נערת החודש – יולי אוגוסט ספטמבר

 פרק 1

בלונדינית. עיניים כחולות. אלילה. אלוהים אדירים. היקום צחק לי בפנים כשעמדתי דוממת כפסל ובחנתי את האישה, שנראתה כמו דוגמנית, מכף רגל ועד ראש. כשבחנתי אותה חשבתי שהיא יכלה להיות אחותה המושלמת עד כדי חטא של רייצ'ל, ואני חייבת להזכיר לכם שרייצ'ל היא בחורה מהממת לחלוטין. וואו. ממש לא לעניין כל הקטע הזה.

היא עמדה ליד פּורשה בּוֹקסטר שחורה ומבהיקה, מנתרת מרגל אל רגל בעצבנות ומתוחה ללא ספק. אצבעותיה תופפו במקצב אחיד על השלט שהחזיקה, ששמי התנוסס עליו. היא העבירה את משקל גופה באורח לא מעודן במיוחד מעקב סטילטו גבוה להחריד אחד למשנהו, והתנועה רק הוסיפה לעוצמה המחשמלת שקרנה ממנה בגלים. מצד שני, אולי זה בכלל היה החום של מיאמי. שאלוהים יעזור לי, החום בחוץ היה מזעזע, אבל האישה הזאת נראתה כמו פוסטר מהלך או כאילו הגיחה הרגע מצילומים של איזה קליפ רוקנרולי. היא לבשה סקיני ג'ינס הדוקים כל כך עד שקו ישבנה היפה הוצג לראווה. הגופייה שלה גרמה לי להזיל ריר: הכיתוב שהתנוסס על זוג ציצים גדולים למדי אמר, "תחבק אותי ותמות". לפחות עשר מחרוזות באורך שונה ובמגוון צבעים עיטרו את צוואר השיש הארוך והחלק שלה. היה לה שיער מגניב בטירוף, כמו של כוכבת רוק, שנאסף לאחור במערכת סבוכה של פיתולים ותלתלים חופשיים, שיצרו יחד מראה של רוקרית מהממת.

אני חושבת שבחנתי אותה דקות ארוכות, עד שמבט הפלדה הכחול שלה התמקד בי לבסוף. היא פלטה נשיפה חדה כשהשליכה את לוח הקרטון אל תוך המכונית דרך החלון ופסעה לעברי. היא סקרה אותי בקפידה, החל בגלי שׂערי השחורים והשופעים, דרך שמלת הקיץ שלבשתי ועד הסנדלים השטוחים והפשוטים שכיסו את כפות רגלי הגדולות.

"זה בחיים לא יעבוד," הנידה את ראשה בזעם. "קדימה, כל דקה שווה כסף," התיזה מעבר לכתפה ופתחה את תא המטען. הכנסתי לתוכו את המזוודה שלי.

"אני מיה, דרך אגב." הושטתי את ידי ללחיצה בזמן שהרכיבה על עיניה זוג משקפי טייסים סופר-קוּליים. היא הפנתה לעברי את ראשה והביטה בי מעל העדשות.

"אני יודעת מי את. אני זאת שבחרה אותך." שמץ של אי-שביעות רצון השתרבב לקולה כשהתניעה את המכונית ולחצה על דוושת הגז, בלי לחכות שאחגור את חגורת הבטיחות. גופי הוטח קדימה בעוצמה, וידי נשלחו אל לוח המחוונים המרופד עור רך ובלמו את המכה.

"עשיתי משהו שעִצבן אותך?" היטבתי את אחיזת החגורה ובחנתי את צדודיתה המושלמת.

היא פלטה נשיפה ארוכה ואטית לפני שנענעה את ראשה. "לא," גנחה. "אני מצטערת. פשוט אַנְטוֹן ממש עצבן אותי. הייתי באמצע משהו גדול כשהוא אמר לי שאני צריכה ללכת לאסוף אותך, בגלל שהוא צריך את הנהג שלנו כדי שהוא יוכל לזיין כמה מעריצות במושב האחורי של הקאדילק אסקלייד."

