נסיכת הקרח

1 החדר היה שומם וריק. הקור חָדר לכל פינה. מעטה דק של קרח הספיק להיווצר באמבטיה. עורה החל ללבוש גוון כחלחל. הוא חשב שהיא נראית כמו נסיכה כששכבה לה שם. נסיכת קרח. הרצפה שעליה ישב היתה קפואה, אבל הקור לא הטריד אותו. הוא הושיט יד ונגע בה. הדם על מפרקי ידיה כבר נקרש מזמן. אהבתו אליה מעולם לא היתה עזה יותר. הוא ליטף את זרועה, כאילו ליטף את הנשמה שעזבה את גופה. כשהלך, לא הביט לאחור. לא שלום, אלא להתראות. אֵיילֶרְט בֶּרְג לא היה אדם מאושר. נשימתו היתה מאומצת, והיא יצאה מפיו בעננים קטנים ולבנים, אבל הוא לא חשב שהבריאוּת היא הבעיה הגדולה ביותר בחייו. סוואה היתה יפה כל כך בצעירותה, והוא בקושי הצליח להתאפק עד שנכנס איתה למיטת הכלולות. הוא התרשם שהיא בחורה רכה, חביבה ומעט ביישנית. אחרי תקופה קצרה מדי של תאוות נעורים התגלה אופיה האמיתי. בנחישות רבה היא החזיקה אותו קצר קרוב לחמישים שנה. אבל היה לו סוד, לאֵיילֶרְט. בפעם הראשונה הוא צפה אפשרות למעט חופש בסתיו חייו, ולא היתה לו שום כוונה לפספס את ההזדמנות הזאת. כל חייו עמל בפרך בדַיג, וההכנסה מהדיג הספיקה בדיוק כדי לפרנס את סוואה ואת הילדים. אחרי שיצא לפנסיה עמדו לרשותם רק הקצבאות הדלות שלהם. ללא כסף בכיס לא היה לו שום סיכוי להתחיל את חייו מחדש במקום אחר, לבד. ההזדמנות הזאת נחתה עליו כמו מתנה משמיים, וחוץ מזה היא גם היתה פשוטה עד גיחוך. אבל אם אנשים מוכנים לשלם מחירים מופקעים בשביל עבודה של כמה שעות בשבוע, זאת הבעיה שלהם. הוא לא מתכוון להתלונן. בתוך שנה אחת בלבד הצטברו השטרות בקופסת העץ מאחורי מְכַל הקוֹמפּוֹסט לכדי ערימה מרשימה, ועוד מעט יהיה לו מספיק כדי להסתלק מכאן ולעקור לקווי רוחב חמים יותר. ממש לפני שהגיע אל ראש הגבעה התלולה, עצר כדי להסדיר את נשימתו, ועיסה את כפות ידיו הכואבות מדלקת מפרקים. ספרד, ואולי יוון, יפשירו את הצינה שכמו נבעה מבפנים. אֵיילֶרְט חישב ומצא שיש לו לפחות עשר שנים עד שיגיע זמנו להחזיר את נשמתו לבורא, והוא התכוון לנצל את השנים האלה כמיטב יכולתו. מה שבטוח, לא היתה לו שום כוונה להעביר אותן בבית, עם המְכַשפה הזקנה שלו. הצעידה היומית בשעות הבוקר המוקדמות היתה הזמן היחיד שבו היו לו שקט ושלווה, והפעילות הגופנית היתה נחוצה לו מאוד. הוא תמיד צעד באותה הדרך, ואלה שהכירו את הרגליו, יצאו לעיתים קרובות כדי לפטפט איתו קצת. הנאה מיוחדת הפיק מהשיחות עם הבחורה היפה מהבית שבקצה הגבעה, ליד בית־הספר הוֹקֶבָּקֶן. היא שהתה שם בסופי השבוע בלבד, תמיד הגיעה לבדה, אבל שמחה להתפנות לשיחת חולין. העלמה אלכסנדרה גם גילתה עניין בפְיֶלְבָּקָה[1] של פעם, נושא שאֵיילֶרְט שמח להרחיב עליו את הדיבור. והיא גם היתה יפה. הוא עדיין הבין ביופי נשי, אף על פי שהיה זקן. נכון, הסתובבו עליה כל מיני סיפורים, אבל מי שמתחיל להקשיב לרכילויות של נשים, יגלה עד מהרה שאין לו זמן לשום דבר אחר. לפני כשנה שאלה אותו אם יסכים לטפל בכמה דברים בבית בימי שישי בבוקר, אם ממילא הוא עובר במקום. הבית ישָן ואי אפשר לסמוך על דוּד ההסקה ועל צנרת המים, והיא לא רוצה להגיע בסופי השבוע לבית קפוא. היא תיתן לו מפתח, והוא פשוט יוכל להציץ פנימה ולראות שהכול בסדר. היו כמה פריצות לבתים באזור, אז הוא גם יוכל לוודא שהחלונות והדלתות לא ניזוקו. המשימה לא נראתה לו מעיקה מדי, ופעם בחודש חיכתה מעטפה ועליה שמו בתיבת הדואר שלה, ובתוכה סכום כסף שהיה בעיניו יאה למלך ממש. חוץ מזה הוא נהנה להרגיש שהוא מועיל במשהו. אחרי שכל ימי חייו עבד, היה לו קשה להסתובב בטֵל. השער היה מעוקם וגילה התנגדות כשניסה לפתוח אותו בכיוון שביל הגינה. השלג לא פונה מהשביל, והוא תהה אם לא כדאי שיבקש מאחד הבחורים לעזור לה בכך. פינוי שלג אינו מלאכה לנשים. הוא גישש עם המפתח ונזהר מאוד שלא ייפול מידיו לתוך השלג העמוק. אם הוא יצטרך לרדת על ברכיו, לעולם לא יצליח לקום שוב. המדרגות העולות למרפסת הקדמית, היו מכוסות שכבת קרח וחלקוֹת, והוא נעזר במעקה. אֵיילֶרְט בדיוק עמד להכניס את המפתח במנעול כשהבחין שהדלת פתוחה כדי חריץ. הוא הופתע מעט, פתח אותה ונכנס למבואה. "שלום. יש מישהו בבית?" יכול להיות שהיא הגיעה היום מעט מוקדם מהרגיל? איש לא ענה לו. הוא הבחין בהבל העולה מפיו, ולפתע נעשה מודע לצינה השוררת בבית. בן־רגע הרגיש אובד עצות. משהו היה מאוד לא בסדר, והיה נדמה לו שלא מדובר רק בדוד הסקה מקולקל. הוא עבר בין החדרים. נראה שלא נגעו בדבר. הבית היה נקי ומסודר כמו תמיד. מכשיר הווידיאו והטלוויזיה ניצבו במקומם. אחרי שסקר את כל הקומה התחתונה, עלה אֵיילֶרְט במדרגות לקומה העליונה של הבית. המדרגות היו תלולות, והוא נאלץ להיאחז בחוזקה במעקה. כשהגיע למעלה נכנס קודם כול לחדר השינה. החדר היה נשי, אבל מעוצב בטוב טעם ונאה כמו שאר חדרי הבית. המיטה היתה מוצעת ולמרגלותיה עמדה מזוודה. נראה שדבר לא הוצא מתוכה. הוא הרגיש מייד קצת מטומטם. ייתכן שהיא הגיעה מעט מוקדם מהרגיל, גילתה שהדוד מקולקל ויצאה לחפש מישהו שיוכל לתקן אותו. אלא שהוא בעצמו לא האמין להסבר הזה. משהו לא היה בסדר. הוא הרגיש מְחושים במפרקים, כמו שקורה לו לפעמים לקראת סערה ממשמשת ובאה. הוא המשיך לעשות בזהירות את דרכו ברחבי הבית. החדר הבא היה לוֹפט גדול, עם תקרה משופעת וקורות עץ. שתי ספות עמדו זו מול זו בחלל הרחב לצד אח פתוחה. כמה עיתונים היו פזורים על השולחן, אבל חוץ מזה הכול ניצב במקומו. הוא ירד שוב לקומה התחתונה. המטבח והסלון לא נראו אחרת ממה שהם נראים בדרך כלל. החדר היחיד שנשאר לו לבדוק, היה חדר האמבטיה. משהו גרם לו להסס לפני שפתח את הדלת. לעת עתה הכול היה עדיין שקט ושלֵו. הוא עמד רגע והיסס, הבין שהוא מתנהג בצורה מטופשת במידת־מה, ופתח את הדלת בדחיפה החלטית. שניות לאחר מכן הוא רץ לעבר דלת הכניסה מהר ככל שאיפשר לו גילו. ברגע האחרון נזכר כי המדרגות חלקות ותפס את המעקה, אחרת היה עלול למעוד במדרגות. הוא התקדם בכבדות בשלג שכיסה את שביל הגינה, וקילל כשהשער מיאן להיפתח. בחוץ, על המדרכה, עצר אובד עצות. מעט הלאה משם, במורד הדרך, הבחין בדמות שהתקרבה אליו בצעדים נמרצים, ועד מהרה הוא זיהה את אֶרִיקָה, הבת של טוּרֶה. הוא קרא לה לעצור. היא היתה עייפה. עייפה עד מוות. אריקה פַאלְק כיבתה את המחשב ויצאה למטבח כדי למזוג לעצמה עוד קפה. היא הרגישה לחוצה מכל הכיוונים. הוצאת הספרים רצתה שתגיש טיוטה ראשונה של הספר באוגוסט, והיא בקושי התחילה לעבוד. הספר על סֶלְמָה לָגֶרְלֶף, החמישי בסדרת הביוגרפיות שכתבה על סופרות שוודיות, היה אמור להיות הטוב מכולם, אבל היא היתה מרוּקנת כליל מכל חדוות כתיבה. עבר יותר מחודש מאז מותם של הוריה, אבל הצער עדיין היה טרי כמו ביום שקיבלה את ההודעה. היא גילתה שפינוי בית ההורים הוא משימה פחות קלה ממה שקיוותה. כל דבר עורר בה זיכרונות. לקח לה שעות רבות לארוז כל מגירה ומגירה, כשכל חפץ מציף אותה בתמונות מחיים שלפעמים הרגישה שהם קרובים מאוד, ולפעמים מרוחקים מאוד. אבל היא תמשיך באריזה ככל שיידרש. הדירה שלה בסטוקהולם מושכרת בינתיים, והיא עשתה חשבון שהיא יכולה לשבת ולכתוב באותה מידה בבית הוריה בפְיֶלְבָּקָה. הבית היה מרוחק קצת ממרכז העיירה, בסֶלְוִויק, והאווירה היתה שקטה ושלווה. אריקה התיישבה במרפסת הסגורה בחלונות זכוכית והשקיפה על הארכיפלג. הנוף תמיד היה עוצר נשימה. לכל אחת מעונות השנה היה מראה מרהיב משל עצמה, והיום נגלתה לעיניה שמש מסנוורת שהטילה מפלי אור נוצצים על מעטה הקרח העבה שכיסה את המים. אביה היה אוהב את היום הזה. גרונה נשנק, והיא הרגישה לפתע מחנק. היא החליטה לצאת לטיול רגלי. מד הטמפרטורה הראה חמש־עשרה מעלות מתחת לאפס, ואף על פי שהתלבשה היטב, היה לה קר כשיצאה מהבית, אבל היא החלה לצעוד במרץ ועד מהרה פשט החום בגופה. בחוץ שררה דממה. היא לא ראתה אנשים אחרים. ורק נשימתה שלה נשמעה ברקע. בקיץ המקום היה שוקק חיים, והניגוד בין העונות היה בולט. אף שידעה כי המקום לא ישרוד ללא תיירות, היא לא יכלה להתנער מהתחושה שהקייטנים הם נחיל חגבים ענקי הפולש אל נחלתם ומשתלט עליהם מדי קיץ. מפלצת מרובת ראשים הבולעת בשקט, שנה אחרי שנה, את כפר הדייגים העתיק. התיירים רוכשים את רוב הבתים הקרובים למים ויוצרים קהילת רפאים למשך תשעה חודשים בשנה. במשך מאות שנים היה הדיג מטה לחמם של אנשי פְיֶלְבָּקָה. הסביבה חסרת הרחמים ומאבק ההישרדות המתמיד, כשהכול תלוי בשאלה אם להקות דגי המליח יגיעו או לא יגיעו, יצרו עַם של אנשים קשוחים, חזקים. מאז שפְיֶלְבָּקָה נהפכה למה שמכונה "מקום ציורי", והחלה למשוך אליה תיירים בעלי ארנקים תפוחים, תהליך שהתרחש בד בבד עם התרופפות חשיבותו של הדיג כמקור פרנסה, היה נדמה לאריקה כי ראשיהם של תושבי הקבע משתופפים והולכים עם כל שנה שחולפת. הצעירים עזבו, והמבוגרים יותר חלמו על ימים עבָרו. היא עצמה היתה אחת מהרבים שבחרו לעזוב. היא האיצה עוד יותר את קצב הליכתה ופנתה שמאלה בכיוון הגבעה העולה לבית־הספר הוֹקֶבָּקֶן. כשהתקרבה אל ראש הגבעה שמעה אריקה את אֵיילֶרְט ברג צועק משהו, היא לא ממש הצליחה לפענח מה הוא אומר. הוא נופף בידיו והתקרב אליה. "היא מתה." אֵיילֶרְט נשם בכבדות, נשימות קטנות וקצרות, וצפצוף לא נעים עלה מחזהו. "תירגע, אֵיילֶרְט, מה קרה?" "היא שוכבת שם בפנים, מתה." הוא הצביע על בית העץ התכול שבראש הגבעה והביט בה בארשת של דחיפות. לקח לאריקה רגע עד שהבינה מה הוא אומר, אבל ברגע שקלטה, דחפה את השער הסרבן ופילסה את דרכה אל דלת הכניסה. הוא השאיר את הדלת פתוחה, והיא חצתה בזהירות את מפתן הבית, לא בטוחה מה יתגלה לנגד עיניה. מסיבה כלשהי לא עלה בדעתה לשאול. אֵיילֶרְט הלך אחריה בדריכוּת זהירה, והצביע בלי מילים על חדר האמבטיה שבקומה התחתונה. אריקה לא מיהרה, היא הסתובבה והתבוננה באֵיילֶרְט במבט חוקר. הוא היה חיוור ואמר בקול דקיק, "שם, בפנים." זמן רב עבר מאז שאריקה ביקרה בבית הזה, אבל פעם הכירה אותו היטב, והיא ידעה היכן ממוקם חדר האמבטיה. למרות לבושה החם אחזה בה צמרמורת בשל הצינה ששררה בבית. דלת חדר האמבטיה נפתחה לאיטה והיא נכנסה פנימה. היא לא ידעה בדיוק למה לצפות על סמך המידע הזעום שסיפק לה אֵיילֶרְט, אבל דבר לא הכין אותה לַדָם. חדר האמבטיה היה מחופה כולו אריחי קרמיקה לבנים שהעצימו את הרושם שיצר הדם שנקווה בתוך האמבטיה וסביבה. לרגע היה נדמה לה שהניגוד יפה, עד שהעובדה שאדם אמיתי מתבוסס בדם הזה חילחלה ונקלטה בתודעתה. למרות גוֹני הלבן והכחול הלא־טבעיים של הגופה, אריקה זיהתה אותה מייד. זאת היתה אלכסנדרה וִיקְנֶר, לשעבר קָרְלְגְרֶן, שהבית שבו עמדה אריקה כעת היה בבעלות משפחתה. בילדותן הן היו החברות הכי טובות, אבל היה נדמה לאריקה שעברו מאז שנות אור. כעת הרגישה כאילו האישה שבאמבטיה זרה לה. למרבה המזל עיני הגופה היו עצומות, אבל צבע השפתיים בלט בכחול עז. שכבת קרח דקה החלה לכסות בגנבה את הגופה, ועתה כבר הסתירה כליל את פלג הגוף התחתון. היד הימנית היתה מגואלת בדם ותלויה ברפיון מעבר לשפת האמבטיה. האצבעות טבלו בשלולית של דם קרוש שנקוותה על הרצפה. סכין גילוח היה מונח על שפת האמבטיה. היד השנייה היתה גלויה לעין מהמרפק ומעלה, השאר היה חבוי מתחת לשכבת הקרח. גם הברכיים בלטו מעל פני המים הקפואים. שׂערה הארוך והבהיר של אלכס היה מפוזר כמו מניפה מעל מראשות האמבטיה, אבל נראה דהוי וקפוא. שעה ארוכה עמדה אריקה והביטה בה. קור פשט בגופה מהצינה ומהבדידות שעלו מהתמונה הקשה שראתה מול עיניה. היא