נערה 11

1 פודקאסט טחנות הצדק 5 בדצמבר 2019

תמליל: עונה 5, פרק 1

אלי, קריינות רקע:

מינסוטה ידועה בקור השורר בה. חורפים מקפיאים ורגישויות נורדיות מאופקות. בבוקר שמשי זה בחודש ינואר אני נוהגת לכיוון דרום־מערב בארץ עשרת אלפי האגמים, משבי שלג נסחפים אל הכביש המהיר, מתרוממים ומסתחררים כמו רוח רפאים לבנה. רגע אחד אני מפלסת את דרכי במרחבי ערבה שטוחים ואדמה חקלאית, וכעבור רגע אני מגיעה העירה — בטון ואורות ומדשאות מטופחות, צנועות. בדומה להרבה מדינות במערב התיכון של ארצות־הברית, קו הפרדה בלתי־נראה אולם בלתי־חדיר עובר בין הכפרי לעירוני. קילומטרים ספורים בלבד מבדילים בין דמוגרפיות, אידיאולוגיות, תרבויות ומנהגים שונים.

אבל מדי פעם קורה משהו שמטלטל את המדינה כולה. ההשפעה שלו מורגשת על ידי כולם, והיגון והמטרה המשותפת מאחדים את השורות.

לפני כעשרים וארבע שנים, בקהילת הסטודנטים התוססת של דינקיטאוּן, נעלמה אישה צעירה בשם בוורלי אנדרסון.

[מוזיקת הנושא של התוכנית]

אלי, הקדמה:

תיקי החקירה התקררו. הפושעים מרגישים בטוחים. אבל בעזרתכם, אני אדאג לכך שאף על פי שטחנות הצדק טוחנות לאט, הצדק ייעשה. שמי אלי קסטיו ואתם מאזינים ל"טחנות הצדק".

[פעלולי קול: צעדים על שלג; הדהוד של I'll Make Love to You מאת Boyz II Men מתנגן ברקע; קולות צחוק של מתבגרים]

אלי, קריינות רקע:

בפברואר 1996 יצאה בוורלי בת העשרים ממסיבה עם החבר שלה ועם כמה סטודנטים אחרים בשנתם השלישית באוניברסיטת מינסוטה. כשהחבורה יצאה מהמסיבה, החבר של בוורלי ניסה לשכנע אותה לעלות יחד איתם לאנני'ס פָּרלור לאכול המבורגרים ולשתות מילקשייקים. אבל בוורלי היתה צריכה לקום למחרת מוקדם, והתעקשה ללכת הביתה. בוורלי עמדה להשלים תואר בפסיכולוגיה בעוד שלושה חודשים וכבר התחילה בהתמחות במרפאה מקומית. התפתח ביניהם ויכוח — שום דבר רציני, מריבה קלה בין זוג סטודנטים מאוהבים. בסופו של דבר הוא ויתר והמשיך לבד עם החברים שלו. הדירה שלה היתה במרחק חמישה רחובות בלבד — הליכה קצרה שאותה עשתה לבדה כבר מאה פעמים. בוורלי רכסה את מעיל הצמר השחור שלה, שיקעה את הסנטר לתוך הצעיף שלה, ונופפה לחבריה לשלום.

זאת היתה הפעם האחרונה שבה שמישהו מהם ראה אותה בחיים.

למחרת, כשהיא לא הגיעה להתמחות, המנחה של בוורלי צלצל אליה לדירה. השותפה שלה, סמנתה ויליאמס, ענתה לשיחה.

סמנתה:

אני לא יודעת איך להסביר את זה. ברגע שהטלפון צלצל, היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר. ניגשתי לבדוק את החדר שלה, רק כדי להיות בטוחה, ואכן... אף אחד לא ישן במיטה שלה. החפצים שלה לא היו שם, התיק והמפתחות וכל השאר. היה לי ברור שהיא לא חזרה הביתה.

אלי, קריינות רקע:

אני יושבת בחברת סמנתה ויליאמס, עכשיו קרלסון, במטבח שלה. היא גרה במרחק שעת נסיעה ממיניאפוליס עם בעלה ושתי כלבות ביגל, שהתריעו על בואי עוד בטרם הגעתי לדלת הכניסה שלה.

סמנתה:

[על רקע נביחות של שתי כלבות] ששש! תחזרו למלונה, אמרתי למלונה. ילדות טובות. את רואה, הן יודעות איך להתנהג כשהן רוצות.

אלי:

מה קרה כשהבנת שבוורלי לא חזרה הביתה?