התכווצתי במקומי. ממש נהדר, נשמע שהבוס החדש שלי החודש הוא חתיכת מניאק דוחה. לא עוד אחד. "זה מבאס."

היא פנתה ימינה במהירות ועלתה על הכביש המהיר. "אנחנו יכולות להתחיל מחדש?" היא דיברה עכשיו בקול כן ומתנצל. "אני התר רֵנֶה, דרך אגב, העוזרת האישית של אנטון סנטיאגו, אמן ההיפ-הופ הלוהט ביותר בעולם."

"טוב לדעת." וואו. לא ידעתי שהוא מצליח עד כדי כך. היפ-הופ לא ממש היה סגנון המוזיקה המועדף עלי. מה לעשות, תמיד הייתי בחורה של רוק ואלטרנטיבי.

התר הנהנה. "כן. כל אחד מהאלבומים שהוא הוציא הפך לאלבום פלטינה. הוא ילד הפלא של עולם ההיפ-הופ והוא מודע לזה הרבה יותר מדי," גיחכה. "אנטון רוצה לפגוש אותך מיד, אבל את לא יכולה ללבוש את מה שאת לובשת כרגע." היא השפילה את עיניה אל השמלה הקיצית הירוקה והפשוטה שלבשתי. היא הדגישה לי את העיניים וגרמה לשיער שלי להיראות מדהים, שלא לדבר על זה שהיה ממש נוח להתנייד בה. מושלמת ליום של טיסות.

"למה לא?" משכתי בשולי השמלה ופתאום הרגשתי לא בנוח.

"אנטון מצפה לפגוש דוגמנית מהממת והורסת לחלוטין עם קימורים מטורפים." עיניה שוטטו על פני התלבושת שלי פעם נוספת. "החלק של הקימורים בהחלט שם, אבל השמלה הזאת מזכירה יותר מדי את הסגנון של סנדרה בולוק, הבת החמודה של השכנים ממול. תצטרכי ללבוש את אחד האאוטפיטים שקניתי בשבילך. יש לך ארון מלא בגדים שמחכים רק לך בבית. תלבשי אותם. הוא יצפה ממך להיראות מדהימה כל הזמן."

הזעפתי את פני והשקפתי מבעד לחלון, בזמן שהפורשה שייטה לאורך רחוב אושן דרַייב. בנייני האר-דקו המשקיפים על האוקיינוס האטלנטי חלפו על פני בזה אחר זה במצעד מתמשך ואינסופי.

"אז יש כאן מים משני הצדדים?" שאלתי כשעלינו על אחד הגשרים המרכזיים.

התר החוותה בידה. "לגונת מפרץ ביסקיין והאוקיינוס האטלנטי נמצאים משני צדי הסטריפּ של מיאמי. כמו שאת רואה" - היא הצביעה מעלה, אל שורות בניינים גבוהים - "רוב הבניינים האלה הם מלונות, כמו מלון קולוני ויתר המקומות המפורסמים שכולם מכירים. ויש גם את הטיפוסים" - גבותיה התנועעו בהדגשה - "שיכולים להרשות לעצמם ממש לגור כאן כמו אנטון."

בחנתי כל אחד מהבניינים, בזמן שהפורשה שעטה במורד הכביש והרוח בידרה את שׂערי. הבחנתי בגוונים רבים וייחודיים שלא רואים כמותם לעתים קרובות. בווגאס הכול נראה חום או בצבע טרה קוטה. בלוס אנג'לס הצבעים נעים בין לבן בוהק לשלל גוונים שקטים, שהולמים היטב את האווירה הקליפורנית. כאן, במיאמי, הצבעים התפרצו מכל פינה בהבזקי כתום-שמש, כחול וורוד, מעורבים בלבן.

"רואה את כל הבניינים האלה?" היא החוותה על מוסדות מפורסמים כמו מלון קולוני ומלון בולוורד בנפנוף קליל של מפרק ידה. הנהנתי וזקפתי את צווארי במאמץ לראות טוב יותר. "כולם מוארים בצבעי ניאון בלילה. זה קצת מזכיר את וגאס."

