פרק ראשון
דוגמנית
זה היה רעיון שלי.
"בואו נלך בשבת לקנות מתנות לחג המולד," אני אומרת לשתי החברות הכי טובות שלי, מגדה ונדין.
"מעולה!" אומרת מגדה. היא חיה בשביל קניות.
"בשמחה!" אומרת נדין, אבל היא נראית מופתעת. "חשבתי שאת תמיד מכינה את המתנות לחג בעצמך, אֵלִי!"
"כן, טוב, אני חושבת שהתבגרתי," אני מזדרזת לומר.
יש לנו במשפחה מין מסורת מטופשת כזאת שהתחילה ממש מזמן. אני חושבת על נושא, ואז מכינה לכל אחד מתנה שקשורה לנושא הזה. שנה אחת היו אלה צעיפים מפוספסים בסריגת יד; בשנה שבה הייתי בחוג קרמיקה הכנתי אגרטלים שבקושי עמדו; היו גם ארנקים רקומים מקנבס... הכנתי כאלה לכולם, גם לבני המשפחה וגם לחברים; ומפני שאנשים היו מנומסים, חשבתי שהם באמת אוהבים את הזבל המשונה הזה מתוצרת בית.
אני מכירה את נדין מגיל חמש, כך שהיא נאלצה לסבול שנים של שמלות סמרטוטיות לבובות הברבי שלה, עכברֵי לֶבֶד גבשושיים וכיוצא באלה. כשהתחלנו ללמוד בחטיבה הכנתי לה צמיד־ידידות בשחור־כסף, ולמגדה הכנתי אחד כזה בוורוד־סגול. נראה לי שהן אהבו את הצמידים. איך שלא יהיה, הן ענדו אותם במשך זמן מה.
בחג המולד שעבר הכנתי לכל המשפחה קופסאות מיוחדות, משובצות חרוזים וצדפים. להכנת הקופסה של אֶגְס השתמשתי בתערובת של סוכריות לקריץ — אבל הוא ניסה ללקק אותן דרך הזיגוג ונפצע בלשון. מתאים לו. אבא ואנה חושבים שהוא ילד פלא, אבל אני לעומת זאת חושבת שיש לו מוח של פרעוש. התלבטתי רבות וארוכות בקשר לקופסאות בשביל מגדה ונדין. בסוף הכנתי לנדין קופסה עם דוגמת צדפים צבועים בכסף, ואותו הדבר בזהב, למגדה. היא פתחה את הקופסה שלה כאילו ציפתה למצוא משהו בפנים — ואז שאלה אם בשנה הבאה אכין לה שרשרת זהב כדי לשים בתוך הקופסה. היא סתם התבדחה, אני חושבת. אבל פתאום הרגשתי כאילו אני בגיל של אֶגְס.
"נסתובב בקניון פְלָאווֶרְפִילְדְס," אני אומרת בנחישות. "נקנה את כל המתנות למשפחה, ואז ניפרד קצת ונקנה דברים זו לזו."
"ואחר כך נלך לגלידרייה ונקנה לנו מילקשייק," אומרת מגדה, שההתלהבות שלה הולכת וגוברת מדי רגע.
הגלידרייה נפתחה לא מזמן, בקומת המרתף של פלאוורפילדס. היא מעוצבת כמו הגלידריות הנוצצות האלה שרואים בסרטים אמריקאיים. זה המקום הכי קוּלי לשרוף בו זמן בימים אלה — השמועות אומרות שזה אַַחלה מקום לפגוש בנים. אם יש משהו אחד שמגדה אוהבת יותר מקניות, זה בנים. והרבה.
נדין נאנחת וזוקפת גבה. בזמן האחרון היא בגמילה רצינית מהמין השני, מאז שהיא הסתבכה חזק עם השרץ הזה לִיאָם, שרק ניצל אותה. היא לא רוצה לצאת כרגע עם אף אחד אחר. מגדה, לעומת זאת, רוצה לצאת כל ערב עם בחור אחר. ואני לא יודעת מה אני רוצה. ולא שיש לי כל כך הרבה הצעות בין כה.