סמנתה:

עדכנתי את המנחה שלה, והוא אמר שאנחנו צריכים להתקשר למשטרה, וזה מה שעשיתי. בהתחלה הם לא רצו לחקור — את יודעת, לא חלף מספיק זמן או משהו כזה. אבל ברגע שהחבר שלה ואני סיפרנו להם שהיא נראתה צועדת הביתה לבד ושהיא היתה סטודנטית שקדנית בתחילת ההתמחות, גם הם התחילו לדאוג. אני יודעת שהם תשאלו את [צליל מחיקה], אבל החברים שלו סיפקו לו אליבי משכנע. מלבד אותן שתיים־שלוש דקות שבהן הם רבו אם היא תבוא איתו למסעדה, הוא היה איתם כל שאר הלילה. המשטרה באה לדבר איתי באותו יום, אני חושבת שזה היה אחר הצהריים. תוכלי למצוא את זה בדוח שלהם, אם יש לך אותו.

אלי, קריינות רקע:

יש לי אותו. לפי הבלש הרולד סַייקס, סמנתה תושאלה בחמישה בפברואר, 1996, ב־15:42 — בערך שבע־עשרה שעות אחרי שבוורלי נראתה בפעם האחרונה.

אלי:

ועד כמה שאת זוכרת, מה קרה אחרי זה?

סמנתה:

למען האמת, כלום. כל החברים הקרובים שלה היו איתה באותו לילה, ונשארו באנני'ס פרלור במשך שעתיים לפחות אחרי שהיא הלכה. המשפחה שלה גרה בפֶּליקן רַפּידס, מרחק כמה שעות נסיעה. הם הגיעו למסקנה שאין מצב שהחבר שלה עשה את זה, מפני שהחברים שלהם לא ראו אותו רק לכמה דקות. היא פשוט... נעלמה. כולם חשבו שאולי היא טעתה בדרך או איבדה את חוש הכיוון, אולי היא היתה שיכורה יותר מכפי שחשבו החברים שלה, נפלה לנהר המיסיסיפי וטבעה. כבר היו דברים מעולם. אבל הם סרקו את גדות הנהר ואת סחף השלג במשך ימים, ולא מצאו לה כל זכר. אלא רק כעבור שבוע.

אלי, קריינות רקע:

שבעה ימים אחרי שבוורלי נעלמה, מנהל אנני'ס פרלור היה עסוק בנעילת המועדון בסוף הלילה כשהבחין במישהו מכורבל ליד הקיר החיצוני. הוא חשב שמדובר בחסר בית ורכן להציע לקחת אותו למחסה. כשלא נשמעה תגובה, הסיר המנהל את הצעיף מראש הדמות וגילה את גופתה חסרת החיים של בוורלי אנדרסון.

סמנתה:

[מבעד לדמעות] בשלב ההוא כולם התמקדו אך ורק בבוורלי. כולם היו מזועזעים, את מבינה. הבחורה המתוקה, התמימה, החכמה הזאת — מתה. לא יכולתי להאמין. בקושי יצאתי מהדירה שלנו במשך שבועות אחרי זה, פחדתי כל כך. מתברר שצדקתי.

אלי:

את זוכרת מתי נודע לך על הקורבנות האחרים?

סמנתה:

לא דיברו על זה בחדשות עד שהם הבינו שהבחורה השנייה, ג'יליאן תומפסון, מתה באופן דומה לבוורלי. והיא נעדרה במשך אותו פרק זמן — שבעה ימים. אני חושבת שהם מצאו משהו על הגופה של ג'יליאן שקישר אותה לבוורלי, דנ"א או משהו.

אלי, קריינות רקע:

הכוונה לתאי עור על הז'קט שלה. המשטרה הסיקה שהיא כנראה נתנה אותו לבוורלי כשהיה לה קר, במקום שבו הן היו מוחזקות יחד. ג'יליאן תומפסון נעלמה ממגרש חניה באוניברסיטת בית־אל שלושה ימים אחרי שבוורלי נעלמה. המשפחה שלה חשבה שהיא ברחה עם בחור שהם לא אישרו. הוא היה החשוד העיקרי, עד שנמצא הקשר בין שני המקרים.

[פעלולי קול: חריקת כיסא, גבר מכחכח בגרונו]

אלי:

האם אתה יכול להציג את עצמך, בבקשה, באוזני מאזינים חדשים?

מרטין:

אה, כן, שמי דוקטור מרטין קסטיו ואני פתולוג במחוז הֶנפּין.

אלי:

ו...?

מרטין:

גילוי נאות, אני בעלה של אלי.

