נעלי קרקס

פִּיטֶר וסַנְטָה היו יתומים. כשהיו תינוקות אמא ואבא שלהם נהרגו בתאונת רכבת, ולכן הם עברו לגור אצל הדודה שלהם. שמה של הדודה היה רֵבֵּקָה פּוֹסִיט, אבל הם קראו לה כמובן דודה רֵבֵּקָה. הדודה היתה בעבר משרתת אישית של דוכסית. זה היה טוב, כי כשהדוכסית מתה היא הורישה לה קִצבּה שנתית, ומאחר שלדודה רֵבֵּקָה לא היה כסף ממקור אחר, וגם לילדים לא היה כסף, זה היה חשוב. מבחינה אחרת זה לא היה טוב כל כך. מכיוון שעבדה פעם בתור משרתת אישית של דוכסית, דודה רֵבֵּקָה הניחה שרק דוכסים ודוכסיות, ואולי מלכים ומלכוֹת, יכולים להיות צודקים. היא אף פעם לא עשתה ולא אמרה שום דבר בלי לחשוב קודם איך ״הוד מעלתה״ היתה אומרת או עושה את זה. מכיוון שהאמירות והמעשים של הדוכסית היו די משעממים, כך היו גם האמירות והמעשים של דודה רֵבֵּקָה.

מה שדודה רֵבֵּקָה אמרה ועשתה לא היה אמור להיות חשוב במיוחד לפיטר ולסנטה, כי ברור שהיו להם עניינים משלהם, אבל לרוע המזל היו לדוכסית הרבה מאוד נכדים שהתארחו לעתים קרובות בפְּלִיט, שם בילתה הדוכסית את רוב זמנה. כמה סבלו פיטר וסנטה מהנכדים של הדוכסית!

״נראה לי שאף פעם לא קרה שום דבר טוב לליידי מֵרִיגוֹלְד האיומה הזאת או לליידי מוֹירָה או לבנות מַנְלִיסְטוֹן הנוראות האלה,״ רטנה סנטה.

פיטר אמר: ״תתלונני כמה שאת רוצה, אבל לך לא דוחפים לגרון כל היום את לורד בְּרוֹנְדִין המחריד.״

לסנטה היה שיער בהיר שהגיע לה ממש עד המותניים. הוא הסתלסל קצת, אבל לא מספיק, ולכן היה צריך ״לעזור״ לו, כמו שדודה רֵבֵּקָה קראה לזה. סנטה שנאה את השיער שלה. היא רצתה לקצר אותו, או לפחות לקלוע אותו לצמות, אבל היא נאלצה להשאיר אותו פזור, כי הדוכסית אמרה פעם: ״התפארת של האישה היא השיער שלה.״ היא גם אמרה: ״מראה השיער תלוי בהברשה שלו. צריך להעביר את המברשת בשיער שש מאות פעמים בכל ערב. זה הכלל שלי.״ הצהרה שמנקודת מבטה של סנטה היתה מרגיזה מאוד.

אף על פי שפיטר לא הבין את זה, הדבר הכי גרוע שעשה לו לורד בּרוֹנדין היה בעניין הלימודים. לורד בּרוֹנדין למד בבית ספר פרטי יוקרתי והיה רשום לאִיטוֹן, שם למדו בני האצילים. דודה רֵבֵּקָה לא יכלה להרשות לעצמה אף אחד משני אלה, אבל היא סירבה לשלוח את פיטר לבית ספר רגיל. במקום זאת היא שלחה אותו למורים פרטיים. מובן שהקִצבּה השנתית לא הספיקה לשכור מורה של ממש, אבל היא איפשרה לשלם סכומים קטנים לאנשים שונים שידעו מעט. אחד מהם היה מר סְטִיבִּינְגְס. הוא היה כומר שיצא לגמלאות. הוא ידע הרבה לטינית, אבל לא ידע ללמד אותה. פיטר הלך אליו לשעה אחרי ארוחת המנחה פעמיים בשבוע. והיתה גם מאדאם טְרָאנְשוֹ. גם פיטר וגם סנטה הלכו אליה. היא נתנה שיעורי צרפתית במחיר של שני שילינג לשיעור. את המקצועות הרגילים, כמו קריאה וחשבון, לימדה חברה של דודה רֵבֵּקָה בשם גברת פוֹרְד, שבעלה היה מורה בבית ספר. גברת פורד עצמה לא ידעה הרבה, אבל היו לה הספרים של בעלה, והיא לימדה מהם.

