שאמילי באמת זקוקה לה? או האפשרות שהאחות הממזרה תזכה לגלות סוף-סוף אילו חיים היו יכולים להיות לה אם היא הייתה נולדת בת חוקית? לחוות את החיים שהיו יכולים להיות לה?

לא, היה בזה משהו שמעבר לכך. זאת לא הייתה סקרנות לגלות איך חיים בצד השני של המתרס. זאת הייתה תשוקה, עמוק במסתרי ליבה, להתחבר אל המשפחה שהיא לא הכירה מעולם. למצוא איזו דרך לפגוש את אחותה. במשך שנים היא שבה ואמרה לעצמה ששום טובה לא תצמח מקשר עם קרובי המשפחה האריסטוקרטיים שלה, עם זאת עדיין נותרה הכמיהה הזאת בקרבה. הכמיהה להשתייך.

קאט כחכחה בגרונה. היא שנאה את פרץ הרגשנות שגרם לקולה להצטרד. שנאה את היותה כל כך תלותית. היא הייתה בטוחה שעלה בידה להשתחרר מכל זה כבר לפני שנים.

יכול להיות שזאת ההזדמנות שלך לעשות את זה סוף-סוף.

ועדיין לא הרפתה ממנה אותה תחושה חמקמקה של דאגה לאחותה למחצה, אותה היא לא פגשה מעולם. "שלח לי את החוזה ואני אשקול את זה."

חיוכו אמר לה שהוא יודע שהוא ניצח. "את לא תתחרטי על זה, מיס דובואה."

היא כבר החלה להתחרט, אך היא הייתה חייבת לעשות את זה ולהשתיק אחת ולתמיד את כל הקולות הללו מעברה האפל.