אלי:

מאזינינו הקבועים אולי זוכרים את מרטין מהעונות הראשונה והשלישית, שבהן הוא סיפק תובנות מומחה על הנתיחות שלאחר המוות של גרייס קנינגהם וחאיר, בהתאמה. הוא זיהה כתם כחול־שחור בעל צורה מוזרה על גבו של חאיר, שסייע לנו לבסס את הקשר לספה בבית של הדוד שלו, פרט מכריע שאִפשר ליחידה לפשעים נגד ילדים במיניאפוליס לפענח את המקרה. הזמנתי אותו להתארח שוב כאן כדי לדון בקשרים האחרים בין שני מקרי הרצח של הבנות האלה, עוד לפני קבלת תוצאות בדיקת הדנ"א של גופתה של ג'יליאן.

מרטין:

התשובה הפשוטה היא שהן נרצחו באותה שיטה. אותה שיטה לא שגרתית.

אלי:

תסביר את עצמך.

מרטין:

אמנם התגלו סימני חבלה בצד ימין של ראשה של בוורלי, אבל הנתיחה שלאחר המוות חשפה שהיא הוכתה כמה ימים לפני שמתה — קרוב לוודאי ביום שנחטפה. היא הלכה לעולמה אחרי כמה ימים של מצוקה במערכת העיכול, התייבשות, וקריסת מערכות. התסמינים האלה תואמים מגוון רעלים רחב, ויתכן שהפתולוג לא היה מצליח לזהות את הרעל אלמלא בדיקת תכולת הקיבה שלה. נדרשו כמה שבועות, אבל בסופו של דבר התברר שהיא הורעלה מאכילת זרעי קיקיון מצוי — כנראה יותר מאחד. לריצין לוקח כמה ימים עד שהוא משפיע, ולעתים קרובות אפשר לשרוד זאת, אבל ניכר שהרוצח האכיל אותה את הרעל כמה פעמים. היא גם הוצלפה על הגב זמן קצר לפני מותה. עשרים ואחת הצלפות.

אלי:

על סמך מה קבעת שזה היה זמן קצר לפני מותה?

מרטין:

על פי צורת הגלדים ניתן לקבוע שהדם שלה הפסיק לזרום זמן קצר אחרי החבלות. הדופק שלה כנראה כבר היה חלש כשהיא הוכתה — כלומר היא כבר גססה אז, וזה מה שגרם לפתולוג לקבוע שההצלפה היתה חלק מטקס, ולא ניסיון להאיץ את מותה. המסקנה הזאת קיבלה אישור כשגופתה של ג'יליאן נמצאה והתברר שנרצחה בדיוק באותה השיטה. קריסת מערכות עקב הרעלת זרעי קיקיון מצוי, ועשרים ואחת הצלפות על הגב, עם מקל.

אלי:

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מקל"?

מרטין:

מקל או ענף כלשהו — דק אבל חזק. נמצאו ראיות ששתי הגופות היו היכנשהו ביער או באזור כפרי. חלקיקי עלים על הבגדים שלהן, אדמה מתחת לציפורניים שלהן. הם הסיקו שהרוצח מצא ענף במקום שאליו לקח אותן, ואז השלים את הטקס.

אלי, קריינות רקע:

גם גופתה של ג'יליאן נמצאה שבעה ימים אחרי שנלקחה, אבל, שלא כמו בוורלי, לא במקום שממנו נעלמה. זה היה פשוט מדי. היא הושארה על המדשאה של נורתוֶוסטרן קולג' — הנקראת כיום האוניברסיטה של נורתווסטרן — סנט פול — אוניברסיטה נוצרית מתחרה לזו שלה, בית־אל. אבל, למרות העובדה ששתי הנשים הצעירות היו סטודנטיות, הוחזקו למשך אותו פרק זמן, נרצחו באותו אופן, והושארו במקום ציבורי, הקשר בין שני המקרים לא היה ברור בהתחלה. שני צוותי חקירה שונים עבדו על המקרים, ואף על פי שהיו למשטרה מאגרי מידע מרכזיים של דגימות דנ"א וטביעות אצבע, לא היה מאגר של שיטות פעולה — שום מערכת שאספה את נתוני האופן שבו קורבנות נרצחו, שניתחה האם יכול להיות קשר בין רציחות שנעשו בשיטת פעולה דומה.

המשטרה חקרה במשך חודשים, אפילו עצרה את החבר של ג'יליאן, אבל בסופו של דבר האישומים בוטלו ושתי החקירות נקלעו למבוי סתום. לא היו מקרי רצח דומים, לא היה כיווני חקירה חדשים. אלא כעבור שנה.

