נערי האוצר

להקת שקנאים נאספה סביב מיטתו. עמדו השקנאים דרוכים ונעצו בו את מבטם. יש להם סבלנות, הם בטח בודקים אם הוא עדיין חי. הם חיכו בשקט, ומשהו בהמתנה הסבלנית שלהם אותת לו סכנה, איום מוחשי — והוא אינו יכול לזוז, תקוע במיטתו.

בהלה אחזה בו. ארבעה שקנאים הקיפו אותו. השלושה הנוספים עמדו מולו ללא תזוזה. ולפתע, קולות רמים ומשק כנפיים. הוא נבעת, במאמץ הרים את ראשו. סמי ההרדמה הותירו אותו מטושטש ומעורפל. ללא משקפיו הוא אימץ את עיניו: מקור מעוקל, פדחת עם שיער לבן שופע. הוא גייס את שארית כוחותיו ובמאמץ עליון, הניף את ידו והִכה את השקנאי הגוחן מעליו.

המכה פגעה בראשו של הפרופסור ראש המחלקה. הרופא מיהר להתרחק מהמיטה כדי להימנע ממהלומה נוספת. "דוקטור קלמן, אתה שומע אותי?" מרחוק קוראים לו, נדמה לו שהוא שומע את שמו. יופי. באים להציל אותו. "דוקטור קלמן, אתה שומע אותי?"

ביד לא בוטחת הרכיב את משקפיו. את מיטתו מקיפים אנשים בחלוקים לבנים. "איפה אני?" שאל בקול חלש, ולא נענה. אולי חלום, להיכן התעופפו השקנאים? האנשים בחלוקים הלבנים מביטים בו בסקרנות אבל מאזינים לאחד, גוץ בעל כרס קטנה. את קרחתו הבוהקת מקיפה רעמת שיער לבן. עור קודקודו מנוקד בבהרות חומות. כולם מקשיבים לגוץ המדבר בקול פסקני וגבוה, ולרגע חשב שהאיש בלבן הוא ראש הממשלה דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. פעם, לפני הרבה שנים, ה"זקן" ביקר במעבדה הסודית שלו ושיבח אותו ואת צוות חוקריו על פועלם החשוב. לימים הוא זנח את מחקריו בתחום הכימיה. סודות הטבע סקרנו אותו יותר. את עשרים השנים האחרונות הקדיש למחקר על הזנבן הערבי, ציפור שיר מיוחדת החיה בערבה.

"דוקטור קלמן, איך אתה מרגיש היום?"

"בסדר," השיב, "יש המון רעש פה. היה קשה לישון."

כמה מילים פשוטות. אבל עדיין נותר ערפל בראשו, טשטוש כזה. הוא ניסה להתרכז, והמילים, שלו ושלהם, התעופפו מעל לראשו. הוא שמע, "עודף נוזלים בחלל הריאות. להמשיך אנטיביוטיקה, גם אינפוזיה. השגחה צמודה וקבועה, אולטרה סאונד ריאות לבדיקת מצב הנוזלים." הוא נרדם.

כעבור זמן התעורר מבוהל. נדמה לו שהוא איחר לטיסה. עדיין לא ארז בגדים ולא הכין נקודות להרצאה. הוא שכב במיטה מוטרד ומבולבל. בעצם לאן הוא אמור לטוס ומתי?

מוקדם בבוקר התעורר לציוץ ציפורים. בעיתון קרא, "קשישה בת שישים וארבע שחתה ללא הפסקה, בים קפוא, שורץ כרישים, מרחק של מאה ושמונים קילומטרים בין קובה לפלורידה." למה כתבו קשישה? הכותרת בעיתון ״הניו יורק טיימס״ האהוב עליו עוררה בו כעס. הוא קרא פעם נוספת, "קשישה בת שישים וארבע." באמת! למה היה חשוב כל כך לקטלג את הספורטאית האמיצה כקשישה? תייגו אותה על מדף הזקנים, אולי כדי למכור עוד עיתונים? הוא שב ודש בסוגיה, וזעם הציף אותו.