וגאס. הייתי משוכנעת שעיני התרחבו כשלבי החל להלום בקצב גובר והולך. מדקרת געגוע חלפה בחזי בבת אחת. אני צריכה להתקשר למאדי ולג'ינל. וואו, ג'ין תשתולל כשהיא תשמע מה קרה לי בוושינגטון. אולי אצליח להתחמק מהנושא איכשהו ופשוט לא להעלות אותו? לרעיון הזה בהחלט היו כמה וכמה יתרונות. "מגניב. אני במקור מווגאס אז יהיה נחמד לראות בניינים מוארים כמו בבית." נשענתי לאחור במושבי ונהניתי מהבריזה, מניחה למתח שהצטבר בשרירי מאז וושינגטון ובוסטון - כשהייתי צריכה לעזוב את מייסון ורייצ'ל ולהמשיך הלאה - להתפוגג לאטו.

אחרי דקה של התרגעות חיטטתי בתיק שלי, שלפתי את הטלפון והדלקתי אותו. הוא צפצף בקול כמה פעמים. עברתי על ההודעות במהירות: הודעה מרייצ'ל, שביקשה שאודיע להם כשאני מגיעה, הודעה מטאי, ששאל אם הלקוח החדש שלי ג'נטלמן או שהוא צריך לעלות שוב על מטוס, והודעה מג'ינל. אוי, לא. זה הולך להיות רע.

הרגשתי שתהום בגודל הַגרנד קניון נפערת במרכז בטני. זה היה כאילו חלל של אימה אינסופית מילא את כולי מבפנים בבת אחת.

אל: מיה סנדרס

מאת: כוסיפלצת

מישהו תקף אותך? היית בבית חולים? למה לכל הרוחות הייתי צריכה לשמוע על זה בהודעה מאחיו של טאי?! אם את עדיין לא מתה אני כל כך הולכת לרצוח אותך!

נשמתי עמוק והקלדתי תשובה.

אל: כוסיפלצת

מאת: מיה סנדרס

סתם תאונה קטנה. שום דבר רציני. אני בסדר גמור. אל תדאגי לי בכלל. אני אתקשר אלייך מאוחר יותר, אחרי שאכיר קצת את "לאטין לאבה".

אל: מיה סנדרס

מאת: כוסיפלצת

לאטין לאבה? את רצינית עכשיו? הוא כאילו הדבר הכי חם בהיפ-הופ כרגע ולוהט שאפשר למות באופן כללי!

אל: כוסיפלצת

מאת: מיה סנדרס

שמעתי שהוא די דוחה.

אל: מיה סנדרס

מאת: כוסיפלצת

הוא יכול לנסות לדחות אותי כמה שהוא רוצה... רצוי עם הלשון שלו!

אל: כוסיפלצת

מאת: מיה סנדרס

את חולת נפש!

אל: מיה סנדרס

מאת: כוסיפלצת

הייתי רוצה להיות תוספת האורז והשעועית שמגיעה עם המנה העיקרית שלו. הצ'ורוס לקינוח הארוחה. הפְלַאן הרותח שהוא נושף עליו כדי לקרר אותו, ואז מלקק עד שלא נשארת אף טיפה!

אל: כוסיפלצת

מאת: מיה סנדרס

תפסיקי כבר, זונה מטורפת שכמוך! כאילו, וואו. את גורמת לי להיראות כמו קדושה מזוינת.

אל: מיה סנדרס

מאת: כוסיפלצת

לפחות אני יכולה להיות בטוחה שאם אני הולכת לגיהינום, את תהיי בסביבה לקחת אותי טרמפ!

צחקתי בקול כשהתר שאלה, "עבודה?" והחוותה על הטלפון שלי. לחצתי על אחד המקשים והעברתי אותו למצב שקט לפני שהחזרתי אותו אל התיק שלי.