[פעלולי קול: מפל מים גועש]

אלי, קריינות רקע:

אלה מפלי מינההָה, עשרה מטרים של אבן גיר ומים גועשים העושים דרכם מאגם מינטונקה לנהר המיסיסיפי. שירו המפורסם של הנרי וודסוורת לונגפלו "שירת היאוותה" קיבע את שמו, מינההָה, שלונגפלו פירש כ"מים צוחקים". בשפת שבט הדקוטה, השם מיתרגם באופן יותר מדויק ל"מים מתעקלים" או פשוט "מפל מים", שניהם מדויקים יותר. העוצמה הכמעט אלימה של המים המתנפצים אינה מתיישבת עם המחשבה על צחוק. היה זה כאן, מתחת לפסל הארד השנוי במחלוקת של "היאוותה ומינההָה", שנמצאה גופתה של איזַבֶּל קֶמפ בת השמונה־עשרה.

ההקלטה ששמעתם נעשתה באביב האחרון, כשהשלגים נמסו והתווספו למפל. אבל כשאיזבל נמצאה, המים היו קפואים — מסה עבה ומחוספסת של קרח שנתקע בדרכו מטה, כמו מעשה קסם. היא כמעט לא נראתה; שכבת שלג טרייה כיסתה את גופתה כמעט לגמרי עד שזוג תיירים שהגיעו לצפות במפלים הבחינו בז'קט האדום שלה מבצבץ מבעד לאבקה הלבנה.

[פעלולי קול: רעש רקע של דיינר.]

אלי:

כשגופתה של איזבל קמפ נמצאה בינואר 1997, המשטרה מיהרה לקשר בין הרצח שלה למקרים מ־1996. היא נעדרה שבעה ימים והוצלפה זמן קצר לפני מותה. אז גם הדבקת לרוצח את הכינוי, נכון?

הבלש הרולד סייקס:

כן, אם כי באופן עקיף. זאת בהחלט לא היתה הכוונה שלי.

אלי, קריינות רקע:

זהו החוקר הראשי בתיק, הבלש הרולד סייקס. פגשתי אותו בדיינר האהוב עליו במיניאפוליס.

אלי:

אבל הבחנת במשהו שאיש לא שם לב אליו. ספר לי על זה.

סייקס:

ובכן, כן, בשלב ההוא כבר שמנו לב לכך שלרוצח יש קיבעון למספרים מסוימים. הוא חטף את שתי הנשים הראשונות בהפרש של שלושה ימים, הוא החזיק אותן שבעה ימים, והוא הצליף בהן עשרים ואחת פעמים. כך שידענו שהוא מייחס משמעות למספרים האלה. דפוס ההתנהגות הזה היה עקבי. הצוות שלי מיד עבר על כל תיקי הנעדרים, חיפשנו מישהי שאולי נחטפה שלושה ימים אחרי איזבל. אבל כשעברתי על התיקים, זיהיתי דפוס התנהגות נוסף. בוורלי אנדרסון היתה בת עשרים. ג'יליאן תומפסון היתה בת תשע־עשרה. ואיזבל היתה בת שמונה־עשרה.

אלי:

כל אחת היתה צעירה בשנה מקודמתה.

סייקס:

כן. זאת היתה אז רק השערה, אבל חשבתי שיש סיכוי טוב שהקורבן הבא שלו תהיה בת שבע־עשרה. זה גם התאים לקיבעון שלו למספרים. ידעתי שאם הגילים לא היו פשוט צירוף מקרים, מדובר בחדשות רעות. המשמעות היתה שכנראה היתה לו תוכנית. זה גם מה שאמרתי כשהעיתונאים ראיינו אותי. הצטערתי על כך אז, אבל אני מניח שכיום אין לזה חשיבות. מישהו היה חושב על זה בסופו של דבר. פשוט אמרתי להם: אני חושב שהבחור הזה התחיל איזו ספירה לאחור מעוותת.

אלי, קריינות רקע:

זאת היתה הבחנה פשוטה, אבל היא נתקעה במוחותיהם של תושבי מינסוטה, והחדירה בהם תחושה של אבדון קרב ובא. כולם ידעו שגם אם יש עכשיו הפוגה, הרוצח עוד לא סיים. כל בחורה ידעה שהיא חייבת להיות ערנית כל הזמן — כאילו שזה דבר חדש. כינוי קליט, זה כל מה שנדרש כדי להפוך מקרה מקומי לסנסציה ארצית.

תוך כמה שעות כינו אותו כל הערוצים באותו שם: רוצח הספירה לאחור, ובקיצור רה"ל.