לדעתו, היה נכון לשבח את אומץ ליבה של הספורטאית ולא לעשות כזה עניין מגילה. אחרי הכול, היא הוכיחה יכולות פיזיות ומנטליות, שהעיתונאי הצעיר שסיקר את השחייה ודאי לא מסוגל אפילו לחלום עליהן. נו, אז מה אם היא בת שישים וארבע? היה אפשר לפרסם את הידיעה גם בלי להעליב ציבור שלם.

הנרגנות והמרמור התגברו עם הגיל. הכושר הגופני כבר לא כמו פעם. יש פעולות שהוא מתקשה לבצע. אומרים לו שהוא נראה צעיר לגילו. אז אומרים. אף אחד לא נשאר צעיר לנצח. בכל זאת, יש עוד טעם לחיים. עדיין הוא רץ. נכון, בקצב איטי ומתון. המהירות לא קובעת, היציאה לריצה היא העניין, משמעת הביצוע. הוא יוצא לרוץ בכל מזג אוויר, לא מחמיץ ריצה גם אם אין לו חשק. לפעמים הוא שואל, "למה? מי רודף אחריך? מי קבע שריצה זה בריא? בסוף כולם... אתה יודע, זה ברור. שום דבר לא נשאר אותו הדבר."

Be water אמרו מתנגדי המשטר בסינגפור, והמציאו שיטות מקוריות לחמוק מכוחות המשטרה. יחידים נעו בכיוונים שונים, נטמעו בין הבתים. כזרזיפים דקים נזלו בסמטאות. זרמים דקיקים נחבאים בין הבניינים. זו היתה דרכם להתחמק ממחסומי המשטרה. זרזיף ועוד זרזיף; לרגע מתאגדים, נפרדים, ושוב זרמים קטנים הנשזרים זה בזה עד לשינוי צורה, בהפתעה, כשמגיע נהר שוצף וגועש, נחשול עוצמתי הסוחף בדרכו המונים, נע בכוח, מפלס דרכו בנחישות לעבר המטרה.

מבלי שנתן לעצמו דין וחשבון, בשנה האחרונה התגנב הדיכאון, מצא את הסדקים, הצליח לחדור את מערכות ההגנה. בדומה לתוכנה זדונית, הדיכאון, חמקן, חסר ריח וטעם, משנה צורה ומגלה דרך בשבילים עלומים. בבקרים הוא קם לכבדות שלא נגמרת. נגרר, מתלבט, מהסס, נמנע מהחלטות ומעשייה. לאט מחלחלת אצלו ההבנה שמשהו השתבש. המערכת כנראה לא מתפקדת כמו פעם. עדיין לא ברור לו מה בדיוק. זו לא ממשות שניתן לאחוז בכף היד ולמחוץ כחרק. הוא נאחז בהבנתו את אורחות הטבע. נשארה בו תשוקה אנושית להמשך החיים.

נמייה. הוא הרהר בחיה המוזרה. הנמייה מרתקת אותו כבר שנים. סקרנית, אמיצה וזהירה. בתצפיות ראה שהיא מרימה את כל פלג גופה העליון כדי להתבונן מסביב, בודקת אם אין סכנה האורבת לה. הוא משך את האגן וניסה להתרומם, נאחז בידית התלויה מעל מיטתו. למרות כל מאמציו גופו לא נענה לו. הוא הפעיל את שריריו, אסף את כל כוחותיו, והגוף סירב. הוא הרפה וצנח אל הסדינים בשל כוח הכבידה המייאש. התכרבל בשמיכות, התכסה מעל ראשו, מוחו קדח, חישב חישובים. התחבא במחילה שיצר לעצמו. הוא יודע, משהו השתבש.

הזִקנה לא חביבה עליו. ראה בה הבטחה שלא מומשה. לקראת לילה, מרה התגנבה למוחו. הוא הכין רשימה של דברים שהוא עוד צריך להספיק לפני, בלי התחכמויות, בלי רמאויות קטנות.

פעם קרא מאמר של איש חכם שטען שכולנו נמצאים במרוץ להגשמה עצמית, והדרך מתעצבת לפי המכשולים. אתה חולף מכשול אחד, ומופיע חדש. לעיתים המכשול הוא מי שנמצא שם לפניך. זה היושב על הבלטה שאתה רוצה לשבת עליה. יש רצון ותשוקה אנושיים להחליף את זה הנושם את האוויר שלך. בצפיפות, האוויר דליל יותר. מי יקבע מי זקוק למשאב זה יותר — צעיר או זקן?