טוב, ישנו הבן הזה דן שפגשתי בחופשה. הוא בערך החבר שלי. אני לא מתראה איתו כל כך הרבה, כי הוא גר במנצ'סטר. והוא יותר צעיר ממני ונראה קצת משונה. הוא בטוח לא אביר על סוס לבן.
אבל אני אצטרך לקנות לו מתנה לחג המולד. השֵד יודע מה. פתאום צץ לי רעיון מבריק: לקנות למגדה ולנדין תחתונים סקסיים. תחתוני סאטן אדומים פרחוניים למגדה, ולנדין מתחרה שחורה. לאבא אני יכולה לקנות זוג תחתוני בוקסר גדולים במרקס אנד ספנסר, ולְאנה תחתונים לבנים חמודים ומהוגנים. אֶגְס יקבל תחתונים עם מיקי מאוס. נדלקתי על רעיון התחתונים לכולם. זה מגניב. אבל אני לא יכולה לתת לדן תחתונים, למרות שאני יודעת בדיוק איזה סוג לקנות לו. משוגעים כאלה, עם איזה כיתוב מטופש...
אני מחליטה לחפש במרץ בשבת. אולי תנחת עלי ההשראה. אני מגיעה לבית של נדין בסביבות עשר. אבא שלה בחוץ, שוטף את המכונית. הוא מסוג הטיפוסים שמעריצים את הרכב שלהם. מדי סוף שבוע הוא סוגד לו ומורח אותו שעות בווקס. "הלו, מקורזלת," הוא קורא לעברי.
אני מכריחה את עצמי לחייך ודופקת בדלת. אמא של נדין פותחת, לבושה בסווטשירט ישן ובחותלות ואוחזת מטלית ניקוי גדולה. היא ללא ספק מתכוננת למבצע ניקיון רציני.
"שלום, חביבתי. נדין בחדר שלה," היא אומרת ומעקמת את אפה באי־שביעות רצון.
"שלום, אלי. אני עוזרת לאמא," אומרת נָטָשָׁה ומנופפת במברשת נוצות לניקוי אבק מכיוון הסלון.
נטָשה עדיין לבושה בפיג'מה המתוקה שלה ונועלת נעלי בית רכות. היא מרקדת לצלילי פסקול של איזה סרט מצויר מטופש בטלוויזיה ומרפרפת במברשת הנוצות שלה לפי הקצב.
"נכון שהיא ילדה טובה?" אומרת אמא של נדין בגאווה.
אני משתדלת לנפק חיוך נוסף.
נטָשה ממהרת אלַי.
"את מלוכלכת, אלי," היא אומרת. היא מפזזת סביבי ותוקעת לי את הנוצות ישר לתוך הפרצוף. "הנה, אני מסירה ממך את כל האבק!"
"אוי, כמה שזה מתוק!" אומרת אמא שלה.
"אאוץ'! נטָשה, זה כואב!" אני אומרת, והחיוך שעל פני כבר באמת אווילי.
אם יש בעולם יצור בן שש שהוא יותר גרוע מאחי הקטן אֶגְס, זאת נטָשה... אני חומקת ממנה ורצה במעלה המדרגות אל החדר של נדין. החדר נהדר באפלוליותו ובקדרותו, בניגוד למסדרון הבוהק והמסנוור. גם נדין אפלולית וקודרת להפליא. שערה השחור והארוך פזור, העיניים מאופרות בעיפרון שחור כבד, הפנים מפודרות בלבן, כמו סיד. היא לובשת סוודר שחור קטן, מכנסי ג'ינס שחורים, מגפיים שחורים — ובדיוק כשאני נכנסת לחדר שלה, היא עוטה על עצמה את ז'קט הקטיפה השחור.
