נפילה חופשית

תנשמי. תנשמי.

עינַי נפקחות. צמרות עצים מעלי. להקת ציפורים נועצת בי מבט וממריאה לדרכה.

שרדתי.

אולי גם הוא.

אני מוכרחה לראות. אני מפלסת לי דרך בין ההריסות ברגליים יחפות. איפה הנעליים שלי? לא משנה. חתיכות של מתכת מעוקמת פזורות בכל מקום כמעט. אחת הכנפיים תקועה בין ענפיו של עץ סמוך. גליל נייר טואלט תלוי על הענפים. תא הטייס הוא פחית שימורים שנפתחה בסכין וחושפת שתי שורות של מושבי עור בצבע שמנת. אני מתקרבת בצעד ומציצה פנימה.

הוא נמצא שם, חזהו שרוע מעל לוח המכשירים.

"הלו?" קולי נשמע מבהיל באוזני שלי. "אתה שומע אותי?"

דממה. המנוע מלחשש. הדלק מטפטף על העשב.

לתוך התא. אני נזהרת משולי המתכת המשוננים. הוא עדיין מחזיק במכשיר הקשר בכף ידו, והכבל קטוע. אני דוחפת אותו קלות. גופו נופל אל צד התא.

פניו חסרים.

החוצה. החוצה.

אני כמעט מקיאה, ואז מתיישבת. תתרכזי.

הנה העובדות: אני לבדי. אני נמצאת על הר. המטוס שטסתי בו התרסק. גופי מכוסה חבּורות וחתכים, וברגלי השמאלית יש פצע שבקרוב יזדהם אם לא אנקה אותו. האצבע שלי נקועה או שבורה ומתנפחת במהירות. יש לי מעט מאוד אוכל ומים. השמש עדיין גבוהה בשמים אבל בעוד כמה שעות יחשיך, והמקלט היחיד שלי הוא גוף מתכת מעוות שבכל רגע עלול להתפוצץ.

הפחד ממלא אותי בחילה. אני רוצה נואשות לשכב על העשב ולתת לעפעפי הכבדים להיעצם. אני תוהה איך זה יהיה למות. האם זה יהיה כמו הצניחה האטית לתוך שינה? האם יהיה אור שאלך בעקבותיו, או רק חושך?

תפסיקי.

אני לא רוצה למות. מה שאני צריכה זו תוכנית.

את מוכרחה ללכת.

הקול בראשי תובעני, עיקש.

אתמוכרחהללכתאתמוכרחהללכתאתמוכרחהללכת.

תישארי בחיים.

תיק הנסיעות שלי. בתוך עץ. תמשכי אותו למטה, תתעלמי מהכאב המייסר בכתף. אני מפשפשת בבגדים שארזתי לסוף־שבוע בשיקגו. מוציאה מהתיק את שמלות הקוקטייל, נעלי העקב הגבוהות, החזייה שבקושי יש בה בד, ושני זוגות של תחתוני תחרה. בגדי ספורט. תודה לאל. משהו יעיל. אני נפטרת משמלת הכותנה ומהחזייה ומהתחתונים המגוחכים. אל תחשבי על החבּורות שמכסות לך את הירכיים. אל תחשבי על החתכים באגן. אל תחשבי על הזרת המעוקמת ועל הגוון הכחול המדאיג שהיא הולכת ומקבלת. אל תחשבי על הדם שמרוח על כל השמלה הלבנה, על הבטן, על הירכיים. אל תחשבי. זוזי. לובשת את הטייטס, את חזיית הספורט, את חולצת הטריקו שחילקו בחינם באיזו חנות ספורט. גורבת גרביים.

הטלפון שלי. אני מוכרחה למצוא את הטלפון. איפה הוא? אני סורקת את השטח המכוסה הריסות. שום דבר.

זוזי. זוזי. בקבוק הבושם היקר, השמפו והמרכך, השמן לפנים, הקרם לניקוי פנים והקרם־פילינג, שפופרות הקרם השונות לגוף, לפנים, לידיים, לעיניים: הכול נעלם. מייבש השיער והמסלסל: נעלמו. רגע. הכבלים. תשחררי אותם ותשמרי אותם. בקבוק מי הפנים, מראת הכיס והבקבוק לנסיעות של תרסיס השיער. כולם יוכלו להועיל. אולי. שימי אותם בצד. מוציאה את הדיאודורנט והאיפור ומברשת השיער. השפתון־נגד־יובש נכנס לאחד מתאֵי התיק הסגורים ברוכסן.