שנים תרגל איך לחשוב לא לחשוב. הוא חיפש מתכון איך לא להיקלע למעגל מחשבות על קץ החיים. לילה, הוא ניסה להירדם. שכב במיטה וספר בלי קול. לעס לאט את המספרים, אחד אחר השני, כדי להבריח את המחשבות המשרות אווירה כבדה. הוא ניסה לנער אותן כאבק ממכנסיו.

לקראת צהריים — או אחר הצהריים? — השמש מציצה מבין העננים. זוג דרורים התיישב על אדן החלון. דרור הבית מצוי כאן בשפע, לא פוחד להיות בקרבת בני אדם. מחשבותיו נודדות, הציפורים מתעופפות. לפתע הכול מתבהר, הוא נזכר שיש לו הרצאה על "חיי הקבוצה של הזנבנים" בסן פרנסיסקו, ואז שוב הוא לא בטוח, אולי זו ההזמנה להרצאה בכנס במלבורן, אוסטרליה? מתי הכנס? הוא לא זוכר. הוא יודע רק שצריך להתכונן היטב, כי אסור לו להחמיץ את ההזדמנות הנדירה להציג את מחקריו פורצי הדרך. שנים הוא מנסה להוכיח שגם ציפורים מוכנות לסכן עצמן במעשה אלטרואיסטי לטובת הקבוצה כולה, התנהגות של שיתוף פעולה בדומה לזאבים, לקופים וליונקים אחרים. הוא נחרד. מה אם פספס את הטיסה? ידו מגששת ומחפשת את המזוודה מתחת למיטה. היא איננה. שוב הוא לא בטוח. מה קורה? היכן הוא נמצא?

בעיניים פקוחות שכב שעות ארוכות והביט בתקרה. עכשיו יום או לילה? אין לדעת. הווילון המקיף את מיטתו נפתח, איש צעיר מחייך אליו.

"איפה אני?" שאל את הבחור שגחן לעומתו. מתי הגענו לסן פרנסיקו?

האיש הצעיר מוכר לו. "מתי מתחילה ההרצאה שלי?" שאל. הבחור הצעיר הנהן ולא ענה. פעם נוספת פנה לבחור הצעיר, "איפה אני?"

"אני פה, הכול בסדר," ענה הצעיר.

"אני צמא," לחש.

נכנסה אחות, "דוקטור קלמן, הבאתי לך את ארוחת הבוקר." הניחה את המגש ויצאה.

הוא אכל קצת, הטעם היה תפל. עיניו שוב בתקרה, חיפש צורות גיאומטריות נסתרות. עבר זמן, שעות או ימים? הוא לא ידע. מתי הגעתי לכאן? הוא אימץ את מוחו, ניסה לסדר ולשחזר את מחשבותיו. נפל עליו נמנום. כשהתעורר, צפה שאלה שטרדה את מנוחתו. באשמורת לילה אחרונה, לקראת בוקר, הוא שמע ציפורים מצייצות. למה הציפורים מצייצות בחוזקה שעות לפני עליית השחר? למה באמת? זו שאלה מעניינת, גם בקרב המדענים אין פתרון מוסכם, הוא חכך במחשבתו. לא נמצאה סיבה הגיונית אחת שמקובלת על המומחים כולם. הציפורים מצייצות בעוצמה מוקדם בבוקר. הוא שכב והקשיב לציוצים, ותחושת חמיצות עלתה בו.

בצהריים הזדקף במיטה. שריריו תפוסים וכואבים. זה בגלל אימוני השחייה, חשב. מתי שחה? אולי השרירים כואבים מסיבה אחרת? הוא כבר לא היה בטוח. עכשיו חורף. איך שחיתי? קר בחוץ, הקיץ עוד לא הגיע. פתאום שום דבר לא היה הגיוני בעיניו. משהו לא בסדר, זה ברור.

אחרי גיל שבעים גבר מחשב את קיצו. כשהוא הניח את ראשו על הכר, עברה בו מחשבה שאולי לא יקיץ עוד. לרגע לא היה בטוח, האם לילה או יום עכשיו?