"הי. מה זה הסימנים האדומים המוזרים על הפנים שלך, אלי?"
"אחותך המקסימה תקפה אותי זה עתה במברשת נוצות לניקוי אבק."
"אוי אלוהים, אני מצטערת. אל תדאגי. היא רוצה בובת ברבי חדשה לחג המולד. אני אתאים לה אחת אישית. מה דעתך על קִילֶר־ברבי עם פגיון מיוחד, קטן וחד כזה, שנשלף ישר מתוך נעלי העקב הזעירות והחמודות שלה?"
"זוכרת את משחקי הברבי שלנו, נָדי? הכי אהבתי כשהפכנו את כולן למכשפות."
"אוי נכון, את תפרת לכולן מין גלימות שחורות קטנות, ועשית להן חוטמים מכופפים מפלסטלינה. מרושעים כאלה."
שתינו פלטנו אנחה נוסטלגית.
"ממש אהבתי לשחק בפלסטלינה," אני אומרת. "אני עדיין אוהבת לעשות שטויות עם הפלסטלינה של אֶגְס, אפילו שהוא ערבב את כל הצבעים."
"אז יופי. אני יודעת מה לקנות לך לחג המולד. חפיסת פלסטלינה פרטית משלך," אומרת נדין. "אבל אני לא יודעת מה לקנות למגדה. היא רמזה משהו על הלק החדש של שָאנֶל, אבל זה בטח עולה הון."
"אני יודעת. למען האמת, גם אני קצת לחוצה במזומנים."
"מגדה מסודרת יפה. אמא ואבא שלה דוחפים לה מלא דמי כיס. אבא שלי נותן לי בדיוק כמו לנטָשה, לכל הרוחות. ובסופו של דבר לה נשאר הרבה יותר כי הם קונים לה אין־סוף דברים. זה כזה גרוע שיש אחות קטנה וחנפנית!"
"לא יותר גרוע מאח קטן ומשעמם. בגלל זה מגדה היא כזאת בת מזל. כי היא התינוקת המפונקת של המשפחה."
מגדה בהחלט מגלה סימנים לפינוק בסטייל כשאנחנו נפגשות בכניסה לקניון. היא לובשת ז'קט פרוותי חדש בצבע אדום בוהק שנראה פשוט נפלא.
"זאת מתנת חג המולד שלך, מגדה?" שואלת נדין.
"מה פתאום! התבכיינתי קצת לאמא שז'קט העור שלי, אפילו שהוא נורא טרנדי, לא באמת מחמם — אז היא דיברה עם אבא ויצאנו למסע קניות קטנצ'יק — והנה!" היא עושה סיבוב עם הז'קט הזה שלה, מרימה את הצווארון ודופקת פוזות של דוגמנית.
"הוא נראה פנטסטי, מגדה," אני אומרת בקנאה. "רגע, אז מה עם ז'קט העור שלך? את לא רוצה אותו יותר?"
כבר חודשים בא לי על ז'קט עור כמו של מגדה. ניסיתי לרמוז בבית. לרמוז... ממש! נדנדתי בלי בושה. ללא הועיל. אבא ואנה לא מקשיבים. עלי להשלים עם המעיל המשעמם משעמם מ־ש־ע־מ־ם הישן שלי, שלא תורם לי כלום. אני נראית בו הכי שמנה שאפשר. אני יודעת שהוא יותר מדי הדוק בישבן. הייתי מוכרת את נשמתי בעבור ז'קט העור הרך והסטייליסטי של מגדה — אבל הפרוותי הארגמני החדש שלה אפילו עוד יותר מדליק.
נדין ממששת את הצווארון כדי להציץ בתווית.
"וואו! וויסְלְס," היא אומרת בהתפעלות.
נדין קנתה את ז'קט הקטיפה השחור שלה בקֶמְדֶן מַרְקֶט. הוא כבר קצת מרופט ומוכתם, אבל עדיין נראה טוב עליה. כל דבר נראה טוב על נדין כי היא כל כך גבוהה ורזה ומהממת.