נסוגה אט־אט עד שיצאה מהחדר. מה שקרה לאחר מכן נותר בזיכרונה כשרוי בערפל. היא התקשרה בטלפון הנייד שלה לרופא תורן, וחיכתה עם אֵיילֶרְט עד שהגיעו הרופא והאמבולנס. היא זיהתה בעצמה סימני הלם דוגמת אלה שהיו לה כשהודיעו לה על מות הוריה, וברגע שהגיעה הביתה מזגה לעצמה כוס גדולה של קוניאק. אולי זה לא מה שהרופא היה רושם לה, אבל הקוניאק הפסיק את הרעד בידיה. המראה של אלכס החזיר אותה בבת־אחת לאחור, אל ילדותה. עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז שהן היו החברות הכי טובות, אבל אף שאנשים רבים נכנסו לחייה ויצאו מהם מאז, אלכס עדיין היתה קרובה לליבה. כבוגרות היו זרות זו לזו. למרות זאת אריקה התקשתה להשלים עם המחשבה שאלכס שלחה יד בנפשה, שהרי זאת מן הסתם היתה הפרשנות המתבקשת של המחזה שראתה. אלכסנדרה שהיא זכרה היתה אחת האנשים החיוניים והנינוחים ביותר שהכירה. יפה, מלאת ביטחון עצמי, ילדה שגרמה לאנשים לסובב אחריה את הראש. לפי השמועות שהגיעו אל אריקה, החיים, כך נראה, האירו פנים לאלכס. היא ניהלה גלריה לאמנות בגֶטֶבּוֹרְג, היתה נשואה לגבר שהיה נאה ומצליח גם יחד, וגרה בבית בסֶרוֹ[2] שנראה כמו אחוזה. אבל בכל זאת, משהו כנראה לא היה כשורה. היא הרגישה שעליה להסיח את דעתה, וחייגה אל אחותה. "ישנת?" "את צוחקת? אַדְרִיאָן החזיק אותי ער משלוש לפנות בוקר, וכשהוא סוף כל סוף נרדם בסביבות שש, אֶמָה התעוררה ורצתה לשחק." "לוּקָס לא היה יכול לקום לשם שינוי?" דממה מקפיאה השתררה בקצה השני של הקו, ואריקה נשכה את שפתיה. "יש לו פגישה חשובה היום, והוא חייב לישון כמו שצריך לפני פגישות חשובות. חוץ מזה ימים סוערים עוברים עליו כרגע בעבודה, החֶברה עומדת בפני שלב אסטרטגי קריטי." קולה של אָנָה עלה, ואריקה שמעה בו היסטריה חבויה. ללוּקָס תמיד היה תירוץ טוב באמתחתו, ואנה כנראה ציטטה אותו מילה במילה. אם זאת לא היתה פגישה חשובה, הוא היה לחוץ מכל ההחלטות כבדות המשקל שהוא נאלץ לקבל, או מרוט עצבים מהלחץ הרב הנובע, כדברי לוּקָס עצמו, מעצם היותו איש עסקים מצליח. כך שכל האחריות על הילדים היתה מוטלת על כתפיה של אנה. אנה, שהיתה מטופלת בילדה מלאת מרץ בת שלוש ובתינוק בן ארבעה חודשים, נראתה לאריקה מבוגרת בעשור משלושים שנותיה כשנפגשו בלוויה של ההורים. ".Honey, don't touch that" "ברצינות עכשיו, את לא חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לדבר עם אֶמָה שוודית?" "לוּקָס חושב שכדאי שנדבר אנגלית בבית. הוא אומר שממילא נעבור בחזרה ללונדון לפני שהיא תתחיל ללמוד בבית־הספר." לאריקה נמאס כבר לשמוע את זה: "לוּקָס חושב, לוּקָס אומר, לוּקָס מאמין ש..." הגיס שלה היה בעיניה דוגמה ומופת לבן־זונה סוג א'. אנה הכירה אותו כשעבדה בתור אוֹ־פֶּר בלונדון, וחיזוריו המסעירים של לוּקָס מַקסוֶול, בּרוֹקֶר מצליח ומבוגר ממנה בעשר שנים, הקסימו אותה מייד. היא נטשה את תוכניותיה להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ובמקום זה הקדישה את חייה לתפקיד הרעיה המושלמת והייצוגית. הבעיה היחידה היתה שלוּקָס היה מהטיפוסים שאף פעם לא מרוצים משום דבר, ואילו אישיותה של אנה, שמאז ילדותה תמיד עשתה בדיוק מה שרצתה, נמחקה לחלוטין במהלך השנים שבהן חיה עם לוּקָס. עד שנולדו הילדים אריקה עדיין טיפחה תקווֹת שאחותה תתעשת, תעזוב את לוּקָס ותתחיל לחיות את חייה, אבל אחרי שנולדה אֶמָה, ובעקבותיה אדריאן, נאלצה להשלים עם כך שהגיס, למרבה הצער, הוא עובדה קיימת ושהמצב לא ישתנה. "אני מציעה שנעזוב את נושא לוּקָס ואת הרעיונות שלו על חינוך ילדים. מה עוללו אהובי נפשה של דודתם מאז שנפגשנו?" "נו טוב, הדברים הרגילים, את יודעת... אֶמָה חטפה אתמול התקף טירוף והספיקה לגזור בגדי ילדים שעלו הון לפני שתפסתי אותה, ואדריאן מקיא וצורח לסירוגין כבר שלושה ימים ללא הפסקה." "נשמע כאילו לא היה מזיק לך שינוי קטן. למה שלא תיקחי את הילדים ותבואי לכאן לשבוע? אני זקוקה לעזרה שלך כדי לעבור על כל מיני דברים, ובקרוב נצטרך לטפל בכל הניירת." "כן... חשבנו לדבר איתך על זה." כרגיל, כשנאלצה להתמודד עם משהו לא נעים, התחיל קולה של אנה לרעוד. אריקה מייד חידדה את אוזניה. ה"אנחנו" הזה נשמע הרה אסון. ברגע שלוּקָס דחף את הידיים שלו לאיזשהו עניין, לרוב זה היה כדי לעשות משהו שישחק לטובתו ולרעת כל שאר המעורבים. אריקה חיכתה שאנה תמשיך. "לוּקָס ואני הרי חושבים לחזור לגור בלונדון ברגע שהוא ימסד את הסניף השוודי כמו שצריך, ולא ממש מתאים לנו לדאוג לאחזקה של בית כאן. גם לך בטח לא מתחשק שייפול לך על הראש בית גדול בכפר, כלומר, בלי משפחה, את מבינה..." הדממה שהשתררה היתה דחוסה. "מה את מנסה להגיד?" אריקה ליפפה קווּצה משׂערה המתולתל סביב האצבע המורה שלה, הרגל שנשאר איתה מילדות כשנכנסה ללחץ. "כן... לוּקָס חושב שכדאי שנמכור את הבית. לנו אין שום אפשרות להמשיך לתחזק אותו. חוץ מזה היינו רוצים לקנות בית בקֶנזינגטוֹן כשנעבור בחזרה, ואף על פי שלוּקָס מרוויח ממש יפה, הכסף מהמכירה יעזור מאוד. כלומר, בית על החוף המערבי במיקום שלו שווה מיליונים. הגרמנים משוגעים על בתים עם נוף שבנויים ממש על המים ועל האוויר של הים." אנה המשיכה בטיעוניה, אבל אריקה הרגישה שהספיק לה, והניחה בשקט את השפופרת באמצע משפט. היא תמיד היתה יותר אמא מאשר אחות גדולה לאנה. מאז שהיו קטנות היא הגנה והשגיחה עליה. אנה היתה ילדת טבע אמיתית, שובבה בעלת נפש סוערת שפעלה בהתאם לדחפים שלה בלי להביא בחשבון את התוצאות. אריקה לא יכלה לזכור את אינספור הפעמים שבהן נאלצה לחלץ אותה מתסבוכות שנקלעה אליהן. לוּקָס חיסל את הספונטניות ושמחת החיים שלה. על זה, מעל לכול, אריקה מעולם לא הצליחה לסלוח לו. למחרת בבוקר היה נדמה לה שכל מה שאירע אתמול היה חלום. אריקה ישנה שינה עמוקה נטולת חלומות, אך למרות זאת הרגישה כאילו בקושי עצמה עין. היא היתה עייפה כל כך עד שכל גופה כאב לה. בטנה קירקרה באופן מטריד, אבל אחרי הצצה חטופה במקרר הבינה שיציאה למכולת של אֶווה חיונית לפני שתוכל להכניס משהו לפה. מרכז העיירה היה שומם, ובכיכר אינגריד בֶּרגמָן[3] לא היה זכר למסחר המשגשג שהתנהל בה בחודשי הקיץ. הראות היתה טובה, ואריקה הצליחה להבחין בבהירות בלשון הים המרוחקת ביותר של וָאלוֹ, שהצטיירה על רקע האופק ויצרה, ביחד עם קרוֹקהוֹלמֶן, מעבר צר אל הארכיפלג המרוחק יותר. רק אחרי שהתקדמה במעלה גָלֶרבָּאקֶן פגשה מישהו. אריקה היתה מוותרת על הפגישה הזאת בשמחה, ועל כן חיפשה מייד דרך מילוט אפשרית. "בוקר טוב." קולה של אֶלְנָה פֶּרְסוֹן צייץ בעליצות חסרת בושה. "את מי רואים כאן? הסופרת הקטנה שלנו יצאה לטייל בשמש של הבוקר?" אריקה התכווצה בתוך תוכה. "כן. אני בדרך לקניות אצל אֶוָוה." "מסכנה שלי, את בטח הרוסה לגמרי מהחוויה הקשה." הסנטרים הכפולים של אלנה הנסערת רטטו, ואריקה חשבה שהיא נראית כמו דרור שמן וקטן. מעיל הצמר הירקרק שלה כיסה את גופה מהכתפיים ועד לכפות הרגליים, ושיווה לה מראה של גוש גדול וחסר צורה. בידיה החזיקה בכוח תיק. על ראשה התנדנד כובע קטן שהדגיש עוד יותר את ממדיה הנדיבים. הוא נראה כאילו הוא עשוי ממין לבד, וגם צבעו היה ירוק־אזוֹב בלתי מוגדר. עיניה היו קטנות ושקועות עמוק בתוך שכבת שומן מגוננת. עכשיו הן התבוננו באריקה במבט תובעני. נראה כי האישה ציפתה לתגובתה. "כן, כן, זה לא היה נחמד במיוחד." אלנה הינהנה בהבנה. "כן, במקרה נתקלתי בגברת רוֹסֶנְגְרֶן, והיא סיפרה לי שהיא עברה שם במכונית וראתה אותך ואת האמבולנס מחוץ לווילה של קָרְלְגְרֶן, ומייד הבנו שכנראה קרה משהו נורא. ואחר כך, כשלגמרי במקרה הייתי צריכה להתקשר לדוקטור יָקוֹבּסוֹן אחר הצהריים, שמעתי על האירוע הטראגי. כן, בשיא החשאיות, כמובן. רופאים הרי מחויבים לחיסיון, ואת זה צריך לכבד." היא הינהנה כיודעת דבר או שניים, וכדי להראות עד כמה היא מכבדת את חובת החיסיון הרפואי של דוקטור יָקוֹבּסוֹן. "אדם צעיר, שלא נדע. וברור שאת שואלת את עצמך מה יכול להסתתר מאחורי מעשה כזה. אני אישית חושבת שמאז ומתמיד היא נראתה כמו פקעת עצבים. אני מכירה את אמא שלה, בירגיט, שנים, והיא תמיד סבלה מעצבים רופפים, והרי ידוע שהדבר הזה תורשתי. היא גם נעשתה סנובית, אני מתכוונת לבירגיט, אחרי שקַרְל־אֶרִיק זכה בעמדת ניהול בכירה בגטבורג. מאז כבר לא היה לה נאה לגור בפְיֶלְבָּקָה. לא, רק העיר הגדולה נראתה לה. אבל תאמיני לי, כסף לא מביא אושר לאף אחד. אם היו נותנים לילדה לגדול כאן במקום לעקור אותה ולהעביר אותה לעיר הגדולה, אני בטוחה שזה לא היה מסתיים ככה. אני אפילו חושבת שהם שלחו את הילדה המסכנה לאיזו פנימייה בשווייץ, וכולם יודעים מה קורה במקומות האלה. כן, כן, הדברים האלה משאירים צלקות בנשמה לכל החיים. לפני שהם עברו מכאן היא הרי היתה הילדה השמחה והעליזה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא שיחקתן יחד כשהייתן קטנות? כן, אני בהחלט חושבת ש..." אלנה המשיכה במונולוג שלה ואריקה, שלא ראתה סוף לזוועה הזאת, התחילה לחפש בקדחתנות סיבה להימלט מהשיחה שהתחילה לתפוס כיוון יותר ויותר דוחה. הסיכוי שלה הגיע כשאֶלְנָה עשתה הפסקה כדי לנשום. "שמחתי מאוד לדבר איתך, אבל לצערי אני חייבת ללכת. יש לי הרבה דברים לטפל בהם, כמו שאת בטח מתארת לעצמך." היא לבשה את ארשת הפנים הפתטית ביותר שלה, וקיוותה שתצליח להסיט את אלנה לכיוון הנכון. "ברור, יקירה. מה עבר לי בראש? בטח קשה לך מאוד, ועוד בסמיכות כזאת לטרגדיה המשפחתית הפרטית שלך. אני מקווה שתסלחי לזקנה כמוני על חוסר ההתחשבות." בשלב הזה אלנה כמעט הצליחה לרגש את עצמה עד דמעות, ועל כן אריקה רק הינהנה בנימוס ומיהרה להיפרד. באנחת רווחה המשיכה בטיול הרגלי שלה למכולת, וסירבה בנימוס לשוחח עם עוד הרבה גברות מסוקרנות נוספות. המזל לא האיר לה פנים. היא הותקפה ללא רחם בשאלות מצד רבים מתושבי פְיֶלְבָּקָה הנרגשים, ולא העזה לנשום לרווחה עד שהתקרבה הביתה. אבל הערה אחת ששמעה לא הרפתה ממנה. מישהו אמר לה שהוריה של אלכס הגיעו לפְיֶלְבָּקָה אתמול בשעת ערב מאוחרת, והשתכנו אצל אחותה של בירגיט. אריקה הניחה את השקיות מהמכולת על השולחן במטבח, והתחילה לסדר את המצרכים במקום. למרות כל כוונותיה הטובות השקיות לא היו מלאות מצרכים חיוניים בכמות שתיכננה לקנות לפני שנכנסה לחנות. אבל אם היא לא יכולה להרשות לעצמה קצת פינוקים ביום נורא כמו היום, אז מתי כן? כמו על פי הזמנה, הבטן שלה קירקרה והיא הניחה על מגש שתים־עשרה נקודות אדומות של שומרי משקל בדמות שני מאפי שמרים בטעם קינמון מבצק, והגישה אותם לעצמה עם כוס קפה. היא נהנתה לשבת ולהביט בנוף המוכר הנשקף מהחלון, אבל עדיין לא התרגלה לדממה בתוך הבית. היא אמנם שהתה בבית לבדה בעבר, אבל זה לא היה אותו דבר. בעבר היתה שם נוכחות, ידיעה שמישהו יכול להיכנס בכל רגע מבעד לדלת. עכשיו היה נדמה כאילו הנשמה של הבית נעלמה. ליד החלון היתה מונחת המקטרת של אבא. כשהיתה קטנה הרבתה לשבת בחיקו של אביה בעיניים עצומות כשראשה נשען על חזהו. עשן המקטרת דבק בכל הבגדים שלו והריח התפרשׁ בעולם של ילדותה כשווה ערך לביטחון. יחסה של אריקה אל אִמה היה מורכב הרבה יותר. היא לא היתה מסוגלת לזכור ולו הזדמנות אחת בשנות ילדותה והתבגרותה שבה גילתה כלפיה אמא שלה רוך או עדינות, העניקה לה חיבוק, ליטוף, מילה מנחמת. אֶלְסִי פַאלְק היתה אישה קשה ובלתי מתפשרת שניהלה את הבית בסדר מופתי, אבל מעולם לא הרשתה לעצמה לשמוח על שום דבר בחיים. היא היתה דתית מאוד, ובדומה