"מצטערת. החברה הכי טובה שלי. סתם בדקתי מה שלומה." פלטתי אנחה והסטתי את שׂערי מכתפי. החום התחיל להשפיע עלי. רכנתי קדימה וסידרתי את המזגן כך שיפגיז אותי באוויר נפלא וקר כקרח. אהה, הרבה יותר טוב. היה ברור שלהתר לא אכפת שהאוויר הצונן מתבזבז בגלל החלונות הפתוחים.

"אתן קרובות?" שפתיה התהדקו כשפנתה אל חניון תת-קרקעי.

גבותי התכווצו. מה לא היה ברור במשפט "החברה הכי טובה שלי"?

"כן. הכי קרובות שיש. אנחנו מכירות כבר מיליון שנה בערך."

היא נשפה בזעף והחנתה את המכונית. "יש לך מזל. לי אין חברים בכלל." המילים שלה הכו בי כמו זרם חשמלי חזק.

"מה זאת אומרת? לכולם יש חברים."

התר הנידה בראשה לשלילה. "יש לי יותר מדי עבודה ואין לי זמן להשקיע במערכות יחסים. אנטון חייב להיות הכי טוב בכל דבר. למרות שאני בסך הכול העוזרת האישית שלו, אני צריכה לעשות את העבודה הכי טובה שאני יכולה בכל יום מחדש. חוץ מזה, למדתי מנהל עסקים. יכול להיות שיום אחד אני אהיה זו שתקבל את כל ההחלטות בשביל איזה אמן חשוב. אם אני רוצה שהחלומות שלי יתגשמו אני חייבת לעבוד קשה."

"נראה ככה." משכתי בכתפי והלכתי בעקבותיה כשנחפזה לעבר מעלית, חולפת על פני טור מכוניות שנראו יקרות פחד.

"פאק," הפטרתי בשקט, סוקרת את המרצדס, הריינג' רובר, האסקלייד, הב-מ-וו, הבנטלי, הפרארי ועוד כמה וכמה מכוניות אירופיות שלא הספקתי לבחון מקרוב. מה שכן הספקתי לבחון מקרוב - וגרם לי לקפוא במקומי מבלי שאוכל לזוז - היו שש מכונות הסקס-על-גלגלים הלוהטות ביותר שראיתי בחיי.

ב-מ-וו HP2 ספורט - לבן עם שוליים כחולים ומנוע 1170 סמ"ק. יש מצב שעשיתי במכנסיים על המקום. והיה שם גם MV אַגוּסטה 4F 1000, האופנוע היחיד בעולם עם מנוע רדיאלי. הסתובבתי במקום, שומטת את המזוודה שלי על הקרקע, והעברתי את אצבעותי על המושב הסקסי כמו אני לא יודעת מה של האופנוע השלישי. הסמל השחור הבהיק במסגרת עיטורי הכרום הנוצצת שלו. ליטפתי אותו כמו שעושה אישה מאוהבת, מעבירה קצה אצבע אחת על קימוריו המעוגלים והעיצוב החדשני והנועז שלו. האופנוע הזה היה שווה יותר ממאה וחמישים אלף דולר! פאק. לא, ברצינות, אני צריכה זיון על האופנוע הזה, דחוף.

וגם אוויר. אני צריכה גם אוויר! התנשפתי בחדות והשתופפתי על ברכי, לא מסוגלת עדיין להתיק את עיני מהדבר היפהפה הניצב מולי. וואו, בייבי, בוא לאמא! הייתי עוברת בשמחה לגור בחניון הזה ופשוט בוהה כל היום באופנועי החלומות שלי.

"המממ, הלו? כדור הארץ למיה? מה את עושה, לכל הרוחות?"

קולה חדר את הערפל הסמיך שאפף אותי, אבל לא עניתי לה. היא דמתה ליתוש טורדני, שממשיך לחזור שוב ושוב אחרי שמסלקים אותו.