"קדימה, בנות, הגיע הזמן לעשות קניות," אני אומרת.
"את באמת רוצה פלסטלינה, אלי?" שואלת נדין ומשלבת את זרועה בזרועי.
הלוואי שאני הייתי עשויה מפלסטלינה. הייתי משטחת את עצמי, ארוכה־ארוכה ורזה־רזה. הייתי מותחת את האצבעות הקצרות והעבות שלי לכפות ידיים מטופחות ואלגנטיות; הייתי מצרה את הצוואר ואת הקרסוליים; מקרצפת נתחים ענקיים מהישבן; תולשת את כל השיער החום שנראה כמו לִיפָה ועושה לעצמי תסרוקת חדשה בלונדינית, ארוכה...
"אלי?" אומרת נדין, "את חולמת."
כן, תמשיכי לחלום, אלי.
"אני לא באמת יודעת מה אני רוצה," אני אומרת. "בואו נסתובב קצת."
"אולי נלך לראות את הדובונים?" אומרת מגדה. "אני חושבת שהם ממש חמודים."
בתקופת חג המולד מעדכנים בקניון את תצוגת הדובונים המכניים המזמרים שלהם: מפזרים פתיתי שלג מלאכותיים על הפרחים, מלבישים את הדובונים בסוודרים עבים, עושים מהדובון הגדול דובי סנטה קלאוס עם גלימה אדומה וזקן מצמר גפן, מוסיפים כמה אריזות של מתנות ועץ אשוח מקושט ונוצץ, ומחליפים את הקלטות שבתוך הדובונים. בננות בפיג'מות ופיקניק הדובונים יוצאים לחופשה... ובמקומם מכניסים את ג'ינגל בֶּלְז. והם מצלצלים בפעמונים האלה שוב ושוב ושוב.
"בפעם שעברה כשהייתי כאן עם אֶגְס הייתי צריכה לעמוד לפני הדובונים הדבילים האלה במשך יותר מחצי שעה," אני אומרת. "נשבר לי כבר מהעינוי הזה, מגדה."
"לפחות אֶגְס לא מרקד לצלילי המוזיקה," אומרת נדין. "נטָשה מחכה עד שמתאסף קהל, ואז היא נעמדת על קצות האצבעות ומתחילה להתעופף מסביב. זה המראה הכי דוחה שיכול להיות."
"אתן כמו צמד עטלפים זקֵנים ומרי נפש. אני רוצה לראות את הדובונים," אומרת מגדה. היא מרכינה את הסנטר ועושה פרצוף. "רוצה לראות את הדובונים!"
"את נראית כמו דובון ארור עם הז'קט החדש שלך, מגדה," אני אומרת. "תיזהרי שהאנשים כאן בפלאוורפילדס לא ישימו אותך לצִדו של דובי סנטה, ויכריחו אותך לשיר את רוּדוֹלְף האייל סְמוּק החוטם."
אבל אנחנו מאפשרות למגדה לרפרף לה סביב מאורת הדובים במשך שניים־שלושה בתי שיר, רק כדי להפגין רצון טוב. נדין מפהקת ומתחילה לאבד את הסבלנות.
"נו, מה המצב? עולים לקומה העליונה?"
היא מביטה למעלה, מעבר למזרקות ולמעליות השקופות ולעץ חג המולד הענקי, לכיוון המרפסת של הקומה העליונה. אני שולחת מבט קצר־רואי מבעד למשקפיים. יש שם המוני אנשים, עומדים בתור ארוך.
"הם בטח מחכים לראות את סנטה קְלָאוּס — האמיתי."
"את מאמינה בסנטה קלאוס, אלי? כמה מתוק," אומרת מגדה, רוקעת קלות ברגליים ונוקשת באצבעות בקצב הג'ינגל בֶּלז.