לרבים־רבים ביישובי החוף במחוז בּוֹהוּס, גדלה בקהילה שעדיין היתה מושפעת מתורתו של הכומר שָרטָאוּ[4]. מילדותה המוקדמת למדה שהחיים הם סבל מתמשך ושהשכר יגיע בעולם הבא. אריקה תהתה לא פעם מה אביה, בעל המזג הנוח וחוש ההומור, מצא באֶלְסי, ובהזדמנות כלשהי בגיל ההתבגרות גם הטיחה בו את השאלה ברגע של זעם. הוא לא כעס. הוא רק התיישב וחיבק את כתפיה באחת מזרועותיו. אחר כך אמר שאל לה לשפוט את אִמה לחומרה. לאנשים מסוימים יותר קשה מלאחרים להפגין רגשות, הסביר וליטף את לחייה שהיו סמוקות עדיין מזעם. בפעם ההיא לא הקשיבה, ועדיין היתה משוכנעת שהוא רק מנסה לחפות על מה שהיה ברור כל כך לאריקה: שאמא שלה מעולם לא אהבה אותה וכי זה נטל שיהיה עליה לשאת על גבה כל חייה. אריקה החליטה לפעול על פי דחף רגעי ולבקר אצל הוריה של אלכסנדרה. קשה לאבד הורה, אבל זהו בכל זאת הסֵדֶר בטבע. אובדן ילד צריך להיות דבר איום ונורא. חוץ מזה היא ואלכסנדרה היו פעם קרובות מאוד, כפי שרק חברות הכי טובות יכולות להיות. אמנם חלפו מאז עשרים וחמש שנה כמעט, אבל חלק גדול מזיכרונות הילדות היפים שלה היו קשורים קשר הדוק ואינטימי באלכס ובמשפחתה. הבית נראה נטוש. הדוד והדודה של אלכסנדרה גרו בטָלגָאטָן, באמצע הדרך בין מרכז פְיֶלְבָּקָה לאתר הקמפינג בסֶלוויק. הבתים כאן ניצבו על מדרון תלול והמדשאות נטו בשיפוע חד לכיוון הכביש, בצד הפונה אל המים. דלת הכניסה היתה בצד האחורי של הבית, ואריקה היססה לפני שלחצה על הפעמון. הצלצול הידהד ולבסוף נמוג. שום קול לא נשמע מבפנים, והיא בדיוק עמדה להסתובב וללכת, כשהדלת נפתחה חרישית. "כן?" "שלום, זאת אריקה פַאלְק. אני זאת ש..." היא הותירה את המשך המשפט תלוי באוויר. העובדה שהציגה את עצמה ברשמיות כזאת מילאה אותה תחושה מטופשת. אוּלָה פֶּרסוֹן, דודתה של אלכס, ידעה היטב מי היא. אִמה של אריקה ואוּלָה היו במשך שנים רבות פעילות ביחד בוועד הכנסייה, ולפעמים בימי ראשון אוּלָה נהגה להתלוות אליהם לכוס קפה אחרי התפילה. היא פסעה הצידה והכניסה את אריקה למבואה. אף מנורה לא דלקה בבית. אמנם הערב היה עתיד לרדת רק בעוד כמה שעות טובות, אבל דמדומי אחר הצהריים החלו לתת את אותותיהם, והצללים התארכו והלכו. מהחדר שבסוף המבואה נשמע בכי חנוק. אריקה חלצה את נעליה, פשטה את המעיל והסירה את הכובע. היא מצאה את עצמה מתנועעת בשקט־בשקט ובזהירות, שכן האווירה בבית לא איפשרה דבר אחר. אוּלָה נכנסה למטבח ונתנה לאריקה להמשיך לבדה אל תוך החדר. כשנכנסה לחדר האורחים הבכי נדם. על מערכת ספות אל מול חלון ענקי שהשקיף החוצה, ישבו בירגיט וקַרְל־אֶרִיק קָרְלְגְרֶן ואחזו זה בזה בעווית. הפנים של שניהם היו רטובות מדמעות ואריקה הרגישה שהיא נכנסת למתחם פרטי ביותר. מקום שאליו אולי לא היתה צריכה לפלוש. אבל היה מאוחר מדי להתחרט. היא התיישבה בזהירות על הספה מולם ושילבה את אצבעות ידיה על ברכהּ. מאז שנכנסה לחדר איש עדיין לא אמר מילה. "איך היא נראתה?" בתחילה אריקה כמעט לא קלטה מה בירגיט שואלת. קולה היה דק כקולו של ילד. היא לא ידעה מה לענות. "בודדה," הצליחה לבסוף לחלץ מילה מפיה ומייד התחרטה. "לא התכוונתי..." אמרה במהירות, אך המשפט נמוג ונשאב אל תוך הדממה. "היא לא התאבדה!" קולה של בירגיט נשמע פתאום רם וברור. קַרְל־אֶרִיק לפת את ידה של אשתו והינהן בהסכמה. נראה כי הם הבחינו בארשת פניה הספקנית של אריקה, שכן בירגיט חזרה שוב על דבריה, "היא לא התאבדה! אני מכירה אותה יותר טוב מכולם, ואני יודעת שהיא לא היתה מסוגלת להתאבד. מעולם לא היה לה האומץ הדרוש! את זה גם את בטח יודעת. גם את הכרת אותה!" היא הזדקפה מעט עם כל הברה שיצאה מפיה, ואריקה הבחינה בניצוץ הניצת בעיניה. בירגיט פתחה וסגרה את ידיה שוב ושוב, כאילו אחזה בה עווית, והישירה מבט אל אריקה עד שאחת מהן נאלצה להפנות את עיניה. אריקה נכנעה ראשונה. עכשיו התבוננה סביבה בחדר. הכול, רק לא להביט בצערה של אמא של אלכסנדרה. החדר היה מטופח אך מעט מצועצע מדי לטעמה של אריקה. הווילונות עתירי הבד נתלו במיומנות ותאמו את הכריות שעל הספות, שהיו עשויות מאותו בד בדוגמת פרחים גדולים. בכל שטח פנוי ניצבו חפצי נוי. קערות עץ מגולפות בסגנון כפרי מעוטרות בסרטים רקומים ברקמת צלבים, חלקו את החדר עם כלבי פורצלן בעלי עיניים לחות לנצח. מה שהציל את החדר היה החלון הגדול, שהנוף שנשקף בעדו היה מרהיב. אריקה הצטערה שאין ביכולתה להקפיא את הרגע כדי להמשיך להתבונן מבעד לחלון במקום להישאב לתוך האבל של האנשים האלה. תחת זאת הפנתה שוב את מבטה אל בני־הזוג קָרְלְגְרֶן. "בירגיט, אני באמת לא יודעת. אלכסנדרה ואני היינו חברות לפני עשרים וחמש שנה. למעשה אני לא יודעת עליה שום דבר. ולפעמים אנחנו גם לא מכירים אנשים טוב כמו שנדמה לנו..." אריקה עצמה חשבה שדבריה נשמעים עלובים. נדמה היה לה שהם נחבטים בקירות ושבים אליה. הפעם קַרְל־אֶרִיק פתח בדברים. הוא השתחרר מלפיתתה של בירגיט ורכן קדימה כאילו ביקש לוודא שאריקה לא תפספס ולוּ מילה אחת ממה שהוא מתכוון לומר. "אני יודע שזה נשמע כאילו אנחנו מתכחשים למה שקרה, ואולי אנחנו לא עושים כרגע רושם מיושב במיוחד, אבל גם אם אלכס היתה שולחת יד בנפשה מסיבה כזו או אחרת, היא לעולם, ואני חוזר, לעולם, לא היתה עושה את זה בדרך הזאת! את בטח זוכרת בעצמך עד כמה אלכס פחדה מדם, פחד היסטרי כמעט. אם קרה שנחתכה, אפילו חתך קטן ביותר, היא היתה היסטרית לגמרי עד שכיסינו אותו בפלסטר. היא אפילו התעלפה למראה של דם. בגלל זה אני בטוח שהיא היתה בוחרת כדורי שינה, למשל. אין שום סיכוי שאלכס היתה מסוגלת לקחת סכין גילוח ולחתוך את עצמה, קודם ביד אחת ואחר כך בשנייה. וכמו שאשתי אומרת, אלכס היתה שברירית. היא לא היתה אדם אמיץ, ממש לא. צריך כוח פנימי כדי לשלוח יד בנפשך. לא היה לה הכוח הזה." קולו היה תקיף, ואף שהיא עדיין היתה משוכנעת שמה שהיא שומעת זה התקווה של שני אנשים נואשים, אריקה לא יכלה שלא לחוש ספק מסוים. במחשבה שנייה, היה נדמה לה שמשהו לא היה כַּשוּרָה כשהיא נכנסה אתמול בבוקר לחדר האמבטיה. לא שמציאת גופה יכולה בכלל להיות כַּשוּרָה, אבל משהו באווירה ששררה בחדר לא ממש תאם את מה שקרה בו. נוכחות, צל. זה התיאור הקרוב ביותר שיכלה להעלות בדעתה. היא עדיין סברה שמשהו דחף את אלכסנדרה וִיקְנֶר להתאבד, אבל היא לא יכלה להתכחש לכך שהיה משהו בטענות העקשניות של בני־הזוג קָרְלְגְרֶן. פתאום היא שמה לב עד כמה אלכס הבוגרת דמתה בחיצוניותה לאִמה. בירגיט קָרְלְגְרֶן היתה קטנה ורזה, עם שיער בהיר כמו של בתה, אבל במקום רעמת השיער הארוכה של אלכס היא היתה מסופרת בתספורת קָארֶה אופנתית. עכשיו היתה לבושה כולה בשחור, ולמרות צערה היה נדמה שהיא מוּדעת לאפקט המרשים שיוצר הניגוד בין הבהיר לכהה. תנועות קטנות הסגירו את הגנדרנות שלה. יד העוברת בזהירות על התספורת, צווארון המסודר כדי שייראה מושלם. אריקה נזכרה איזה מקדש עלייה לרגל שימשה המלתחה שלה לילדות בנות השמונה בשלב ההתחפשויות, ותיבת התכשיטים שלה היתה בעיניהן הדבר הקרוב ביותר לגן עדן בתקופה ההיא. בעלה נראה לידה חסר ייחוד. הוא היה גבר נאה, אבל לא משך כל תשומת לב. פניו היו ארוכות וצרות, חרושות קמטים עדינים, וקו השיער שלו נסוג גבוה עד לקודקודו. גם קַרְל־אֶרִיק היה לבוש כולו בשחור, אבל בשונה מאשתו, השחור רק הדגיש את אפרוריותו. אריקה הרגישה שהגיע הזמן ללכת. היא תהתה מה בעצם רצתה להשיג בביקור הזה. היא קמה מהספה וכמוה גם בני־הזוג קָרְלְגְרֶן. בירגיט נתנה בבעלה מבט תובעני, כאילו הפצירה בו להגיד משהו. מן הסתם משהו שהם שוחחו עליו ביניהם לפני שאריקה הגיעה. "היינו רוצים שתכתבי משהו על אלכס. לפרסום בבּוֹהוּסלֶנִינְגֶן[5]. על האישיות שלה, על חלומותיה - ועל מותה. רשימה לזכרה, על החיים שלה, זה חשוב מאוד לי ולבירגיט." "אתם לא מעדיפים לפרסם משהו ב-GP?[6] כלומר, היא הרי גרה בגֶטֶבּורג, נכון? וגם אתם, בעצם." "פְיֶלְבָּקָה תמיד היתה ותמיד תהיה הבית שלנו. וזה נכון גם לגבי אלכס. את יכולה בתור התחלה לדבר עם בעלה, הנריק. דיברנו איתו, והוא מוכן להתראיין. את תקבלי כמובן פיצוי על כל ההוצאות שיהיו לך." זה היה כנראה סימן לכך שהשיחה הסתיימה. בלי שבעצם הסכימה לקבל את המשימה, כשהדלת נסגרה מאחוריה מצאה אריקה את עצמה עומדת בחוץ על המדרגות, עם מספר הטלפון והכתובת של הנריק וִיקְנֶר בידה. אף על פי שלמען האמת היא לא ממש רצתה לקבל על עצמה את המשימה הזאת, במוח הסופרת שלה החל הרעיון לקרום עור וגידים. אריקה ניסתה להתנער מהמחשבה על כך, והרגישה כמו אדם רע רק בשל העובדה שחשבה על כך, אבל המחשבה העיקשת סירבה להרפות ממנה. סיפור על דרכו של אדם בעקבות גורלו. הסבר לְמה שדחף אישה צעירה, יפה וככל הנראה מיוחסת, אל מוות שבחרה בו בעצמה. בסדר, בלי לנקוב מפורשות בשמה של אלכס, כמובן, אבל סיפור שיתבסס על מה שתצליח לגלות בקשר לנסיבות מותה של אלכס. אריקה פירסמה עד כה ארבעה ספרים, אבל כולם היו ביוגרפיות על סופרות גדולות אחרות. האומץ לכתוב סיפורים משלה עדיין לא נבט בה, אבל היא ידעה שיש בתוכה ספרים שמחכים שהיא תעלה אותם על הכתב. הסיפור הזה אולי יספק לה את הדחיפה, את ההשראה שציפתה שתגיע. העובדה שהכירה פעם את אלכס רק תועיל. האדם שבה התפתל באי נוחות לנוכח המחשבה הזאת, אך הסופרת צהלה. המכחול צייר פסים רחבים של אדום על הבד. הוא צייר מאז עלות השחר ועכשיו, לראשונה זה שעות רבות, לקח צעד לאחור כדי להביט במה שיצר. לעין הבלתי מיומנת זה לא נראה אלא ככתמים גדולים של אדום, כתום וצהוב, המונחים על הבד הגדול באופן לא סימטרי. בעבורו היה מדובר בהשפלה ובוויתור הנוצָרים מחדש בצבעי התשוקה. הוא תמיד צייר באותם צבעים. העבר צעק אליו ולעג לו מן הבד, והוא המשיך לצייר בטירוף גובר והולך. כעבור שעה נוספת הרגיש שהוא הרוויח את הבירה הראשונה של הבוקר. הוא לקח לידו את הפחית שהיתה הכי קרובה, והתעלם מכך שמתישהו אתמול בערב איפר לתוכה. פתיתי אפר דבקו על שפתיו, אבל הוא המשיך לשתות בתאוותנות מהבירה התפלה והשליך את הפחית על הרצפה אחרי שינק מתוכה את הטיפות האחרונות. התחתונים, הדבר היחיד שלבש על גופו, היו צהובים מלפנים, מבירה או משתן שהתייבש. לא היתה אפשרות לדעת בוודאות. ככל הנראה משילוב של שניהם. שׂערו השמנוני היה תלוי על כתפיו, וחזהו היה חיוור ושקוע. באופן כללי נראה אָנְדֶרְס נִילְסוֹן כמו שבר כלי, אבל הציור שעל הכַּן חשף כישרון שעמד בניגוד חריף להתפוררות של האמן עצמו. הוא צנח אל הרצפה ונשען על הקיר מול הציור. לידו היתה מונחת פחית בירה סגורה, והוא נהנה מקול הנפץ הקל שנשמע כשמשך בלשונית הפתיחה. הצבעים צרחו אליו בקול רם והזכירו לו את הדבר שהקדיש את מרב שנותיו כדי לשכוח. למה לכל הרוחות עליו להרוס הכול עכשיו! למה לא להניח לדברים כפי שהם! הזונה האנוכית הארורה חושבת על עצמה. קרירה וחפה מפשע, כמו איזו נסיכה מזוינת. אבל הוא ידע היטב מה מסתתר מתחת לפני השטח. הם נוצקו מאותה תבנית. שָנים של סבל משותף עיצבו וריתכו אותם יחד, ופתאום היא חושבת שהיא יכולה לשנות את סדר הדברים כמו איזה שליט יחיד. "לעזאזל." הוא יילל והשליך את הפחית המלאה עדיין עד חציה היישר אל הבד. הבד לא נקרע אלא רק היטלטל מעט ואיפשר לפחית הבירה להתגלגל אל הרצפה, דבר שהרגיז אותו עוד יותר. הנוזל ניתז על הציור, והאדום, הכתום והצהוב התחילו ליזול ולהתמזג לגוונים חדשים. הוא התבונן בתוצאה בסיפוק. הוא עדיין לא התפכח מהתקף השתייה בן עשרים וארבע השעות של אתמול, והבירה החלה לפעול במהירות