קמתי על רגלי באטיות, נשמתי עמוק והעברתי את מבטי על השורה פעם נוספת. אופנוע KTM סוּפר דְיוּק, בכתום-שחור, מהמם ומאובזר בטירוף, ניצב בסופה. הוא כנראה היה הזול מכולם ובהחלט נכנס לרשימת האופנועים המדהימים שאולי אוכל להרשות לעצמי לקנות יום אחד. "של מי האופנועים האלה?" שאלתי בקול נמוך באוקטבה מטון הדיבור הרגיל שלי. הייתי אחוזת יראה לנוכח ערימות הסקס-אפיל הטהור והלוהט על שני גלגלים שהשתרעו לפני.

"של אנטון. זה הבניין שלו. האולפן שלו כאן וגם הסטודיו לריקוד, וכמובן שהוא גר בפנטהאוז. לכל אחד מאנשי הצוות שלו יש כאן דירה. את קיבלת דירת לופט משלך. אנחנו משתמשים בה כדי לארח סלבריטאים, או אנשים שמגיעים הנה לעבוד על אחד מהאלבומים שלו."

"הוא רוכב עליהם?"

היא חייכה. "בחורה של אופנועים, הא?"

"אפשר להגיד." ביטאתי את המילים במאמץ רב, ממשיכה לנעוץ את מבטי בשורת היופי המהפנט מעשה ידי אדם.

"אולי הוא ייקח אותך לסיבוב."

זה משך את תשומת לבי. "סיבוב."

היא הנהנה. החיוך שלה היה מקסים כל כך, שממש יכולתי לדמיין אותו מככב בפרסומות למוצרים שונים בכל רחבי העולם.

"הוא יכול לדחוף את הסיבוב שלו לתחת. אותי לא לוקחים לסיבוב, מותק. אני רוכבת בעצמי."

***

התר הקציבה לי רק חמש-עשרה דקות להתרעננות לפני שתיקח אותי לפגוש את אנטון. זינקתי למקלחת, שטפתי מעלי את אבק הנסיעות של היום ובחנתי את התלבושת שבחרה בשבילי. אני מניחה ש"תלבושת" היא מילה חזקה מדי כדי לתאר את זה. מה שנפרש על המיטה היה פיסת בד זעירה, מכנסונים קצרצרים ונעלי סטילטו עם רצועות מוצלבות, שהגיעו עד ברכי. לבשתי את המכנסונים ובדקתי את האורך במראה. נתח גדול מהתחת שלי נותר חשוף. פאק. התייצבתי חזיתית מול הראי. המכנסיים היו כל כך קצרים עד שבטנת הכיסים השתלשלה מתחת לבד הג'ינס. הגופייה היתה חמודה ואוורירית יחסית, ונקשרה בשני סרטים דקים על כל כתף. עצמתי את עיני, ספרתי עד עשר ועשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה.

את יכולה לעשות את זה, מיה.

רק לפני חודש פיזזת על החוף בביקיני עם טאי ועם כל צוות הצילום. האמת שאת לובשת עכשיו יותר בגדים משלבשת אז. חוץ מזה, לא הזמינו אותך הנה בגלל הצניעות המפורסמת שלך. את כאן כדי להיראות שווה ולהיות מושא האהבה בקליפ של זמר רוק. המממ, כאילו, זמר היפ-הופ.

גניחה נפלטה מפי כשאספתי את שׂערי בקוקו גבוה. הרגשתי כאילו יש מיליון מעלות בחוץ, או שאולי מד החום הפנימי שלי פשוט הגיע למאה.

שאפתי אוויר באטיות דרך הנחיריים ונשפתי אותו מפי, ואז קמתי וצעדתי בחזרה אל אזור המגורים. התר המתינה לי שם ודיברה בטלפון. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש והתמקדה בתסרוקת שלי. קמטי זעף מכוערים הופיעו על פניה. היא המשיכה להצמיד את הטלפון אל אוזנה כשנעה לעברי ומשכה בגומייה, מפזרת את הגלים העבותים סביב כתפי. "יותר טוב," לחשה בזמן שהתפיחה את השיער פה ושם. היא הקישה באצבעותיה וניגשה אל הדלת.