סנטה, מלבד הלימודים אצל מאדאם טראנשוֹ, למדה יחד עם פיטר אצל גברת פורד וגם למדה מוזיקה. היא למדה לנגן בכינור, לא מפני שהיתה מוזיקלית, אלא מהסיבה האווילית ביותר שיכולה להיות, מפני שליידי מריגולד למדה לנגן בכינור. דודה רֵבֵּקָה היתה ענייה, ושיעורי הכינור האלה היו בזבוז כסף משווע. סנטה למדה אצל מיס לוּסִי פֵיין, והכינור נקנה בתשלומים. מישהו אמר פעם למיס פֵיין שהיא נראית כמו ציור של רוֹזֵטִי, והיא אף פעם לא שכחה את זה. היא התלבשה בסגנון שהיה אמור לגרום לה להיראות רוֹזֵטִית, אבל מכיוון שכמעט תמיד היתה מצוננת, היא כרכה רדיד אדום סביב כתפיה, וזה הרס את הרושם. הן מפני שמיס פֵיין תמיד היתה מצוננת ומנוזלת מכדי ללמד, והן מפני שבכל מקרה היא לא ידעה ללמד, סנטה לא למדה הרבה ולא היתה לומדת הרבה גם אילו היה לה כישרון לנגן בכינור, דבר שבהחלט לא היה לה. מיס פֵיין אהבה יצירות שתיארה במילים כמו ״השיר הישנוני הקטן והנחמד הזה״, והיא אהבה מזמורי קודש. סנטה אף פעם לא זכרה איפה צריך למקם את האצבעות ב״שיר הישנוני הקטן והנחמד״, ולכן העדיפה מזמורים, או בעצם מזמור אחד. הוא נקרא ״האם אתה יגע, האם אתה נרפה?״ האִצְבּוּעַ היה קל, והוא ביטא בצורה מדויקת מאוד את ההרגשה שלה לגבי כינורות, כך שבסופו של דבר היא הכירה את המנגינה היטב.

מובן שבגלל כל השיעורים מאנשים שלא ידעו הרבה, או אם ידעו משהו הם לא ידעו ללמד, פיטר וסנטה גדלו כילדים חסרי כל השכלה. הם היו אפילו בּוּרים יותר מכפי שאפשר לצפות בהתחשב בהשכלה הגרועה שקיבלו, וזה מפני שלא היו להם חברים או קרובי משפחה. ברור שיש הרבה חברים וקרובי משפחה שלא מועילים לאף אחד ועדיף כבר שלא יהיו קיימים בכלל, אבל לרוב האנשים יש גם חברים וקרובי משפחה נחמדים. לפיטר ולסנטה לא היה אף אחד. או לפחות לא מישהו שפגשו אי־פעם. הם ידעו שאי־שם יש להם דוד. הם ידעו את זה מפני שכל שנה בחג המולד הוא שלח לדודה רֵבֵּקָה כרטיס ברכה. אבל הם אף פעם לא ידעו מה כתוב בכרטיס ולא ידעו על הדוד שום דבר, כי ברגע שהכרטיס הגיע, דודה רֵבֵּקָה נעשתה אדומה מאוד, ציקצקה במורת רוח, ומיהרה לעלות לקומה העליונה ולהדביק את הכרטיס למראה שעל שידת האיפור שלה, שם הוא נשאר עד שהגיע הכרטיס החדש בחג המולד הבא. לפיטר ולסנטה זה נראה מוזר מאוד שהיא הדביקה אותו בכלל, בהתחשב בעובדה שלא שמחה לקבל אותו, אבל היא קיבלה מעט מאוד כרטיסי ברכה, והם הניחו שזה עניין של גאווה. הרי בסופו של דבר, כרטיס ברכה הוא כרטיס ברכה, ולא משנה מי שלח אותו.

מכיוון שלא היו להם חברים ולא קרובי משפחה, פיטר וסנטה לא עשו אף אחד מהדברים שעושים רוב הילדים. הם אף פעם לא הלכו למסיבות, ואפילו לא לארוחות מנחה, כי לדעתה של דודה רֵבֵּקָה לא היה בשכונה אף אדם ראוי לחברתה של אישה שהיתה פעם משרתת של דוכסית, או לחברתם של האחיין והאחיינית של אותה אישה. לא היו להם דודות או דודים שאמרו: ״מה דעתכם שנלך לקומדיה מוזיקלית?״ או: ״הייתי רוצה לקחת את הילדים להצגה ׳חלום ליל קיץ׳.״ לא היו להם בני דודים שאצלם יכלו להתארח באזורי הכפר או על שפת הים. הם לא הכירו אף אחד חוץ מהדודה שלהם, מר סטיבּינגס, מאדאם טראנשוֹ, גברת פורד ומיס פֵיין, וזו היתה חבורה משעממת עד מאוד.