"הברנש המחופש, בניגוד לדובון המזמר," אני אומרת.
"הן קצת מבוגרות בשביל סנטה, לא?" אומרת מגדה. "אלה בנות בגילנו. מלא בנות."
האור ממשיך להבזיק שם למעלה, וזמזום נרגש ממלא את החלל.
"זה מהטלוויזיה?" שואלת נדין.
"וואו, אני מקווה שכן," אומרת מגדה, מיישרת את הז'קט הפרוותי שלה ומתפיחה את השיער. "נו, בואו נלך כבר לראות מה קורה שם."
יותר מדי אנשים עומדים ומחכים למעליות השקופות, כך שאנחנו משתמשות בדרגנוע הענק. ככל שאנחנו הולכות וקרבות לקומה העליונה, אני נועצת מבטים יותר ויותר ממוקדים במתרחש. יש כאן מאות בנות עשְׂרה שמתרוצצות כה וכה בציפייה, וכרזות ענק בכל מקום עם הלוגו של סְפַּייסִי.
"ספּייסי, המגזין," אומרת מגדה. "הם עושים קידום מכירות מיוחד או משהו? אני מקווה שהם מחלקים דוגמיות חינם. קדימה, בנות, בואו נעמוד בתור. מהר."
היא מזנקת בחופזה מעל המדרגה האחרונה של הדרגנוע במגפי הלכָּה הנוצצים שלה.
"קדימה, אלי," אומרת נדין ופותחת אף היא בריצה.
"לדעתי ספּייסי לא שווה כלום," אני אומרת, "בכלל לא בא לי על החינמים שלהם."
"אז את יכולה להשתמש בהם בתור מתנות חג מולד, לא?" אומרת נדין.
ושלושתנו מצטרפות לתור. כל כך צפוף שם וכולן נדחפות, עד שאנחנו חייבות להיצמד חזק זו לזו. חם נורא בקומה העליונה. מגדה פותחת את כפתורי הז'קט ומנפנפת בידיה כדי לאוורר את פניה. חיוורון הרפאים שעל פניה של נדין מקבל גוון ורדרד.
"אולי זה לא הרעיון הכי גדול," אני אומרת.
אני נמחצת כל כך קרוב לנערה שעומדת לפנַי בתור, עד ששערה המשיי הארוך כבר מכסה לי את הפרצוף. כולן כאן כל כך הרבה יותר גבוהות ממני. אני מנסה לשרבב את הצוואר, אבל ככל שאנחנו מתקרבות לתחילת התור, כך קשה יותר לראות מה בעצם מתרחש שם. האורות ממשיכים להבזיק, ומדי פעם נשמעת איזו צווחה, אבל מוזיקת הרוֹק שמשמיעים כל כך רועמת, שממש קשה לשמוע מה מישהו אומר בכלל.
"מגדה?" אני מושכת בשרוול הפרוותי. אבל היא מנתרת לה ומקפצת בהנאה לקצב המוזיקה ואינה עונה.
"נדין?" היא גבוהה מספיק כדי לראות — והיא בוהה, מהופנטת.
"מה קורה?" אני צורחת לעברה.
היא צועקת משהו על תחרות.
"צריך להיכנס פנימה בשביל זה?" אני גונחת.
אני לא חושבת שאהיה מספיק טובה בתחרות של ספּייסי. אין לי מספיק ידע במוזיקה, ואני אפילו לא טורחת לקרוא את אֶן־אֶם־אִי. נדין תצליח הרבה יותר ממני. ואולי זאת תחרות אופנה? עדיין אין לי שום מושג. מגדה זורקת לאוויר שמות של מעצבים כאילו הם כולם חברים אישיים שלה, ואני לעומת זאת לא יודעת אפילו לבטא את השמות של המעצבים האיטלקים, ואף פעם אין לי מושג מה עומד מאחורי כל ראשי התיבות האלה.