"את באמת קראת לי כרגע כמו לכלב?" תחושת החברוּת הנינוחה שחלקנו במכונית בדרך מנמל התעופה התנדפה בבת אחת.

לפחות היה לה מספיק שכל להיראות מבוישת. "סליחה," הגתה ללא קול. "כן, אנטון, היא איתי עכשיו." היא נשמעה כאילו דיברה ברוגז על חפץ שאפשר להעביר מיד ליד בקלילות. "ניפגש בסטודיו. כן, אנחנו נגיע לשם בעוד חמש דקות."

"מיה, אני מצטערת. הוא משגע אותי לגמרי. לצערנו הוא קצת עצבני היום. לא התכוונתי להיות גסת רוח. מתברר שהרקדנים ממש לא לטעמו, 'לא מסוגלים לזוז כמו שצריך גם אם נכנסות להם דבורים לתחתונים'."

ניסיתי לגחך יחד איתה אבל לא ממש הצלחתי. האימה שטפה את איברי במהירות האור והתערבלה בכבדות בבטני. הוא בהחלט לא יהיה מרוצה כשיגלה שהבחורה הלבנה הזאת ממש לא יודעת לרקוד. לפחות ידעתי בוודאות שאין לו שום אפשרות לסגת ולקבל החזר. הוא ישלם את השכר שלי בלי קשר. ריקוד לא היה חלק מתיאור הכישורים שלי, ומעולם לא טענתי אחרת.

המעלית נפתחה אל אולם שקירותיו מחופים זכוכית. האורות הרגילים היו כבויים, אבל אורות כהים הבהבו וזרקורים זרחו והאירו בעוז כמה וכמה דמויות שהתנועעו לצלילי מוזיקה רועמת להחריד. גבר במכנסי ריצה קצרים וטישירט מחא כפיים בחוזקה, מכתיב את המקצב המשתנה. הוא דיבר אל הרקדנים בקול, וקרא מספרים ששיערתי שנועדו לציין את המיקומים המבוקשים של הידיים וכפות הרגליים, אף על פי שממש לא הייתי בטוחה שזה כך.

התר הובילה אותי אל אחת מפינות החדר, ואז ראיתי בפעם הראשונה את אנטון סנטיאגו. בחנתי בשקיקה את דמותו הדקה והשרירית ופי נעשה יבש פתאום. הרגשתי שהחדר הולם סביבי כמו לב פועם, כשצעד קדימה באטיות. כל פעמה של המוזיקה הדגישה את תנועת כתפיו, בזו אחר זו, גם ירכיו התנועעו בדיוק לפי הקצב. גופו היה מכוסה זיעה, מעצם הבריח הבולטת, דרך שרירי החזה הרבועים ועד הכביש המהיר שיצרו שרירי הבטן המטורפים שלו. הוא לא היה רק חטוב. הגוף שלו פשוט צעק, "תחבקי אותי, תיגעי בי, תצמידי את הגוף העירום שלך אל העור שלי!"

הוא הסתובב ורקדני הרקע חיקו את התנועה, ואז הוא עלה על הרחבה... ממש עלה, עם כל הגוף שלו. הוא נשכב על הרצפה ועשה סדרת שכיבות סמיכה לפי הקצב, ואז הרים יד אחת מהרצפה והמשיך, כשהוא שעון על יד אחת בלבד, מפגין לראווה את שרירי זרועותיו. הוא עשה עוד סט והוסיף תנועות אגן, שנראו כאילו הוא מזיין את הרצפה. אלוהים אדירים... רציתי לרקוד עד אליו ולהישכב מתחתיו, כדי שיוכל להתאמן על המהלך הזה עם אישה חמה בשר ודם. וואו, כמה שהייתי חמה. כל כך פאקינג חמה. נופפתי על פני בידי כשצפיתי בגוף שלו מתנועע, פונה מצד אל צד ונורה בבת אחת אל האוויר. הוא המשיך לקמר את האגן ולהדוף אותו קדימה לצלילי המילים הסקסיות ביותר ששמעתי זה זמן רב:

"תרכבי עליו, בייבי, תרכבי עליו..." קימור אגן

"איתי ביחד, אני אמשיך כל הלילה..." הדיפה

"תני לי לעשות לך טוב..." קימור

"ותרכבי עליו, בייבי, תרכבי עליו..." הדיפה

הוא חפן את החבילה שלו בידו הגדולה, מושך אותה כלפי מעלה בזמן שהִקשית את גופו באוויר. הוא נראה כמו אל חום-זהוב, שבדיוק גמר לזיין את נערת חלומותיו, ובדק כעת את מצב כלי הנשק שלו לפני שיחזור לשדה הקרב לסיבוב שני.

המוזיקה נקטעה בפתאומיות. "בסדר, חברים, מספיק להיום. אנטון, הכול טוב?" הבחור במכנסיים הקצרים קרא אליו.

אנטון לא אמר מילה ורק הניד קלות בסנטרו במחווה צוננת ביותר. עדת בנות הסתערה עליו עם מים ומגבת. "אוי, אנטון, היית מדהים. כזה סקסי."

הוא עצר כשהיה במרחק צעדים ספורים ממני ועיניו לא משו משלי. ירוק אל ירוק. הירוק שלו בער ממש, והנחתי ששלי לא מפגר אחריו בהרבה. "עזבו אותי."

"אבל חשבתי שאנחנו הולכים לעשות קצת כיף ביחד אחרי החזרה?" שתיים מהבנות לא ויתרו, מתחננות לתשומת לבו.

קמט עמוק נחרש בין גבותיו. "אנטון לא אומר משהו פעמיים. וֵטֶה אַל קַארַאחוֹ," אמר וגירש אותן מעליו בנפנוף יד מהיר. פניהן העצובות העידו שמה שאמר לא היה חיובי במיוחד. מאוחר יותר גיליתי שזה משהו בסגנון "ז'דיינו לי מהעיניים".

"לוּסִיטָה." הוא ליקק את שפתיו בצורה שגרמה לעמוד השדרה שלי לעקצץ ולחלל שבין רגלי להתכווץ בכמיהה. כן, הוא ממש גרם לכוס שלי להתכווץ בעקבות ליקוק שפה יחיד. "עכשיו כשאת כאן, מה אנחנו עומדים לעשות איתך?" המבטא הפורטוריקני שלו שיגע אותי לחלוטין בזמן שעיניו סקרו אותי פעם נוספת מכף רגל ועד ראש. מבטו ממש צרב את עורי, הוא היה יכול לשלוח יד ולהעביר אותה לאורך צד גופי באותה מידה.

עיניו הירוקות להבו מולי, מלאות רגש שיכולתי לתאר רק כתשוקה טהורה. עמדנו שם, עינינו ממוסמרות, וניהלנו מלחמת מבטים שקטה זה עם זה. נחירי התרחבו ועפעפי הצטמצמו כשדיברתי לבסוף.

"אתה יכול להאכיל אותי. אני גוועת ברעב," אמרתי. התר, שעמדה קרוב הרבה יותר משחשבתי, השמיעה נחרת צחוק ושברה את המתח שעמד ביני ובין המאהב הלטיני שלי. עכשיו, כשראיתי אותו פנים אל פנים, הבנתי בדיוק כמה השם מתאים לו.

פניו נורו באחת אל שלה. "מצטערת, אנטון," אמרה והסבה את עיניה, מתקשה להסתיר את החיוך שריצד על שפתיה.

הוא הושיט לי את ידו ללחיצה. "מיה, בואי נמלא אותך כמו שצריך." הצורה שבה אמר את המילים האלה גרמה לי לחשוב על מאה דברים אחרים מלבד אוכל, שייתכן מאוד שהתכוון אליהם - כולם בלתי-הולמים לחלוטין. ליקקתי את שפתי והעברתי אצבע על שיני.

"כן, בוא נעשה את זה."