למרות סבולת האלכוהול הגבוהה שפיתח במשך שנים. לאט־לאט שקע בתוך הערפילים המוכרים, כשריח של קיא ישן עומד בנחיריו. *** היה לה מפתח משלה לדירה. במבואה ניגבה היטב את נעליה, אף שידעה שחבל על המאמץ. בחוץ היה נקי יותר. היא הניחה את שקיות המצרכים על הרצפה ותלתה את המעיל בקפידה על קולב. לא היה טעם לקרוא לו בשמו. בשלב זה הוא מן הסתם כבר כבוי. המטבח היה משמאל למבואה והיה הפוך ומטונף כמו תמיד. כלים מלוכלכים של שבועות רבים עמדו בערימות, לא רק בכיור אלא גם על גבי הכיסאות והשולחן ואפילו על הרצפה. בדלי סיגריות, פחיות בירה ובקבוקים ריקים היו פזורים בכל מקום. היא פתחה את דלת המקרר כדי להכניס את מצרכי המזון, וראתה שהפעם מדובר בדקה התשעים. המקרר היה ריק לגמרי. אחרי שעה קלה של פירוק השקיות הוא שוב התמלא, והיא עמדה רגע ללא ניע ואספה כוחות. הדירה היתה דירת חדר קטנה, ולכן הסלון וחדר השינה היו בחדר אחד. את הרהיטים המעטים שהיו בו היא דאגה להציב שם, אבל היא לא יכלה לתרום ריהוט רב, ועל החדר חלש כן הציור הגדול שניצב לפני החלונות. בפינה אחת היה מושלך מזרן מרופט. אף פעם לא היה לה מספיק כסף כדי לקנות לו מיטה של ממש. בהתחלה ניסתה לעזור לו לשמור על הסדר והניקיון של הדירה ושלו עצמו. היא ניגבה, פינתה, כיבסה את בגדיו ולא פעם גם רחצה אותו. אז עדיין קיוותה שהכול ישתנה. שהכול יחלוף כלא היה. שנים רבות עברו מאז. איפשהו לאורך הדרך נגמר לה הכוח. כיום הסתפקה בלדאוג שלפחות יהיה לו מה לאכול. היא הצטערה שכבר אין לה כוח. רגשי האשמה הכבידו על כתפיה, חזהּ. כשעמדה על ברכיה וניגבה את הקיא שלו, הרגישה מדי פעם לרגע קצר שהיא מקטינה לאט־לאט את החוב המעיק עליה. עכשיו כבר נשאה אותו ללא תקווה. הוא רבץ ליד הקיר והיא הביטה בו. שבר כלי מצחין, אבל מאחורי החיצוניות המלוכלכת הסתתר כישרון בלתי רגיל. פעמים אינספור תהתה מה היה קורה אילו בחרה אחרת ביום ההוא. כל יום במשך עשרים וחמש השנים שחלפו תהתה איך החיים היו נראים אילו פעלה אחרת. עשרים וחמש שנים הן זמן ארוך למחשבה. לפעמים השאירה אותו על הרצפה כשהלכה. לא היום. הקור חדר מבחוץ והיא הרגישה שהרצפה קפואה כקרח מבעד לטייטס הדקים שלבשה. היא משכה באחת מידיו שהיתה מונחת רפויה וחסרת חיים לצד גופו. הוא לא הגיב. היא אחזה בשתי ידיה במִפרק כף ידו וגררה אותו בכיוון המזרן. כשניסתה להפוך אותו על המזרן הצטמררה כשידיה שקעו בבשר הרפוי של מותניו. אחרי כמה תמרונים הצליחה להעלות את רוב גופו על המזרן, ובהיעדר שמיכה הביאה את הז'קט שלו מהמבואה ופרשה אותו עליו. היא התיישבה לרגע והתנשפה מהמאמץ. בלי שרירי הידיים שפיתחה במשך שנים רבות של עבודות ניקיון, לעולם לא היתה מצליחה להזיז אותו בגילה. היא דאגה מה יקרה ביום שכוחה הפיזי כבר לא יעמוד לה. קווּצת שיער שמנוני נפלה על פניו והיא הסיטה אותה בעדינות באצבעה. בשביל אף אחד משניהם החיים לא היו כמו שחשבה שיהיו, אבל היא תקדיש את שארית חייה לשימור המעט שנשאר להם. אנשים הִפנו ממנה את מבטם כשפגשה בהם ברחוב, אבל לא מספיק מהר כדי שלא תבחין ברחמים שלהם. אָנדֶרס היה ידוע לשמצה בכל הכפר, חבר קבוע בחבורת השתיינים המקומית. לפעמים דידה על רגליים כושלות ברחובות העיירה כשהוא שיכור כלוט, וצעק גסויות אל כל מי שנקרה בדרכו. הוא זכה בתיעוב, היא באהדה. למען האמת זה היה צריך להיות הפוך. היא היתה ראויה לתיעוב ואָנדֶרס לאהדה. החולשה שלה היא שעיצבה את חייו. אבל היא לעולם לא תהיה עוד חלשה. היא נשארה לשבת אצלו שעות רבות, ליטפה את מצחו. הוא זז מעת לעת בעילפונו, אבל מגע ידה הרגיע אותו. מחוץ לחלון החיים נמשכו כרגיל, אבל בתוך החדר הזמן עמד מלכת. יום שני הגיע, הטמפרטורה עלתה מעל האפס ועננים עמוסי גשם כיסו את השמיים. אריקה היתה תמיד נהגת זהירה, אבל הפעם האֵטה את המהירות מעט יותר מהרגיל כדי שהשוליים יעמדו לרשותה במקרה של החלקה. נהיגה לא היתה הצד החזק שלה, אבל היא העדיפה את הבדידות של מכונית על פני הצטופפות באוטובוס או ברכבת. כשפנתה ימינה אל הכביש המהיר התייצב מזג האוויר, והיא העזה להגביר מעט את המהירות. היא קבעה להיפגש עם הנריק ויקנֶר בשתים־עשרה, אבל יצאה מוקדם מפְיֶלְבָּקָה והיה לה מספיק זמן להגיע לגטבורג. לראשונה מאז ראתה את אלכס בחדר האמבטיה הקר, חשבה על השיחה עם אנה. עדיין היה לה קשה לדמיין שאנה אכן תתעקש למכור את הבית. אחרי הכול זהו בית ילדותן, וההורים היו מצטערים אילו ידעו. אבל כשלוּקָס מעורב בסיפור הכול אפשרי. היא היתה מודעת היטב לכך שהמצפון שלו מעולם לא ייסר אותו, ולכן היה לה ברור שמכירת הבית היא אפשרות שיש להביאה בחשבון. הוא הפך שפל יותר ויותר עם הזמן, אבל הסיפור הזה באמת האפיל כמעט על כל מה שהוא עשה עד כה. לפני שתתחיל באמת ובתמים לדאוג בקשר לבית, היא תבדוק את מצבה המשפטי. עד אז היא סירבה להיכנע להמצאה האחרונה של לוּקָס. עכשיו היא רצתה להתרכז בשיחה הקרֵבה עם בעלה של אלכס. הנריק ויקנֶר נשמע חביב בטלפון, וכשהתקשרה ידע במה מדובר. ברור שהיא יכולה לבוא ולשאול שאלות על אלכסנדרה, אם הכתבה לזִכרה חשובה להוריה. יהיה מעניין לראות את ביתה של אלכס, גם אם הרעיון להתעמת עם צערו של אדם נוסף לא קסם לה במיוחד. המפגש עם הוריה של אלכס היה קורע לב. כסופרת, היא העדיפה להתבונן במציאוּת ממרחק. ללמוד מלמעלה, בביטחון ומתוך ריחוק. עם זאת היתה פה אפשרות לקבל לראשונה תמונה של אלכס כאדם בוגר. מן היום הראשון בבית־הספר לא היה אפשר להפריד בין אריקה לאלכס. אריקה היתה גאה עד אין קץ על שאלכס, שהיתה כמו אבן שואבת לכל מי שהיה בקרבתה, בחרה דווקא בה להיות חברתה הטובה ביותר. כולם רצו להיות עם אלכס, שבעצמה לא היתה מודעת כלל לפופולריות שלה. היא היתה מאופקת בדרך שהעידה על ביטחון עצמי, וכמבוגרת הבינה אריקה שביטחון כזה חריג מאוד בקרב ילדים. עם זאת אלכס היתה פתוחה ונדיבה, ולמרות האיפוק שלה לא עשתה שום רושם של ילדה ביישנית. היא בחרה באריקה בתור חברה ולא להפך. אריקה לעולם לא היתה מעֵזה להתקרב אל אלכס מיוזמתה. הן היו בלתי נפרדות עד לשנה שלפני עזיבתה של אלכס והיעלמותה מחייה. אלכס התחילה להתרחק יותר ויותר, ואריקה ישבה שעות לבדה בחדרה והתאבלה על החברוּת שנקטעה. ואז, יום אחד, כשצילצלה בפעמון בביתה של אלכס, אף אחד לא פתח. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר אריקה עדיין זכרה בבהירות את הכאב שחשה כשקלטה שאלכס עזבה, בלי לספר לה ובלי להיפרד לשלום. עדיין לא היה לה מושג מה קרה, אבל כדרכם של ילדים לקחה על עצמה את כל האשמה ופשוט הניחה שאלכס מאסה בה. אריקה ניווטה את דרכה בקושי מסוים לאורכה של גטבורג בכיוון סֶרוֹ. היא הכירה את העיר היטב אחרי שחיה בה במשך ארבע שנים בתקופת הלימודים, אבל לא היתה לה מכונית אז, ובמובן הזה גטבורג היתה בשבילה עדיין בבחינת כתם לבן על המפה. אילו התאפשר לה לרכוב כעת לאורך מסלולי האופניים, היתה מוצאת את דרכה בקלות רבה לאין ערוך. גטבורג היא סיוט לנהג חסר ביטחון, כולה רחובות חד־סטריים, כיכרות עמוסות תנועה והצלצול המלחיץ של חשמליות המגיחות מכל הכיוונים. חוץ מזה דומה שכל הדרכים הובילו לאי היסינגֶן. כל טעות בפנייה היתה ללא ספק מובילה אותה לשם. אבל הוראות הנסיעה שקיבלה מהנריק היו ברורות, והיא מצאה את הדרך כבר בניסיון הראשון, וכך הצליחה הפעם לא להגיע להיסינגֶן. הבית היה מעל ומעבר לציפיות שלה. זו היתה וילה לבנה רחבת ידיים מסוף המאה התשע־עשרה או תחילת המאה העשרים, עם נוף אל הים וביתן גינה קטן, שטמן בחובו הבטחה לערבי קיץ חמימים. הגינה, שהיתה חבויה כעת מתחת למעטה לבן ועבה של שלג, היתה מתוכננת היטב, ורק מעצם גודלה רמזה על טיפולו המסור של גנן מיומן. היא חלפה במכוניתה בתוך שדרה של עצי ערבה ונכנסה מבעד לשער מסורג גבוה אל משטח החצץ שלפני הבית. מדרגות אבן הובילו אל דלת עבה מעץ אלון. לא היה שם פעמון מודרני, והיא נאלצה להקיש בחוזקה בעזרת מקוש דלת כבד ומוצק. הדלת נפתחה מייד. היא כמעט ציפתה שתפתח את הדלת סוכנת בית בסינר מעומלן ובשביס, אבל את פניה קיבל גבר, והיא קלטה מייד שזה הנריק ויקנר. הוא היה נאה מאוד, ואריקה שמחה על שהשקיעה בהופעה החיצונית שלה קצת יותר מהרגיל לפני שיצאה מהבית. היא נכנסה למְבוֹאָה רחבת ידיים. בחישוב מהיר הגיעה למסקנה שהמבואה גדולה מהדירה שלה בסטוקהולם. "אריקה פאלק." "הנריק ויקנר. נפגשנו בקיץ, אם אני לא טועה. בבית־קפה בכיכר אינגריד ברגמן." "בקפה בְּרִיגָן. כן, נכון. אני מרגישה כאילו הקיץ היה לפני עידן ועידנים. בייחוד במזג האוויר הזה." הנריק מילמל משהו מנומס בתור תשובה. הוא עזר לה לפשוט את הז'קט והצביע בידו אל טרקלין הסמוך למבואה. היא התיישבה בזהירות על ספה שאותה הצליחה לזהות כפריט היסטורי וככל הנראה יקר מאוד אפילו בעזרת הידע המאוד מוגבל שלה בעתיקוֹת, ונענתה בחיוב להצעה של הנריק לשתות קפה. בזמן שהוא עסק בהכנת הקפה והם החליפו דעות על מזג האוויר הנורא, היא התבוננה בו בחשאי והגיעה למסקנה שהוא לא נראה שבור במיוחד, אבל אריקה גם ידעה שזה לא אומר שום דבר. לאנשים שונים יש דרכים שונות להביע צער. הוא היה לבוש בבגדי פנאי, מכנסי חאקי מגוהצים למשעי וחולצת רָלף לורֶן בצבע תכלת. שׂערו היה כהה, שחור כמעט, ומסופר בתספורת אלגנטית ועם זאת לא מוקפדת מדי. עיניו היו חומות כהות ושיוו לו מראה מעט דרום אירופי. היא עצמה העדיפה גברים בעלי חזות פראית הרבה יותר, אבל לא יכלה להתעלם מהסקסיות של הגבר הזה, שנראה כאילו יצא משבועון אופנה. הנריק ואלכס בטח היו זוג יפהפה. "איזה בית מקסים." "תודה. אני בן הדור הרביעי למשפחת ויקנר שגר פה. אבא של סבא שלי בנה אותו בתחילת המאה והוא בבעלות המשפחה מאז. אילו יכלו הקירות כאן לדבר..." הוא העביר את ידו מצד אחד של החדר למשנהו, וחייך אל אריקה. "ההרגשה להיות מוקף בכל כך הרבה היסטוריה משפחתית בטח נהדרת." "כן ולא. פירוש הדבר גם אחריות כבדה. להמשיך בדרך אבותיך, וכל זה." הוא השמיע צחוק קל, ואריקה התרשמה שהוא לא נראה כמו מישהו שנושא על כתפיו עול כבד. היא עצמה הרגישה ממש לא במקום בחדר האלגנטי הזה, ונאבקה לשווא למצוא דרך נוחה לשבת על הספה היפה והספרטנית. לבסוף התיישבה בקצה ולגמה בזהירות מהקפה, שהוגש בספלים קטנים בצבע מוקה. היה בה דחף לזקוף את הזרת שלה, אבל היא כבשה אותו. הספלים כאילו עוצבו לכך במיוחד, אבל היא חששה שהיא תיראה נלעגת, ולא אשת העולם הגדול. היא התלבטה זמן־מה מול מגש העוגות שהיה מונח על השולחן, והפסידה בדו־קרב עם פרוסה עבה של עוגה בחושה. עשר נקודות אדומות, בהערכה גסה. "אלכס אהבה את הבית הזה אהבת נפש." אריקה תהתה כיצד עליה להתחיל להתקרב לסיבה האמיתית לישיבתה כאן, והיתה אסירת תודה על שהנריק הוא שפתח בשיחה על אלכס. "כמה זמן גרתם פה ביחד?" "כל תקופת הנישואים שלנו, חמש־עשרה שנה. נפגשנו כששנינו היינו סטודנטים בפריז. היא למדה תולדות האמנות ואני ניסיתי לרכוש ידע מספיק בעולם הכלכלה כדי להצליח לנהל איכשהו את האימפריה המשפחתית." אריקה היתה בספק אם הנריק ויקנר מסוגל בכלל לעשות משהו "איכשהו". "מייד אחרי החתונה חזרנו לשוודיה ולבית הזה. הוריי כבר לא היו בחיים, והבית היה מוזנח אחרי כמה שנים שבהן חייתי בחו"ל, אבל אלכס התחילה מייד לשפץ. היא רצתה שהכול יהיה מושלם. כל פרט בבית, כל טָפֶּט, רהיט ושטיח הם פריטים מקוריים שהיו כאן מאז שהבית נבנה, ושופצו כדי שהכול ייראה מִפּעם, או חפצים שאלכס רכשה. היא ביקרה באני לא יודע כמה חנויות עתיקות כדי למצוא בדיוק את החפצים שהיו בבית כשאבא של סבא שלי גר כאן. היא נעזרה בהמון תצלומים ישנים והתוצאה יצאה פנטסטית. במקביל היא עבדה קשה על פתיחת גלריה משלה, ואני עדיין לא מבין איך היא הספיקה הכול." "איזה טיפוס אלכס היתה?" הנריק התמהמה כדי לחשוב על השאלה. "יפה, רגועה, פרפקציוניסטית ללא פשרות. מי שלא הכיר אותה אולי חשב עליה שהיא סנובית, אבל זה נבע בעיקר מזה שהיא לא מיהרה לאפשר לאנשים להתקרב אליה. אלכס היתה אדם שהיה צריך להיאבק עליו." אריקה הבינה היטב לְמה הוא מתכוון. כוח המשיכה המסויג של אלכס גרם לכך שכבר בילדות אמרו עליה שהיא חושבת את עצמה, לרוב אמרו את זה אותן בנות שכמעט הלכו מכות על הזכות לשבת לידה. "לְמה אתה מתכוון?" היא רצתה לשמוע איך הנריק מתאר את התופעה. הנריק התבונן מהחלון החוצה, ולראשונה מאז שהיא נכנסה לבית ויקנר, היה נדמה לה שהיא מבחינה ברגש מאחורי החיצוניות המקסימה. "היא תמיד הלכה בדרך שלה. היא לא התחשבה בכלל באנשים אחרים. לא מרוע לב, לא היתה באלכס טיפת רוע, אלא מתוך הכרח. הדבר הכי חשוב לאשתי היה לא להיפגע. כל דבר אחר, כל הרגשות האחרים, נדחקו לקרן זווית למען המטרה הזאת. אבל הבעיה היא שאם אתה לא מכניס אף אחד אל מאחורי החומה מִפּחד שהוא עלול להיות אויב, אתה סוגר בחוץ גם את החברים." הוא השתתק. ואז הִפנה אליה את מבטו. "היא דיברה עלייך." אריקה לא הצליחה להסתיר את הפתעתה. בהתחשב בדרך שבה הסתיימה הידידות שלהן, אריקה חשבה שאלכס הפנתה לה את הגב ומעולם לא חשבה עליה עוד. "דבר אחד שהיא אמרה אני זוכר היטב. היא אמרה שאת היית החברה האמיתית האחרונה שהיתה לה. 