משקלו של התיק אפשרי. הלאה, למזוודה שלו. שרוול חולצה של טֶרנבּוּל אנד אַסֶר מציץ דרך קרע בבטנה. חולצת טריקו נוספת. הסווטשירט שלו עם הסמל של הרווארד נכנס פנימה. אל תחשבי שהסווטשירט מריח כמוהו. אלוהים, הסווטשירט מריח כמוהו.

את מוכרחה ללכת.

מוציאה את מעיל הרוח המשוכלל. זוג גרביים. זהו זה.

מה עוד. תחשבי. הדברים האלה יעזרו לך להישאר בחיים.

הכיסוי של חופת המטוס מרפרף על ענף עץ נמוך. תגלגלי אותו. תקשרי אותו לתיק. הערכה לעזרה ראשונה תחובה מאחורי גדם עץ רקוב. עטיפת הפלסטיק נסדקה, אבל התכולה נותרה שלמה: יוד, אלכוהול רפואי, תחבושות, מספריים, משככי כאבים, אנטי־היסטמינים, פינצטה, ערכת תפירה, סרט דביק.

עיני נשלחות אל התא. הטלפון שלי. את מוכרחה לחזור לשם. יש שם אוכל. מים. לא אחזיק מעמד יומיים בלעדיהם. עשן עולה מהמנוע, שחור וסמיך. תיכנסי, תיכנסי, תיכנסי.

השקית. בדיוק היכן שהשארתי אותה, תחובה מאחורי מושב הנוסע הקדמי. ארבעה חטיפי בריאות, שקית פיצוחים, בקבוק מים שעוד לא נפתח. פחית הדיאט קולה. אני מרגישה עליצות רגעית. ידִי מגששת על הרצפה ומוצאת את שבר הזכוכית החד. אני מרימה אותו ומסתכלת על הצג המרוסק של הטלפון שלי. אני מנסה להדליק אותו, אבל הצג העכבישי נותר שחור. שבור. זיןזיןזין. אני לוקחת אותו בכל זאת. עיני מתמלאות דמעות בגלל העשן. תתרכזי. תתרכזי. אני שולחת יד אל מאחורי גב המושב. שמיכת פליז, גליל מסקינג טייפ, חבל מגולגל. אני שולחת יד שוב. גוף דק ומתכתי של מצית. הכול נכנס לתיק. האור מתעמעם. אני מוכרחה ללכת.

צאי. צאי. צאי. מוחי החייתי צורח אלי, אבל רגע. מה התוכנית? להישאר בחיים. אני מטפסת מעל ההריסות, נזהרת מהקצוות החדים כסכין, מתעלמת מהכאב בכתף ומפניו החסרים של האיש שרק לפני זמן קצר נגעתי בו. תסתכלי. הרים מכוסי שלג תוחבים את פסגותיהם אל תוך כיפה אדירה של שמי תכלת. מתחת להם, גבעות ירוקות משתפלות בגלים עדינים, כל אחת מהן מוקפת עצים ומנוקדת בפרחי בר. עוד ועוד משתרע הנוף, עד לנקודה הרחוקה ביותר באופק. אין כל סימן לקיומו של עוד בן אנוש, פרט לשביל. מסלול יורד בתלילות אבל יחסית נטול מהמורות, ואין בו ירידות פתאומיות אל צוקים תלולים כמו שיש בשאר השבילים. שם, בתוך שיפולי העמק המשתרע מתחת, אני רואה רצועה צרה של מראת זכוכית. יש מים למטה. התוכנית. השביל הוא התוכנית.

צאי. צאי. צאי. אני קופצת מטה מההריסות.

אני מניפה את התיק אל כתפי, צורחת בגלל הכאב, מחליקה את זרועותי בין הרצועות ומצמידה את הרצועה הארוכה סביב מותני. לחישת המנוע נעלמה סוף־סוף, אבל העשן עדיין עולה. אני שולחת מבט אחד אחרון אל קרחת היער ורואה את הזכוכיות המנופצות, את חלקי הפלסטיק השבורים ואת ערמת החפצים שהחלטתי לזנוח.

עכשיו לא נשאר כאן כלום, שום דבר שיש להציל.

השמש שוקעת. את מוכרחה ללכת.