אחות נמרצת העירה אותו לצורך נטילת תרופות ובדיקת לחץ הדם. הוא הסתכל במכשיר שנכרך על ידו כתפילין. הרגיש את לחץ האוויר בזרועו, היה פוף קטן, האוויר השתחרר, ואז צפצוף קצר. תוצאות הבדיקה הופיעו על צג המכשיר. "לחץ הדם שלך קצת גבוה, לא נורא. דופק הלב בסדר גמור," אמרה האחות. האם דופק איטי מעיד על בריאות טובה? הוא הרהר, ומה אם בזמן השינה יחסיר פעימה? מה אז, המנוע הזה יחרחר ויפסיק לפעול? תפסיק להתאמץ לראות את העתיד, נזף בעצמו. המוות הוא לא ג'נטלמן מנומס. בהפתעה יופיע על מפתן הדלת, אדוני, הגיע זמנך.

דווקא המחשבה הזאת מרגיעה אותו לזמן־מה ומובילה אותו לתנומה.

בצהריים הגיע סניטר. לקח אותו לבדיקת אם־אר־איי. הסניטר דחף את המיטה והציץ בטלפון הנייד תוך כדי הליכה. המסדרונות ארוכים. נדמה שאין סוף למסדרונות. לאורך המסדרון מיטות ללא וילונות. "אמא, אמא, איי, איי! אחות עזרה." פילחה זעקה את החלל. הוא חלף ליד חלקי גוף, פיג'מות גדולות, גניחות לא מוצנעות, ריחות עזים של שתן ותרופות. הסניטר עצר את המיטה ליד דלפק הקבלה. הוא שכב מתחת לאור ניאון בוהק. עצם עיניו. הוא שמע בכי. לא רחוק ממנו ישבה אישה. היא התייפחה ללא הפסקה. הוא הביט בה, ודמעות זלגו מעיניו בלי סיבה. נדמה שבבתי חולים אנשים בוכים פחות. פה אף אחד לא מתרגש מבכי, כך נדמה לו. פה כולם סובלים, אין סבלנות לכאבים של האחר. זו לא מסקנה מדעית, ובכל זאת מה זה אומר עלינו כחברה? נראה שהערפל התבהר, מוחו האנליטי של ד"ר קלמן שב לפעולה ודורש תשובה.

הוא שכב וחיכה לתורו. הזמן לא זז. עוברים ושבים הגניבו מבט והמשיכו בדרכם. השמש שקעה. המשמרת התחלפה. זו הסיבה לעיכובים ולמהומה. הגיע הסניטר והכניס אותו לבדיקה. כשסיים, שכב במיטה מחוץ לחדר, שום דבר לא בוער. זמן יש פה בשפע, הגיע סניטר אחר, צעיר וחייכן. בצעדים קלילים דחף את המיטה, שורק להנאתו ומנווט במסדרונות. הם חולפים שוב ליד הדלפק. "אותו בחזרה לפנימית ב'," הורתה האחות לסניטר. על הכיסא הוא רואה את אותה אישה, שְׂער השיבה שלה עטוף במטפחת דקה, על ברכיה תיק גדול. היא יושבת באותו המקום ובוכה בשקט.

המסע הסתיים, שוב הוא בחדרו בחזרה במיטה. הוא פה רק כמה ימים, בכל זאת חש הקלה לחזור לחדר ולמיטה הקבועה, שאין זמנית ממנה. במראה בדק את מצב שערות השיבה בראשו. הוא חפן את שערו והפך בו בקפדנות, ניסה לגלות אם נותרו גם כמה אניצי שיער אפורים. הוא ערסל את השיער מצד לצד והתנחם בכך שעדיין יש לו שיער. הוא ליטף בהנאה ובגאווה את רעמת שערו הלבן.

ביקור רופאים. "אתה משתחרר מחר וחוזר הביתה," מבטיח לו הרופא בעל השיער הלבן הגועש. הוא מזדקף, קרא בעיתון לפני השינה, "נערי האוצר ביקשו מהממשלה לדחות את גיל הפנסיה לגיל שבעים." לפני שעצם עיניו הוא גיחך לעצמו, מתברר שיש כאלה שחושבים שניתן לדחות את הקץ בהחלטה מנהלית.