'החברוּת הטהורה האחרונה'. היא השתמשה בדיוק במילים האלה. חשבתי לעצמי שזאת דרך משונה קצת לבטא את הדברים, אבל היא לא המשיכה לדבר על זה ואני כבר למדתי בשלב ההוא שעדיף לא לתחקר אותה. לכן אני מספר לך דברים על אלכס שמעולם לא סיפרתי לאף אחד. משהו אומר לי שלמרות השנים הרבות שחלפו היה לך מקום מיוחד בלב של אשתי." "אהבת אותה?" "יותר מכל דבר אחר. אלכסנדרה היתה כל החיים שלי. כל מה שעשיתי, כל מה שאמרתי, הכול סבב סביבה. צחוק הגורל הוא שהיא מעולם לא הבחינה בכך. אם היא רק היתה מכניסה אותי לעולם שלה היא לא היתה מתה. התשובה היתה מונחת כל העת לפני האף שלה, אבל היא לא העֵזה לחפש. פחדנות ואומץ אפיינו את אשתי בערבוביה משונה." "בירגיט וקַרְל־אֶרִיק חושבים שהיא לא התאבדה." "כן, אני יודע. להם מובן מאליו שגם אני חושב כך, אבל למען האמת, אני לא יודע מה אני חושב. חייתי איתה יותר מחמש־עשרה שנה, אבל מעולם לא הִכרתי אותה." קולו היה עדיין יבש וענייני, ועל פי טון הדיבור הוא היה באותה מידה יכול להביע את דעתו על מזג האוויר, אבל אריקה הבינה שהרושם הראשוני שהנריק עשה עליה, לא היה יכול להיות מוטעה יותר. הצער שלו היה עצום. הוא רק לא היה חשוף לעיני כול כמו אצל בירגיט וקַרְל־אֶרִיק קָרְלְגְרֶן. ייתכן שעל סמך החוויות שהיא בעצמה עברה, הבינה בחוּש שלא מדובר רק בצער על מותה של אשתו, אלא על אובדן סופי של האפשרות לגרום לה לאהוב אותו כפי שהוא אוהב אותה. זאת היתה הרגשה שהיא הכירה היטב. "ממה היא פחדה?" "שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אלפי פעמים. באמת שאני לא יודע. ברגע שניסיתי לדבר איתה היא מיהרה לסגור את הדלת ומעולם לא הצלחתי להיכנס פנימה. היא כאילו נשאה איזה סוד שהיא לא יכלה לחלוק עם אף אחד. נשמע מוזר? אבל מאחר שאני לא יודע מה היא שמרה בלב, אני גם לא יכול לענות על השאלה אם היא היתה מסוגלת להתאבד." "איך היו היחסים שלה עם ההורים שלה ועם אחותה?" "בואי נראה... איך לתאר אותם?" הוא שוב חשב שעה ארוכה לפני שהשיב. "מתוחים. כאילו כולם שם מסתובבים זה סביב זה על קצות האצבעות. היחידה שאי־פעם אמרה מה היא חושבת, זאת אחותה הצעירה יוליה, והיא טיפוס די חריג מכל הבחינות. תמיד הרגשתי שמתחת לפני השטח מתנהל ביניהם דיאלוג שונה לגמרי ממה שנאמר בקול רם. אני לא יודע איך בדיוק להסביר את זה. הם כאילו דיברו בשפת קודים, ומישהו שכח למסור לי את הצופן." "לְמה אתה מתכוון כשאתה אומר שיוליה היא טיפוס חריג?" "כמו שאת בטח יודעת, בירגיט ילדה את יוליה בגיל מבוגר. היא כבר היתה כמה שנים טובות מעל ארבעים וההיריון לא היה מתוכנן. אז איכשהו יוליה תמיד היתה מין גוזל של קוקייה בקן המשפחתי. בטח גם לא היה קל לגדול עם אחות כמו אלכס. יוליה לא היתה ילדה יפה והיא לא ממש השתפרה כשהתבגרה, ואת יודעת איך אלכס נראתה. בירגיט וקַרְל־אֶרִיק תמיד היו ממוקדים מאוד באלכס, ויוליה פשוט נשכחה. כדי להתמודד עם זה היא נעשתה מופנמת. אבל אני מחבב אותה. יש משהו מאחורי החיצוניות הרגזנית שלה. אני רק מקווה שמישהו יטרח להקדיש מזמנו כדי להגיע לשם." "איך היא הגיבה על מותה של אלכס? איך היו היחסים ביניהן?" "את השאלה הזאת את צריכה להפנות אל בירגיט או אל קַרְל־אֶרִיק. לא פגשתי את יוליה יותר מחצי שנה. היא לומדת הוראה בצפון, באוּמֶאוֹ, ולא אוהבת לצאת משם. היא אפילו לא היתה בבית בחג המולד השנה. בקשר ליחסים שלה עם אלכס, יוליה תמיד העריצה את אחותה הגדולה. אלכס כבר התחילה ללמוד בפנימייה כשיוליה נולדה, והיא לא היתה בבית הרבה, אבל כשביקרנו בבית המשפחה יוליה הלכה אחרי אלכס כמו כלבלב. זה לא הפריע לאלכס, והיא הרשתה לה לעשות את זה. לפעמים היא התעצבנה על יוליה והתגרתה בה, אבל לרוב היא פשוט התעלמה ממנה." אריקה הרגישה שהביקור מתקרב אל סיומו. בהפסקות שנוצרו בשיחה הדממה בבית הגדול היתה מוחלטת והיא חשבה שלמרות הפאר שלו, הנריק ויקנר ירגיש בדידות אם יישאר לגור בו. אריקה קמה והושיטה את ידה. הוא תפס אותה בשתי ידיו, אחז בה כמה שניות, הִרפה ממנה וליווה אותה אל הדלת. "חשבתי לנסוע לגלריה ולהתרשם ממנה קצת," אמרה אריקה. "כן, זה רעיון טוב. היא היתה גאה מאוד במקום. היא הקימה אותו מאפס, ביחד עם חברה משנות הלימודים בפריז, פְרָנְסִין בִּיז'וּ. היום שם משפחתה סָנְדְבֶּרְג. נפגשנו איתם די הרבה גם מחוץ לעבודה, אם כי פחות ופחות מאז שנולדו לה ולבעלה הילדים. פרנסין בטח נמצאת בגלריה, אני אתקשר אליה ואסביר לה מי את, היא בטח תשתף פעולה ותספר לך קצת על אלכס." הנריק פתח והחזיק את הדלת לאריקה, ולאחר שהודתה לבעלה של אלכס היא הִפנתה אליו את גבה והלכה בכיוון המכונית. ברגע שיצאה מהמכונית נפתחו ארובות השמיים. הגלריה היתה ממוקמת בשָלְמֶרְסְגָאטָן, במקביל לאָוֶונִין[7], אבל אחרי סיבוב של חצי שעה הרימה ידיים והחנתה את הרכב ברובע הֶדֶן. המרחק לא היה גדול, אבל בגשם הזלעפות שירד היא הרגישה כאילו מדובר בעשרה קילומטרים. חוץ מזה, החניה עלתה שתים־עשרה קרונות לשעה, ומצב הרוח של אריקה הלך והתקדר. מובן שהיא לא לקחה איתה מטרייה, והיא ידעה ששׂערה המתולתל ייראה עוד מעט כמו סלסול ביתי שלא עלה יפה. היא חצתה את אָוֶונִין במהירות, וברגע האחרון הצליחה לחמוק ולא להידרס על ידי חשמלית מספר ארבע, שהגיעה בטרטור כשפניה בכיוון מֶלנדָל. אחרי שעברה את האקדמיה לאמנות וָלָנְד, שם בילתה ערב פרוע או שניים בתקופת לימודיה בעיר, פנתה שמאלה לשָלְמֶרְסְגָאטָן. חלונות הראווה הגדולים של "גלריה אָבְּסְטְרָקְט" השקיפו על הרחוב מצידו השמאלי. פעמון צילצל כשנכנסה בדלת, והיא ראתה שהמקום גדול בהרבה ממה שנדמה היה מבחוץ. הקירות, הרצפה והתקרה היו צבועים לבן, כך שתשומת הלב היתה נתונה כולה אל יצירות האמנות. בירכתי הגלריה ראתה אישה שללא ספק היתה ממוצא צרפתי. היא פשוט שפעה אלגנטיות כששוחחה עם לקוח על אחת התמונות, וליוותה את דבריה בתנועות ידיים מהירות. "אני תכף באה, את יכולה בינתיים להסתובב ולהסתכל." המבטא הצרפתי שלה נשמע מקסים. אריקה עשתה כדבריה, ובידיים שלובות מאחורי הגב הקיפה אט־אט את החדר, תוך שהיא מתבוננת ביצירות האמנות. כפי שנרמז בשם הגלריה, כל הציורים היו בסגנון מופשט. קוביות, ריבועים, עיגולים וצורות מוזרות. אריקה הטתה את ראשה הצידה וצימצמה את עיניה בניסיון לראות את מה שרואים המבינים באמנות, אבל חמק כליל מעיניה. לא, היא עדיין ראתה קוביות וריבועים שבעיניה גם ילד בן חמש היה יכול לצייר. לא נותר לה אלא להשלים עם העובדה שכל זה פשוט נשגב מבינתה. היא עמדה אל מול ציור אדום ענקי עם חיתוכים צהובים במרחקים לא קבועים כששמעה את פרנסין מגיחה מאחוריה בנקישת עקבים על הרצפה המרוצפת אריחים. "נכון שהוא נפלא?" "כן, כן, יפה מאוד. אבל אני חייבת להודות שאני לא כל כך מבינה באמנות. אני חושבת שהחמניות של ואן גוך יפות, אבל בערך שם נגמר הידע שלי." פרנסין חייכה. "את בטח אריקה. אָנְרִי בדיוק התקשר ואמר שאת בדרך." היא הושיטה לה יד עדינה, ואריקה מיהרה לנגב את כף ידה, שהיתה עדיין רטובה מהגשם, לפני שלחצה את ידה של פרנסין. האישה שניצבה לפניה היתה קטנה ורזה ונראתה אלגנטית בדרך שצרפתיות, כך נדמה, רשמו עליה פטנט. אריקה, שגובהה היה מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים, הרגישה לידה כמו נפילה. שׂערה החלק של פרנסין היה שחור כעורב וקלוע לצמה שנחה על עורפה. היא לבשה חליפה שחורה צמודה, ואריקה חשבה שהצבע נבחר מן הסתם בגלל מותה של החֲברה והעמיתה שלה. אריקה דמיינה אותה כמישהי שמתלבשת בצבעים דרמטיים כמו אדום, ואולי צהוב. האיפור שלה היה קל ועשוי למופת, אבל הוא לא הצליח להסתיר את זוויות עיניה האדומות, שאמרו הכול. אריקה קיוותה שהמסקרה שלה עצמה לא נזלה בגשם. תקוות שווא, ככל הנראה. "חשבתי שאולי נדבר על כוס קפה. שקט מאוד פה היום. אנחנו יכולות לשבת מאחור." היא הלכה לפני אריקה אל חדר קטן מאחורי הגלריה שהיה מאובזר ומצויד במקרר, תנור מיקרוגל ומכונת קפה. השולחן שניצב שם היה קטן, עם מקום לשני כיסאות בלבד. אריקה התיישבה על אחד מהם, ופרנסין הגישה לה מייד ספל קפה מהביל. הבטן שלה מחתה נגד עוד קפה, אחרי הכמויות ששתתה אצל הנריק, אבל היא ידעה מניסיון, מאינספור הראיונות שערכה כדי לאסוף חומר רקע לספרים שכתבה, שמסיבה כלשהי לאנשים נוח יותר לדבר עם כוס קפה ביד. "לפי מה שהבנתי מאנרי, ההורים של אלכס ביקשו ממך לכתוב כתבה לזכרה." "כן, פגשתי את אלכס מעט מאוד בעשרים וחמש השנים האחרונות, אז אני מנסה ללמוד איזה טיפוס היא היתה, לפני שאתחיל לכתוב." "את עיתונאית?" "לא. אני סופרת. אני כותבת ביוגרפיות. הסכמתי לכתוב את הרשימה הזאת רק כי בירגיט וקַרְל־אֶרִיק ביקשו. חוץ מזה אני מצאתי אותה, בכל אופן כמעט, ובדרך מוזרה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה כדי ליצור לעצמי תמונה אחרת, חיה יותר, של אלכס. זה נשמע משונה?" "לא, בכלל לא. כל הכבוד לך שאת טורחת ככה בשביל הוריה של אלכס - ובשביל אלכס." פרנסין רכנה אל השולחן והניחה יד מטופחת על ידה של אריקה. אריקה הרגישה בסומק חמים המתפשט על לחייה, וניסתה לא לחשוב על טיוטת הספר שעליה עבדה מרבית יום האתמול. פרנסין המשיכה, "אָנְרִי גם ביקש שאענה על השאלות שלך בכנות רבה ככל האפשר." היא דיברה שוודית מצוינת. בריש מתגלגלת ברכות, ואריקה שמה לב שהיא משתמשת בגרסה הצרפתית לשם הנריק, אָנְרִי. "את ואלכס נפגשתם בפריז?" "כן, למדנו יחד תולדות האמנות. מצאנו זו את זו כבר ביום הראשון. היא נראתה אבודה ואני הרגשתי אבודה. השאר היסטוריה, כמו שאומרים." "כמה זמן הכרתן?" "בואי נראה, אנרי ואלכס חגגו חמש־עשרה שנות נישואים בסתיו האחרון, אז זה יוצא... שבע־עשרה שנה. חמש־עשרה מתוכן אנחנו מנהלות את הגלריה הזאת ביחד." היא השתתקה, ולהפתעתה הגדולה של אריקה הדליקה סיגריה. מסיבה כלשהי היא לא דמיינה את פרנסין בתור מעשנת. ידה רעדה קלות כשהדליקה את הסיגריה, והיא