1
ב-19 בספטמבר 1930, עמדו כ-20 איש וצפו בחוסר שקט במסע לוויה בבית הקברות היהודי בבורדו. השמש ששקעה באופק, צבעה את השמים באצבעות של סגול וכתום. זאת היתה לוויה מוזרה. לא נכח שם איש דת שערך את הטקס וגם לא בני משפחה או ידידים שעמדו ליד הקבר. הקברנים היו להוטים לסיים וללכת. ברגע שארון הקבורה הורד אל הקבר, שנחפר מחדש כדי שייטמן לצד ארון אחר, הם שבו ומילאו את הבור במהירות, העמיסו את האתים שלהם על כתפיהם ונעלמו. גם האחרים עזבו בשתיקה. רק מסיֶה סטולפנר, היחיד שהכיר את המת, נשאר במקום. הוא חש ברע. הוא הניד את ראשו, הביט מעבר לקבר הרענן אל צבעי השקיעה שכבו בזה אחר זה והתמזגו לשכבות עדינות כחולות ואפורות. לבסוף הרים את עצמו ופסע לאט-לאט בחזרה אל שערי בית הקברות. הקברן הזקן חיכה לו שם.
"אתה שוב פה, מסיה. מי היה יכול לשער דבר כזה?"
"לא אני," השיב סטולפנר, יותר לעצמו מאשר כתשובה.
"סליחה, אבל האם ההסדר הוא כשהיה?"
"כן," השיב סטולפנר. "מדאם טרודה נוימן מווינה תשלם עבור הטיפול בקבר. היא שארת הבשר הקרובה ביותר."
"ומסיה, מה שם המתאבד?"
"הנס הרצל."
ב-39 שנות חייו הנס הרצל נטל חלק מרכזי בשלוש לוויות. הראשונה היתה 26 שנים לפני מותו, כשהיה בן 13, ואביו תיאודור הרצל הובא למנוחות בווינה. זה היה אירוע בסדר גודל עולמי. ב-7 ביולי 1904, קץ העולם הגיע בכל הקשור למשפחת הרצל - עבור סבתו האלמנה ז'נט, אמו ז'ולי, עבורו ועבור שתי אחיותיו, פאולינה, בת ה-14 וטרודה בת ה-11. יהודים מכל קצות העולם חלקו עמם את אבלם, מבכים את אובדן מנהיגם, ד"ר תיאודור הרצל, אבי הציונות המדינית, שנפטר בהיותו בן 44 בלבד.
באותו יום ביולי נדמה שווינה נהפכה מבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית לבירת העולם. המונים, מהמערב הרחוק ועד המזרח הקרוב, התקהלו ברחובות העיר. היו שם אנשים מהונגריה ומרומניה, במעילים עם בטנות פרווה ולראשם כומתות. טורקים שחבשו תרבושים אדומים ונוקשים, יוונים, בולגרים וסרבים בתלבושת מסורתית, יהודים לבושים בבגדי החסידות שהגיעו מעיירות בפולין וברוסיה, אבלים מצרפת, מגרמניה, מאנגליה ומארצות הברית, בחליפות רשמיות שחורות ובצילינדרים מבהיקים. דיפלומטים במדים רקומים בזהב התחככו עם עניים מרודים. סטודנטים במדי האוניברסיטאות שלהם, חבושים בכובעי מצחייה, יצרו חומה חיה לאורך הרחובות שמסע ההלוויה היה אמור לעבור בהם.