מאחר שהדודה וכל האנשים שלימדו אותם לא בילו בחברתם של פיטר וסנטה, האח והאחות היו חברים טובים מאוד. מובן מאליו שהם התקוטטו מדי פעם, אבל למען האמת אף אחד מהם לא אהב לתת לאחר להתרחק מטווח ראייה.

ביתה של דודה רֵבֵּקָה נמצא בלונדון, מצדו הדרומי של הנהר, ברחוב קטן לא רחוק מגשר בָּאטֶרְסִי. מקום נחמד לגור בו, כי הוא קרוב לפארק. במובנים מסוימים, פארק בָּאטֶרְסִי הוא הפארק הכי נחמד בלונדון, בגלל הנהר. אבל זה לא הועיל לפיטר ולסנטה כפי שהיה יכול להועיל להם, כי אחד הדברים הכי גרועים שאמרה הדוכסית היה שילדים לא מסתובבים בלונדון לבדם. דודה רֵבֵּקָה היתה צריכה לבשל ולעשות את עבודות הבית, ולא היה לה הרבה זמן לצאת, כך שבעצם משמעות הדבר היתה שרוב הזמן הם נאלצו להישאר בבית, והם נעשו ירוקים ודקיקים כמו פקעות שגדלות בתוך ארון.

הדבר הכי גרוע בחייהם של פיטר ושל סנטה, דבר שהם עצמם לא ידעו עליו, היה שצורת המחשבה המטופשת של דודה רֵבֵּקָה היתה מידבקת. כמעט בלתי־אפשרי לגור עם מישהי שחושבת שאתם מיוחסים מכדי להכיר אנשים אחרים, בלי להתחיל לחשוב כך בעצמכם. פיטר היה רוצה ללכת לבית ספר כמו בנים אחרים, אבל הוא הניח שדודה רֵבֵּקָה צודקת כשהיא לא מרשה לו ללמוד שם. סנטה היתה רוצה ללכת לבית הספר לבנות, אבל היא אף פעם לא הציעה את זה, כי היא הרגישה שזה לא יאה לה. גם הבגדים שלבשו הגבירו בהם את התחושה שהם נעלים מאחרים. הדוכסית אמרה לא פעם לדודה רֵבֵּקָה:

״מה שלא תעשי, תקני את הטוב ביותר, פּוֹסיט. אף פעם לא משתלם לקנות דברים זולים.״

ברור שדודה רֵבֵּקָה לא יכלה להרשות לעצמה לקנות את הטוב ביותר, אבל הדברים שקנתה היו טובים. נכדיה של הדוכסית לבשו תמיד בבגדי רכיבה כשהתארחו בפְּלִיט, אבל בלונדון הם התלבשו יפה מאוד. דודה רֵבֵּקָה התייחסה ברצינות רבה לעניין הבגדים המהודרים בלונדון, והלבישה את סנטה כמיטב יכולתה במעילים מחויטים נאים, בכובעים תואמים וגם, דבר שסנטה שנאה, תמיד בכפפות. צורת הלבוש הלונדונית חלה גם על פיטר. מראהו של לורד בּרוֹנדין היה חֶרפּה מושלמת באזור הכפרי, אבל היו לו בגדים יפים ללונדון. פיטר המסכן אף פעם לא הורשה ללבוש בגדים ישנים, אלא רק חליפות מוברשות היטב, ובחורף מעיל עליון טוב. לכן שניהם בכלל לא הכירו את התחושה הנפלאה שמרגישים כשלובשים בגדים שאפשר לעשות בהם כל מה שרוצים, כי לא חשוב מה יקרה להם. הבגדים שלהם השפיעו, כמובן, על כל מה שעשו, כולל על סוגי המשחקים ששיחקו בהם. בבגדים שצריך לחשוב עליהם כל הזמן, אפשר לשחק אך ורק משחקים שקטים.

בגלל כל הדברים האלה הפכו פיטר וסנטה לילדים די מוזרים. ואז, יום אחד בסוף חודש מרס, כשפיטר היה בן שתים־עשרה וסנטה בת אחת־עשרה, דודה רֵבֵּקָה מתה, וכפי שקורה במצבים כאלה, הקִצבּה השנתית של דודה רֵבֵּקָה מתה יחד איתה.