שאפה ממנה שאיפה עמוקה בלי להתיק את עיניה מאריקה. "לא תהית איפה היא? כשמצאנו אותה, היא כנראה הספיקה לשכב שם שבוע ימים." אריקה קלטה לפתע שלא עלה על דעתה לשאול את הנריק את השאלה הזאת. "אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לא, לא תהיתי. אלכס..." היא היססה. "אלכס תמיד עשתה פחות או יותר מה שהתחשק לה. זה היה יכול להיות מתסכל להפליא, אבל אני מניחה שעם הזמן התרגלתי. זאת לא הפעם הראשונה שהיא נעלמה לזמן־מה ואז שוב צצה והופיעה כאילו כלום לא קרה. חוץ מזה היא פיצתה אותי די והותר כשניהלה את הגלריה לבד בזמן חופשות הלידה שלי. את יודעת, איכשהו אני מניחה שאני עדיין מאמינה שכך יהיה גם הפעם. שהיא פשוט תיכנס שוב מבעד לדלת. אלא שהפעם זה לא יקרה." דמעה איימה להימלט מזווית העין שלה. "לא." אריקה השפילה את מבטה אל ספל הקפה ובכך איפשרה לפרנסין לנגב את עיניה בדיסקרטיות. "איך הנריק הגיב כשאלכס נעלמה?" "את הרי פגשת אותו. בעיניו אלכס לא יכלה לעשות שום טעות. אנרי הקדיש את חמש־עשרה השנים האחרונות כדי להעריץ אותה. אנרי המסכן." "למה הוא מסכן?" "אלכס לא אהבה אותו. במוקדם או במאוחר הוא היה חייב להבין את זה." הסיגריה הראשונה כבר כובתה, והיא הדליקה סיגריה נוספת. "בטח הכרתן זו את זו ממש טוב אחרי כל כך הרבה שנים, נכון?" "אני לא חושבת שמישהו הכיר את אלכס. אם כי אני הכרתי אותה יותר טוב מאנרי. מאז ומתמיד הוא סירב להסיר את המשקפיים הוורודים שלו מהאף." "הנריק רמז במהלך השיחה שלנו שהוא הרגיש לאורך כל הנישואים שלהם כאילו אלכס מסתירה ממנו משהו. את יודעת אם זה נכון, ואם כן, מה זה יכול להיות?" "זאת חדות הבחנה לא שגרתית מצידו. אולי לא הערכתי נכון את אנרי." היא הרימה גבה מעוצבת. "על השאלה הראשונה שלך אני אשיב בחיוב, גם אני תמיד הרגשתי שהיא סוחבת איתה מטען. על השאלה השנייה אני נאלצת לצערי להשיב בשלילה, אין לי שמץ של מושג מה זה יכול להיות. למרות הידידות רבת השנים שלנו, היתה נקודה שבה אלכס אותתה 'עד כאן'. אני קיבלתי את זה, אנרי לא. זה היה שובר אותו במוקדם או במאוחר. אני גם יודעת שבמוקדם יותר מאשר במאוחר." "למה?" פרנסין היססה. "אלכס תעבור נתיחה שלאחר המוות, נכון?" השאלה הפתיעה את אריקה. "כן, זה הנוהל הקבוע במקרי התאבדות. למה את שואלת?" "כי אז אני יודעת שמה שאני הולכת לספר לך ממילא יתגלה. ככה יהיו לי פחות ייסורי מצפון." היא כיבתה את הסיגריה בקפידה. אריקה עצרה את נשימתה בציפייה דרוכה, אבל פרנסין התמהמהה והדליקה סיגריה שלישית. אצבעותיה לא הסגירו שום סימן היכר של מעשנים בדמות כתמי ניקוטין צהובים, כך שאריקה חשדה שבדרך כלל היא לא מעשנת בשרשרת. "כמו שאת בטח יודעת, בחצי השנה האחרונה בערך אלכס הגיעה לפְיֶלְבָּקָה לעיתים הרבה יותר קרובות..." "כן, השמועות מתפשטות במהירות ביישובים קטנים. לפי הרכילות המקומית היא היתה בפְיֶלְבָּקָה פחות או יותר כל סוף שבוע. לבד." "לא בדיוק לבד." פרנסין שוב היססה, ואריקה נאלצה לכבוש את הרצון לרכון מעל השולחן ולטלטל אותה כדי לחלץ ממנה את מה שהיא מסתירה. היא בפירוש הצליחה לעורר בה עניין. "היא נפגשה שם עם מישהו. גבר. כן, זאת לא הפעם הראשונה שהיה לאלכס רומן מחוץ לנישואים, אבל איכשהו הרגשתי שהפעם מדובר במשהו שונה. בפעם הראשונה מאז שהכרנו התרשמתי שהיא כמעט מרוצה. חוץ מזה אני יודעת שלא ייתכן שהיא התאבדה. מישהו רצח אותה, אין לי שום ספק בכך." "איך את יכולה להיות בטוחה כל כך? אפילו הנריק לא היה מסוגל לומר בוודאות אם היא היתה מסוגלת או לא מסוגלת להתאבד." "כי היא היתה בהיריון." התשובה הפתיעה את אריקה. "הנריק יודע?" "אין לי מושג. בכל מקרה, העובר לא היה שלו. הם כבר הרבה שנים לא חיים יחד במובן הזה. וכשהם כן היו, אלכס תמיד סירבה ללדת להנריק ילדים. למרות שהוא התחנן לפניה שוב ושוב. לא, אבי העובר שלה היה הגבר החדש בחייה - לא משנה מי הוא." "היא לא אמרה כלום על זהותו?" "לא. כמו שבוודאי כבר הספקת להבין, אלכס היתה חסכנית מאוד בכל מה שקשור לאמון שהיא נתנה בזולת. אני מוכרחה להודות שמאוד הופתעתי כשהיא סיפרה לי על ההיריון, אבל זאת גם אחת הסיבות לכך שאני משוכנעת שהיא לא התאבדה. היא פשוט היתה מוצפת אושר ולא יכלה לשמור את זה בסוד. היא אהבה את התינוק הזה אהבת נפש ולעולם לא היתה עושה משהו שיזיק לו, ובטח שלא משהו שיביא למותו. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אלכסנדרה מלאת שמחת חיים. אני חושבת שהייתי יכולה להתרגל לזה בקלות." נימת קולה נעשתה עצובה. "את יודעת, היתה לי גם הרגשה שהיא איכשהו מתכוונת להשלים עם העבר שלה. אני לא יודעת עם מה בדיוק או באיזו דרך, אבל כמה הערות שהיא פיזרה פה ושם יצרו אצלי את הרושם הזה." דלת הגלריה נפתחה, והן שמעו איך מישהו דורך על המרבד כדי לנער את השלג הרטוב מנעליו. פרנסין קמה על רגליה. "זה בטח לקוח. אני חייבת לטפל בו. אני מקווה שעזרתי לך במשהו." "בהחלט. אני אסירת תודה גם לך וגם להנריק על כך שהייתם גלויים כל כך. עזרתם לי המון." הן ניגשו יחד אל דלת הכניסה אחרי שפרנסין הבטיחה ללקוח שהיא מייד מתפנה אליו. הן עצרו ולחצו ידיים לפני בד ענקי ועליו ריבוע לבן על רקע כחול. "סתם מתוך סקרנות, כמה צריך לעלות ציור כזה? חמשת אלפים, עשרת אלפים?" פרנסין חייכה. "קרוב יותר לחמישים אלף." אריקה השמיעה שריקה חרישית. "אני לא מאמינה. אמנות ויינות משובחים. שני התחומים האלה הם ממש תעלומה בעיניי." "ואני בקושי מסוגלת לכתוב רשימת קניות. כל אחד והמומחיות שלו." הן צחקו, ואריקה התעטפה במעיל שלה, שהיה עדיין רטוב, הידקה אותו סביב גופה ויצאה אל הגשם. הגשם הפך את השלג לבוץ מימי, והיא נסעה מעט מתחת למהירות המותרת כדי להבטיח לעצמה מרווח ביטחון. אחרי שביזבזה קרוב לחצי שעה בניסיון לצאת מהיסינגן, לשם נקלעה בטעות, היא התקרבה כעת בכיוון אוּדֶוָואלָה. קרקור עמום הזכיר לה שהיא שכחה לאכול במשך כל היום. היא ירדה מכביש E6 ליד המרכז המסחרי טוֹרְפּ, מצפון לאוּדֶוָואלָה, ונסעה לדרייב־אין של מקדונלדס. תוך כדי ישיבה במכונית בחניון זללה במהירות צ'יזבורגר, ועד מהרה עלתה בחזרה על הכביש המהיר. השיחות שהיו לה עם הנריק ופרנסין לא הפסיקו להטריד את מוחה. מה שהם סיפרו לה יצר בעיני רוחה תמונה של אדם שמוקף חומות הגנה גבוהות. מה שהכי סיקרן אותה היה מי יכול להיות אבי העובר של אלכס. פרנסין חשבה שהילד לא של הנריק, אבל איש אינו יכול לדעת בוודאות מה קורה בחדרי השינה של אחרים, ואריקה עדיין התייחסה לכך כאל אפשרות. אם לא, השאלה היא אם האבא הוא הגבר שפרנסין רמזה שאיתו אלכס נפגשה כל סוף שבוע בפְיֶלְבָּקָה, או שמא היתה לה מערכת יחסים כלשהי בגטבורג. אריקה התרשמה שאלכס חיה במעין חיים מקבילים עם האנשים בחייה. היא עשתה ככל העולה על רוחה בלי לחשוב כיצד הדבר משפיע על הקרובים לה, ובראשם הנריק. אריקה חשבה שפרנסין לא מסוגלת להבין איך הנריק משלים עם נישואים בתנאים האלה, היה נדמה לה שהיא אפילו בזה לו על כך. אריקה עצמה הבינה היטב כיצד המנגנונים האלה פועלים, אחרי שנים רבות של צפייה בנישואים של אנה ולוּקָס. הדבר שהכי העיק עליה ביחס לחוסר היכולת של אנה לשנות את מצבה, הוא שהיא לא יכלה להפסיק לתהות אם היא עצמה אינה חלק מהסיבה לחוסר הכבוד העצמי של אנה. אריקה היתה בת חמש כשאנה נולדה. מהרגע הראשון שבו ראתה את אחותה הקטנה, גוננה עליה מפני המציאוּת שהיא עצמה נשאה בקִרבה כפצע הסמוי מן העין. היא דאגה שאנה לעולם לא תצטרך להרגיש שהיא בודדה ודחויה בשל היעדר האהבה מצד אמא שלהן. את החיבוקים ומילות האהבה שאנה לא קיבלה מאִמן, תרמה לה אריקה בשפע. היא גוננה על אחותה בדאגה אמהית. אנה היתה ילדה שקל לאהוב. היא התעלמה לחלוטין מההיבטים העצובים יותר של החיים וחיה כל רגע בהווה. אריקה, שהיתה בוגרת לגילה ודאגנית, הוקסמה מהאנרגיה שבה אנה אהבה כל רגע ורגע בחייה. היא התייחסה לדאגה ולטיפול של אריקה בשוויון נפש, אבל רק לעיתים רחוקות היתה לה סבלנות לשבת בחיקה או להתפנק יותר משעה קלה. היא גדלה להיות מתבגרת שלוחת רסן שעשתה ככל העולה על רוחה, ילדה חסרת דאגות, מרוכזת בעצמה. ברגעים של כנות הודתה אריקה בינה לבינה שהיא פינקה את אנה וגוננה עליה יותר מדי. אבל היא רק רצתה לפצות אותה על מה שהיא עצמה מעולם לא קיבלה. כשאנה פגשה את לוּקָס התברר שהיא טרף קל. היא הוקסמה ממה שראתה, אבל לא הבחינה בגוונים העכורים שמתחת לפני השטח. לאט־לאט רמס לוּקָס את שמחת החיים ואת הביטחון העצמי שלה בכך ששיחק בגאווה שלה. עכשיו היא יושבת בכלוב של זהב באזור הנוצץ ביותר של רובע אוֹסטֶרמָאלם היוקרתי בסטוקהולם, בלי כוח להודות בטעות שעשתה. כל יום אריקה קיוותה שאנה תושיט את ידה מרצונה ותבקש ממנה עזרה. עד עכשיו אריקה יכלה רק לחכות ולהיות זמינה. לא שהיא עצמה היתה בת מזל במערכות יחסים. היתה מאחוריה שרשרת של קשרים שהסתיימו והבטחות שהופרו. לרוב היא זאת שסיימה את מערכות היחסים הללו. משהו קרה לה כשהגיעה לשלב מסוים בקשר. תחושת חרדה עזה כל כך שגרמה לה כמעט קוצר נשימה שכתוצאה ממנה לקחה את מיטלטליה וסיימה את הקשר, בלי להביט לאחור. עם זאת ולמרבה הסתירה, מאז שזכרה את עצמה ערגה אריקה למשפחה וילדים, אבל עכשיו היתה כבר בת שלושים וחמש, והשעון תיקתק. לעזאזל, כל היום היא הצליחה להדחיק את המחשבה על לוּקָס, ועכשיו הוא שוב התגנב לה מתחת לעור. היא ידעה שעליה לברר עד כמה מצבה בעצם פגיע, אבל היתה עייפה מכדי להתמודד עם זה כעת. זה יחכה עד מחר. היא הרגישה צורך עז להעביר את המשך היום במשהו שיסיח את דעתה, בלי לחשוב לא על לוּקָס ולא על הנריק ויקנר. היא חייגה חיוג מקוצר מהטלפון הנייד שלה. "היי, זאת אריקה. אתם בבית הערב? חשבתי לקפוץ אליכם." דן השמיע צחוק לבבי. "את שואלת אם אנחנו בבית! את לא יודעת מה יש הערב?" השתיקה שנתקלה בה מעברו השני של הקו היתה רועמת. אריקה חשבה וחשבה אבל לא הצליחה להיזכר בשום אירוע מיוחד שחל דווקא בערב הזה. לא חג, לא יום הולדת, דן ופֶּרְנִילָה התחתנו בקיץ, כך שלא מדובר ביום נישואים. "לא, באמת שאין לי מושג. ספר לי." אנחה כבדה נשמעה מהעבר השני של הקו, ואריקה הבינה מהאנחה הזאת שהאירוע הגדול מן הסתם קשור בספורט. דן היה אוהד ספורט מושבע, ואריקה ידעה שזה יוצר מעת לעת חיכוכים מסוימים בינו לבין אשתו פרנילה. היא עצמה מצאה דרך להחזיר לו על כל הערבים שבהם נאלצה לבלות מול איזו פעילות ספורטיבית חסרת משמעות בטלוויזיה בתקופה שהם יצאו. דן היה אוהד שרוף של קבוצת דְיוּרְגוֹרְדֶן, ולכן אריקה הצהירה שהיא אוהדת שרופה של קבוצת AIK. האמת היתה שהיא לא התעניינה בספורט בכלל, ובהוֹקי בפרט, אבל דווקא מהסיבה הזאת היה נדמה לה שזה מעצבן את דן עוד יותר. מה שממש הרתיח אותו היה שגם כאשר AIK הפסידו היא לא התרגשה מכך במיוחד. "שוודיה מול רוסיה הלבנה!" הוא הרגיש בסימן השאלה והשמיע אנחה עמוקה נוספת. "המשחקים האולימפיים, אריקה, המשחקים האולימפיים. את מודעת לקיומו של אירוע כזה?" "אוקיי, אתה מתכוון למשחק. ברור שאני יודעת על זה. חשבתי שאתה מתכוון לזה שיש הערב משהו מיוחד מעבר למשחק." היא דיברה בטון מוגזם שהעיד בבירור על כך שלא היה לה שמץ של מושג על המשחק הערב, והידיעה שדן מורט עכשיו את שׂערות ראשו על חילול הקודש מצידה, העלתה חיוך על שפתיה. לעניות דעתו של דן, ספורט לא היה נושא לצחוק. "טוב, אז אני אבוא לראות את המשחק איתך כדי לראות מתי סָלְמִינְג מחסל את ההגנה הרוסית..." "סלמינג! את יודעת לפני כמה שנים הוא פרש! את צוחקת, נכון? תגידי לי