תושבי וינה נדחפו בין ההמונים, סקרנים ולהוטים להעיף מבט אחרון באחד מבניה המהוללים של עירם, שאת השפעתו האמיתית על מהלך ההיסטוריה לא באמת הכירו עד לאותו רגע. תיאודור הרצל, שהיה מפורסם בכל העולם הדובר גרמנית בשל מאמרי הביקורת האינטליגנטיים והשנונים שכתב לעיתון "נויֶה פְרָאיֶה פְּרֵסֶה",1 ולאחרונה התפרסם עוד יותר בעקבות מסעו הדון קישוטי להחזיר את ארץ הקודש לבני ישראל - תיאודור הרצל הזה מת. בביתו המרווח של הרצל, ברחוב הייטצינגינגרגאסה 28, העצבים של כל הנוכחים היו חשופים. הספרייה, שם הונחה גופתו של הרצל מאז הוחזרה מעיירת המרפא אֶדלָאך לפני שלושה ימים, נהפכה לחדר תפילה. וילונות שחורים כיסו את החלונות וחסמו את שמש הבוקר. התאורה היחידה הגיעה מהנרות שלהבותיהם ריצדו במנורת הנחושת לצד אלונקת המת ויצרו הילה על דגל ציון הכחול לבן, שכיסה את הארון, את זר הפרחים הקטן שבראשו ואת פניהם הקודרות של הסטודנטים שניצבו כמשמר כבוד. בניגוד לדממה הזאת, שאר חלקי הבית היו שרויים בכאוס. הבית המה מתנועה בלתי פוסקת של שליחים שנשאו מברקים, מכתבי ניחומים אישיים וזרי פרחים צבעוניים שכלל לא הלמו את הפנים החיוורות ואת העיניים הנפוחות מדמעות.
משפחת הרצל אפופת היגון התאבלה בסלון אבל לא היתה מאוחדת בשעת צערה הגדול. האלמנה, ז'ולי הרצל, חשה את מבטה הנוזף של חמותה שנח עליה והתאמצה לשלוט בעצמה. הילדים הצטופפו ליד אמם. הם היו המומים מכדי להפנים את השכול הטרי, כמעט נרגשים ממותו של פאפא, שהדגיש ביתר שאת את הניגוד שבין הילת פרסומו העולמי והיעדר נוכחותו האבהית האוהבת ומחלתו. תמיד סיפרו להם שפאפא שלהם איש דגול אבל כעת יכלו לראות ממש עד כמה היה נערץ ונמלאו ביראת כבוד.
פאפא היה מאושפז בסנטוריום באדלאך, עולמו הצטמצם לרופאים, לאשתו, לפאולינה ולכמה ידידים קרובים. ברכבת שבה הובל ארונו לא היו זרים. אבל ביום שני, כשהגיעו לתחנת הרכבת וינה דרום בשעות המוקדמות של אחר הצהריים - וזה היה רק לפני שלושה ימים אף שזה נדמה כ-100 - הם הופתעו לראות קהל קטן ממתין להם. מהכרכרה שעקבה אחרי עגלת הקבורה הם ראו אלפי בני אדם שהעניקו כבוד לאביהם המת, רובם מתייפחים מרה. הילדים ישבו זקופים, הסתכלו קדימה ולא בכו, בדיוק כפי שנאמר להם לעשות.
חייהם הרגילים, שהיו כל כך מובנים בשגרה, השתבשו. נראה היה שגאות נצחית של ידידים וזרים הציפו את המקום. מישהו תמיד קרא בקול רם את אחת מאינסוף הודעות האהדה שהגיעו מאיזשהו מלך, ראש ממשלה, אפילו מהאפיפיור. משלחות קטנות המשיכו לעלות לרגל כדי לחלוק כבוד. ז'ולי וז'נט לא יכלו לקבל את כולם, וכך פאולינה, הנס וטרודה התגייסו לעזרה. הם כבר למדו להקשיב בכובד ראש, להודות באדיבות - ומעל הכול אף פעם לא לבכות בפני זרים.
אבל היום הכול יגיע לקצו והמצב יחזור להיות רגיל. מובן שפאפא היקר כבר לא יהיה כאן יותר אף פעם והוא יחסר להם נורא. אבל עדיין יש להם את אמא ועכשיו גם לא יצטרכו יותר להיות עדים למריבות המרות בינה לבין פאפא.