"בואו נלך לעשות קניות," אני מתחננת, אבל בדיוק אז גואה נחשול קטן קדימה, ופתאום מגדה דוחפת חזק וגוררת אותנו אחריה.
אנחנו כמעט בחזית. אני ממצמצת באור הבוהק. פוסטרים ענקיים של ספּייסי והמון נערות קידום מכירות בחולצות טי ורודות מתרוצצות ורושמות את השמות והכתובות של העומדות בתור. כל נערה ניגשת בתורה ונעמדת בביישנות עם הגב לתפאורת רקע, בזמן שהצלם מתקתק במצלמה.
ברגע זה מצטלמת נערה יפה מאוד: שיער ארוך, עיניים ענקיות, גוף קטן ורזה. היא עושה פוזות למצלמה כשהאגודל תקוע לה כבדרך אגב בג'ינס ומשרבבת שפתיים כמו דוגמנית אמיתית.
גם הנערה הבאה ממש מהממת. אני מביטה סביבי. הן כולן מהממות. ואז, סוף־סוף, נופל לי האסימון.
זוהי תחרות דוגמנות!
"אוי, אלוהים!" אני מתנשמת.
מגדה מזנקת קדימה כחץ מקשת ותובעת את תורה. היא מסירה את הז'קט ומעיפה אותו מעבר לאחת הכתפיים, כשביד השנייה היא מתפיחה את שערה הבלונדיני. היא מחייכת. השפתון שלה מבריק, השיניים לבנות.
היא נראית טוב. אולי קצת נמוכה, אבל ממש חמודה. באמת סקסית.
"אוף, תקראי למגדה," אני אומרת לנדין. "קדימה, בואו נתחפף מכאן."
אבל נדין עדיין בוהה. אני מושכת אותה. היא לא זזה.
"נדין, בבקשה! הם יחשבו שאנחנו משתתפות בתחרות הדוגמנות המחורבנת הזאת," אני אומרת.
"נו, ולמה שלא ננסה, אָה?" אומרת נדין.
"מה?!"
"זה יהיה משעשע," היא אומרת וממהרת קדימה להירשם אצל נערה בוורוד.
אני מביטה בנדין הניצבת אל מול המצלמה, ופתאום זה כמו לצפות באדם זר. תמיד ידעתי שמגדה ממש סקסית ומושכת. היא נראתה נפלא כבר בגיל שתים־עשרה, ביום הראשון שישבתי לידה בחטיבה. אבל אני מכירה את נדין כמעט כל החיים. היא יותר כמו אחות מבחינתי מאשר חברה. אף פעם לא ממש הסתכלתי עליה.
אני מביטה בה עכשיו. היא עומדת בצורה מוזרה, לא מחייכת, בלי שמץ מהביטחון העצמי של מגדה. היא לא באמת יפה. אבל אני יכולה לראות שהנערות בוורוד ממש מתעניינות בה, והצלם מבקש ממנה להסתובב ומצלם אותה כמה וכמה פעמים.
שערה הארוך נראה כל כך שחור ומבריק, העור שלה חיוור באופן מסתורי. היא כל כך גבוהה, עם צוואר דק וארוך, ידיים יפות ורגליים ארוכות־ארוכות. והיא כל כך רזה. רזה כמו דוגמנית.
"את הבאה בתור. שמך?" אומרת טי־שירט ורודה אחת ודוחפת לי בלוק כתיבה מול הפרצוף.
"מה? לא. לא אני," אני מגמגמת, מסתובבת ומנסה להידחק בחזרה לאחור דרך התור הענקי.
"זהירות!"
"הֵי, תפסיקי לדחוף!"
"מה הבעיה שלה, אָה? זאתי בטח לא חושבת שהיא יכולה להיות דוגמנית? היא הרבה יותר מדי שמנה!"
יותר מדי שמנה. יותר מדי שמנה. יותר מדי שְׁ־מֵ־נָ־ה!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.