שאת צוחקת." "כן, דן, אני צוחקת. אני לא עד כדי כך מפגרת. אני אבוא לראות את סוּנְדִין, אם זה מתאים לך יותר. חוץ מזה הוא חתיך הורס." הוא נאנח בכבדות בפעם השלישית. הפעם על חילול קודש נוסף: התייחסות אל אחד מענקי עולם ההוקי במונחים שאינם קשורים לספורט. "כן, תבואי. אבל אני לא רוצה שום חזרה על הפעם הקודמת! שום פטפוטים בזמן המשחק, שום הערות על כך שהשחקנים נראים סקסיים במגני הברכיים שלהם והכי חשוב, שום שאלות אם הם לובשים רק מגני ביצים או גם תחתונים מעליהם. ברור?" אריקה כבשה את צחוקה ואמרה ברצינות מעושה, "שבועת צופים, דן." הוא נהם. "למיטב ידיעתי לא היית בצופים." "זהו בדיוק." אחר כך היא לחצה על הכפתור עם השפופרת האדומה בטלפון הנייד, וניתקה. דן ופרנילה גרו באחד הבתים הטוריים החדשים יחסית בפָלְקֶלִידֶן. הבתים ניצבו בשורות ישרות, טיפסו במעלה רָבֶּקוּלֶן, והיו דומים כל כך עד שבקושי היה אפשר להבדיל ביניהם. האזור היה פופולרי בקרב משפחות עם ילדים, בייחוד משום שלא נשקף ממנו שום נוף לים, ולפיכך המחירים שם לא הרקיעו לאותם שחקים כמו באזורים הבנויים קרוב יותר למים. הערב היה קר מדי לטיול רגלי, אבל כשהיא לחצה על דוושת הדלק במעלה הגבעה התלולה, המכונית מחתה נמרצות, על אף הכמויות הגדולות של החול שפוזרו על השלג. באנחת רווחה עמוקה סובבה את ההגה לרחוב של דן ופרנילה. אריקה צילצלה בפעמון, ומייד נשמע דשדוש פרוע של רגליים קטנות מעבר לדלת. כעבור שנייה פתחה אותה ילדה קטנה בכתונת לילה שהגיעה עד הרצפה, לִיסֶן, בתם הצעירה של דן ופרנילה. רגשות סוערים גאו אצל מָלִין, הבת האמצעית, על חוסר הצדק בכך שהִרשו לליסן לפתוח את הדלת לאריקה, והוויכוח הקולני לא נדם עד שקולה ההחלטי של פרנילה נשמע מתוך המטבח. בֶּלינְדָה, הבת הבכורה, היתה בת שלוש־עשרה ואריקה הבחינה בה ליד דוכן הנקניקיות של אָקֶה מוקפת כמה נערים על קטנועים עם ציצת זקן על לחייהם, כשחלפה במכוניתה סמוך לכיכר. הם יצטרכו להשגיח עליה טוב־טוב. אחרי שכל אחת מהבנות קיבלה חיבוק לפי התור, הן נעלמו באותה מהירות שבה הגיעו, והניחו לאריקה לפשוט את המעיל בשקט ובשלווה. פרנילה עמדה במטבח ובישלה בלחיים סמוקות בסינר שעליו התנוסס הכיתוב: נשיקה לטבח באותיות ענקיות. נראה היה שהיא בעיצומו של שלב קריטי בבישולים, כי היא רק נופפה בפיזור דעת אל אריקה לפני שחזרה אל הסירים והמחבתות המהבילים והרוחשים. אריקה המשיכה אל הסלון, שם ידעה שתמצא את דן, שרוע על הספה עם רגליו על שולחן הזכוכית והשלט רחוק אחוז בחוזקה בידו הימנית. "היי! אני רואה שהחזיר השוביניסטי יושב ומתבטל בזמן שהאישה קורעת את עצמה במטבח." "היי, אריקה! את יודעת, אם רק מבהירים מי לובש את המכנסיים בבית ומנהלים את העניינים ביד חזקה, אפשר לשלוט ברוב הנשים." חיוכו החם עמד בסתירה לדברים שאמר, ואריקה ידעה שמי שמנהל את הבית של משפחת קרלסון זה בהחלט לא דן. היא נתנה לו חיבוק חפוז והתיישבה על ספת העור השחורה, וגם היא הניחה את רגליה כמו בת בית על שולחן הזכוכית. הם צפו כמה דקות בחדשות ערוץ ארבע בדממה נעימה, ואריקה תהתה, לא בפעם הראשונה, אם ככה היא ודן יכלו לחלוק את חייהם. דן היה החבר הראשון והאהבה הגדולה הראשונה שלה. הם היו יחד כל תקופת התיכון ולא היה אפשר להפריד ביניהם במשך שלוש שנים. אבל הם רצו דברים שונים בחיים. דן רצה להישאר בפְיֶלְבָּקָה ולעבוד בתור דייג, כמו אבא שלו וסבא שלו לפניו, ואריקה היתה להוטה לעזוב את העיירה הקטנה מהר ככל האפשר. היא תמיד הרגישה שהיא נחנקת שם, וראתה את העתיד שלה במקום אחר. במשך זמן־מה הם ניסו להישאר ביחד כשדן בפְיֶלְבָּקָה ואריקה בגטבורג, אבל חייהם פנו לכיוונים שונים לגמרי, רק אחרי פרידה כואבת הם הצליחו בהדרגה לבנות מערכת יחסים ידידותית שכעבור חמש־עשרה שנה בקירוב היתה חזקה ואמיתית. פרנילה נכנסה לחייו של דן כמו חיבוק חם ומנחם בתקופה שהוא עדיין ניסה להתרגל לרעיון שלו ולאריקה לא מחכה עתיד משותף באופק. היא עמדה לצידו כשהוא נזקק לכך יותר מכול, והעריצה אותו בדרך שמילאה חלק מהחלל שאריקה הותירה אחריה. כאב לאריקה כשראתה אותו עם מישהי אחרת, אבל היא הבינה שזה היה קורה במוקדם או במאוחר. החיים נמשכים. עכשיו היו לדן ולפרנילה שלוש בנות, ואריקה חשבה שהם בנו לעצמם במשך השנים אהבה יומיומית חמה, גם אם הבחינה מדי פעם במין אי שקט אצל דן. בהתחלה פרנילה קינאה לדן והתייחסה אל אריקה בחשדנות עמוקה. לאט ובהדרגה הצליחה אריקה לשכנע אותה שהיא לא מבקשת לצוד את בעלה, וגם אם הן לא נהפכו לחברות בלב ובנפש, הקשר ביניהן היה נינוח ולבבי. לא מעט בשל העובדה שהבנות העריצו את אריקה. היא אפילו נבחרה לשמש כסנדקית של ליסן. "האוכל מוכן." הם קמו ממרבצם ויצאו אל המטבח, שם הניחה פרנילה על השולחן קדֵרה מהבילה. רק שתי צלחות היו ערוכות על השולחן, ודן הרים גבה בתימהון. "אכלתי עם הילדות. שבו לאכול, אני אשכיב אותן בינתיים." אריקה נבוכה שפרנילה טרחה כך למענה, אבל דן משך בכתפיו ובלי להסס התחיל להעביר לצלחת שלו מנה ענקית של מה שהתברר כקדרת דגים עשירה. "מה קורה איתך? לא ראינו אותך כבר כמה שבועות." נימת קולו אמרה דאגה יותר מאשר טרוניה, ולמרות זאת אריקה חשה נקיפות מצפון על שלא שמרה על קשר בזמן האחרון. פשוט היו לה עניינים רבים כל כך לעסוק בהם. "טוב, מתחיל להשתפר, אבל עכשיו עושה רושם שיהיו ויכוחים על הבית," אמרה אריקה. "מה?" דן הרים זוג עיניים מופתע מעל הצלחת. "גם את וגם אנה אוהבות את הבית ואתן הרי מסתדרות טוב בדרך כלל." "אנחנו מסתדרות. אתה שוכח שגם לוּקָס מעורב. ריח הכסף עולה באפו והוא לא יפספס הזדמנות כזאת. הוא מעולם לא התחשב בדעתה של אנה ואני לא רואה סיבה שזה יהיה אחרת הפעם." "שילך לעזאזל, אם רק הייתי תופס אותו איזה לילה חשוך הוא לא היה ממשיך עם השחצנות שלו." הוא חבט בחוזקה באגרופו בשולחן המטבח, ולאריקה לא היה צל של ספק שהוא היה יכול לטפל בלוּקָס היטב אם היה רוצה. עוד כנער דן היה בעל מבנה חסון, והעבודה הקשה על ספינת הדַיִג רק חיזקה אותו, אבל הרכות בעיניו עמדה בסתירה לרושם הקשוח שעשה. למיטב ידיעתה של אריקה, הוא מעולם לא הרים יד על אף אדם. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי בינתיים, אני לא ממש יודעת איפה אני עומדת. מחר אתקשר למריאן, חברה שלי שהיא עורכת דין, לברר אם אני יכולה למנוע את המכירה, אבל הערב אני מעדיפה לא לחשוב על זה. חוץ מזה עברו עלי כמה דברים בימים האחרונים שגורמים לי להרגיש שהמחשבה על הנכסים החומריים שלי טיפה קטנונית." "כן, שמעתי מה קרה." הוא השתתק. "איך זה לראות מישהו במצב כזה?" אריקה חשבה רגע מה לענות לו. "עצוב ומזעזע בעת ובעונה אחת. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לעבור שוב חוויה כזאת." היא סיפרה לו על הכתבה שהיא כותבת ועל השיחות שהיו לה עם בעלה של אלכסנדרה ועם השותפה שלה. דן הקשיב בדממה. "מה שאני לא מבינה זה למה היא הרחיקה מעליה את האנשים החשובים ביותר בחייה. היית צריך לראות את בעלה, הוא העריץ אותה. אבל מצד שני זה ככה עם רוב האנשים. הם מחייכים ונראים שמחים, אבל בעצם יש להם אינספור צרות ודאגות..." דן קטע את דבריה. "תקשיבי, המשחק מתחיל בעוד שלוש שניות בערך, ואני מעדיף משחק הוקי קרח על פני ההרצאות הכאילו פילוסופיות שלך." "אל תדאג. חוץ מזה הבאתי ספר למקרה שהמשחק יהיה משעמם." דן נעץ בה מבט רצחני לפני שהבחין במבט המתגרה בעיניה. הם הספיקו להיכנס לסלון בדיוק עם תחילת המשחק. מריאן ענתה בצלצול הראשון. "מריאן סְוָואן." "היי, זאת אריקה." "היי, לא דיברנו הרבה זמן. אני שמחה שהתקשרת. מה שלומך? חשבתי עלייך הרבה." אריקה שוב קיבלה תזכורת לכך שהיא לא הצטיינה בשמירה על קשר עם החברים שלה בזמן האחרון. היא ידעה שהם דואגים לה, אבל בחודש החולף בקושי היה לה כוח להתקשר אפילו לאנה. בכל מקרה, היא ידעה שהם מבינים. מריאן היתה חברה טובה מתקופת האוניברסיטה. הן למדו ספרות יחד, אבל אחרי ארבע שנות לימוד הבינה מריאן שייעודה בחיים אינו בין ארבעת קירות הספרייה, והיא עברה לפקולטה למשפטים. לימים התברר שהיא עורכת דין מוצלחת, ועתה הפכה שותפה באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בגטבורג, הישג נדיר בהתחשב בגילה ובניסיונה. "כן, תודה, בנסיבות הקיימות טוב יחסית. אני מתחילה לחזור לאיזו שגרה, אבל עדיין יש דברים רבים שצריך לטפל בהם." מריאן מעולם לא אהבה שיחות חולין ובאינטואיציה שלה, שמעולם לא הכזיבה, שמעה בין השורות שזה גם לא מה שאריקה מחפשת. "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, אריקה? אני שומעת שמשהו מעיק עלייך, אז אפילו אל תנסי להכחיש." "כן, אני ממש מתביישת. ראשית מפני שלא היינו בקשר זמן מה, ואז כשאני כבר מתקשרת, זה כי אני זקוקה לעזרתך." "אוף, תפסיקי, אל תהיי טיפשה! איך אני יכולה לעזור? צצו בעיות בקשר לעיזבון?" "כן, אפשר בהחלט לומר שכן." אריקה ישבה ליד שולחן המטבח וגיששה באצבעותיה אחר המכתב שהגיע בדואר בחלוקה של הבוקר. "אנה, או יותר נכון לוּקָס, רוצה למכור את הבית בפְיֶלְבָּקָה." "לא נכון!" מריאן השלֵווה בדרך כלל התפרצה. "מי הוא חושב שהוא לכל הרוחות! אתן הרי אוהבות את הבית אהבת נפש!" אריקה הרגישה פתאום שמשהו נשבר בתוכה ופרצה בבכי. מריאן נרגעה מייד וביקשה לתמוך באריקה. "מה באמת עובר עלייך? את רוצה שאבוא? אני יכולה להיות אצלך הערב." הדמעות המשיכו לזלוג, אבל אחרי זמן־מה אריקה נרגעה ומחתה את עיניה. "זה יפה מצידך, אבל אני בסדר. באמת. פשוט קרו יותר מדי דברים בזמן האחרון. אני די שחוקה ממיון הדברים של ההורים, ואני בפיגור עם הספר וההוצאה יושבת לי על הווריד והעניין הזה עם הבית, ונוסף על הכול מצאתי את מי שהיתה חברת הילדות הכי טובה שלי מתה ביום שישי." הצחוק התחיל לבעבע בתוכה, וכשהדמעות עדיין בזוויות עיניה פרצה בצחוק היסטרי. רק כעבור כמה דקות הצליחה להירגע. "אמרת 'מתה', או שלא שמעתי נכון?" "לצערי שמעת מצוין. סליחה, זה בטח נשמע נורא שאני צוחקת. פשוט עברו עלי יותר מדי דברים בבת־אחת. היא היתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי קטנה, אלכסנדרה ויקנר, זאת שהתאבדה באמבטיה בבית המשפחה שלה בפְיֶלְבָּקָה. את מכירה אותה? היא ובעלה, הנריק ויקנר, הסתובבו בחוגי החברה הגבוהה בגטבורג, שגם את נמנית עימהם בימינו, לא?" היא חייכה וידעה שגם מריאן מחייכת מעברו השני של הקו. כשהן היו סטודנטיות מריאן התגוררה ברובע מָיוּרנָה בגטבורג ונאבקה למען זכויות מעמד הפועלים, ושתיהן היו ערות לכך שבמרוצת הזמן נאלצה לסגל סגנון שונה לחלוטין כדי להתערות בחברה הגבוהה, משימה שהיתה חלק בלתי נפרד מהעבודה במשרד עורכי הדין שבו עבדה. כעת היה עליה לעטות על עצמה חליפות אלגנטיות וחולצות מעודנות למסיבות הקוקטייל בשכונות היוקרתיות בעיר, אבל אריקה ידעה שכל אלה משמשים כסות על מזגה המרדני. "הנריק ויקנר. כן, אני יודעת עליו הרבה, יש לנו אפילו כמה מכרים משותפים, אבל מעולם לא נפגשנו. אומרים עליו שהוא איש עסקים חסר רחמים. מהטיפוסים שמסוגלים לפטר מאה איש לפני ארוחת הבוקר בלי שזה ישפיע להם על התיאבון. אשתו ניהלה איזה בוטיק, נכון?" "גלריה. אמנות מופשטת." הדברים שאמרה מריאן על הנריק הדהימו אותה. אריקה תמיד סברה שהיא ניחנה בטביעת עין טובה, והוא בפירוש לא נתפס בעיניה כאיש עסקים חסר רחמים. היא הניחה לאלכס ועברה לסיבה האמיתית שבשלה התקשרה. "קיבלתי היום מכתב. מעורך הדין של לוּקָס. אני מוזמנת לפגישה בסטוקהולם ביום שישי בעניין מכירת הבית