השבועות האחרונים, לפני שפאפא נטש את מאבקו העיקש על כל שאיפת אוויר לנשימה, היו איומים. שנים הוא סירב להיכנע למחלת הלב שלו, שהחמירה בגלל מתחים ביתיים, חיכוכים עם המו"לים שלו והעבודה המתישה למען התנועה הציונית. אמא ופאולינה שהו עמו מרגע שהועבר לאדלאך. כל תקווה להחלמתו היתה מועטה. לפאולינה הרשו לראות אותו מעת לעת. אבל הנס וטרודה נשארו בווינה, ממוסכים מהמציאות, ונאלצו להסתפק בכתיבת מכתבי עידוד. כאשר לבסוף הוחשו אל מיטתו הם התקשו להאמין שהדמות הכחושה בעלת העיניים השקועות והלחיים המצומקות היא דמות האב שהכירו, זה שדמה למלך תנכי, עם גופו המתנשא וקולו הרועם. לא נותר עוד זמן להרהר במה שהיה. טקס הקבורה עמד להתחיל בכל רגע. הם עברו לספרייה. שתי מקהלות הגיעו והתפללו את תפילת משה. בהתאם לרצונו של תיאודור, לא נישאו תפילות נוספות.
קול צעדים כבדים על המדרגות הכריז שהגיע הרגע הקשה מכול. ז'ולי הרצל נשברה. הילדים צפו בה בחשש, בעיקר פאולינה שרק לפני שבוע היתה נוכחת בעת התפרצות אחרת של אמהּ, התפרצות שכל כך הרגיזה את פאפא עד שלא הצליח להירדם בלילה, ודוד וולפסון2 היה צריך להישאר לצדו ולהזעיק פעמיים את הרופא.
ידיים נשלחו לעזור לז'ולי לסדר את הצעיף השחור על שׂערה, להחליק את בגדי הילדים, לעזור לאמא ז'נט לקום על רגליה. גברים בפראקים שחורים נכנסו, לראשם כובעים שנוהגים לחבוש יהודים אורתודוקסים. "אולי תתנחמי, מדאם, שהעולם כולו משתתף בצערך."
במקום להגיב בנימוס המקובל ז'ולי התנפלה על הדובר. "שלא תעז לספר לי על הצער שלך! הוא היה הקורבן שלך. אתה הרגת אותו, כולכם הרגתם אותו!" והיא נחפזה לצאת מבלי לתת כלל את דעתה למצוקתם של ילדיה ולתדהמה הכללית. פאולינה וטרודה יצאו אחריה כשהן נצמדות זו לזו. מאחוריהן צעד הנס, נלחם להראות רוגע כלפי חוץ אבל דמעות רותחות זלגו מעיניו. מישהו הוביל אותו אל ידה של אמו, אבל נראה שהיא לא מבחינה בקיומו. הוא עזר לה, לסבתו ולאחיותיו לטפס אל תוך הכרכרה ולאחר מכן תפס את מקומו בשורה הראשונה של המתאבלים, בין מוריץ רייכנפלד, בן דודה של אמו,3 ודוד (דָאדֶה) וולפסון, ידידו ועמיתו הקרוב ביותר של אביו. לאט, כאילו בתוך סיוט, הם צעדו מאחורי הארון שהיה עטוף בדגל ציון. היה מוזר לראות את תאורת הרחובות דולקת ביום קיץ בהיר שכזה. ועד כה - אפילו לא כשהקיסר הזקן רכב ברחובות העיר - הילדים לא ראו קהל כל כך גדול: אפילו כשחזרו מאדלאך לא נתקלו בפרץ כזה של עצב משותף.
הנס רעד. הוא היה מבוגר מכפי גילו, רגיש ומופנם, כבר אז סלד מכל הבעה של רגשות. אף שרק לעתים נדירות העז להודות בכך אפילו בפני עצמו, היה נבוך במחיצת פאפא: כאשר אנשים הצביעו עליו ברחובות וקראו לו "מלך ציון", או כשהופיע בציבור עם האנשים ממזרח אירופה שלבשו גלימות מוזרות ושאמא לא אהבה בלשון המעטה, או כשנטה להתנהגות יהירה. בזמן ההליכה האינסופית לבית הקברות, הנס לא היה מסוגל להתעלם מנוכחותם של ההמונים שהגיעו מתוך אהבה וכבוד לאביו, והוא ידע בוודאות שלעולם לא יהיה מסוגל, ואף לא ירצה, ללכת בדרכי אביו.