של אמא ואבא, ואני לגמרי לא מתמצאת בהיבט המשפטי. מה הזכויות שלי? האם בכלל יש לי זכויות? האם לוּקָס באמת יכול להתנהג ככה?" היא הרגישה שהשפה התחתונה שלה מתחילה שוב לרעוד, והיא לקחה נשימה עמוקה כדי להירגע. מחוץ לחלון המטבח שוב ניצנץ הקרח במפרץ אחרי מזג האוויר הגשום של הימים האחרונים שהוריד את הטמפרטורה בלילות אל מתחת לאפס. היא ראתה דרור נוחת על אדן החלון בחוץ וציינה לעצמה שעליה לזכור לקנות מזון לציפורים ולהציבו בחוץ בקערה. הדרור הניד את ראשו בסקרנות וניקר קלות במקורו על החלון. אחרי שהבין שלא יקבל שום דבר אכיל בתמורה, התעופף לדרכו. "כידוע לך אני מתמחה בדיני חברות, לא בדיני משפחה, כך שאני לא יכולה לשלוף תשובה מהשרוול. אבל זה מה שנעשה. אני אדבר על זה עם אחד המומחים של המשרד, ואתקשר אלייך במשך היום. את לא לבד, אריקה. אני אעזור לך בעניין הזה, אני מבטיחה." היה לה נעים לשמוע את ההבטחות המרגיעות של מריאן, ואחרי שהן סיימו את השיחה הרגישה אופטימית יותר, אף שלא ידעה עכשיו יותר ממה שידעה לפני שהתקשרה. אי שקט פשט בה. היא ניסתה לאלץ את עצמה לשוב ולעבוד על הביוגרפיה, אבל משהו עצר אותה. היא עדיין לא הגיעה למחצית הספר, וכבר החלה ההוצאה לגלות סימני חוסר סבלנות על שלא מסרה לידיה טיוטה ראשונית. אחרי שמילאה כמעט שני עמודים בגודל A4 עברה על מה שכתבה, החליטה שהחומר לא ראוי ובמחי יד ירדו לטימיון שעות עבודה רבות. הרגש היחידי שחשה כלפי הביוגרפיה הזאת, היה של מיאוס גדול. חדוות היצירה שלה נמוגה כבר מזמן. במקום זה היא סיימה את הכתבה על אלכסנדרה והכניסה אותה למעטפה ועליה הכתובת של מערכת העיתון בּוֹהוּסְלֶנִינְגֶן. אחר כך מן הסתם הגיעה השעה להתקשר לדן ולחטט מעט בפצעים הנפשיים שהותיר בו ההפסד המרהיב של שוודיה אמש. המפקח מֶלבֶּרג טפח בשביעות רצון על כרסו הגדולה ושקל לחטוף תנומה קלה. ממילא כמעט לא היה לו מה לעשות, וגם למעט שהיה הוא לא ייחס חשיבות גדולה במיוחד. הוא החליט שיהיה נעים לנמנם מעט כדי שארוחת הצהריים הכבדה תתעכל לה בשקט ובשלווה, אבל לא חלף זמן רב ונקישה החלטית על הדלת בישרה כי אָנִיקָה יָנְסוֹן, מזכירת התחנה, רוצה ממנו משהו. "מה העניין, לעזאזל? את לא רואה שאני עסוק?" בניסיון להיראות עסוק חיטט באקראי בניירת שעל שולחנו שהתנשאה לגובה בערימות, אבל בתוך כך רק הצליח להפוך כוס קפה. הנוזל הכהה נשפך על הניירות, והוא אחז בדבר הקרוב ביותר שמצא כדי לנגב את הקפה - שולי החולצה שלו, שלעיתים רחוקות ראתה את חגורת מכנסיו מבפנים. "לעזאזל איתך! יש מפקד במקום הזה, לכל הרוחות! את לא מסוגלת להפגין טיפת כבוד לממונים עלייך ולדפוק בדלת לפני שאת נכנסת?" היא אפילו לא טרחה לציין באוזניו שזה בדיוק מה שהיא עשתה. גילה וניסיונה לימדו אותה שעדיף לחכות בשקט עד שוך הסערה. "אני מניח שבאת באיזה עניין," סינן מלברג בין שיניו. קולה של אניקה היה מסויג. "היחידה לרפואה המשפטית בגטבורג חיפשו אותך. ליתר דיוק הפתולוג טוּרְד פֶּדֶרְסֶן. אתה יכול לחזור אליו למספר הזה." היא הושיטה לו פתק שעליו רשמה את המספר בכתב נאה. "הוא אמר במה מדובר?" הסקרנות התעוררה בו כמו דגדוג בסרעפת. לא בכל יום שומעים במקומות הנידחים האלה מהיחידה לרפואה משפטית. אולי לשם שינוי יש כאן הזדמנות לקצת עבודת משטרה מקצוענית? הוא נופף בפיזור דעת לאניקה שתצא, ותקע את שפופרת הטלפון עמוק בין סנטריו לכתף לפני שהתחיל לחייג בהתרגשות את המספר הרשום לפניו. אניקה מיהרה לצאת מהחדר וסגרה אחריה את הדלת בחוזקה. היא התיישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה וקיללה, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, על ההחלטה שהביאה להצבתו של מלברג בתחנת המשטרה הקטנה בטָנוּמְסְהֶדֶה. לפי השמועות שנפוצו בתחנה הוא התעלל בפליט שהיה במעצר בהשגחתו, ובגטבורג החליטו שהוא עבר את הגבול. ככל הנראה זאת לא היתה הטעות היחידה שעשה, אבל היא היתה החמורה מכולן. הממונים עליו החליטו שהגיעו מים עד נפש. החקירה הפנימית לא הצליחה להוכיח דבר, אבל כולם פחדו ממה שמלברג עלול לעולל בהמשך, והוא הועבר מייד למִשׂרת מפקח בטָנוּמְסְהֶדֶה, שבה כל אחד ואחד משנים־עשר אלף תושבי המקום, רובם שומרי חוק, היה תזכורת מתמדת להשפלתו. מפקדיו לשעבר בגטבורג עשו חשבון ששם הוא לא יוכל לגרום נזקים מהותיים. עד כה ההשערה שלהם הוּכחה כנכונה. עם זאת, הוא גם לא הביא תועלת גדולה. בעבר אניקה נהנתה במקום העבודה שלה, אבל הימים ההם הגיעו לקיצם תחת פיקודו של מלברג. לא זו בלבד שהאיש התנהג בקביעות בגסות רוח, הוא גם סבור היה באמת ובתמים שהוא מתנת האל למין הנשי, ומי שנאלצה לשאת בתוצאות היתה בראש ובראשונה אניקה. רמיזות דו־משמעיות, צביטות בישבן והערות המשתמעות לשתי פנים היו רק חלק מהדברים שהיא נאלצה להתמודד איתם עכשיו במקום העבודה שלה. עם זאת, הדבר הדוחה ביותר בעיניה היה התסרוקת המזעזעת שסידר לעצמו כדי להסתיר את הקרחת שלו. את מעט השיער שעוד נותר לו צימח לאורך שאולי רק הפְּקוּדִים שלו יכלו לנחש, ואז ליפף אותו על הראש בסידור שדמה בעיקר לקן נטוש של עורבים. צמרמורת אחזה בה כשחשבה איך השיער נראה כשהוא מפזר אותו, אבל היא גם היתה אסירת תודה על כך שלעולם לא תדע. היא תהתה מה רוצה היחידה לרפואה משפטית. אך ידעה שממילא בבוא הזמן היא תדע. התחנה קטנה, וכל מידע מעניין נפוץ בה בתוך שעה. בֶּרְטִיל מלברג שמע את צליל החיוג ובתוך כך התבונן בנסיגה של אניקה מהחדר. חתיכה הורסת, הנקבה הזאת. מוצקה ונאה, ועם זאת עגולה במקומות הנכונים. שיער ארוך ובהיר, חזה גבוה ותחת כמו שצריך. רק חבל שהיא תמיד לובשת חצאיות ארוכות וחולצות רפויות. אולי כדאי לו להעיר לה שלבוש טיפה הדוק יותר יתקבל בברכה? בתור מפקד הצוות הרי זו זכותו המלאה להביע את דעותיו באשר לקוד הלבוש של פקודיו. היא בת שלושים ושבע, את זה ידע אחרי שבדק את הנתונים בתיק האישי שלה. צעירה ממנו בעשרים ומשהו שנה, שזה עונה בדיוק לטעם שלו. שמישהו אחר ידאג לזקנות. הוא מספיק גבר כדי להשיג צעירות יותר. בשל, מנוסה, עגלגל במידה, אף אחד לא יכול לנחש שהשיער שלו אולי הידלדל מעט עם השנים. הוא מישש בזהירות את פדחתו. כן, כן, השיער יושב במקום. "טוּרְד פֶּדֶרְסֶן." "כן, שלום־שלום. כאן מפקח ברטיל מלברג, תחנת משטרת טָנוּמְסְהֶדֶה. חיפשת אותי." "נכון. בעניין הגופה שהגיעה מכם. אישה בשם אלכסנדרה ויקנר. זה נראה כמו התאבדות." "אוקיי." התשובה נשמעה מהוססת. העניין של מלברג ללא ספק התעורר. "ביצעתי אתמול את הנתיחה אחרי המוות וברור לי ללא צל של ספק כי לא ייתכן שמדובר בהתאבדות. מישהו הרג אותה." "וואו. אתה לא רציני!" מרוב התרגשות מלברג שוב הפך את כוס הקפה שלו, והמעט שנשאר בה נזל עכשיו על שולחן הכתיבה. החולצה שוב התרוממה והתמלאה בסדרה חדשה של כתמים. "איך אתה יודע? כלומר, איזה הוכחות יש לך שמדובר ברצח?" "אני יכול לפקסס לך מייד את פרוטוקול הנתיחה, אבל אני בספק אם תבין ממנו משהו. לעומת זאת אני יכול לסכם לך את הממצאים המרכזיים. חכה רגע, אני רק מרכיב משקפיים," אמר פדרסן. מלברג שמע אותו מהמהם בזמן שעבר על החומר וחיכה בהתרגשות לשמוע על הממצאים. "בוא נראה. אישה, בת שלושים וחמש, מצב פיזי כללי טוב. אבל את זה אנחנו כבר יודעים. האישה מתה לפני כשבוע, אבל למרות זאת הגופה במצב טוב מאוד, בעיקר הודות לטמפרטורה הנמוכה בחדר שבו הגופה שכבה. גם הקרח מסביב לפלג הגוף התחתון תרם לשימור הגופה. "חתכים חדים לעומק שני עורקי מפרקי כף היד, שנעשו בסכין גילוח שנמצא בזירה. פה התחלתי לחשוד. שני החתכים עמוקים וישרים בדיוק באותה מידה, תופעה מאוד לא רגילה, הייתי אומר שזה כמעט לא קורה כשמדובר בהתאבדות. תבין, מאחר שאנחנו או ימניים או שמאליים, החתכים ביד שמאל הרבה יותר ישרים ועמוקים אצל אדם ימני מהחתך ביד ימין, כשעליו להשתמש ביד 'הלא־נכונה', כמו שאומרים. ואז בדקתי את אצבעות שתי הידיים ומצאתי אישוש נוסף לחשד שלי. סכין גילוח כזה הוא כל כך חד, שברוב המקרים הוא משאיר אחרי השימוש חתכים קטנים מיקרוסקופיים. כאלה לא נמצאו אצל אלכסנדרה ויקנר. גם זה יכול להעיד שמישהו אחר חתך את מפרקי ידיה, כנראה כדי שזה ייראה כמו התאבדות." פדרסן השתתק לזמן קצר ואז המשיך, "השאלה ששאלתי את עצמי היתה איך אפשר להצליח לעשות דבר כזה בלי שהקורבן יגלה התנגדות. התשובה הגיעה עם דוח הטוֹקסיקולוֹגיה. בדם של הקורבן נמצאו שאריות של סם שינה חזק." "מה זה מוכיח? היא לא יכלה לקחת בעצמה כדור שינה?" "ברור, זה אפשרי. אבל למרבה המזל המדע המודרני צייד את הרפואה המשפטית בכלים ושיטות חסרי תחליף. למשל, אנחנו יכולים כיום לחשב באופן מדויק מאוד את זמני ההתפרקות של תרופות מסוימות, ואפילו של רעלים. בדקנו את הדם של הקורבן כמה וכמה פעמים והגענו לאותה תוצאה. בשום אופן לא ייתכן שאלכסנדרה ויקנר חתכה את מפרקי ידיה בעצמה, כי כאשר הלב שלה הפסיק לפעום כתוצאה מאיבוד הדם, היא כבר היתה זמן רב במצב של חוסר הכרה עמוק. לצערי, אני לא יכול למסור לך נתונים מדויקים ביחס לשעה, עד לשם המדע עדיין לא הביא אותנו, אבל אין כל ספק שמדובר ברצח. אני באמת מקווה שתטפלו בזה. אין לכם המון מעשי רצח בסביבה." קולו של פדרסן הביע לא מעט ספקנות, שאותה תירגם מלברג מייד לביקורת המופנית כלפיו אישית. "כן, אתה צודק, זה לא תחום שיש לנו ניסיון רב בו כאן בטָנוּמְסְהֶדֶה. למרבה המזל אני מוצב כאן באופן זמני בלבד. מקום העבודה הקבוע שלי הוא משטרת גטבורג, ואני מבטיח לך שהניסיון רב השנים שצברתי שם יאפשר לנו ללא ספק להתמודד עם חקירת רצח גם כאן. זאת תהיה הזדמנות לשוטרים הכפריים לראות כיצד מתנהלת עבודת משטרה אמיתית, אז אתה יכול להיות בטוח שהמקרה יפוענח במהירות. אתה עוד תראה." ובנימה זו של חשיבות עצמית סבר מלברג שהוא הבהיר לפתולוג פדרסן שהוא לא מדבר עם איזה טירון, ממש לא. רופאים תמיד רוצים להיראות חשובים. כך או אחרת, החלק של פדרסן בפרשה הזאת הסתיים, ועכשיו הגיע הזמן שאיש מקצוע ייכנס לתמונה. "כן, כמעט שכחתי." הפתולוג היה המום לנוכח שביעות הרצון העצמית שהקרין השוטר, וכמעט שכח לספר על שני ממצאים נוספים שנראו לו חשובים. "אלכסנדרה ויקנר היתה בחודש השלישי להריונה והיא גם ילדה בעבר. אני לא יודע אם זה רלוונטי לחקירה שלכם, אבל יותר מדי מידע עדיף על מעט מדי, נכון?" אמר פדרסן. מלברג השיב בנחרת בוז, זה הכול, ואחרי כמה משפטי פרידה הכרחיים הם סיימו את השיחה. פדרסן בתחושה של ספקנות לגבי המיומנות שבה ינסו לתפוס את הרוצח, ומלברג חדור רוח קרב והתלהבות מתעוררת. בדיקה ראשונית של חדר האמבטיה נעשתה מייד אחרי מציאת הגופה, אבל הוא ידאג עכשיו לסריקת כל מילימטר בביתה של אלכס ויקנר. Fjällbacka - מקום הולדתה של קמילה לקברג, עיירה בדרום־מערב שוודיה, על חוף הים, לא רחוק מהגבול עם נורווגיה. אתר נופש פופולרי בחודשי הקיץ (כל הערות השוליים מאת המתרגמת). פרבר אמיד של גטבורג. השחקנית אינגריד בֶּרגמן, ילידת שוודיה, נהגה לגור בפְיֶלְבָּקָה בעת ביקוריה בשוודיה. אחרי מותה ב-1982 נחנכה במקום כיכר על שמה. הנריק שרטאו (1825-1757), כומר לותרני שוודי שנודע בתורתו הנוקשה והבלתי מתפשרת, שהטיף לה במסגרת תנועת חזרה לדת שנודעה בשם "שרטאוניזם". תורתו נפוצה בדרום ובדרום־מערב שוודיה, וכן במדינת מיין שבארצות־הברית, בקרב מהגרים שוודים. Bohusläningen, מקומון יומי המתפרסם במחוז בּוֹהוּס. Göteborgs-Posten, עיתון בעל תפוצה ארצית הרואה אור בגטבורג. Avenyn - השדֵרָה - רחוב רחב ידיים ושוקק חיים בגטבורג.