בית הקברות דובלינגר נראה כנהר לבה רותחת, עמוס באנשים, רבים מהם המתינו שם לאורך כל הלילה. אנחות קידמו את פני מסע הלוויה ובעקבותיהן דממה, כאילו כל הנאספים עצרו את נשימתם. הטקס הפשוט התחיל. פאולינה וטרודה הביטו באמם ובדוֹד דאדה וחיפשו תמיכה. הנס תלה את מבטו בקבר שמעתה והלאה, באופן שהיה קשה לתפוס, יסגור על אביו. ובבת אחת נוכחותו של פאפא האהוב הופיעה לפניו - הפנים האציליות, המצח המלכותי והעיניים החמות. הוא היה יכול לשמוע את הקול העמוק, המוזיקלי כפי שהיה לפני המחלה, והזיכרונות עלו וגאו: כיצד פעם, כאשר הוא והבנות בילו את חצי השעה היומית שהוקצבה להם עם פאפא, והוא, הנס, הרעים בקולו בעברית, שפה שאך זה רכש, "לא אלך!" ופאפא, במקום לכעוס, חיבק אותו והרשה לו להישאר כגמול על כך שהשתמש בשפה המסובכת... וכיצד פאפא והוא למדו טורקית ביחד והתחרו זה בזה... והמתנות המאוד לא שגרתיות שפאפא תמיד מצא עבורו - כמו דגל ציון שעוצב במיוחד, עם המגן דוד וארי יהודה... ופאפא מסייע לו להמציא מחזות עבור תיאטרון הבובות שלו, דרמות מרשימות עם דמויות נועזות הנאבקות להשיג חירות וכבוד, ובני בליעל ששמותיהם לרוב היו שנאה, בערות וחוסר אכפתיות... והעדינות בפניו של פאפא כשהביט בנרות הרכים על עץ חג המולד, ועד כמה התרגז כאשר הרב גידמן הגיע לפתע וגינה אותו על כך שהוא מקיים מנהג נוצרי... וכיצד שנה לאחר מכן חג המולד פינה את מקומו לחג החנוכה ואבא החזיק את החנוכייה הכבדה גבוה באוויר וסיפר על מעשי הגבורה האדירים של המכבים ועל נס פך השמן...
מישהו נגע בכתפו. הוא הביט מעלה וחזר אל ההווה הבלתי נסבל. דוד וולפסון עמד ליד הקבר הפתוח כשידו הימנית מונפת, והנס ידע מה מצופה ממנו. הוא הניף את ידו גם כן וביחד הם הצהירו:
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!
ואז הנס פסע קדימה, דמות קטנה וגלמודה, מודע עד כאב לעובדה שכל העיניים מתמקדות בו ואמר קדיש. הוא היה רוצה להיות מסוגל לבטא את המילים בקול מצלצל כמו שפאפא היה עושה, אבל הוא ידע שלא יהיה זה בכוחו, גם אם היה ער לחשיבות ההיסטורית של המעמד. מאחוריו שמע את אמו מתייפחת: "רק לא אותו, אלוהים - אל תיקח גם את בני!"
הוא פסע לאחור ונעמד לצדה, לבו ההולם בחוזקה נמלא בצער ובאהבה. הוא היה נחוש להישאר לצדה תמיד, לדאוג לה ולאחיותיו, ולפצות אותה על הבדידות שסבלה כי פאפא עמל כל העת למען ציון. כן, הוא יעשה זאת... מיד אחר כך למד על מכתבו של אבא לדוד דאדה. אבא רצה שהנס יעזוב את אמו ואת אחיותיו וייסע ללמוד באנגליה - ארץ מוזרה שאת שפתה ידע אך לא באופן מושלם, שם יהיה לבדו בלי חברים וגרוע מכול, שם לא יוכל להגשים את הפנטזיה שלו להיות המגן של בני משפחתו.
אמו התנגדה נחרצות לפרידה, אבל משאלתו האחרונה של תיאודור הרצל היתה חד-משמעית. הוא רצה שבנו יוכשר לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית והוא ידע שלהתנגדותה הבלתי מתפשרת של ז'ולי לנושא תהיה השפעה שלילית.
תמה ילדותו של הנס.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.